חצי שנה חלפה מאז תחילת מחאת האוהלים. בזמן הזה חווינו אופוריה גדולה: פתאום כולנו, כך לפחות הרגשנו, היינו ברחובות ודרשנו את מה שחשבנו שכבר לא נוכל לדרוש – צדק חברתי. צירפנו קולות לאלפים ולמאות אלפים, והרגשנו שמדובר בגל שינוי שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו.
אחר כך באה התפכחות גדולה. היו דיבורי טרכטנברג, מעט לאחר מכן התקשורת עברה לדבר על איראן, ואז על החרדים, והכנסת שחזרה מחופשתה המשיכה לחוקק חוקי מאסר לפליטים ושינויים בועדות לבחירת שופטים. נראה היה שביבי באמת מצא את הקסם כיצד להמשיך להתנהג כאילו דבר לא קרה, ולמסמס מן הזיכרון האזרחי והתקשורתי כל תביעה לשינוי.
אם בלב הקיץ היתה תחושה של ברית הנרקמת בין המעמד הבינוני לעשירונים התחתונים, בין סטודנטים לבין מי שפונו מן הדיור הציבורי, הרי ששבועות מעטים לאחר מכן, כשפינו את שטרן 61 ואת פינסקר 11, היינו רק מאות, לא עשרות האלפים שמילאו קודם לכן את רחובות ירושלים. התחושה שרוב מעמד הביניים חזר לביתו, אחרי שיצא למספר הפגנות בקיץ, בתקווה שהעניינים יסתדרו, היתה מייאשת.
מתוך ההתנסות של מאהל גן העיר בירושלים, הניסיון למקם את סוגיית הדיור הציבורי בלב המאבק, החיבור בין פעילים למשפחות מחוסרות דיור, והפעילות לשחרור הבניינים בשטרן 61 ובפינסקר 11, החלטנו להקים את "המעברה": כדי ללמד את עצמנו איך הופכים מחאה למאבק, כדי ללמד את עצמנו איך המקומי שלנו, הירושלמי, פוגש מאבקים קודמים שהיו בארץ, את המאבקים לחירות בעולם הערבי ובעולם כולו, כדי ללמד את עצמנו איך יוצרים קולקטיב סולידרי ונאבק שאינו פוחד מן הפוליטי אך גם מצוי כל הזמן ביום-יום ובבין-אישי, ובעיקר כדי ללמד את עצמנו איך מממשים את התחושה שלנו שמאבקים שונים צריכים להתחבר כדי שיאיימו באמת על הסדר הקיים וישנו אותו: הדיור הציבורי ודיור בר השגה, מפוני משכנתאות ומאהל התקווה, הכפרים הלא מוכרים בנגב ועיירות הפיתוח שמאבדות את רוב תקציבי הארנונה למועצות האזוריות, ליפתא ושייח' ג'ראח; איך יתחברו כל מי שהמדינה הופכת לפולשים ויפלשו אל מרכז התודעה, ואל הכנסת והממשלה.
איך ממשיכים בחצי השנה הבאה? התקשורת לא לצידנו, היא שבויה במידה רבה בידי בעלי ההון והשלטון, ויש ליצור לה אלטרנטיבות; גם המשטרה לא שלנו, היא משרתת את הממשלה ומורגלת שנים רבות בדיכוי והשתקת מי שמאיים על הממשלה; גם בתי-המשפט בסופו של דבר הולכים רוב הזמן עם השלטון ובעלי הכוח, וממילא את החוקים הלא צודקים שמכוחם הם שופטים אין בכוחם על פי רוב לשנות; גם הרשויות המקומיות אינן לצדנו, ובמיוחד הוכיחו את התנגדותם ראשי שתי הערים הגדולות. הרשימה של כל מי שלא לצידנו עוד ארוכה (מערכת החינוך, הצבא וכו'), ומכילה למעשה את רוב הכוחות הפועלים במדינה; על כן המאבק הוא ארוך, ואורך הנשימה שלנו אינו יכול להיות תלוי בפירורים שיזרקו לנו מהממשלה או מהעירייה.
כדי לשנות את השיטה הכלכלית הקפיטליסטית, כדי לעקור את הדיכוי של ערבים, נשים, מזרחים, אתיופים, מהגרי עבודה ופליטים, כדי לנצח את הדוגמטיות המליטריסטית, הגזענית, השובניסטית והאנטי-דמוקרטית, יהיה צורך במאבק שיטתי ויצירתי, שחלק מערכיו יכולים להישאב גם מתרבות מתנגדת ומתוך עולמה של היהדות ומסורות דתיות ורוחניות אחרות.
בסופו של דבר מאבק זה, כדי להצליח, יצטרך לדעתי לתרגם עצמו למאבק גם בשדה המפלגתי, ביצירת חזית חברתית-דמוקרטית, גם אם אין הכרח שזה יתרחש לפני הבחירות הקרובות, כדי לשנות את סדרי העדיפויות של המדינה ואת מדיניותה, ולהניח תשתית לחברה דמוקרטית. הקרקע בוערת מתחת לרגלינו, כפי שסימל המעבר אל האוהלים והחוץ. היא ממשיכה לבעור. והיא בוערת בשקט בשקט גם מתחת לרגליהם של שליטינו.
אלמוג בהר 