מצב הקהילה האתיופית בתקשורת
סקירה על השתקפות הקהילה היהודית-אתיופית בעיתונות הישראלית
(יוני-יולי 2003 כחודשי מבחן)
התפרסם ב-2004 במסגרת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה
המטרה:
מטרתה של סקירה זו היא לברר כיצד מוצגת ומיוצגת הקהילה היהודית-אתיופית החיה כיום במדינת ישראל בעיתונות הישראלית[1]. לצורך מחקר זה בחרנו להתמקד בעיקר בשני חודשים בחייה של העיתונות הישראלית, דרך גזרי עיתונות בהם מופיעות המילים "אתיופיה" או "אתיופים" מחודשי יוני-יולי 2003[2]. דו"ח זה היווה חלק מ"פרוייקט המדיה" המבוצע על ידי ה"אגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה" לאורך שנת 2004, והוא מסתמך בין השאר גם על הסקר אשר ערכה חברת גיאו-קרטוגרפיה עבור האגודה, בקרב החברה הישראלית היהודית דוברת העברית, במטרה לבדוק את עמדות הציבור הישראלי ביחס לקהילה האתיופית, ומידת ההשפעה הניכרת בעמדות אלו, של התקשורת הישראלית.
מתודת המחקר:
בחינה דקדקנית, כתבה אחר כתבה, של קטעי העיתונות הישראלית המתייחסים לקהילה האתיופית בחודשים יוני-יולי 2003; תקופה זאת נבחרה באופן מקרי למדי כמייצגת, בלי בדיקה מקדימה של סוג הכתבות אשר התפרסמו בה. העבודה תתבסס על חלוקה של הכתבות לנושאי חתך שונים, כגון כתבות המתייחסות לגזענות, כתבות על הצלחה, וכו'. אנחנו ננסה לאפיין את ה"קול" הנשמע בכתבות אלו – ולכן עיקרו של הדו"ח לא יהיה ניתוח סטטיסטי, אלא דווקא ניתוח מהותי.
הקושי העיקרי בהגשמת המטרה הכללית של המחקר, בחינת מצב הקהילה בתקשורת הישראלית, נובע מכך שאנו בוחנים למעשה רק העיתונות הכתובה, ובעיקר העברית. זאת בעיקר בשל קשיים טכניים: אין בידינו ארכיון של שידורי הטלויזיה והרדיו הרלבנטיים לקהילה האתיופית; אין בידינו תרגומים של העיתונות בערבית המתפרסמת בארץ, ובידינו רק תקצירים של כתבות מן העיתונות ברוסית; לעומת זאת אנו כן בוחנים כתבות מן העיתונות באנגלית בארץ.
בשל הקשרים ההדוקים בארץ בין העיתונות הכתובה בעברית לבין הרדיו והטלויזיה בעברית (הן מבחינת התייחסות לנושאים, וכן מבחינת אישים מרכזיים העוברים בין התחומים השונים), אנו מניחים שיהיו למסקנות מחקר זה, ולתמונה אשר תצטייר מתוכו, השלכות גם על המדיה האלקטרונית, אך איננו יכולים לתמוך זאת בנתונים, לאור המגבלות הנ"ל.
הנחות המחקר ורקע:
התקשורת, הכתובה והאלקטרונית, היא אחד הגורמים העיקריים המתווכים בין בני הקהילה האתיופית בארץ לבין כלל הציבור הישראלי. אומנם אין היא מהווה תחליף למפגש הישיר בין בני-אדם, אך בדומה למיעוטים אחרים, בעוד ישראלים לא אתיופים רבים יכולים לא לפגוש יוצאי אתיופים לאורך שנים ארוכות, הרי שכמעט כל אתיופי נתקל כמעט בכל מקום בלא-אתיופים, בשכונת מגוריו, בלימודים, בצבא, בעבודה, בתור לקופת-חולים ובאוטובוסים. האתיופים המהווים אוכלוסיה של כ-80,000 נפש, מרוכזים ברובם באופן מובהק בערים מסוימות בארץ, ואפילו בשכונות מסוימות בערים אלו. על-כן ניתן לומר כי מגזרים שלמים של הציבור הישראלי נחשפים לעולים מאתיופיה רק דרך התקשורת, ולא בשום דרך אחרת.
בסקר אשר ערכה חברת גיאו-קרטוגרפיה מטעם האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה[3], על עמדות הציבור היהודי דובר העברית בארץ לגבי הקהילה האתיופית, נמצא קשר בין עמדות שליליות לגבי הקהילה האתיופית לבין התקשורת, ובין עמדות חיוביות לגבי הקהילה האתיופית לבין הכרות אישית עם בני הקהילה. בפתח הסקר התבקשו הנשאלים לבטא שלושה דברים חיוביים לגבי האתיופים, ושלושה דברים שליליים. לאחר מכן הם התבקשו לומר מהיכן הם רכשו את דעותיהם החיוביות או השליליות: את הדעות החיוביות ייחסו אנשים לקשרים אישיים יותר מאשר את הדעות השליליות (מעל 65 אחוזים ייחסו את הדעות החיוביות שלהם לקשרים אישיים, לעומת פחות מ-55 אחוזים שייחסו לקשרים אלו את דעותיהם השליליות); את דעותיהם השליליות ייחסו אנשים לתקשורת הרבה יותר מאשר את דעותיהם החיוביות (כמעט חצי ייחסו את רכישת דעתם השלילית לתקשורת, לעומת מעט פחות משליש שייחסו לה את עמדתם החיובית).
מעט יותר מחמישית מן הנשאלים בסקר אמרו כי מעולם לא פגשו עולים מאתיופיה. נשאלים אחרים הסבירו כי הם מכירים אתיופים בעיקר מן השכונה בה הם גרים, מהעבודה, מהצבא ומבית הספר – כאשר בין 22 ל-46 אחוזים מגדירים הכרויות אלו כהכרויות חד פעמיות או קצרות זמן – ובין 50 ל-70 אחוזים מגדירים אותן כהכרויות לזמן ארוך. אבל אחוזים אלו לא משקפים למעשה את כל האוכלוסיה בארץ: קודם כל נתונים אלו לא כוללים כאמור את הערבים, וכן לא כוללים עולים חדשים אשר אינם יודעים עברית – אשר יש להניח שרמת ההכרות שלהם עם הקהילה האתיופית היא נמוכה מאוד. מלבד זאת קבוצות מסוימות באוכלוסיה בארץ מכירות הרבה פחות עולים מאתיופיה מאשר קבוצות אחרות: כך למשל מתברר שכשלושים וחמישה אחוזים מבני 55 ומעלה לא פגשו מעולם עולה מאתיופיה, מעל 40 אחוזים מן העולים החדשים (מרביתם מרוסיה) לא פגשו מעולם עולה מאתיופיה, וכן התברר מן הממצאים שקיים גם פער רחב בין ישראלים ממוצא מזרחי לבין ישראלים ממוצא מערבי: כמעט 24 אחוזים מאלו מן המוצא המערבי לא פגשו אתיופי, לעומת רק כ-13 אחוזים מבין המזרחיים; בנוסף לכך מן הממצאים מסתבר שגם אקדמאים פוגשים פחות אתיופים מאשר כלל האוכלוסיה: כמעט 30 אחוזים מהם לא פגשו עולים מאתיופיה, וכך גם חילוניים לעומת מסורתיים ודתיים: כ-26 אחוזים מהם לא פגשו אתיופים[4]; גם תושבי תל-אביב וסביבתה מכירים אתיופים פחות משאר האנשים: כמעט 28 אחוזים לא פגשו מעולם; אחוז דומה של תושבי חיפה לא פגשו אתיופים, ובאופן מפתיע גם אחוז דומה של נשים לא פגשו מעולם אתיופים: כמעט 27 אחוזים מהן מעולם לא פגשו אתיופים, לעומת רק כ-17 אחוזים מקרב הגברים (ניתוח התוצאות מסביר את ההפתעה: ההפרש נובע בעיקר מן ההיכרות של גברים עם עולים מאתיופיה בצבא ובמקומות עבודה).
בין אזרחי ישראל הנמצאים בקשר נרחב יחסית עם בני הקהילה האתיופית, יש למנות את תושבי אותן ערים בהן מתרכזת הקהילה; מדובר בעיקר בערים לא מבוססות, בינוניות בגודלן, הנמצאות בטווח שבין שולי גוש-דן לבין הגליל והנגב, כגון נתניה, חדרה, עפולה, רחובות, אשדוד, אשקלון, קרית-מלאכי, קרית-גת, בית-שמש, נתיבות, אופקים וכו'[5]. אוכלוסיית מרבית הערים הללו מורכבת הן מן הדור השני והשלישי לעלייה של שנות החמישים והשישים מארצות ערב והאיסלאם, אשר מהווים את עיקר השכבה הוותיקה בערים אלו, וכן מאחוז ניכר של עולים מברית-המועצות לשעבר, אשר הגיעו לארץ במקביל לעולים מאתיופיה בסוף שנות השמונים ולאורך שנות התשעים. ערים אלו מתאפיינות באחוז גבוה של אבטלה, במצב סוציו-אקונומי קשה, באחוז גבוה יחסית של תושבים הנמצאים מתחת לקו העוני, ובמערכות חינוך על סף קריסה.
כלומר כאשר לומדים את מקומה של הקהילה האתיופית בארץ ומתעמקים בנתוני הסקר, ומתייחסים לכלל האוכלוסיה במדינת ישראל, כולל הערבים, ניתן לומר שלמרבית האנשים לא היו הכרויות ארוכות טווח עם בני הקהילה האתיופית, וכי קבוצות רבות, בשונה מתושבי הערים אותן ציינו, מנותקות כמעט לחלוטין מן הקהילה, וצינור המידע היחידי שלהם אודותיה הוא למעשה התקשורת. בקרב היהודים מדובר על: תושבי הערים המבוססות (כגון הרצליה, רמת-השרון וכו') אליהן כמעט ולא הגיעו עולים מאתיופיה, תושבי השכונות המבוססות בערים הגדולות (באופן כללי יש לציין שבערים הגדולות, ובעיקר בתל-אביב וחיפה, יש קבוצות קטנות מאוד של עולים מאתיופיה), תושבי היישובים הקטנים בכל רחבי הארץ – קהילתיים וחקלאיים (מושבים וקיבוצים), המתנחלים (למעט המפגש דרך חלק ממוסדות החינוך הדתי), וכן החרדים; על כך יש להוסיף גם את הערבים, על מגוון קהילותיהם, כולל הדרוזים והבדוואים, אשר כמעט ולא פוגשים פנים אל פנים עולים מאתיופיה.
במחקר זה לא נוכל לחקור, כאמור, את העיתונות הערבית, בשל מגבלות השפה, ולברר האם יש בה התייחסות לקהילה האתיופית; העיתונות של החרדים, וכן של המתנחלים, אשר היא מצומצמת יחסית בתפוצתה, נמצאת בתוך המדגם – אך מאחר שמדובר במספר מועט יחסית של עיתונים, הרי שגם את תוצאות המחקר אפשר לקחת במידה הרבה יותר קטנה של רצינות; כנ"ל גם לגבי העיתונות בשפה הרוסית, אשר בידינו רק תקצירים מתורגמים מתוכה. במקומונים של אותם ישובים בהם כמעט ואין קהילה אתיופית, אין אנו מצפים למצוא כמעט התייחסות לקהילה; לעומת זאת בישובים בהם קיימת קהילה אתיופית, אנו מצפים למצוא לכך התייחסות רחבה במקומונים. אבל, הצינור העיקרי דרכו פוגשות את הקהילה כל אותן קבוצות מרוחקות ממנה אשר ציינו, אשר אינן גרות בערים בהן יש ריכוז גבוה של עולים מאתיופיה, הוא העיתונות הארצית[6].
אופי הסיקור התקשורתי על-פי הנשאלים בסקר גיאוקרטוגרפיה
כאשר נשאלו האנשים בסקר מה דעתם הכללית על אופי הסיקור התקשורתי על העולים מאתיופיה, כמעט 40 אחוזים מן הנשאלים השיבו כי התקשורת מדגישה את ההיבטים השליליים בדיווחים על העולים מאתיופיה, ולא את ההיבטים החיוביים. רק מעט פחות מ-20 אחוזים טענו כי התקשורת היא יותר חיובית משלילית ביחס לאתיופים, ואילו כרבע מן הנשאלים השיבו שהיא אובייקטיבית.
על השאלה האם נחשפו לכתבות בתקשורת הכתובה או האלקטרונית על האתיופים בשנה שלפני הסקר, השיבו מעט יותר מרבע מן הנסקרים שהם לא נחשפו לכתבות על האתיופים, ומעט יותר מעשרה אחוזים אמרו שאין הם זוכרים. נתון זה יכול לבטא נגישות נמוכה של כמעט ארבעים אחוזים של הציבור הישראלי היהודי דובר העברית לאמצעי התקשורת, למשל של הציבור החרדי, וכן יתכן והוא נובע מסיקור מצומצם יחסית של הקהילה האתיופית בתקשורת. לאור נתון זה יש להבין את המגבלות של השפעת התקשורת על עמדות הציבור, ואת המגבלות של ניסיון לשנות את תדמיתה של הקהילה האתיופית אשר יתמקד אך ורק בתקשורת.
בין מעט יותר משישים האחוזים של הנשאלים אשר זכרו כתבות על הקהילה האתיופית בשנה שקדמה לסקר, ארבעה הנושאים הראשונים והזכורים ביותר היו[7]: שאלת עליית הפלאשמורה (כ-17 אחוזים), גזענות ואפליה (כ-15 אחוזים), הקשיים בעליה ובאינטגרציה (כ-14 אחוזים), והמצב הכלכלי והעוני (כ-13 אחוזים); גם בין הנושאים אשר היו זכורים על-ידי בין עשרה אחוזים לשני אחוזים מן האנשים היו כל הנושאים "שליליים": רמת הדיור והקרוואנים (כמעט 10 אחוזים), הפגנות של האתיופים (כ-7 אחוזים), מחלות ונושא האיידס (כ-6 אחוזים), אלימות במשפחה ורצח נשים על-ידי בעליהן (כ-4 אחוזים), בעיות פשיעה, סמים ורצח (כשניים וחצי אחוזים). רק מתחת לשני אחוזים מתגלים בין הנושאים גם כמה "חיוביים": נושא מרכזי כמו שאלת החינוך, הוזכר רק על-ידי כאחוז מן הנשאלים, ואחוז דומה של נשאלים הזכירו יוצרים ואומנים אתיופיים.
כמובן, וכדאי לציין זאת כבר כאן, שההבחנה החותכת בין נושאים "שליליים" ל"חיוביים" יכולה להידרדר לפשטנות מסוכנת; והרי מה פירוש נושא "שלילי"? והרי לא נרצה להניח כי עוני, למשל, הוא שלילי בפני עצמו, וגם העיסוק בו אינו תמיד שלילי, כי הוא יכול להוביל להתמודדות עם בעיית העוני וניסיון לפתור אותה; לפעמים לקהילה יש אינטרס להעלות לדיון ציבורי נושא "שלילי" ויש בכך משום "חיוב". כלומר, יכול להיות שהעלאה למודעות של קיומה של הגזענות למשל, אינו "שלילי" לקהילה אלא חיובי; אבל השאלה היא המכלול של הכתבות, ומה פירוש הדבר שרוב מוחלט של הכתבות מקבעות בזיכרון הציבורי את הקהילה האתיופית כקשורה לעוני, לגזענות ואפליה, למחלות, לרצח וסמים; כאשר אין במקביל לכתבות הללו גם כתבות המראות צדדים אחרים מתחזקים סטריאוטיפים לגבי הקהילה, אשר יהיה קושי לשנות אותם בעתיד.
לשם הדיוק יש לציין שבנתוני סקר זה באו לידי ביטוי המידה בה אנשים זוכרים כתבות, ולא נתונים סטטיסטיים לגבי כמות הכתבות השונות ואופיין; יש בכך יתרון ברור, ויש חיסרון. החיסרון הוא שאי-אפשר ללמוד מתוך הנתונים הללו עובדות כמותיות מדויקות על פרסום כתבות לגבי הקהילה האתיופית, והתפלגותן בין הנושאים השונים; אפשר לטעון שמה שאנשים זוכרים לא תואם באמת את אחוז הפרסומים בעיתונות, ואולי הפסיכולוגיה האנושית גורמת לכך שאנשים יזכרו עם הרע. אבל הצד החיובי הוא שגם המדד הכאילו אובייקטיבי, הכמותי, שאפשר היה להשתמש בו כדי למדוד את הפרסומים בעיתונות, אינו באמת אובייקטיבי: הכתבות שונות זו מזו, חלקן מתפרסמות בעיתונות הארצית וחלקן במקומית, חלקן במוספים וחלק בכותרת, חלק בעמודים הפנימיים וחלקן בראשונים, חלקן בנות מספר עמודים וחלקן קצרות, חלקן כוללות תמונות או כותרות גדולות המושכות את הלב. בסקירה זו, העוסקת רק בחודשיים, לא היה טעם לעשות סקירה סטטיסטית של הנתונים הללו, ולאורך המחקר המדד העיקרי מבין אלו בו נשתמש הוא החלוקה בין העיתונות הארצית למקומית.
במובן זה לנתוני הסקר יש משקל רב, כיוון שהם משמשים מדד לתהודה התקשורתית של הכתבות, שהוא נתון אשר קשה מאוד להעריך אותו בלי לשאול את הקוראים; ניתן להעריך שהתהודה קשורה גם לנתונים ה"אובייקטיביים" כמו מספר הכתבות, וגודלן, וכן לנתונים דומים כגון המשכיות הסיקור על הנושאים באמצעי התקשורת השונים, וכו'; אבל עיקרה של התהודה הזאת היא בלתי-ניתנת למדידה, ונתוני הסקר הם כלי מרכזי ללמוד עליה.
על מקומה של התקשורת ועל מקומן של קבוצות מיעוט בתקשורת
התקשורת, אותה מפלצת רבת ראשים של עידן המידע, היא בו בזמן גם נציגת ה"כפר הגלובלי" המודרני והפוסט-מודרני, גם אחת הנציגות הבולטות של המבט האירופוצנטרי ושל הניאו-קולוניאליזם התרבותי דובר האנגלית, וגם במידה רבה צינור הביטוי העיקרי של קהילות ייחודיות; למרות שמה הכולל, וה"א הידיעה הבאה לפניה, היא מורכבת מגופים רבים ומשמשת כמעט כחלוצה של העידן הרב-תרבותי; אך לצד זה היא גם נציגת הגלובליזציה, העידן הקפיטליסטי הדורסני, ותאגידי תקשורת אדירים, להם גם אינטרסים כלכליים אחרים, שולטים על פלחים עצומים מן ה"שוק" ה"חופשי" של התקשורת. וכך היא משמשת באותו הזמן גם כלב שמירה של הדמוקרטיה וזכויות האדם, ולצד זה היא גם נציגת הקשר המושחת בין כסף לכוח פוליטי; היא המעלה ומורידה מועמדים פוליטיים בקצב מסחרר ושמה עליהם תדמיות, ואז מחליפה אותן, כאילו היו בגדים; ומלחמות רבות מוכרעות רק בכוח תמונה אחת המשודרת בתקשורת; כמעט: אם זה לא משודר, זה לא קיים.
עיקר המאבקים בתקשורת הם מאבקים בתוך האליטות, ואלו יכולים "לפרוש" מאמצעי תקשורת אחד כדי להופיע באחר; לעומת זאת קשה, אולי בלתי-אפשרי, לקהילות מיעוט להתעלם מכוחה של התקשורת, למרות שהתקשורת מייצגת לרוב דווקא את הקבוצות ההגמוניות בחברה, השואפות לשימור מעמדן. בעוד שקבוצות המיעוט (למעט קבוצות בדלניות קיצוניות כגון נטורי-קרתא החרדיים), מהוות חלק מקהל הצרכנים של התקשורת ההגמונית, הרוב אינו צורך את תקשורת המיעוט; ולמעשה תקשורת הרוב היא לרוב גם צינור הקשר היחידי בין מיעוטים שונים, אשר אינם "צורכים" זה את עיתוניו של זה.
התקשורת יכולה להיות הן גורם שלילי אשר מקבע עמדות ומצבים, משעתק עמדות נפוצות בציבור הישראלי ומחזק סטריאוטיפים, והן כגורם דרכו אפשר לפרוץ את התבניות המקובלות, למשל על-ידי ייצוג עצמי של הקהילה, המאפשר דיבור ישיר אל קהל הצופים. כך לדוגמא אפשר לראות מתוך הסקר שערכנו עד כמה השתרשו בחברה הישראלית תפיסות של התנשאות הרואות את האתיופים כפאסיביים (לעומת הישראלי הקולט והאקטיבי), וכך הם מתוארים על-ידי הנשאלים לחיוב כ"נחמדים", "ממושמעים", "צנועים"; תכונות אופי אלו, אשר קיימות כתיאורים עצמיים של האתיופים את עצמם ואת תרבותם, מועצמים על-ידי התקשורת, והופכים לקטגוריות של מהות שהיא לכאורה בלתי משתנה, במעבר של התכונות מהקשר תרבותי אחד, אתיופי (בו הן נתפסו כחיוביות מאוד), להקשר תרבותי אחר, ישראלי (בו הן נשמעות כתכונות של "פראייר" ממוצע).
הבעיה העיקרית של מיעוטים עם התקשורת בעידן המודרני נובעת מכך שפעמים רבות היא המקשרת היחידה בינם לבין שאר בני החברה; מה קורה כאשר כל המידע שמקבל אדם ישראלי מסוים על הקהילה האתיופית הוא מן התקשורת, וזו מספרת לו כמעט אך ורק על הצדדים ה"בעייתיים", על הקשיים, בלי להצביע על המורכבות שלהם, ובלי להצביע על קיומם של עוד צדדים? באופן כללי אנשים וקבוצות של אנשים, אשר אינם משתייכים לקבוצה ההגמונית בחברה, מיוצגים באופן חלקי וסטריאוטיפי בתקשורת, וכך מונצח מקומם בשולי החברה ומועצמים דימויים שליליים שלהם.
כך לדוגמא, מה קורה כאשר התקשורת, בשל מגבלות הזמן והמקום הידועות שלה, מציגה את הקהילה האתיופית לצרכן התקשורת ה"תמים", שלא למד מעולם על ההיסטוריה הארוכה של יהודי אתיופיה לפני בואם לארץ, ומתחילה את הסיפור שלהם רק מהארץ, מהקשיים בעליה, ממרכזי הקליטה והקרוונים, מהמצב הכלכלי הקשה והעוני? זהותה של הקהילה הופכת להיות מזוהה כל כולה עם שלב זה בהיסטוריה שלה, כאילו ניתן ללמוד משהו על תרבות בת אלפי שנים דרך הפריזמה הצרה הזאת, שהיא תוצר ישראלי מובהק; הדבר דומה לניסיון שנעשה בעבר, בשנות החמישים, לחקור את אורח חייהם של המזרחיים מתוך התבוננות בדלות חיי המעברה, מחקר שהוביל אנשים רבים להאמין שעוני, צפיפות וייאוש הם מהויות מזרחיות בלתי משתנות, ולא תוצאה של החיים בישראל.
זאת ועוד, כמעט תמיד כאשר מופיע בתקשורת מישהו מבני הקהילה, הוא הופך כמעט בהכרח, כבן קבוצת מיעוט אשר לא מיוצגת תדיר בתקשורת, וכמעט ואף פעם לא מיוצגת בהקשר שהוא חוץ קהילתי, ל"שגריר" או נציג של הקהילה. רק לעיתים נדירות מאוד יוזמן בן הקהילה האתיופית לתקשורת כמייצג עמדה שהיא ייחודית לו, או לקבוצה שאינה כלל הקהילה האתיופית, ולעיתים אף יותר נדירות הוא יוצג כמומחה מקצועי, וודאי שלא לעניין שאינו קשור לקהילה. וכך מקובע תפקיד האתיופי בתקשורת כמי שיכול לדבר רק על נושאים "אתיופיים", וכמי שמה שהוא אומר מיד הופך למה ש"האתיופים" אומרים.
על-פי חוק רשות השידור, אשר וודאי שאינו מיושם במלואו (ואשר אינו נוגע לתקשורת הפרטית, כלומר לכל התקשורת הכתובה, ולתקשורת האלקטרונית הפרטית), לכל קבוצה יש זכות מסוימת להיות נוכחת בתקשורת, וניתן לדבר על העדר נגישות מספקת לכלי התקשורת של קבוצות מיעוטים, ועל הדרתן ודחיקתן אל השוליים של קבוצות אלו מן המרחב התקשורתי ה"כללי". דבר זה לא פוגע רק בקבוצות המיעוטים עצמן (כולל הידע שיש להן האחת לגבי השניה, שהוא כאמור כמעט תמיד מתווך על-ידי הקבוצה ההגמונית השולטת בתקשורת), אלא גם ביכולתו וזכותו של הציבור הישראלי באופן כללי לקבל מידע מדויק ותמונה מהימנה על המציאות בה הוא חי, על מגוון הקבוצות בה, תרבותן, השקפותיהן והעדפותיהן. וכך תרבותיות מסוימות, שפות מסוימות (או מבטאים בעברית), ואף תווי פנים מסוימים, הופכים זרים לתקשורת, ובעקבותיה הם הופכים זרים ו"אחרים" גם למרחב הישראלי ה"כללי"[8].
השאלות העיקריות:
יש סוגים שונים של שאלות אותן אנחנו יכולים לשאול במחקר זה על אופניי הייצוג הן של פרטים מן הקהילה האתיופית בתקשורת, והן של הקהילה כולה[9]: שאלות מסוג אחד דנות למעשה בכותבי הכתבות בעיתונות הישראלית, ובוחנות האם בכתבות שהן "חומר המחקר" של סקירה זו, מבטאים הכותבים עמדות המקדמות תפיסות סטריאוטיפיות ואפילו חשודות בגזענות; שאלות מסוג שני פונות אל הקולות הנשמעים מתוך הכתבות, לא רק של כותביהן, ושואלות אילו סוג של קולות מושמעים בהן, לאילו קולות ניתן "פתחון פה" בעיתונות; שאלות מסוג שלישי פונות אל הקוראים, ומנסות לראות מה הם שומעים, בהקשר התרבותי ההיסטורי הנתון, מתוך הכתוב בעיתונות.
השאלות מן הסוג הראשון הן לכאורה הכי חשובות, אבל דומה שלא כך הדבר בתקשורת הישראלית של המאה העשרים ואחת; במחקרים על ההתייחסות התקשורתית בשנות החמישים למזרחיים אפשר לצטט כתבות בוטות מאוד, המבטאות עמדות גזעניות נחרצות בצורה גלויה. במחקר זה, אולי מאחר והוא מתפרס רק על שני חודשים, ואולי גם בגלל שראשיתו שני עשורים אחרי מבצע משה, לא מצאנו כתבות בהן מבוטאות עמדות גזעניות מפורשות, ואילו הדיון בשימוש בסטריאוטיפים, אשר אכן מצאנו בחלק מן הכתבות, הוא שונה ומורכב יותר. דומה ששאלות מסוג "האם העיתונות גזענית?" שוב אינן מתאימות לדיון בעיתונות "מתוחכמת" ומודעת לעצמה, כמו בישראל של ימינו, ואינן מהוות בחינה נכונה של השפה התקשורתית והשפעתה.
ובכל זאת, פעמים רבות נתקלנו בכותרות תמוהות מאוד, ומבזות, לכתבות על אתיופים, אשר עושות פעמים שימושים מוזרים בביטויי לשון שהצבע השחור נכלל בהם בקונוטציה שלילית. כך למשל כתבה על צעירה אתיופית אשר טענה כי הוטרדה מינית והושפלה מילולית בשעת חקירתה על-ידי שוטרים קיבלה את הכותרת "כתם שחור"; עיתון בשפה הרוסית נתן את הכותרת "מלחמות 'אתיופיות'" לעימות בין שני יוצאי אתיופיה שהסתיים בפציעות, ואילו כתבה על חייל אתיופי נעדר קיבלה את השם "חור שחור". לא ברור כיצד כותרות כאלו, שיש בהן יסוד משפיל ומבזה אינן מוחלפות באחרות על-ידי עורכי העיתונים; הכותרת "כתם שחור" היא תמוהה במיוחד – האם הצבע השחור אמור לייצג בה יסוד שלילי? על מי נמצא ה"כתם השחור"? על המתלוננת? על המשטרה? מה סיבת הקישור בין הצבע השחור לבין התלונה שהתלוננה המתלוננת? האם כתבה על מתלוננת לבנת עור היתה מקבלת את הכותרת "כתם לבן"?
לגבי השאלות מן הסוג השני, על ה"קולות" הנשמעים בכתבות, ניתן לשאול אילו קולות שומעים ומה משמעותו של כל אחד מהם, וכן כמכלול, האם נשמעים מגוון של קולות אשר מציגים את מורכבות המציאות. כלומר, כפי שכבר רמזנו, יש חשיבות לשאלה האם יש בתקשורת ייצוג אך ורק להקשרים "שליליים" ביחס לקהילה האתיופית, כמו פשיעה, נשירה מחינוך, אבטלה, עוני? כפי שהראינו מוקדם יותר, זה אכן מה שזוכר הציבור, על-פי סקר שערכנו, ולא תמונה מורכבת יותר[10]. תמונה חסרת מורכבות זאת, שלא מוצגות בה מרבית הפנים השונות והמגוונות של הקהילה, מחזקת סטריאוטיפים שכבר קיימים בחברה הישראלית.
אפשר לשאול כמותית האם בכלל הקהילה מיוצגת בצורה מספקת בתקשורת – שזאת שאלה שקשה מאוד לענות עליה, כי לא ברור מה יענה על קריטריון המספיקות, ולמי צריך להשוות את כמות הייצוג, בגלל שהוא חייב להימדד יחסית?
אפשר לבדוק כמותית את השאלות הללו, אבל בדיקה זו היא בעייתית – שוב לא ברור כמה יהיה "מספיק" ייצוג של הטוב לעומת הרע, וגם המושגים של טוב ורע הם מטושטשים (ברע למשל לא סביר שנקבל שחלק מן הייצוג יהיה על גבול הגזענות – אלא ייצוג של בעיות – אבל לפעמים ייצוג הבעלות יכול למעשה להיות טוב לקהילה, כך שהבדיקה עצמית היא מורכבת).
שאלת הייצוג העצמי, במקרה הזה של בני הקהילה האתיופית בארץ, מחברת את השאלות מן הסוג הראשון והשני; השאלה היא גם עובדתית, כלומר האם בהווה של המחקר כותבים בעיתונות עיתונאים אתיופיים (והאם עורכי העיתונים מאפשרים להם לכתוב לא רק על נושאים אתיופיים); וצידה השני של אותה שאלה הוא האם הכתבות על הקהילה האתיופית פונות אל הקהילה האתיופית כדי לשמוע ממנה על עצמה, או שהן מדברות מעל לראשה, דרך גורמים אחרים, או פונות למומחים לדבר. כמובן שהנחת המוצא של שאלה זו ודיון בה היא שבני אדם בני קהילות ותרבויות שונות כותבים אחרת, ובעיקר שיש ערך רב לייצוג עצמי של תרבות וקהילה, לעומת דיבור חיצוני עליה, שתמיד יש בו יסוד מתנשא (ולרוב אנו עושים זאת לתרבויות זרות, וכך אנו מסמנים אותן כזרות). בעניין הייצוג העצמי כ"קולות" בתוך הכתבות, נדון בהמשך; באשר לכתבים אתיופיים, אזי כידוע יש מעטים מאוד; לא חקרנו האם הכתיבה שלהם שונה מכתבים לא אתיופיים; לא חקרנו גם האם הם כותבים רק על נושאים "אתיופיים". אבל יכול להיות שהכשרת אנשי תקשורת אתיופיים היא אחת המטרות של "פרוייקט המדיה" של ה"אגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה".
חלק משאלת הייצוג היא גם השתתפותם של בני הקהילה בתוך גורמי התקשורת, יכולתם להיות חלק מאלו הכותבים ומדווחים ו"משקפים" את המציאות במדיה הכתובה והאלקטרונית – על הקהילה ועל אחרים.
לגבי השאלות מן הסוג השלישי, הרי שמצד אחד הנתונים מתוך הסקר שערכנו משקפים, לפחות במידת מה, את ההד של התקשורת בציבור; מצד שני כל הסקירה הזאת היא סוג של תגובה, אומנם של אדם מסויים, לכתיבה העיתונאית על הקהילה האתיופית, והמשמעויות שלה בהקשר היסטורי תרבותי מסויים.
תקציר ומסקנות מרכזיות
עיקר הכתבות מן התקופה הנדונה, יוני-יולי 2003, נכתבו מטבע העניין במקומונים ולא בעיתונים הארציים, ובין המקומונים בעיקר במקומונים של הערים בהם קיימת קהילה אתיופית לא קטנה, כגון עפולה, חדרה, נתניה, אשדוד, רחובות, קרית-מלאכי; חלק ניכר מן הכתבות היו ידיעות קטנות על פתיחת מתנ"ס או מועדון, טקס בהשתתפות ראש העיר או תורמים, וכדומה, ולא כתבות עומק על הקהילה או יחידים מתוכה.
אבל מחקר זה במהותו אינו סטטיסטי, ואין בו מספרים על התפלגות נושאי הכתבות; מדובר במחקר איכותני ומהותי, בו ניסינו להתמקד באופניי הייצוג השונים של הקהילה האתיופית בתקשורת הישראלית, ולהוציא מתוכם את ה"קולות" השונים הנשמעים, כלומר את הנארטיבים העיקריים אותם מספרת העיתונות הישראלית על הקהילה האתיופית, והמשמעויות שלהם בהקשר של החברה הישראלית. בין הקולות היה קולה המושתק של הקהילה, קולות מחוץ לקהילה ה"מדברים" עליה, כמו קולה של המשטרה, קולם של מחקרים "אובייקטיביים" וקולה של הגזענות, או קולם של סיפורי הצלחה ה"מנכסים" הצלחות קהילתיות לגורמים חיצוניים, וכן הקולות שבכל זאת נשמעים של פרטים מתוך הקהילה, אם זה הורי חיילים מתאבדים או נערים טובעים, אם אלו סליבריטאים מן הקהילה, ואם אלו קולותיהם של הפוליטיקאים של הקהילה שיצאו לדרכם בדיוק בתקופת המחקר.
הבעייתיות של העובדה שבכתבות רבות מדי מופיע קול של מישהו אחר, לא-אתיופי, המדבר על האתיופים, היא ברורה. אין זו תופעה ייחודית להקשר האתיופי: כמו שלרוב יהיה מומחה לא-ערבי לענייני ערבים, וחוקר פולקלור לא-מרוקאי שיסביר לנו מה רוצים המרוקאים, ויועץ לענייני חרדים שיאמר לנו מה פשר ההתנהגות שלהם, כך גם פעמים רבות לא ששה התקשורת לאפשר ייצוג עצמי של הקהילה האתיופית. מעשה זה מדיר את הקהילה לשולי החברה, כקבוצה שיש לחקור אותה, לא להקשיב לה.
בשני מצבים נוכחנו שנטיה זו נשברת באופן ברור: בזמני משבר, כאשר התקשורת באה לראיין בני משפחה לאחר טרגדיה, כמו מוות של בן בעת שירותו הצבאי או בטביעה בים, או לפחות כאשר מישהו נחשף לגילויי גזענות; המקרה השני בו נשברה נטיה זו הוא התארגנותה הפוליטית של הקהילה האתיופית לקראת הבחירות לרשויות המקומיות בסוף שנת 2003. בחירות אלו היו בסופו של דבר סיפור הצלחה לקהילה, מבחינת ייצוג עצמי פוליטי מעשי, וקדם להן עיסוק נרחב של העיתונות המקומית באותם ישובים בהם נמצאים ריכוזים גדולים של הקהילה האתיופית.
אבל פעמים רבות, ובעיקר בעיתונות הארצית, מישהו אחר מדבר על הקהילה: במקרה הראשון בו נדון, שהוא מעין מקרה מבחן מעניין, התנהל מאבק נגד סגירת הבריכה בקיבוץ "איילת השחר" בפני ילדים ונוער עולה מאתיופיה השוהה במקום. כל המאבק התנהל מעל ראשה של הקהילה: בין הסוכנות לבין הקיבוץ, כאשר באמצע העיתונות תופסת את עצמה כנציגת הצדק, ומכריזה על עצמה בסוף כסיבת ההצלחה. אופי ייצוג כזה מעודד תפיסה על-פיה האתיופים הם מעין "ילדים" (עם או בלי מירכאות) אשר אינם יכולים לייצג את עצמם, והיא עוברת כחוט השני בהרבה התייחסויות תקשורתיות. לאחר מכן נדון בקול המשטרתי, המבסס עצמו כקול אובייקטיבי בעזרת הסתמכות על מספרים ומחקרים, המדברים על פשיעת נוער בקרב הקהילה.
אפילו סיפורי ההצלחה, ברובם, אינם נתפסים כסיפורי הצלחה של הקהילה, אלא של ראש העיר, התורם או המתנדב העושה ימים כלילות לעזרת הקהילה. כאשר כבר מופיעים סיפורי הצלחה אישיים של בני הקהילה, הם מקבלים את משבצת הסיפור המוזר, שם מופיעה עורכת-הדין האתיופית הראשונה והאתיופי הראשון בקורס טיס. אבל לרוב הקול האתיופי לא נשמע; כך למשל במדורי התרבות מופיעים מעט מאוד סליבריטאים אתיופיים, כאשר גם שם לפעמים זה הפרוייקט של מישהו אחר (עיין ערך עידן רייכל); בין הסליבריטאים המופיעים, בולטים כמעט אך ורק הצעירים מבני הקהילה, אשר מייצגים לרוב או תהליך ישראליזציה שעבר על הקהילה, או את משבר הזהות בין הישראליות לאתיופיות, כאשר לא יכול להיות ייצוג בתקשורת הישראלית למוצרי תרבות שהם "אתיופיים" במובהק, ולא פונים לקהל הישראלי הלא-אתיופי.
מעט מאוד כתבות חוזרות אל ההיסטוריה של האתיופים לפני בואם לארץ, ואל האירוע הטראומטי מאוד מבחינת הקהילה, שהוא מותם של יותר מארבעת אלפים מבני הקהילה בזמן מבצע משה, אחרי יציאתם מאתיופיה, בדרכים בסודאן ובעיקר במחנות הפליטים שהוקמו שם, ובהמתנה הארוכה. וכך מבחינת הישראלי הממוצע ההיסטוריה של האתיופים מתחילה במגורים במרכזי קליטה ובקרוונים, או באוויר במטוסים של מבצע שלמה. השתקת ההיסטוריה האתיופית בתקשורת, וחוסר העניין של מרבית העיתונאים בנושא, מהווים כנראה שיקוף מדוייק לחוסר העניין הממסדי בנושא, אשר מביא לניכור גדול בין הקהילה האתיופית לבין הממסד בפרט, והחברה היהודית-ישראלית בכלל. למה אסונם, שואלים האתיופים, אינו אסון הכלל היהודי במדינה? למה איש אינו יודע דבר על ההיסטוריה שלהם, כאשר הם לומדים בבתי-הספר על ההיסטוריה של מדינת ישראל ושאר תפוצות העם היהודי מלבד אתיופיה? כמובן שהזהות התלושה עמה גדל ילד אתיופי אשר אינו לומד דבר ממורשתו בכל שנותיו במערכת החינוך, התקשורת אינה אחראית לה, וודאי שלא לבדה. אבל כניעתה של התקשורת לסדר היום האדיש הכללי יש לה השפעה עצומה; אם העניין הבריא של העיתונאים בסביבתם היה בא לידי ביטוי בסיקורם, ואם סיסמאות כמו "עיתון של כולם" לא היו רק מילים ריקות מתוכן, הגשר שהיתה יוצרת התקשורת היה מקצר מעט את המרחקים, ומעט מן הסיפור האתיופי היה מוכר לציבור הישראלי. כך היה לא רק הציבור הישראלי מכיר יותר את האתיופים, אלא גם היו האתיופים חשים יותר "בבית" כאן. ואפילו העיתונים לא היו ניזוקים – מלבד השם הטוב שהיו הם מרוויחים, היה הצוהר אל העולם האתיופי מוסיף מעט עניין בגליונותיהם.
עיקר הכתבות שאדם קורא הן על האתיופים, ולא של האתיופים; דומה שנוח יותר לתקשורת עם הקול של עוני ומצוקה ופשיעת נוער, מאשר עם קול של יצירה; התקשורת מתורגלת בטרגדיות, וכאשר מדובר בטרגדיה אתיופית זה רק מוסיף לעניין, אבל התקשורת לא מתורגלת בסיפורים חיוביים הבאים מתוך הקהילה; נוח לתקשורת לשמש כ"קול האובייקטיביות", ולהציג מחקרים על הקהילה האתיופית ולצטט מתוכם – מחקרים שנעשו על-ידי המשטרה ומשרד הקליטה ומשרד החינוך, ומכילים ידע אקדמי "מדעי" ו"אובייקטיבי" על הקליטה או העדר הקליטה, על הרמה בחינוך ורמת הפשיעה, במקום להיות שותפים לתחקירים מורכבים על המצב, ובמקום להשמיע קולות אתיופיים על הנושאים הללו. כמעט בשום מקום לא ניתן מקום לבן הקהילה האתיופית לדבר בהקשר כללי על החברה הישראלית, בלי קשר למוצאו. על רקע כל זה בולטת הבימה שניתנה בעיתונות המקומית, ולא בעיתונות הארצית, לפוליטיקה המקומית האתיופית לקראת הבחירות של סוף 2003. פעמים רבות נשאלו הפוליטיקאים אלו "האם יש עדיין מקום למפלגות עדתיות בישראל של המאה ה-21?", אבל פוליטיקאים הם מטבעם אנשים לא מתנצלים, וכך היו כתבות אלו ממש מהפכה במובן של הייצוג העצמי.
אבל מה פירוש הדבר שהקולות העצמאיים האתיופיים הכמעט יחידים שהתקשורת הישראלית מסוגלת להכיל הם קול הטרגדיה והקול הפוליטי? יש מרחק גדול בין שני הקולות הללו: ברגעי הטרגדיה הקול שבור, לא רק בשל הכאב, אלא גם בשל העובדה שלרוב מדובר במרואיינים מבוגרים יחסים, הורים לבני נוער וחיילים, אשר העברית שבפיהם היא עברית של מהגרים טריים, עם מבטא ושיבושי לשון (בטלוויזה נוטים להוסיף כתוביות בעברית כאשר מראיינים מבוגרים מבני הקהילה, מתוך הנחה שאיש בארץ לא התרגל למבטאם המיוחד); את הקול הזה, המבוגר, אשר לא גדל בעברית, קשה לשמוע מחוץ למדורי הטרגדיה המשפחתית; המרואיינים מבין המועמדים לבחירות המקומיות היו אנשים צעירים יותר, אשר התחנכו בארץ, מדברים עברית ישראלית מאוד, נקיה וברורה, וחדרו זה מכבר אל שיח הכוח הישראלי; הם מבטאים את הישראליזציה של העדה, ובכך הם הופכים למרואיינים אידיאליים לעיתון, מכיוון שאין צורך "לתרגם" אותם לקורא העיתון הממוצע, והם מדברים ב"שפה" של העיתונאים והקוראים; אך מה משמעות הויתור על המאמץ להקשיב לבני הקהילה בני הדור המבוגר יותר, והתרכזות ב"הקשבה" לצעירים בלבד, אם בכלל?
דומה שלעיתונאי הממוצע של עיתון בארץ יש "מודיעין" חלש מאוד בתוך הקהילה (מכיוון שכמעט אף אחד מהם אינו בן הקהילה), ואם הוא מכיר משהו באשר לקהילה, הרי שזה רק באשר לנושאים של עוני ומצוקה; העיתונאים נזקקים כל הזמן למתווכים, של שפה ואחרים, כדי להכיר את הקהילה וללמוד על המתרחש בתוכה, ואין להם בסיס הכרות רחב. דבר זה מתבטא היטב בכתבות, ולא מאפשר להם לכתוב כתבות בעלות עומק היסטורי או תרבותי. יש לשקול ליצור קשר ישיר עם עורכים ועיתונאים מן העיתונות העברית הארצית (שהם עוד פחות מקושרים מאשר אנשי העיתונות המקומית), ולהכיר להם ארגונים ואישים אתיופיים בארץ, לערוך להם סיורים ברחבי הארץ, ולתת להם רקע על חיי הקהילה.
יש לעודד לטווח ארוך, אם רוצים לשנות את היחס אותו מקבלת הקהילה מן התקשורת, הכשרה של אנשי תקשורת אתיופיים, אשר יוכלו להשתלב במקצוע ולשלב את נקודת המבט שלהם בתקשורת הישראלית.
יש לשקול מה ניתן לעשות בקשר בין הקהילה האתיופית לבין הערבים, החרדים והעולים מרוסיה (והאם יש אפשרות ליצירת קואליציה של מיעוטים להגברת המודעות לאפליה ודעות קדומות). בתוך הציבורים הללו, אשר לכל אחד מהם עיתונות עצמאית (למרות שרבים מהם קוראים את העיתונות הארצית בעברית), אין הכרה של הקהילה האתיופית "מקרוב" ו"מבפנים", ויש לשקול להזמין גם אותם לסיורים וכנסים. יש להעיר שדומה שאין מדובר כאן בעניין חד צדדי, ואין זה רק שהקהילה הערבית, החרדית והעולה מרוסיה לא מכירות את הקהילה האתיופית, ההיסטוריה שלה ותרבותה, אלא גם הקהילה האתיופית לא מכירה אותם, אשר דחוקים כמוה מ"מרכז" הישראליות; למעשה ניתן לומר כי כמעט כל מיעוט בארץ מכיר את המיעוטים האחרים דרך הפילטר של התקשורת ה"ניטראלית" וההגמונית, כאשר למעשה הציבורים הללו סובלים מבעיות דומות אלו לאלו, כמו שוליות כלכלית וחברתית, דימוי ציבורי שלילי והעדר ייצוג עצמי במוקדי קבלת ההחלטות ובתקשורת.
קהילת העולים מרוסיה ביטאה, בסקר אותו ערכנו, את העמדות השליליות ביותר כלפי הקהילה האתיופית בתוך החברה הישראלית היהודית, ואומנם לשם בחינה אמיתית של הייצוג של העולים האתיופים בעיתונות הרוסית בארץ יש צורך במחקר נוסף, אבל בכל מקרה נראה כי יש צורך ביצירת קשר עם העיתונות ברוסית כדי ליצור פרוייקטים משותפים אשר יאפשרו אולי להתגבר על הפערים ואי-ההכרה בין הקהילות. המאבק בגזענות, למשל, צריך להיות משותף לשתי הקהילות, ובהתייחסות התקשורתית, בעיקר בהקשר של כתבות על פשיעת נוער, נערכת כל הזמן הקבלה בין הנוער האתיופי לבין הנוער העולה ממדינות חבר המדינות (פעמים רבות תוך כדי הדגשה של יוצאי הקווקאז בין יוצאי חבר המדינות באופן מיוחד).
סקירה זו, המהווה חלק מ"פרוייקט המדיה" הנערך על-ידי ה"אגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה", תפקידה להעלות את המודעות בקרב גורמים בתחום התקשורת הישראלית לשאלת הייצוג של הקהילה האתיופית, ולחשוף את הצורה בה מוצגת הקהילה בהווה. הצלחה של סקירה זו משמעותה שעיתונאים יהיו מודעים לצורך בייצוג עצמי של הקהילה האתיופית, שעורכים יהיו מודעים לצורך בהכרות עם הקהילה מצד כתבים רבים ככל האפשר מהעובדים בעיתון, ולצורך בכתבים מבני הקהילה; הצלחת הסקירה משמעותה תהיה גיוון של נושאי הכתבות על הקהילה האתיופית, והצגת סיפורים אתיופיים מגוונים, לא רק טראגיים, הצגה של דוגמאות אתיופיות על נושאים ישראליים "ניטראליים", והעמקת ההקשר והרקע של חיי הקהילה בכתבות הדנות במצוקה, עוני ופשיעה – כדי למנוע יצירת סטיריאוטיפים.
אבל לסקירה זו יכולות להיות גם משמעויות בתוך הקהילה האתיופית, ולא רק מחוצה לה, כלפי התקשורת, ועל-כן בחלק הבא נדון בדילמות אשר מעורר פרוייקט מן הסוג הזה, אשר מבקש לשנות את תדמיתה של קבוצת מיעוט בעיני קבוצת הרוב, ובעמדות שונות הקיימות בתוך הקהילה האתיופית לגבי כך.
דילמות תקשורתיות של הקהילה האתיופית בארץ
"פרוייקט המדיה" של האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, אשר במסגרתו נעשה מחקר זה, מעלה דילמות רבות בפני אלו המבצעים אותו, ואלו עלו בשיחות באגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, בישיבות השונות, וכן בכנס האקדמאים האתיופיים שהתקיים השנה. מטבע המצב הקיים, היחסים בין קבוצות מיעוט לבין התקשורת ההגמונית הם מורכבים, ועל חלק מן המורכבות הזאת כבר הצבענו בתחילת המחקר. כאן כדאי להעלות אל פני השטח חלק מן הדילמות הללו, כדי שלא להטעות את עצמנו או אחרים.
אחת הדילמות המרכזיות, אשר עלתה בדיונים בכנס האקדמאיים, היתה למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לשנות את אופי הסיקור של הקהילה בתקשורת: האם אנחנו מבקשים לחשוף לעין התקשורתית, וכך גם לציבור הישראלי הלא-אתיופי, את הקשיים העומדים לפני הקהילה האתיופית בארץ, כדי לעודד שינוי פוליטי ותקציבי של המצב, או שאנחנו מבקשים להתרחק מכל ה"עיתונות הרעה", ולהציג את הטוב, כדי שנזכה ליחס גם על רקע ההישגים שלנו, והעומק התרבותי, ולא רק בהקשר של מצב סוציו-אקונומי קשה ומשבר במערכת החינוך. כלומר האם אנו מבקשים להרבות בכתבות על הגזענות בארץ, ועל מלכודת העוני שאליה הוכנסו האתיופים, כדי להיאבק בהם, או שאנו מבקשים ליצור בועה כאילו הכל יפה, ויש אנשים מוצלחים ומוזיקה ושחקנים והישגים והצגות של צופי שב"א ושל תיאטרון נטלה, וכל מה שאנו מבקשים זה לשלב אחרים בעושר התרבותי הזה?
כלומר, אם לנסח מחדש את הדילמה, נאמר שהשאלה היא מה הקהילה האתיופית בארץ רוצה, עיתונות "רעה" אשר תבטא את המשבר החברתי הקשה של הקהילה בארץ, ותאפשר לה את המאבק הפוליטי לשינויו, או עיתונות "טובה" אשר תתרום לשינוי תדמיתי "ליברלי", ותאפשר ליחידים אתיופיים בארץ לקבל יחס שווה כבני-אדם, אבל תחביא את המשבר העמוק אליו נקלעה הקהילה בארץ.
אבל אפילו הצגת הדילמה בניסוח זה אינה מדויקת; כיוון שגם בתוך הנושאים ה"רעים" השונים, והנושאים ה"טובים" השונים, יש רמות של מורכבות; כך למשל בנושא מידת הצורך של הקהילה היהודית-אתיופית בארץ במאבק תקשורתי בגזענות, אשר יידון עוד בהמשך הסקירה. לפחות לכאורה ניתן לומר כי חשוב להעלות למודעות את נושא המאבק נגד הגזענות, בתקשורת ובמערכת החינוך, בשל הגזענות היום-יומית בה נתקלים רבים מבני הקהילה, וכדי לשנות את החברה כך שיהיה פשוט יותר לחיות בתוכה. אבל אסור לשכוח את המחיר שמשלמים כאשר המאבק בגזענות הוא העניין המרכזי לקהילה. לכאורה מדובר במאבק חד וברור, בעל אופי ליברלי-אוניברסלי-אנושי, הנשען על התפיסה כי כל בני האדם נולדו שווים, וכי זכותם העיקרית היא לכבוד. מאבק זה שם את מוקד תשומת הלב ביחיד בן הקהילה האתיופית, ועל-כן מחביא את המאבק הקהילתי בריבוד המעמדי-כלכלי במדינת ישראל אשר נשען על מאפיינים אתניים ברורים, ואשר שם את מרבית הקהילה האתיופית בארץ בשולי השוליים של החברה. במובנים רבים המאבק הליברלי נגד הגזענות שם במרכז את קבוצת הרוב, או הקבוצה הדומיננטית; קבוצת המיעוט רק מבקשת מקבוצת הרוב, ובנימוס, שלא תזלזל בה, ומבקשת זאת בשם יחידים המבקשים להצטרף לתרבות הרוב, ולא לשמר את אופיים הקהילתי ואת תרבותם. בקשה זו באה כתחליף (בעיקר באופן בו היא מוצגת בתקשורת), ועל כן היא מסוכנת, לתביעה לשיוויון כלכלי וחלוקה מחדש של העוגה הציבורית. כמו כן את התקשורת משמש המאבק בגזענות כדרך לתקוף קבוצות מיעוט אחרות בחברה, כמו הדתיים והקיבוצים, ואין התמודדות אמיתית בתקשורת עם הגזענות בקרב המעמד הבינוני העירוני-יהודי.
וכך הדילמות העומדות בפני הקהילה האתיופית שונות מן השאלות הניצבות לפתחה של התקשורת, אשר לכאורה "מחפשת" את ה"רע" בקהילה, את הדילמות והמשברים, אשר ימשכו את עיניי הקוראים, ואשר לכאורה יש גם אינטרס ציבורי להעלות אותם לדיון, ואין לה עניין בהצלחות של הקהילה, אשר פעמים רבות הן למעשה גם יותר בעלות משמעות בתוך הקהילה, בין אנשים היכולים לפענח את הקודים והשפה של ההצלחות הללו, ומשמעותן אינה רבה בציבור ה"כללי", כלומר הלא-אתיופי.
אבל אחרי המחקר ניתן לומר שעיקר הבעיה היא יצירת תמונה יותר מורכבת של הקהילה בתקשורת אשר אין לה הכרות גדולה עם הקהילה. לצורך הגדלת ההיכרות יש צורך בצעדים מצד הקהילה האתיופית והארגונים של הקהילה כלפי התקשורת, ומתוך כך עולה הדילמה איך "לשחק" מול התקשורת ולהשפיע עליה בלי להיכנע לכללים שלה. חלק מן המשתתפים בכנס האקדמאים ביטאו עמדה בדלנית, כאילו יש לוותר על התקשורת וללכת בדרך אחרת של עשייה בתוך הקהילה, ופניה אל התקשורת הפנים קהילתית כאשר מעוניינים בתקשורת; מה הטעם, הם אמרו, בפניה אל התקשורת כדי לשכנע את האליטות שהאתיופים הם "בסדר" – האם זו הקבוצה שמולה צריך לפעול? אבל דברים אלו לא יכולים להעלים את העובדה שרוב הקהילה, ובעיקר הדור הצעיר, ניזונים באופן מאסיבי מן התקשורת החיצונית, ועל-כן גם הדימוי העצמי שלהם מושפע ממה שנכתב או נאמר בתקשורת, כלומר שלתקשורת הארצית יש השפעה גם על פנים הקהילה.
בכל מקרה, מה הן הדילמות שהתקשורת מעמידה בפני הקהילה אם רוצים לעבוד מולה? מצד אחד, אם רוצים תקשורת טובה, נוחה ומבינה, יש לקהילה אינטרס להציב "אל המצלמות" והתקשורת פנים מאוד ישראליות, לשלוח אנשים צעירים, חסרי מבטא, כאלו ששירתו בצבא ולמדו באוניברסיטה ומכירים את שפת הקודים של הישראליות והתקשורת (וכאלו היו הפוליטיקאים האתיופיים בבחירות המקומיות האחרונות); אבל זאת כמובן כניעה לישראליות ולישראליזציה, וויתור על האפשרות לייצג באמת גם את העולים היותר מבוגרים, ולהיאבק בהפיכה שלהם, בשל העובדה שיש להם מבטא ושהם רחוקים מהישראליות, ל"דור מִדבר", אשר המדינה מבקשת לנתק בינו לבין דור הילדים (לעיתים באופן ישיר מאוד, באמצעות הפנימיות). וכך אמצעי התקשורת ההמונית מובילים לויתור על ייחודיות למען "מובנות לכולם", והשטחה לכיוון המיינסטרים, אשר תאפשר לכל היותר רק קבלה של גרסאות ישראליות מרוככות של התרבות האתיופית, או תרבות ישראלית עם נגיעות אתיופיות רכות.
ה"קולות" – גוף הסקירה
מאבקם של "חסרי הקול" – סיפור הבריכה בקיבוץ "איילת השחר":
סיפור הבריכה התחיל את דרכו בשבועון של קרית-שמונה, "שישי ב-8", בשבוע הראשון של חודש יוני 2003; אורן ירמיהו, בטורו האישי "משישי לשישי", כתב על כך שקיבוץ איילת השחר לא מאפשר, זו השנה השניה ברציפות, רחצה בבריכה של ילדים אתיופים המתגוררים במקום. הטור הסתיים בהבעת עמדה נחרצת כי על הגורמים המעורבים, הקיבוץ והסוכנות, לפתור את הבעיה ולתת לילדים קצת הנאה, ולאורכו מובאות תגובות של בני הקיבוץ (ברובן שלא לציטוט, ואחת מהן כמעט גלויה בגזענותה) ושל הסוכנות היהודית (אשר אחת מהן גם טוענת שהעניין "גובל בגזענות"). דבריו של אורן ירמיהו אוהדים מאוד את הילדים האתיופים, ורומזים כל הזמן לאי ההגינות של הקיבוץ, אבל בניגוד לפתחון הפה שניתן לדוברי הסוכנות והקיבוץ, הרי שקולם של האתיופים עצמם לא נשמע, בין אם יהיו אלו בני המקום, הילדים אשר רחצתם בברכה נאסרה, או הוריהם, ובין אם יהיו אלו ארגונים קהילתיים של הקהילה האתיופית. לכאורה – ניתן היה להבין מן הדברים – הנושא הוא מאבק בין הקיבוץ לסוכנות, כאשר העיתונאים והעיתונות משמשת כשופר הצדק, ואילו העולים עצמם אינם צד במאבק, אלא הם פאסיביים – הם ילדים, ממש או כמטאפורה, אשר זקוקים למישהו שייצג אותם.
כעבור כמה ימים הופיעה כתבה במעריב על אותו הנושא, ושם שוב היה מדובר במאבק בין מנהל מחוז הצפון של הסוכנות היהודית, לבין מזכיר הקיבוץ, בלי שניתן מקום לקולם של האתיופים עצמם. כתבת ההמשך, שפורסמה כעבור יום, וכותרתה "הילדים האתיופים יוכלו לרחוץ בבריכה" ייחסה את ההצלחה – פתיחת הבריכה לילדים האתיופים – לחשיפה בעיתון. העיתונאים, התברר, הם הגיבורים החיוביים של הסיפור, ואפילו יו"ר מועצת המנהלים של הקיבוץ, אשר רק לקולו ניתן מקום בכתבה, ניסה להצטרף אל עגלת ההצלחה, שינה את דעתו והודיע בשם חברי הקיבוץ כי הם "רוצים לגרום לכך שעולי מרכז הקליטה ייהנו משהותם אצלנו ויזכרו תקופה זאת בחיוך".
המאבק על זכותם של הילדים האתיופים להתרחץ בבריכה, ומאבקים דומים לו, הוא חשוב; חשוב גם להצביע על מוקדים של בעיות, כגון גזענות, והצבעה זו בפני עצמה לפעמים מצליחה לשנות את המצב. אבל ברמה שמעבר למאבק המסוים, דומה שכתבות כאלו רק מעצימות את הדימוי של האתיופים כ"חסרי קול", כילדים אשר זקוקים למישהו שידבר בשמם וייצג אותם, אם זה מנהל בסוכנות ואם זה עיתונאי לוחם צדק. מסר סמוי זה, העובר בכתבות, היה משתנה מאוד לוּ הקול האתיופי לא היה נעדר.
קולה של המשטרה – פשיעת נוער עולה:
על-פי הסקר שעשינו הכתבות על אלימות, פשיעה וסמים הנוגעות בקהילה האתיופית אומנם זכורות פחות מן הכתבות על עוני והפגנות, אבל זכורות הרבה יותר מכתבות על סיפורי הצלחה ועל גיבורי תרבות. ואכן לקולה של המשטרה ניתן מקום של כבוד בעיתונות, וכך לדוגמא בתקופה אותה בחנו נכתבו כתבות מפורטות בעיתונים הארציים והמקומיים על טענותיו של נציג המשטרה אשר הגיע לוועדת הקליטה של הכנסת ודיבר על קשיי המשטרה בהתמודדות עם גאות הפשיעה בקרב נוער עולה. כתבות אלו, והמשטרה עצמה, נעזרים במחקרים כמקור למידע אובייקטיבי, וכך כתבה אחת לוותה בקביעות סטטיסטיות כגון:
"להערכת המשטרה, אחד מכל ארבעה עברייני נוער היום הוא עולה", "מחקר שהוגש לכנסת מגלה כי נערים עבריינים שעלו ממדינות חבר העמים ומאתיופיה פנו לעבריינות בגיל צעיר יותר מנערים עבריינים ילידי הארץ, ושיעור הפשיעה בקרבם גבוה משיעורם באוכלוסייה", "בשנת 2001 היו בני הנוער יוצאי אתיופיה 1.3% מכלל בני הנוער בישראל, ואולם 3.2% מהתיקים הפליליים שנפתחו בשנה זו היו של בני נוער אלה. בשנת 2002 עלה שיעור התיקים שנפתחו לבני נוער עולים מאתיופיה ל-3.9% מכלל התיקים שנפתחו", "שיעור העבריינות בקרב נוער עולה עלה במאות אחוזים בעשור האחרון".
המשטרה מסבירה כי חלק מן הבעיה ב"קשר" בינה לבין הנוער העולה נוצר בשל קשיי השפה (מיעוט השוטרים המדברים רוסית ואמהרית) וחוסר האמון של נוער זה במשטרה; המשטרה מסמנת באופן מיוחד שתי קבוצות: נוער עולה מהקווקאז ונוער עולה מאתיופיה, אשר פועלות, לטענתם, בצורה סגורה יותר אשר קשה לחדור אל תוכה. המשטרה מדווחת גם על המאפיינים הייחודיים של פשיעת הנוער העולה: "זו היא עבריינות קבוצתית, בעלת אופי של כנופייה (במוסדות חסות הנוער ובפנימיות של עליית הנוער). העבריינים מתארגנים סביב מנהיג אלים על בסיס מוצא משותף".
בכתבות מסוג זה הנוער האתיופי מוצג לרוב לצד הנוער מחבר המדינות ולא לבדו, ומיותר לציין שלרוב לא מבקשים העיתונאים תגובה של ארגונים המייצגים את שתי הקהילות; המקסימום הוא בקשת תגובה משר הקליטה או יו"ר וועדת הקליטה והעלייה, אשר אמורים לייצג את הנושא. בחלק קטן מן הכתבות, שהן נרחבות ומפורטות יותר, לא מובאים רק דברי המשטרה, ופשיעת הנוער מושמת בתוך קונטקסט רחב יותר, אם כי גם קונטקסט זה לרוב נשאב ממחקרים אקדמאיים, לרוב על נערים עולים מבריה"מ לשעבר, המסבירים על קשיי הנוער העולה במערכת החינוך הישראלית, הנשירה הגלויה והסמויה, העדר מערכות המטפלות בנוער בסיכון, התמוטטות הסמכות ההורית בעקבות העלייה, ומוסבר כי ההתנהגות הלא-נורמטיבית בקרב עולים קשורה באופן ישיר לניתוקם ממערכות נורמטיביות (כגון בתי-ספר).
לעומת זאת במרבית הכתבות הקונטקסט חסר, והקורא נשאר עם קולה של המשטרה והנתונים שהיא מספקת על פשיעה גבוהה, בלי הכרות עם המצב בו נתון הנוער העולה בארץ. כאשר נתוני המשטרה עומדים לבדם הם עלולים להעמיק את הסטריאוטיפ של העולים כפושעים וכאלימים, כאילו הפשיעה היא מאפיין תרבותי אתו באו הנערים מרוסיה (או מהקווקאז, כפי שמדגישות חלק מן הכתבות) או אתיופיה, ולא תוצר של המפגש הלא פשוט שלהם עם החברה הישראלית, ועם הקשיים החברתיים והכלכליים כאן.
כמעט אף פעם לא יפגוש קורא עיתון ממוצע כתבה המשמיעה את הקול ההפוך, את הפרספקטיבה של הנוער האתיופי על המשטרה, אותה אפשר למצוא למשל בעיתונים של "נוער טספה (תקווה)" מאשדוד (אשר רואיינו פעם אחת לעיתון); קול זה מספר על תחושה של הנוער האתיופי כי הוא נרדף על-ידי המשטרה והופך ל"חשוד מידי" בכל זירה של התרחשות, ובאופן יותר חריף אף טוענים נוער טספה בעיתונם שהמשטרה מושפעת מסרטים הוליוודיים בהם שוטרים לבנים תופסים פושעים שחורים, וכך כל שני אתיופים שיושבים יחד במרכז עיר או בגן ציבורי הופכים ליעד משטרתי.
בהקשר זה, של קולה של המשטרה ביחס לקהילה, דומה שיש מקום לשיתוף פעולה של ארגונים קהילתיים אתיופיים, עם ארגונים הפועלים לשינוי תדמית הנוער העולה מברית-המועצות לשעבר. מצד אחד נראה שה"בעיה" של הנוער מחבר המדינות, מבחינת השתרשותם של הסטריאוטיפים לגביהם בארץ, קשה עוד יותר מן ה"בעיה" של הנוער האתיופי (ובהקשר של חבר המדינות אין מדובר רק בנוער); מצד שני, יש לציין שמבחינת המורכבות של הדימוי, הרי שעל הנוער מחבר המדינות מוכרים לציבור בארץ גם סיפורים אחרים, חיוביים, ההופכים את אפשרויות הדימוי למגוונות יותר.
קול ה"אובייקטיביות": מחקרים על הקהילה האתיופית
הקהילה האתיופית היא מושא למחקרים רבים[11], כאמור, הן של המשטרה כפי שפורט, והן של משרד החינוך ומשרד הקליטה והאקדמיה; לעיתונות נוח לצטט כל הזמן מחקרים, בשל קלות השימוש בהם, ובעיקר בשל קסם ה"אובייקטיביות" וה"מדעיות" שמפזרים סביבם מספרים ואחוזים ופרסומים של חוקרים. כך למשל לכתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב (במוסף "מעריב היום") ניתנה הכותרת: "לא יודעים עברית", ומתחתיה כותרת המשנה: "נתונים מדאיגים על מצב העולים מאתיופיה", ובהמשכה מופיע המשפט: "על-פי דוחות מסווגים של המשטרה מתברר שחלקם בפשיעה של בני-נוער אתיופים גדול יותר מפי שניים משיעורם באוכלוסייה והם יותר אלימים", ובסופה נכתב "לא נקלטים"[12].
בכתבה זו השתמשו הכותבים בשילוב בין נתונים גבוהים על אי-ידיעת עברית בקהילה האתיופית, ודיווחים של המשטרה על פשיעת נוער העומדת על פי שתיים מהממוצע הארצי, כדי להצביע על משבר. אך המקור לקביעה הנחרצת בכותרת המשנה: "הם יותר אלימים", שהיא מאוד בעייתית על גבול ההסתה, מעורפל וכנראה נובע מדברי הכתב המסביר לקוראיו כי: "על זעמם כלפי הממסד [של האתיופים] אפשר ללמוד מכך שרבות מההיתקלויות שלהם עם המשטרה מסתיימות בתקיפת שוטרים"; בכתבה אין איזכור, למשל, לאלימות המשטרתית המופנית כלפי הקהילה האתיופית. בדוח המצוטט בכתבה נכתב עוד ש"את העבריינות של רבים מהם יש להגדיר כחריגה, מדאיגה ויוצאת-דופן בחומרתה", וזאת למרות ששתי העבירות הנפוצות ביותר בפשיעה של הנוער האתיופי, כפי שנטען, הן עבירות רכוש וסמים, ולפחות הראשונה שבהן (אם לא השניה) היא תולדה ישירה של מצב כלכלי קשה ועוני.
על מי יוצרות האקדמיה והתקשורת והממסד סוג כזה של ידע, לכאורה אובייקטיבי, המתמצה במחקרים? זו היא לרוב דרכן של המערכות הללו למקם את המיעוט בהקשר מובן לרוב, ולתת כלים בידי יחידים מתוך הרוב, נושאי תפקידים ואחרים, להתמודד עם "בעיות המיעוט"; כלומר בעצם השימוש בסוג כזה של מחקרים ממוקמת הקהילה האתיופית כאחת מקהילות המיעוטים בארץ, כמו הערבים, המזרחיים, החרדים, העניים, תושבי הפרפריה, הקהילה הרוסית, אשר יש בהן משהו בלתי מובן החייב להתפענח באופן מחקרי מדעי, קהילות שיש לסייע למערכות להתמודד איתן. והרי כמעט אף פעם לא יערכו מחקרים מן הסוג הזה על יהודים אשכנזים חילוניים ותיקים בארץ, כי הם אינם המושא הטבעי למחקרים כאלו.
קולה של הגזענות – "אתיופים? לא בבית ספרנו"
בסקר גיאוקרטוגרפיה, כפי שכבר פירטנו, הכתבות על גזענות היו במקום השני בין הכתבות הזכורות על האתיופים[13], ויותר מ-15 אחוזים ציינו שאותן הם זוכרים. כתבות כאלו, על גזענות כלפי אתיופים בחברה הישראלית, ובמיוחד במגזרים ה"ייחודיים" שלה, כגון החרדים, הדתיים והקיבוצים, הן כנראה מצרך מבוקש מאוד בעיתונות הישראלית, והן זוכות לכותרות שמנות לא רק במקומונים, אלא גם בעיתונים היומיים. נפגעי הגזענות זוכים פעמים רבות להתראיין לעיתון, ולעיתים אפילו תמונתם מתנוססת לצד הכתבה.
האם הסיבה לכמות הזאת של כתבות בנושא, היא הגזענות של החברה הישראלית, אותה משקפות הכתבות? האם הסיבה לכך היא הסנסציוניות של כתבות מסוג זה, אשר "מוכרת" את העיתון? האם מדובר בהצטרפות של העיתונאים למאבק של הקהילה כנגד הגזענות? או שאולי מדובר בניסיון של התקשורת לטפח לעצמה דימוי עצמי של נאורות? האם הכתבות מסייעות לכותבים לנגח קבוצות אחרות, כמו למשל מוסדות חינוך דתיים? והאם קל יותר לעיתונאים לכתוב על גזענות בוטה, אשר קל להתנער ממנה ומגסותה, מאשר לעסוק בחוסר שיוויון מעמדי בין קבוצות על רקע אתני?
לא כאן המקום לדון בשאלה האם, ובאילו דרכים, מדינת ישראל ואזרחיה גזענים כלפי האתיופים; זאת מכיוון שנושא סקירה זאת הוא התקשורת, והאופן שבו היא מייצגת את הקהילה האתיופית, ואין הנושא כלל החברה הישראלית או הקהילה האתיופית עצמה. אבל בשל רגישותו של הדיון, כדאי אולי להביא כאן דברים בשם אומרם, שני ציטוטים בהם מבוטאות על-ידי בני הקהילה עמדות שונות בחריפותן, לגבי שאלה הזאת: תְקוּיֵה הַדַנָה, קייס אתיופי חשוב בן שמונים, ואביו של הרב הראשי ליהודי אתיופיה בארץ, נשאל על-ידי בעיתון בארץ בשפה האנגלית האם קיימת גזענות בארץ. בהתחלה הוא ניסה להתחמק מן השאלה, ואז ענה: "אם הייתי אומר שאנו סובלים מגזענות – מה בדבר האנשים הטובים הרבים המראים גישה שוויונית כלפינו? אבל, אם אני אומר שאנחנו לא סובלים מגזענות – למה לי ולאנשי, בני קהילתי, אין בית-כנסת משלנו? באתיופיה ייסדתי 25 בתי-כנסת ליהודים, ובישראל אף לא אחד"[14]. לעומת הקס, בכתבה לעיתון כל הדרום, אשדוד, מובא ציטוט מפי קבוצת הנוער האתיופית כ"נוער טֵסְפָה": "אנחנו שקטים מדי ולכן דופקים אותנו – השחורים".
אחת הכתבות על גזענות, בעיתון ארצי, נפתחת בציטוט של אנשי בית-ספר תורני בירושלים: "אנחנו לא מקבלים ילדים אתיופים משום שאין להם ערכים. אנחנו מחנכים ומגדלים רק אנשים ערכיים התורמים למדינה". לאחר מכן מובאים סיפורים אישיים של שלושה מבני הקהילה האתיופית אשר פנו לבית-הספר ונענו בדחייה, אשר גובתה מצד בית-הספר בטענה שהמנהל החדש לא רוצה אתיופים, או שהם צריכים לעבור גיור. אחד מן ההורים אשר פנו לבית-הספר מסביר: "אני גר 20 שנה בארץ, וחשבתי שגזענות היא נחלתנו ולא נחלת ילדינו. לא אכלתי שבוע מהסיפור הזה. לא תיארתי לעצמי שהילדה שלי לא תלמד בבית-ספר בגלל צבע עורה".
בכתבות מן הסוג הזה, אשר מציגות הן את עמדת הגזען והן את עמדת הקורבן במילים שלהם, נשאלת השאלה האם העמדתן זו לצד זו מספיקה, והאם מובטח שהעמדה הגזענית תעורר את הזעזוע המצופה בקורא, ותגובת הקורבן תעורר את ההזדהות ה"מתאימה"? האם אין סכנה שאולי חלק מן הקוראים עלולים לפרש לא נכון את הכתבה ולהזדהות עם קולה של הגזענות? כדי להתגבר על בעיה זו סיים כותב כתבה זו (אך לא תמיד מסתיימות כך הכתבות), דני אבבה, את הכתבה עם התגובה הרשמית של משרד החינוך אשר קובעת נחרצות: "אנו רואים בחומרה כל ניסיון להפלות תלמידים על רקע צבעם, מוצאם או דתם". לאחר מכן מוסיף משרד החינוך ומבטיח: "משרד החינוך ישלח הבוקר את המפקח על המוסד כדי לערוך בדיקה יסודית מול כל הגורמים הרלבנטיים".
עמדה זו של משרד החינוך, לא ברור האם יש בה את הקול הסמכותי המוסרי המתבקש אשר יאמר את המובן מאליו, המיותר לכאורה, המתחייב במדינה כמו ישראל, ש"גזענות היא רעה". כדאי לחשוב אולי, ולהתלבט, איך ניתן למסור עמדה זו בצורה בעלת יותר עוצמה מוסרית; אין ספק שאנשי דת ורוח, בשונה מפקידים במשרדי ממשלה, יכולים להיות מועמדים נכונים יותר להעברת המסר.
כתבה אחרת במקומון של אשדוד נושאת את הכותרת "הבן שלי הוצא מהפעוטון בגלל צבע עורו", ואילו בכתבה במקומון באר-שבעי מסופר על "ששה נערים אתיופים שהגיעו בשבוע שעבר לפורום לחגוג במסיבה לסיום לימודיהם [בתיכון]", יחד עם כל השכבה, ואשר "נשארו בחוץ בעוד חבריהם הלבנים נכנסו". שניים מן הנערים התראיינו, ואחד מהם סיפר: "עכשיו אני אחזור מוקדם הביתה, ומה אני אגיד לאמא שלי, שחזרתי כי נשארתי בחוץ? זה ממש כואב. הגזענות הזאת רודפת אותי כל החיים שלי, גם במקומות אחרים זה קורה, לא רק במועדונים".
המראיין שאל את המרואיינים, לפני סוף המרואיין, "אולי נשארתם בחוץ כי התנהגתם לא יפה?"; הנערים הגיבו בשלילה. בשאלה זו הועלתה למעשה האפשרות כי למעשה לא היה כאן מקרה של גזענות, אלא של סינון נערים אשר "לא מתנהגים יפה" מן המועדון, כפי שאולי יטענו בעלי המועדון (אם כי לרוב הם יטענו לזכותם החוקית לבצע סלקציה בכניסה למועדון, לצורך הצלחתם הכלכלית). שאלה זו, אפשר שהיא לטובת העניין, כדי שיבהירו הנערים שלא זה העניין, ואפשר שהיא לרעתו, כי היא משרתת את מי שמעוניין לחזק סטריאוטיפים של הנערים האתיופיים כ"בעייתיים".
במקומונים של ירושלים ואשדוד התפרסמה כתבה על להקת "שורשי אבבה" מקרית-גת, אשר הוזמנה להצטלם לתוכנית "שירה בשידור" של ערוץ 1 וזכתה ליחס מעליב מהזמרת מיקה קרני לפני הצילומים. לכתבה רואיין המנהל האומנותי של הלהקה, שאינו אתיופי, וכן מנהלת הלהקה ואחת מחברות הלהקה, שתיהן אתיופיות; הן סיפרו שהזמרת אמרה להן לעזוב את החדר והוסיפה "אני לא יכולה לסבול את הריח"; חברת הלהקה הסבירה: "הרגשתי שהכל בגלל צבע העור שלנו ומפני שאנחנו אתיופיות. הייתה לנו הרגשה שהיא נגעלה מאיתנו".
כשבוע לאחר מכן הופיעה כתבת המשך לכתבה זו, אשר דיווחה על "זעם רב בארגון הגג של עולי אתיופיה, בעקבות התבטאויותיה הגזעניות, לכאורה, של הזמרת מיקה קרני כלפני בנות להקת 'שורשי אבבה'"; הכתב מדווח על אדיסו מסאלה אשר פנה לחברת הליקון, המייצגת את הזמרת, וקבע שם שהזמרת פגעה לא רק בלהקה אלא בעדה כולה וכי עליה להתנצל. כן הובאו דברים בשם חבר מועצה בקרית-גת, ויו"ר האופוזיציה במועצה, אשר קורא להחרים את הזמרת.
כתבה נוספת על גזענות בוטה סיפרה על אחראית המשמרת באולם "הדר דימול" ברמת-גן אשר אמרה לצעיר אתיופי שבא לחפש עבודה בעקבות מודעת "דרושים" שהתפרסמה בעיתון: "אנחנו לא מקבלים אתיופים". הכתב הסביר כי האחראית אמרה: "שהם לא יכולים לקבל עובד שחור כי הם לא אוהבים שחורים וכך גם האורחים", ואילו מנהל האירועים באולם, מסופר, אישר שכך אכן התנהלו העניינים, "הביע צער עמוק על כך, ואמר שהוחלט לנזוף בעובדת".
ואכן, כאשר הדברים נאמרים כל כך בגלוי, בבוטות גסה של: "אנחנו לא אוהבים שחורים", קל לצאת כנגדם; אבל לעיתים הדברים נמצאים מאחורי הרבה מסכים של הסוואה. כך למשל בעניין הפגנה נגד הקמתו של בית-כנסת אשר ישמש גם את הקהילה האתיופית, בשכונת שעריה בפתח-תקווה. תושבי השכונה הלא אתיופיים הפגינו מול מועדון הפיס המשמש את הקהילה האתיופית, וכן שכרו עורכת-דין, כדי למחות על החלטת העיריה להקים בסמוך למועדון בית-כנסת אשר ישמש גם את העדה האתיופית, וטענו כי אין צורך בבית-כנסת נוסף. עורכת-הדין אמרה לעיתון: "תושבי הרחוב סובלים מאנשים מקרב העדה האתיופית שמגיעים למקום מכל רחבי הארץ ולא מכבדים את שלוותם ואת החוקים העירוניים. הם מרעישים, מלכלכים את המקום, ולא מאפשרים לתושבי הרחוב להשתמש במתקנים הציבוריים. אם ייבנה ברחוב בית כנסת נוסף, החיים ברחוב יהפכו לבלתי ניסבלים".
כתבה קצרה זו, אשר הופיעה במקומון של פתח-תקווה, מלאבס, למעשה לא לוותה בשום תגובה של האתיופים עצמם, או בשום אמירה משמעותית של הכתב. מן הכותרת "שעריה: הפגנה נגד הקמת בית כנסת לעדה האתיופית" אפשר היה לכאורה לשמוע צליל של התנגדות לאותה הפגנה, אך למעשה כל אוזן שומעת כאן את שברצונה לשמוע, וגם ההפך יכול להיות נכון. אנשי הרחוב, המיוצגים על-ידי עורכת דין הנזהרת, לכאורה, בשפתה, זוכים לחשיפה מוחלטת, ומדברים בשם ההיגיון וחוקי העזר העירוניים, וללא התלהמות. אבל דבריה הם סטריאוטיפים לחלוטין: האתיופים מרעישים, מלכלכים, ולא מאפשרים חיים שלווים לתושבי המקום.
הכתבה מסתיימת בדברי עורכת-הדין, הדוחה את הטענות שהועלו כאילו התנהגותם גובלת בגזענות, ומסבירה בתמימות ליברלית: "אין לתושבים כאן שום בעיה עם הקהילה האתיופית, כל עוד מי מהם שמגיע לכאן שומר על חוקי העזר העירוניים ונוהג בתושבים בכבוד". איך מסתיימת כתבה כך, בלי לאפשר מקום לתגובה של התושבים נגדם הפגינו? האם מטרת הכתב היתה רק "ליידע את הציבור" אודות ההפגנה, ואודות עמדותיה של עורכת-הדין של התושבים הלא אתיופיים, ואין סיבה לשמוע תשובות מבני הקהילה האתיופית, או לפחות לשמוע מה תחושתם לנוכח הטענות וההפגנה?
חלק עיקרי מן הכתבות בתקשורת העוסקות בגזענות מתמקדות באנשים פרטיים או בקבוצות מסוימות בחברה: מצד אחד אלו בעלי עסקים וסלקטורים בפתח המועדונים, ומצד שני אלו מועצות חברים של קיבוץ ובתי-ספר דתיים. האם אכן יש ללמוד מכך שניתן למצוא יותר גזענות נגד האתיופים בקיבוצים ובקהילה הדתית והחרדית, או שלעיתונות "נוח" יותר לכתוב על כך? הדתיים (ובעיקר החרדים), ובמידה הולכת וגוברת גם הקיבוצים, הם ה"אחר" של העיתונות הישראלית בעברית, שהיא יהודית-חילונית, עירונית ובת המעמד הבינוני, יותר אשכנזית ממזרחית; האם מדובר כאן בכתיבה מבחוץ של העיתונות, ולא כביקורת פנים חברתית, על האחר (הדתי או הקיבוצניק) כנגד אחר אחר (האתיופי)?
בעיתונות הישראלית ניתן בהחלט למצוא ביקורת על יחס הממסד כלפי האתיופים, אם זה למשל באשר ליחס הצבא לחיילים האתיופיים, כפי שנראה בהמשך הסקירה, ואם זה בפרשת תרומות הדם המפורסמת. אבל לרוב הבמה להאשמת הממסד בגזענות ניתנת למרואיינים, ולא תובא או תנוסח על ידי הכתב. שונה מכך היא כתבה שהתפרסמה בידיעות אחרונות שכותרתה "פרקליטות המדינה הגישה כתב הגנה 'מדיף ריח גזענות'"[15]. בכתבה זו מסופר על תלמיד אתיופי, אשר אמור היה לעלות לכיתה א', ואחרי שלא התקבל לבית-ספר בשל מדיניות המכסות (הגבלה על מספר תלמידים אתיופיים במוסד חינוכי) של משרד החינוך פנו הוריו לבג"ץ; בעקבות הפניה לבג"ץ ביטל משרד החינוך את מדיניות המכסות אבל מתוך כתב ההגנה שהגישה המדינה מול תביעת הנזיקין של הורי הילד, מסבירה הכתבת: "עולה בבירור עמדה גזענית שלטענת הפרקליטות מבוססת על מחקר שנעשה באונ' ת"א, בנוגע למצבם של תלמידם יוצאי אתיופיה". הפרקליטות הסבירה בכתב ההגנה שלה כי "לאתיופים כשירויות לימודיות ירודות", משפט אשר לא מופיע במחקר עליו היא מסתמכת, וטענה כי כשירויות אלו לא משתפרות אם התארכות שהייתם בארץ.
בפני הקהילה היהודית-אתיופית בארץ עומדות דילמות לגבי מידת הצורך במאבק בגזענות, והאופנים שהוא צריך ללבוש. נושאים אלו הם מרכזיים מאוד לצורה אותה ילבש "פרוייקט המדיה" של ה"אגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה". לפחות לכאורה ניתן לומר כי חשוב להעלות למודעות את נושא המאבק נגד הגזענות, בתקשורת ובמערכת החינוך, בשל הגזענות היום-יומית בה נתקלים רבים מבני הקהילה, וכדי לשנות את החברה כך שיהיה פשוט יותר לחיות בתוכה.
אבל אסור לשכוח את המחיר שמשלמים כאשר המאבק בגזענות הוא העניין המרכזי לקהילה. לכאורה מדובר במאבק חד וברור, בעל אופי ליברלי-אוניברסלי-אנושי, הנשען על התפיסה כי כל בני האדם נולדו שווים, וכי זכותם העיקרית היא לכבוד. מאבק זה שם את מוקד תשומת הלב ביחיד בן הקהילה האתיופית, ועל-כן מחביא את המאבק הקהילתי בריבוד המעמדי-כלכלי במדינת ישראל אשר נשען על מאפיינים אתניים ברורים, ואשר שם את מרבית הקהילה האתיופית בארץ בשולי השוליים של החברה.
במובנים רבים המאבק הליברלי נגד הגזענות שם במרכז את קבוצת הרוב, או הקבוצה הדומיננטית; קבוצת המיעוט מבקש מקבוצת הרוב שלא תזלזל בה, ומבקשת זאת בשם יחידים המבקשים להצטרף לתרבות הרוב, ולא לשמר את אופיים הקהילתי ואת תרבותם. בקשה זו באה כתחליף, בעיקר בתקשורת, ועל כן היא מסוכנת, לתביעה לשיוויון כלכלי וחלוקה מחדש של העוגה הציבורית.
הקול האחר: מי זוכר את הניספים האתיופים בדרך בסודאן? ומי יזכור?
מה יודע הציבור על ההיסטוריה האתיופית? על ההיסטוריה של יהודי אתיופיה? מה יודעים העיתונאים? על היסטוריה עתיקה הס מלדבר, ובין ביקורה של מלכת שבא אצל המלך שלמה ועד מבצע שלמה מפריד אוקיינוס של שכחה, כאילו לא קיימת כלל היסטוריה אתיופית שיש ללמוד. אם באמצע שנות התשעים טענו ארגונים מזרחיים שבתוכנית לימודי ההיסטוריה לתיכון רק תשעה עמודים מתוך ספר של 400 עמודים עוסקים ביהודי העולם הערבי והמוסלמי[16], הרי שמצב לימודי ההיסטוריה של ביתא-ישראל חמור עוד יותר, ואומן אתיופי לא היה יכול לצלם תמונה בה הוא אוחז בעמודים המעטים המתייחסים להיסטוריה שלו בספר הלימוד, ולהדגים את ההבדל הגדול מן העמודים העוסקים בהיסטוריה של הקהילות האחרות; לא יהיה לו במה לאחוז בספר – כי אפס עמודים מתוך ארבע מאות, זה המספר העוסק בהיסטוריה של היהודים האתיופים.
האירוע המכונן במעבר של הקהילה האתיופית מאתיופיה לישראל, ועל-כן אחד האירועים המכוננים של הקהילה האתיופית בישראל, הוא המסע בסודאן, ופרשת מותם של רבים מן היהודים האתיופים בסודאן, ברעב, במחלות ובשל מעשי שוד אלימים, במעבר לישראל. כמה יהודים אתיופים מתו בסודאן בשנת 1984[17], אחרי שיצאו את אתיופיה בעידוד ישראל והמתינו להעלאתם לארץ במה שכונה "מבצע משה"? מי זוכר את המספרים, ויותר מכך, את האנשים?
סיפור נורא וטראומטי זה, שהוא סיפור אישי לחלק גדול מאוד מן האתיופים בארץ, להם קרובי משפחה שמתו שם, סיפור שהוא מרכזי כל-כך לקהילה האתיופית וחלק מן הזיכרון הקולקטיבי שלה, ואשר מהווה בתפיסתה את "כרטיס הכניסה" שלה למדינת ישראל הציונית, או את "שטר הקניין" שלה על הזכות ליחס שווה במדינת היהודים, הוא סיפור מושתק בחברה הישראלית הלא-אתיופית, וכן גם בתקשורת הישראלית. כמעט אף פעם לא מסופר שכ-7000 העולים האתיופים שהגיעו לארץ בשנת 1984, השאירו מאחוריהם כ-4200 מתים.
ורק מדי פעם "צף" הסיפור ועולה ככותרת משנה באחד העיתונים או מהדורות החדשות, או ככתבת צבע באחד המגזינים, אם על רקע המאבק על האנדרטה ויום הזיכרון לניספים, ואם בראיונות עם אתיופים המספרים על הטראומה. גם בראיונות אשר לא "נועדו" לספר את סיפורם של הנופלים בסודאן, הנושא עולה פעמים רבות, ככאב גדול בקרב האתיופים בארץ. אבל בציבור הישראלי היהודי הלא-אתיופי, מבצע משה נתפס כהצלחה של ממשלת ישראל, על גיבוריה האקטיביים, מבלי שמסופר סיפורם האקטיבי מאוד של העולים האתיופים אשר עזבו הכל כדי לבוא לציון; מבצע משה לא נתפס לרוב ככישלון של המערכת, אשר לא סיפקה אמצעי קיום מינימליים לאותם אנשים אשר הומרצו על-ידי המדינה לחצות את הגבול ולהגיע אל מחנות הפליטים.
בשתיקת התקשורת באשר למתים בסודאן מתחוללת בשנים האחרונות "התרופפות" קלה; הסיפור המושתק מתחיל לצאת החוצה, כאשר הצעירים האתיופים, שאז היו רק ילדים, מתראיינים בנוגע לנושאים אחרים, ומזכירים גם את נתיב הייסורים ההוא (כך למשל מתראיין הרקדן צביקה-צ'ולוט איזיקיאס למוסף של עיתון ירושלים, ומזכיר את אמו שנפטרה שם – נשוב אליו בחלק על התרבות האתיופית), או שמופיעים במפתיע סיפורים מרגשים, למשל על אב המוצא את בתו לאחר שנים, בסודאן, ושב עמה לארץ.
במוסף "7 ימים" של ידיעות מחודש יוני פורסמה כתבת צבע ותחקיר על המתים בסודאן, ובאותו חודש חל גם יום ירושלים, אשר הפך על-ידי הקהילה האתיופית ליום הזיכרון למתים בסודאן (מתוך הנימוק שהמתים מתו בדרכם לירושלים, ובכך יש לציין את הסימליות המיוחדת). במקומון של יבנה סופר על יום זיכרון שערך שבט "זיו" בתנועת הצופים בעיר, בשיתוף עם מחלקת הרווחה של העיר, לזכר הנופלים, וצוין שזהו טקס זיכרון מחוץ לירושלים, ולאנדרטה שליד קיבוץ רמת רחל, שם מתקיים הטקס הראשי. בעיתון הארץ באנגלית הוזכר טקס זיכרון מקומי שנערך בבית-שמש, בקרית גת, באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת אשקלון; העיתון דיווח על התמעטות ההולכים לטקס הראשי בקיבוץ רמת רחל, בשל התנאים הלא נוחים שם, וריבוי הטקסים האלטרנטיביים. בעיתון הצופה, בטור פובליציסטי, תוארה המחאה האתיופית כנגד המשך זמניותה של האנדרטה לנופלים בקיבוץ רמת-רחל, והוזכרה הדרישה להפוך את יום הזיכרון לנופלים ליום זיכרון ממלכתי, ולא רק אתיופי. בנובמבר 2003 דיווח עיתון מעריב: "לאחר שסבלו מתנאים מבישים במשך 20 שנה, יוכלו עכשיו עולי אתיופיה להתאבל על יקיריהם, כ-4,000 מבני העדה שנספו במהלך מבצע משה, בהר הרצל. החלטה רשמית על כך תתקבל היום בוועדת השרים לענייני עלייה וקליטה". אך דיווח משמח זה על סוף המאבק, ועל הקמת אנדרטה קבועה לזכר הנספים, כמובן שהיה מוקדם מדי, ולא זכינו לראות המשך מעקב עיתונאי רציני אחר הסחבת שננקטת בעניין זה על-ידי הרשויות.
השתקת ההיסטוריה האתיופית, וחוסר העניין העיתונאי בנושא, אשר מהווה אולי רק שיקוף לחוסר העניין הממסדי בנושא, מביא לניכור גדול בין הקהילה האתיופית לממסד. למה אסונם, שואלים האתיופים, אינו אסון הכלל היהודי במדינה? ועם איזו זהות תלושה גדל ילד אתיופי אשר אינו לומד דבר ממורשתו בכל שנותיו במערכת החינוך? כל השאלות הללו כמובן שאינן מונחים לפתחה של התקשורת בלבד לפתרון. אבל כניעתה של התקשורת לסדר היום האדיש הכללי יש לה השפעה עצומה; אם העניין הבריא של העיתונאים בסביבתם היה בא לידי ביטוי, ואם סיסמאות כמו "עיתון של כולם" לא היו רק מילים ריקות מתוכן, הגשר שהיתה יוצרת התקשורת היה מקצר מעט את המרחקים, ומעט מן הסיפור האתיופי היה מוכר לציבור הישראלי. כך היה לא רק הציבור הישראלי מכיר יותר את האתיופים, אלא גם היו האתיופים חשים יותר "בבית" כאן. ואפילו העיתונים לא היו ניזוקים – מלבד השם הטוב שהיו הם מרוויחים, היה הצוהר אל העולם האתיופי מוסיף מעט עניין בגליונותיהם.
אבל אלו כנראה רק מילים תמימות שלא נועדו למחקר "אובייקטיבי".
קולה של הצלחה – קולו של מי?
בתוך מכלול הידיעות והכתבות המופיעות בעיתונים בארץ, וקשורות לקהילה האתיופית, נמצאים גם "סיפורי הצלחה" למיניהם; אנו נבקש לשאול כאן, בחלק זה של הסקירה, אילו סיפורים של הצלחה מוצגים בכתבות אלו, ולמי מייחסים הכותבים את ההצלחה? האם מדובר בהצלחה של הקהילה עצמה, או בגורמים חיצוניים ה"מצליחים" בתוך הקהילה? ומה הן ההצלחות הללו? האם הן הצלחות "אתיופיות", או הצלחות "ישראליות"?
מרבית כתבות ההצלחה הן פשוטות מאוד: הן קצרות, מופיעות בעיקר במקומונים, ומדווחות על הקמה של מועדון בזכות תורמים מאמריקה בעפולה (או סתם ביקור של תורמים מארצות-הברית, השמחים להצטלם עם ילדים בקרית-גת), או פתיחת חוג בעזרת מתנדבים לא-אתיופיים ברחובות, או אירוע או הופעה של הקהילה בנוכחות ראש העיר בבאר-שבע. במרבית הכתבות הללו, מלבד אלו בהן מדובר גם באירוע של הקהילה (וגם אז, העירייה היא היוזמת של האירועים במרבית הכתבות), הקהילה האתיופית עצמה היא פאסיבית; נעשים "למענה" דברים, העיתונות משבחת עשייה זו, וראש העיר שמח להצטלם גוזר סרט בפתח מרכז קהילתי.
חלק מן הכתבות המתארות "הצלחה" מבוססות על נראטיב הקִדמה, על-פיו במדינת ישראל פוגשים העולים האתיופים לראשונה את נפלאות החיים הטכנולוגיים, הרפואה המודרנית ואפשרויות הפמניזם, ואלו מחוללים שינויים כבירים בחייהם, לטובה. כך לדוגמא במקומון באר-שבעי הופיעה כתבה על חלוקת מאתיים זוגות משקפיים חדשות לעולים במרכז הקליטה "נורית", אשר ניתנו כתרומה מ"ארגון רופאים בארה"ב"; ובתמונה רואים את הרופא (הלבן) מחייך ומעניק זוג משקפיים לאישה אתיופית בלבוש מסורתי.
במקומון של רחובות ניתנה לכתבה הכותרת הבאה: "עיריית רחובות והפקולטה לחקלאות העניקו ידע תזונתי לבני העדה האתיופית"; הכתבה מספרת על "פרוייקט הדרכה בתחום התזונה הנכונה והרגלי האכילה", אשר "נועד להקנות לבני העדה עקרונות חשובים להכנת מזון, בהתאם לידע הקיים ולהעדפות המשתתפים". בכתבות אחרות מסופר על קורסים המועברים לעולים מאתיופיה בנוגע ליחסים בין הורים לילדים, או בין בעל לאישה; הכותבים מדגישים את המרחק התרבותי בין ישראל לאתיופיה, את העובדה ש"אצלם", אצל האתיופים, לאישה אין קול מחוץ לבית, ואף בתוך הבית אין בינה לבין הבעל שיחה בנושאים חשובים, ועל כן יש להבין כמה מרכזי וקשה לעשות פרוייקטים כאלו. בכתבות מן הסוג הזה הכתבים לא "מתעניינים" במה שהיה בעבר, וההיסטוריה של האתיופים מתחילה בהווה: לא מוזכר אילו הרגלי תזונה היו לעולים מאתיופיה באתיופיה, ואילו בעיות נוצרו במטבחם בשל המעבר לארץ, הן בשל סיבות חומריות (כמו אי האפשרות לקנות את מוצרי היסוד שהם היו רגילים אליהם באתיופיה), והן בשל סיבות חברתיות (ילדים המסרבים לאכול אִינְגֶ'רָה); אין התעמקות במנגנוני התיווך שהיו קיימים בין בעל לאישה באתיופיה, ולמורכבות היחסים בין הורים לילדים. מן הכתבות לומד הקורא להבין שעולים אלו חיכו כל השנים ל"הצלה", על-ידי המדע והפמניזם, מן חוסר הידע בו חיו. בכל מקרה, בכל הכתבות הללו קולם של האתיופים כמעט ולא נשמע.
חלק מן האתיופים מגיעים כסיפורי הצלחה לפינת ה"חריגים" בעיתון, בדרך-כלל בעמוד האחורי, בה מסופרים סיפורים שלא יאמנו, בדרך כלל בליווי תמונה, אשר אמורים להעלות חיוך על שפתיי הקוראים. אחת הכתבות מן הסוג הזה, על עורכת הדין האתיופית הראשונה, היא סיפור ה"הצלחה" היחידי אשר נכנס לרשימת הכתבות הזכורות על-ידי הציבור, לפי הסקר שערכנו בעזרת מכון גיאוקרטוגרפיה, וציינו אותו כמעט אחוז מבין הנשאלים. כתבות דומות לאלו הן על קצין אתיופי, על האתיופי הראשון בקורס טיס, על האתיופית הראשונה בתזמורת צה"ל, ועל הדיילת הראשונה באל-על, וכתבת הטלוויזיה הראשונה.
את המתח בכתבות אלו ביטאה טלה איילין, כתבת הטלוויזיה, בבקשה להדגיש שהיא לא גימיק ולא "פוסטר של קליטת עלייה", ושושנה אהרון, שהתקבלה לתזמורת צה"ל, באומרה שהיא לא יודעת אם זה טוב או רע, כי "עצוב שעד כה לא התקבל מישהו מהעדה ומצד שני הגשמתי חלום ואני אהיה הראשונה". בכנס אקדמאים אתיופיים אשר ערכה ה"אגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה", ואשר עסק בנושא התקשורת, עלו לדיון כתבות אלו ובקרב חלק מן הנוכחים הן עוררו זעם: מצד אחד הן מתבססות על החריגות של להיות עורך-דין או רופא אתיופי, ולצורך הכתבה הן רק מבליטות את חוסר הטבעיות של כך, והופכת את האנשים הללו לחריגים מוחלטים; ומצד שני, לטענת חלק מן האנשים, הן מבוססות על תסמונת ה"חלום האמריקאי", וכך בעזרת סיפורי הצלחה של יחידים מצליחה התקשורת להסיט את תשומת הלב מהבעיה הכללית, שהיא הדרתם של עולי אתיופיה מן המרכז הכלכלי, החברתי, התרבותי והחינוכי של החברה הישראלית, ומשווקת את הרעיון הליברלי לפיו כל יחיד, ולא משנה אם נולד ברמת-אביב או במחנה קרוונים ליד עכו, יכול להגשים את כל חלומותיו אם רק יתאמץ מספיק, ועל כן אין צורך לדון בשאלה מפרספקטיבה קהילתית.
בכל מקרה ברור שכתבות אלו ודומותיהן מגדירות הצלחה כ"השתלבות", כהפיכה לישראלי והשתלבות במערכת החלומות והשאיפות הישראלית הקיימת (וכותרתה של אחת הכתבות אף היתה פשוט "לומדים להשתלב", עם כל ההתנשאות שהם, האתיופים, מתחילים ללמוד להשתלב בתוכנו, הישראלים). ההצלחה וודאי שאינה נמדדת בקריטריונים אתיופיים, אבל היא אפילו לא נמדדת באמות-מידה של ייחודיות. ובכל זאת, כתבות מעטות כן פנו אל הכיוון של הייחודיות: כתבה אחת, קצרה, בעיתון ארצי, סיפרה כי בתיכון אחד נוספו לימודי אמהרית, והשיעור זוכה להצלחה עצומה, הן מבחינת מספר המצטרפים, והן מבחינת ההצלחה הלימודית, וכך חזרו הילדים לדבר בשפת הוריהם, והוקל מאוד הקשר ביניהם.
כתבה מורכבת יחסית בשבועון מעפולה על קבוצת תיאטרון אתיופית בבית-שאן כללה בתוכה את כל סוגי ההצלחות גם יחד: מסופר בה על מתנדבת מבחוץ, בימאית ישראלית לא-אתיופית, אשר הקימה קבוצת תיאטרון של שמונה נשים אתיופיות, וביחד הן יצרו הצגה בה הן "מספרות על חוויות אמיתיות שחוו במהלך השנים, מהחיים באתיופיה ועד היום"; הנשים הללו מרואיינות גם הן לכתבה, אומנם מעט, ויוצאות במסרים של פמניזם ושילוב בישראליות: אחת אומרת: "המסר שלנו לילדים הוא שאמא היא לא רק עקרת בית, אלא אישה שיכולה גם להצליח מחוץ לבית", ואחרת מסבירה: "אנחנו רוצות שהילדים שלנו יתפתחו ויהיו חלק מהישראליות. אולי אפילו גם הם יתחילו לשחק בתיאטרון, ותהיה לזה המשכיות". ההמשכיות, נדמה מתוך קריאת הכתבה, אינה רק בשאיפה לשחק בתיאטרון, שהיא אולי חדשה באמת, והתחילה בבית-שאן, אלא גם המשכיות של סיפורי חיים, שראשיתם באתיופיה, וזו הצלחה אתיופית.
סיפור ההצלחה האתיופי המורכב אשר הגיע לתקשורת ביותר בחודשים אותם סקרנו פורסם בשבועון "שבע" של באר-שבע תחת הכותרת "שמים את האתיופים במרכז" (מי שמים?). בכתבה, שניתן להגדירה ככתבת עומק, מסופר על מרכז קהילתי חדש, "המרכז ליהדות אתיופיה בבאר שבע" ובו בית-כנסת, מקווה טהרה ואולם הרצאות. אולי מה שייחודי בכתבה זו הוא המגוון הרחב של הראיונות עם בני קהילה שונים, בעלי דעות מגוונות וסיפורי חיים שונים, גאווה ומודעות לבעיות, אשר בעזרתם מוצג פסיפס חיים שלם ומעניין שיש בו מורכבות גדולה.
גם המרכז עצמו הוא מיוחד, וקיימות בו פעילויות מגוונות, כגון לימודי יהדות, פעילות חברתית ותרבות, מתוך מטרה "לשמר את המסורת ולהנחיל מורשת לדור הצעיר": במרכז יש חוגים לנוער (מתגבורים לתלמידים מתקשים ועד ריקוד ואומנות), חוגים למבוגרים (אולפן לעברית, לאמהרית וטיגרית, לאנגלית, היסטוריה), לנשים (מסריגה ותפירה ועד עבודה עם חימר ויצירת כלי נגינה מעור), ולזקני העדה (לימודי יהדות באמהרית ובעברית, שלום בית). המודעות של המקום להיסטוריה האתיופית, ולצורך לגשר בין הדורות בארץ, לאור משברי המעבר לישראל, והפתיחות של המראיין בראיונות השונים, הם היוצרים את העניין.
קולות התרבות האתיופית – מתי לאחרונה קנית דיסק אתיופי?
יחסית לכמות הכתבות על סיפורי הצלחה, אשר רובן אומנם אינן סיפורי הצלחה של הקהילה האתיופית עצמה, הרי שכמות הכתבות על התרבות האתיופית היא דלה מאוד. התרבות האתיופית כמעט ואינה מוכרת לציבור הלא-אתיופי בארץ, ודומה שהדבר נכון גם לגבי עיתונאים ועורכי עיתונים, ובתוכם גם כתבי התרבות ועורכי מדורי התרבות. בשנתיים האחרונות ה"מוצר" התרבותי ה"אתיופי" העיקרי אשר זכה להכרה בארץ, ואף להצלחה גדולה, היה דיסק אשר נקרא "הפרוייקט של עידן רייכל"; בכותרת לכתבה על אירוע תרבות אתיופי שנערך בבת ים נכתב: "בלט בהיעדרו: עידן רייכל", ויש בכך כדי לסמל אולי יותר מכל את היחס וחוסר הידע של מרבית הכתבים לתרבות האתיופית. בכל מקרה, הויכוח סביב הדיסק, וסביב השאלה עד כמה הוא באמת מוזיקה אתיופית נמשך, אבל מעניינים הדברים שאמר על כך הרקדן האתיופי הירושלמי צביקה-צ'ולוט איזיקיאס: "תראי, אני חושב שכל חשיפה היא טובה לעדה. קחי את עידן רייכל לדוגמה. אפשר להגיד שהוא השתמש באתיופים בתור גימיק, אבל גם הם השתמשו בו, כדי לבטא את עצמם".
הרקדן זכה לכתבת שער במוסף במקומון "עיתון ירושלים" לרגל יציאת סרט חדש בשם "להיות כוכב", בו הוא מככב. הכתבה עליו כללה ראיון נרחב עמו, והציגה מיד בפתיחתה סיפור המורכב מחומר עיתונאי "טוב", במובן הסטריאוטיפי: התחלת חיים רצופת טרגדיות ומצוקה, והיחלצות בעזרת כשרון, מאבק, אמונה בחלום ועזרה מזרים מול חוסר האמון המשפחתי; מעין שילוב בין "תהילה" לבין "טיפת מזל". נכתב עליו שעלה מאתיופיה כילד, ואמו נפטרה בדרך, בסודאן, ובארץ הוא גדל במצב כלכלי קשה, בשכונת הקרוואנים באשקלון, הצטרף לכנופיית רחוב וחלם להיות עבריין; אבל אז הוא נשלח למוסד לבני נוער, ושם הגיעה הישועה בדמות הריקוד; הריקוד, שגילה הוא בעצמו או גילו האנשים סביבו בו, הוא אשר אפשר לו להיחלץ מן החיים ש"תוכננו" לו (כלומר צריך כשרון ייחודי באמת כדי להיות אתיופי משכונת הקרוואנים שאינו פושע), אבל הוא הכיל קונפליקט – ריקוד של גבר לא התקבל יפה בחברה המסורתית ממנה הוא הגיע; אבל צביקה-צ'ולוט התגבר על הכל, נחלץ מהדעות הקדומות נגד הריקוד, וגם מחיים של פשע ועבריינות, והוא כיום רקדן מוכשר ומצליח, אשר השתתף בסרט, למד בבית-ספר יוקרתי בניו-יורק ואפילו חולם להופיע בעתיד בברודווי.
אבל בתוך מבנה הכתבה הסטריאוטיפי, על גבול הסרט האמריקאי, ניתנת לצביקה-צ'ולוט בימה נרחבת לבטא את עמדותיו על עצמו, על הקהילה ועל הארץ; בפרפראזה על דבריו בנוגע לעידן רייכל אפשר לומר שאמר לעצמו או לכתבת: "תראי, אני חושב שכל חשיפה היא טובה לעדה. קחי את הראיון הזה לדוגמה. אפשר להגיד שאת משתמשת בי ובאתיופיות שלי בתור גימיק, אבל גם אני משתמש בך כדי לבטא את עצמי".
במאי הופיע במקומון "תל-אביב" כתבה על שמואל בירו המעלה "מופע סטנד-אפ חדש העוסק במפגש הטרגי-קומי בין התרבות האתיופית לתרבות הישראלית"; לכתבה ניתנה הכותרת "כבר לא תמים", המתייחסת לשמו של המופע, "בתמימות עם שמואל בירו", ולסטיגמה של האתיופים בארץ כתמימים. לדברי הכתב: "המופע עוסק בין היתר בפרות קדושות כמו פרשת תרומות הדם. בנקודות מסוימות, זה יותר כואב ממצחיק". באמצע יולי הופיעה כתבה במגזין של הג'רוזלם פוסט על תיאטרון "נטלה" וההצגה "השחורים"; שחקנים שונים רואיינו בהרחבה, בין השאר על הזעם המובע בהצגה, והזעם שלהם, ועל תחושתם כאתיופים בארץ, והשונות של התיאטרון שהם עושים (אבל לקראת הסוף הם אומרים: כמובן שנרצה לעשות בעתיד גם שייקספיר, אבל נעשה אותו כאתיופים; שייקספיר כסמל מה שישראלי בתיאטרון).
סרט אתיופי קצר אשר הוצג בסינימטק תל-אביב ובערוץ 2, "הזעקה" של דסטאו דמטו, זכה לביקורת במוסף "גלריה" של עיתון הארץ, ולכתבה שכללה ראיון עם היוצר במקומון של אשדוד (בפברואר 2003). בהארץ הסרט הוצג כ"דרמה עם חזון אפוקליפטי על מה שעלול לקרות לקהילה האתיופית בארץ… זהו סרט בוסרי מאוד של יוצר בן 24, המנסה באמצעים דלים לא רק לעשות דרמה טלוויזיונית יעילה, אלא גם להעביר מסר של מחאה ואזהרה חברתית ממעמקי לבו". במקומון של אשדוד מסופר על דמטו עצמו, אשר הרומן שלו עם הקולנוע "החל באמצע תיכון במכתב תלונה ששלח לערוץ השני על כך שאין השתתפות של יוצאי אתיופיה בטלוויזיה. הבמאי דן וולמן שקרא את המכתב העסיק את דמטו בסדרת טלוויזיה בחינוכית 2 שנקראת 'דרך העיניים שלנו'".
דמטו מסביר בראיון כי מטרת הסרט "לזעזע את החברה הישראלית כדי שיבחינו בנו", ומסביר כי הוא ובני קהילתו מרגישים "כחומר נפץ שהולך להתפוצץ"; דומה שמעניין להתעכב על אמירות אלו, מכיוון שהן מייצגות, במידה זו או אחרת, את מרבית התרבות האתיופית ויוצריה אשר זוכים לייצוג בתקשורת בעברית, ובוודאי שהן מייצגות את כל הכתבות אותן סקרנו עד כה בחלק זה (המהוות רוב בין כתבות התרבות). מדובר בכתבות על אתיופים צעירים, אפילו צעירים מאוד, לרוב בשנות העשרים לחייהם, אשר עלו לארץ בגיל מוקדם ומייצגים שבר גדול בחיי הקהילה האתיופית בארץ, ומוצגים על-ידי התקשורת במידה זו או אחרת כמורדים במסורת של קהילתם (הם רקדנים, הם מופיעים כסטדנאפיסטים "כבר לא תמימים", בניגוד לקהילתם).
כמעט שאין בתקשורת בארץ ייצוג לתרבות ויצירה אתיופית הנעשית על-ידי מבוגרים, מלבד בהקשרים של פולקלור ומאכלי עדות (הכתבה על שמונה הנשים אשר העלו הצגה בבית-שאן, אליה התייחסנו בחלק הקודם של הסקירה, היא דוגמא נגדית); קל יותר לתקשורת, ואת זה אפשר אולי להבין, לדבר רק על תרבות אשר נוצרת בעברית, ולא באמהרית או טיגרית, ולפני קהל ישראלי "כללי", ולא קהל אתיופי (אשר את הקודים התרבותיים שלו יהיה לכתב תרבות ממוצע יותר קשה לפצח). מלבד זאת, בשל גורמים שמרביתם חיצוניים לתקשורת, ונובעים מתוך ההקשר הכלל ישראלי (אשר יש לדון באילו דרכים התקשורת מעצימה אותם), המבוגרים המגיעים לארץ בחלק מן העליות נתפסים כ"דור מדבר", בעיקר חינוכית ותרבותית, אשר צריך להרחיקו מן הילדים כך שלא יפריע או יתערב בחינוכם; תפיסה זו בלטה בשנות החמישים והשישים ביחס לעולים המזרחיים, והועתקה בשנות השמונים והתשעים כלפי העליה מאתיופיה (למשל בשליחת רבים מן הנוער האתיופי לפנימיות); תפיסה זאת, שהיתה בעלת השפעה אדירה, הופנמה על-ידי רבים מאותם המבוגרים שכלפיהם היא כוונה, והיא מהווה יחד עם סיבות אחרות, כמו פירוק הקהילה האורגאנית ופירוק מרבית מוסדותיה בשל העליה לארץ, וכן המצוקה הכלכלית בה נתונים מרבית העולים, היא גורמת להימנעות מיצירה תרבותית בקרב המבוגרים, ובעיקר הימנעות מיצירה התובעת לעצמה מקום בארץ החדשה אליה הם הגידו (וזאת בניגוד לדבריו של דמטו המבקש את תשומת הלב של החברה בעזרת הניסיון לזעזע אותה).
דסטאו דמטו, המודע כפי שראינו לשאלת הייצוג (ובעיקר חוסר הייצוג) של האתיופים בתקשורת, יצר סרט הפונה באופן מפורש אל הישראלים הלא-אתיופים, מתוך תחושה שאלו "לא מבחינים" באתיופים, ומתוך רצון לזעזע אותם כדי שיבחינו באתיופים ובמצבם הנוכחי המשברי; האתיופים אליהם הוא תובע את הפניית תשומת-הלב, דומה, הם צעירים בני-גילו ולמטה מזה, הנתונים במשבר בארץ, הן מבחינת זהות ובן מבחינה כלכלית והאפשרויות החסומות מבחינתם בחברה הישראלית.
כלומר, התרבות האתיופית המיוצגת בעיתונות בארץ היא כזאת הנמצאת הן בקונפליקט עם החברה האתיופית ומסורתה בעבר באתיופיה, והן בקונפליקט עם החברה הישראלית ותרבותה בהווה. הן ספק שיש בכך משום ייצוג חלקי נכון של משבר הזהות אותו חווים האתיופים בני הדור השני לעליה: כאלו שעלו בגיל מאוד צעיר או שכבר נולדו בארץ, ומרגישים לכודים בין החברות והתרבויות, חסרי סיכוי בשתיהן בהרבה מובנים, חסרי זהות. אבל בשל ההבלטה של דור אחד בייצוג זה, יש בכך משום העצמה של הקרע, מכיוון שלא ניתן מקום גם לעבר האתיופי שיביא לידי ביטוי איזושהי המשכיות מבחינת זהות ותרבות.
אחרי עידן רייכל, אין ספק כי האומן האתיופי שזכה לחשיפה הגדולה ביותר בשנתיים האחרונות היא הזמרת כברה קסאי השתתפה בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "כוכב נולד"; היא סיפור הצלחה אתיופי "מושלם", וכיאה לתוצר של תקשורת ההמונים, אין היא מייצגת שבר אלא מודל חיקוי חיובי ואופטימי. במגזין הטלוויזיה והבידור "פנאי פלוס" היא קיבלה כתבת שער יחד עם הזמר בוריס סולטנוב יליד אוזבקיסטן (שניהם מופיעים בתמונה ביחד על שער המגזין), תחת הכותרת "שרים בשני צבעים"; כברה מתוארת בכתבה כ"כמעט בת 21, מרמת-גן, שחורה, יפהפייה וטמפרמנטית, שעלתה בגיל כמה חודשים ב"מבצע שלמה" מאתיופיה", ואילו על בוריס נאמר שהוא "חייל בן 20 מאשדוד, חיוור פנים, עדין וגבעולי, מנומס ורגוע להפליא, שעלה לפני שבע שנים מאזבקיסטן". שניהם מתוארים כאילו "חזותם (ה"מיוחדת" במקרה של כברה) מסגירה מיד את מוצאם", ואילו האופן בו הם מדברים, מתנהגים ומתלבשים הוא צברי להפליא.
ההנגדה בין המראה האחר, בעיקר במקרה של כברה, ובין הצבריות הבולטת בכל דבר פרט למראה, כמעט רומזת שרק ה"אחר" אשר אימץ את הצבריות יכול להצליח; לאורך הכתבה מוצגת כברה כמי שמורדת באורח החיים האתיופי המסורתי, ומאמצת את הלך הרוח המודרני (כלומר הישראלי), ולטענת הכתבת שני המרואיינים "יכולים להיות גימיק פירסומי לקליטת עלייה". הכתבת שואלת את כברה על אפליה על רקע אתני בארץ (ניסוח ליברלי אשר לא מצליח לפתוח לדיון את המצוקה הקשה של מרבית הקהילה האתיופית בארץ), וזאת עונה: "באופן אישי לא זכור לי דבר כזה", ומפרטת לאחר מכן: "אני מודעת לעובדה שאולי אני גימיק, מודל של קליטה מוצלחת. יש בזה יתרון וזה קצת מחמיא לי, אבל אני גם שואלת למה שלא יתייחסו אלי כאל זמרת מוצלחת בזכות עצמי? אולי אני מנצלת את הגימיק כקרש קפיצה, ולכבוד הוא לי לייצג את העדה ואת המדינה, אבל אני יודעת שיש המון אתיופים מוכשרים. העדה שלנו פשוט ענווה ושקטה מדי". השאלה האם קרש קפיצה כמו התוכנית "כוכב נולד", ותשומת-הלב התקשורתית שקיבלה כברה בשל היותה האתיופית היחידה בתוכנית (מעין גימיק אתיופי בלב המיינסטרים הישראלי), יוכלו לשמש אותה גם כאשר לא יודגש אופיה הצברי והיא תשיר מוזיקה שתשמע לאוזן ישראלית זרה ואתיופית, נשארת פתוחה; כברה בכל מקרה מעידה על עצמה: "זה לא שהתרחקתי מהשורשים. אני מאוד אוהבת אוכל אתיופי וגם יודעת לבשל אותו. בכל סופשבוע אני אצל ההורים, אני מאוד אוהבת מוסיקה אתיופית, זו מוסיקה נהדרת".
קולה של טרגדיה: עיתונות לעיתות משבר – חיילים נעדרים, נערים טובעים
בעיתונות המקומית, ובמידה מעט פחותה גם הארצית, רבו בשנים האחרונות הכתבות על מקרי הטביעה של נערים אתיופיים, ועל נעדרים מן הצבא בני הקהילה האתיופית. באחד המוספים של העיתונים הארציים אף היתה כתבה שניסתה לרדת לפשר האחוז הגבוה של עולים וערבים בין הטובעים בחופי הארץ, והמתח ביחסי המשטרה והצבא עם הקהילה האתיופית, גם אם אינו מדובר מעל לפני השטח, נוכח מאוד מתחתיהם. בחודשיים המרכזיים של סקירה זו היו כתבות רבות, באופן יחסי, על טביעות, מכיוון שהיו אלו חודשי קיץ; כן הופיעו מספר כתבות על נעדרים מהצבא.
בעיצומן של הטרגדיות הללו, או מיד לאחריהן, מגיעים הכתבים לבתיהן של משפחות אתיופיות, ומנסים לראיין את ההורים הכואבים, או בני-משפחה אחרים, שהם לרוב אנשים מבוגרים אשר חיו את רוב חייהם באתיופיה, ואינם דוברים עברית רהוטה. הכתבים הם לרוב זרים לקהילה, אשר אינם מכירים את אופי האבל בה, ואינם מתמצאים במשבר הקשר שבין ילדים להורים בקהילה בארץ, ומחפשים כותרות מעניינות. הניסיון לדובב את ההורים מגלה הרבה לגבי מציאות חייהם בארץ, ולגבי תחושה קשה של נתק אותה הם חווים מן הסביבה הישראלית הלא-אתיופית, מן הממסד (הממשלה, הצבא, המשטרה, גם התקשורת מבחינתם) וכן מן הדור הצעיר שלהם; אבל דומה שכל אלו אינם עומדים במוקד סקרנותם של הכתבים, כאשר הם באים לסקר אירוע סנסציוני ולתת לו כותרות סנסציוניות.
באמצע חודש יוני 2003 התפרסמה במקומון של אשדוד תמונה בה נראים הוריו (ככל הנראה) של נער שנעדר מאז כניסתו לים עומדים על חוף הים באשדוד; ארבעה ימים עברו, גופת הנער נמצאה, ובמקומונים של אשדוד התפרסמו כתבות על הטרגדיה של טביעת הנער. מקומון אחד ציטט את רב הקהילה האתיופית באשדוד אשר אמר: "אם היה מדובר במרוקאי או ברוסי, הם היו מטפלים בזה אחרת", והכתב סיפר באופן כללי על הטרגדיה, ועל מציאת הגופה על-ידי הרמטכ"ל לשעבר רפאל (רפול) איתן (במקומון שני הוקדשה לכך כתבה שלמה, במקביל לכתבה על הטובע ומשפחתו).
הכתב סיפר על ארבעים ושמונה השעות שקדמו למציאת הגופה: "בני המשפחה שהוזעקו לחוף הסתובבו לאורכו חסרי אונים, והביטו לעבר הים בניסיון נואש למצוא את יקירם. המקום המשוער שבו נכנס בשא לים ביום שבת בבוקר עם חבריו הפך מאז היעלמו לאזור עלייה לרגל, ומאות מבני הקהילה הגיעו למקום. חלקם עמדו בחום הכבד, קראו פרקי תהילים והתפללו לשלומו… בני המשפחה ורב הקהילה באשדוד… מחו ביום ראשון על נוכחותה הדלה לטעמם של המשטרה ועל שראש העיר… לא טרח להגיע לחוף ולעודד את בני המשפחה". מלבד המחאה על אי השקעת מאמצים מספיקים בחיפושים, זעמה המשפחה על חוסר התקשורת בינה לבין המשטרה, ועל הדרך שבה הגיעה אליהם הידיעה על מציאת הגופה, כפי שמספר דוד של הנער: "גם אחרי שמצאו את הגופה לא ידענו והמשכנו בחיפושים, עד שבמקרה איזה עיתונאי הודיע לנו. את הגופה לקחו לאבו כביר עוד לפני שהמשפחה ראתה. למה המשפחה הייתה צריכה לנסוע עד שם?". לכתבה צורפה תמונה של אביו של הנער (ומתחתיה הכיתוב: "כואב את הטרגדיה"), ושל הנער שטבע.
במקומון שני באשדוד התפרסמה כתבה נרחבת אשר כללה את תמונת הנער הטובע ותמונת הדוד אשר צוטט בהרחבה. הכותרת זעקה "טרגדיה בים" והמשיכה: "המשפחה: 'זילזלו בנו כי אנחנו אתיופים!'". הכתבה סיפרה על הנער בן הארבע-עשרה וחצי שהלך לשחות בים בשבת ולא שב, ועל משפחתו ושלושת אחיו, אשר עלו עמו לארץ לפני חמש שנים, ומתמודדים עם קשיי קליטה ושפה. הדוד, כך מספרת הכתבת, ניסה לתפוס פיקוד על המשפחה, והיא מצטטת מדבריו: "הוא טבע ביום שבת, לי זה נודע ביום ראשון. הסבתא שלו התעלפה וטיפלתי בה, כשאני יוצא לחוף. הכוחות עוד לא הגיעו… נתנו לנו תירוצים שונים ולא חיפשו… כעסנו מאוד. הגופה היתה במים כל כך הרבה זמן ודאגנו שהאמא או הסבתא ימותו מדאגה… הם טענו שהוא כנראה לא טבע בים. האנשים שניסו להציל אותו נשבעו שראו אותו נסחף ובכל זאת, למשטרה היה ספק והם לא תיגברו את החיפושים… אין לנו ניסיון, לא ידענו מה לעשות. כולנו עולים חדשים. ביקשנו לישון בחוף והשוטרים אסרו עלינו, הם אמרו תישארו בבית עד שהגופה תימצא. רצינו לחכות שאולי הגופה תיפלט לים, אבל צעקו עלינו ואיימו שיעצרו אותנו. הלכנו לבית, בלי שום תמיכה והרגעה, העיריה לא טרחה לשלוח לנו מישהו, שיעזור למשפחה. בושה. החלטנו לחפש בכוחות עצמנו בחופים, מאשקלון ועד בת-ים, בתקווה שהגופה תיפלט. למחרת יצאנו לחיפושים, ואני מודה לכל בני העדה שעזרו לנו שעות ארוכות, בחום. לא מצאנו כלום. ביום שני בשעה 11:00 טילפנו שוב לעיריה, לבקש עזרה. ומה אמרו לנו? שהגופה נמצאה".
הכתבת סיפרה שלאחר שהנער נמצא ונקבר "נותרה המשפחה באבלה, בודדה ומושפלת", והסבירה כי הדוד עדיין נתון בסערת רגשות, וחש המום ומושפל בשל היחס מן הרשויות, ובשל כך שלא הודיעו למשפחה על מציאת הגופה: "מה פתאום לא סיפרו לנו שמצאו אותו? מי שלח את הגופה למכון בלי לשאול אותנו או להראות לנו היכן הוא נמצא? עד היום אנחנו לא יודעים איך מצאו אותו. ככה מתנהגים? למה, כי אנחנו אתיופים? הכעס והפגיעה שלנו יותר גרועים מזה שהילד נפטר. פגעו בזכויות הבסיסיות שלנו. התייחסו אלינו כאל מי שאינם שייכים, בעוד זה הילד שלנו!!!".
יסודות העימות בין הצבא לעדה האתיופית ברורים: הצבא הוא גורם זר, שאינו מוכר מקרוב למרבית ההורים האתיופיים (ואשר הם לא שירתו בו), גורם אשר מנכס לעצמו את בניה ובנותיה הצעירים של העדה, פיזית על-ידי גיוסם לשורותיו; בעוד הורים רבים, בדרך כלל ממעמד בינוני מבוסס, שלהם קשרים בצבא, עומדים בקשר עם הצבא ומבררים לאיזה מקום מגיעים ילדיהם (ולפעמים אף משפיעים על מיקומם), הרי שלהורים האתיופים אין את הקשרים הנחוצים לכך, ויותר מכך אין הם יודעים מה ילדיהם עושים בצבא, וכך מוחרף הנתק בין ההורים לילדים, אשר התחיל כבר עם הגעתם לארץ, הפיכתם של ההורים ל"דור מדבר", ושליחת רבים מן הילדים לפנימיות (הנתק מתבטא פעמים רבות בהיעדר שפה משותפת ממש – הילדים כבר לא יודעים אמהרית, ההורים לא ממש מבינים עברית); מרבית העולים מאתיופיה המתגייסים לצבא לא מגיעים למקומות שירות יוקרתיים, ונשלחים או לחילות התמיכה, כגון תחזוקה וחימוש (ומשמשים כנהגים, טבחים, אפסנאים ועוד), או שהם נשלחים לחילות השדה וליחידותיהם ה"לא מיוחדות" (כגון מג"ב, חי"ר ושריון); הצבא, מלבד הקלות בסיסיות ושוות לעולים מכל מקום, לא מכיר בייחודיות מצבם של העולים מאתיופיה ובקשיים הכלכליים החמורים של משפחותיהם (ומי מביניהם שכבר נולד בארץ כלל אינו מוגדר "עולה חדש").
וכך נתונים החיילים האתיופיים למערכת לחצים מורכבת, ומשפחותיהם נתונות לרוב במצב של חוסר ידיעה. בדיוק באותו הזמן שהתפרסמו הכתבות על הטובע האתיופי באשדוד, התפרסמו בשני מקומונים ירושלמיים כתבות על חייל אתיופי נעדר. האחת תחת הכותרת "לאן נעלם אשר מזגניה?", והשניה תחת הכותרת "חור שחור". הניסיון הנואש לפעמים של כתבים להיות מקוריים מוליד לעיתים כותרות תמוהות במיוחד: כך למשל כתבה על צעירה אתיופית אשר טענה כי הוטרדה מינית והושפלה מילולית בשעת חקירתה על-ידי שוטרים קיבלה את הכותרת "כתם שחור"; עיתון בשפה הרוסית נתן את הכותרת "מלחמות 'אתיופיות'" לעימות בין שני יוצאי אתיופיה שהסתיים בפציעות, ואילו כתבה זו קיבלה את השם "חור שחור". לא ברור כיצד כותרות כאלו, שיש בהן יסוד משפיל ומבזה אינן מוחלפות באחרות על-ידי עורכי העיתונים; הכותרת "כתם שחור" היא תמוהה במיוחד – האם הצבע השחור אמור לייצג בה יסוד שלילי? על מי נמצא ה"כתם השחור"? על המתלוננת? על המשטרה? מה סיבת הקישור בין הצבע השחור לבין התלונה שהתלוננה המתלוננת? האם כתבה על מתלוננת לבנת עור היתה מקבלת את הכותרת "כתם לבן"?
שתי הכתבות הללו פורסמו למעשה רק מעט יותר משבועיים לאחר העלמו של החייל; במקומון האחד נכתב בכותרת המשנה: "משום מה נראה כי הצבא והמשטרה אינם יוצאים מגדרם כדי לאתר את החייל מתלפיות"; אחרי תיאור אינפורמטיבי של השתלשלות העניינים, מעלה הכתבה תהיות לגבי אופן טיפולו של הצבא בפרשה, ובעיקר על כך שרק ארבעה ימים לאחר שהוכרז החייל כנפקד (כלומר לאחר שמונה ימים שלא הגיע ליחידתו) התקשרו מפקדיו להוריו (בשעה שתיים לפנות בוקר). לכתבה רואיין בן דוד של אשר, החייל הנעדר, אשר אמר "רק שיגידו לנו אם הוא חי או מת. חוסר הוודאות מתסכל יותר מהידיעה מה עלה בגורלו"; האב החושש צוטט כאומר שבני המשפחה: "מתפללים ומקווים שאולי מישהו ימצא אותו. הלוואי שהיינו יודעים איפה לחפש. בשל המקום שבו הוא שירת אנו חוששים שאולי חטפו אותו".
במקומון המתחרה צוטט האב כאומר דברים חריפים הרבה יותר: "המערכת הצבאית מפקירה אותו ומזלזלת בנו רק מכיוון שהוא אתיופי". כתבה זו מתחילה בתיאור מזדהה מאוד של אביו של החייל הנעדר מוחה דמעה וממתין לצלצול טלפון, והכתב מספר כי "הצבא מקיים קשר עקיף עם הוריו ולא מיידע אותם ישירות בשום דבר. הסיבה שלא שמעתם על זה עד כה טמונה כנראה במוצאו של החייל. אתיופי, אלא מה. מטען החבלה הזה רובץ לפתחה של החברה הישראלית, והארץ שותקת. הזלזול מחפיר ומביש. כלי התקשורת מתעלמים. איפה צה"ל שישלח את היחידות לחיפוש?… הטיפול שערורייתי… עוד מעט יגיעו ההפגנות והפוליטיקאים והכותרות הגדולות…". הכתב מתאר את עליית משפחת החייל לארץ, את תנאי מגוריהם, ואת מקום הצבא בחיי הצעירים האתיופיים. הוא מצטט את אדיסו מסאלה, יושב-ראש ארגון הגג של עולי אתיופיה, על הקשיים של החיילים האתיופיים ושל משפחותיהם, אשר אינן יודעות דבר על שירותם, ונאלצות לסמוך על הצבא, ואומר: "הלוואי שהחיילים הצברים גם יכירו את התרבות האתיופית, יכירו ברגישות שלה. התמימות של החייל האתיופי מנוצלת באופן ציני. במקום שיסתכלו על השקט ועל הצניעות שלנו כמשדרי עוצמה, הם מעדיפים להגיד שאנחנו פראיירים… אנחנו עדה שמסתפקת במועט, ולמה לא רואים את זה כערך? למה רוצים להפוך אותנו לישראלי הממוצע? למה אתם לא לומדים קצת מאיתנו?".
לפגישה הראשונה עם ההורים, מסופר בכתבה, הגיעו המ"מ והמ"פ ללא מתורגמן, וההורים כמעט ולא הבינו דבר; האב מספר: "גידלתי את בני בתנאים מאוד קשים, עברנו עלייה ארוכה וקשה בדרך ארצה. שלחתי אותו לצבא כדי שישמור על גבולות המדינה, כמו כל אזרח שממלא את חובתו. שמחתי שהוא התגייס, זאת הייתה זכות גדולה עבורנו לשרת בהוויה הישראלית הצבאית. סמכתי שישמרו לי על הבן כמו שהם שומרים על כולם. ולכן, כמו שנתתי להם אותו, אני רוצה אותו חזרה. אני מרגיש זלזול, יחס לא הוגן מצד הצבא. אפילו כשהוא נעדר היו צריכים לשתף אותנו יותר. למה הם לא מסבירים מה קורה עם החקירה, למה הם לא משתפים אותנו בפרטים נוספים? חוץ מדברי עידוד, הם בכלל לא מדברים איתנו… אנחנו מרגישים אזרחים סוג ב', ויש לנו תחושה שהצבא לא עושה כלום. יש לנו תרבות מנומסת, אנחנו עדה שנותנת כבוד למערכת הצבאית ולקציניה, לכן, כנראה, יותר קל לזלזל בנו".
יומיים לאחר פרסום כתבות אלו התפרסמו בעיתונים היומיים הראשיים, ידיעות אחרונות ומעריב, הכתבות על מציאת גופתו של החייל. בידיעות ניתנה הכותרת "לא חיפשו אותו כי הוא אתיופי", וסופר על התאבדותו של החייל, ועל מכתב ההתאבדות אשר נמצא בסמוך לגופתו, ובו מתוארים קשיי הקליטה בארץ ובצבא, והגעגועים לאתיופיה.
כתבות מהסוג בו דנו בחלק זה, על הטובעים והנעדרים האתיופים בים ובצבא, הן ה"הזדמנות" הכמעט יחידה של המבוגרים האתיופיים להתראיין לעיתונים בארץ; הם משמיעים את קולה של הטרגדיה המיידית, אובדן הילד או אי-הוודאות לגבי גורלו, וכן הטרגדיה הגדולה יותר, תחושת הזרות וחוסר השייכות, ואף התרמית, מול המערכות בארץ, המשטרה, הצבא והעירייה. הכתבים במקרים כאלה, ודומה שאפשר להגיד זאת על התקשורת בכללה, "משתתפים" בטרגדיה של המשפחה, גם אם אין היא מבינה את כל הקודים התרבותיים של המרואיינים האתיופיים ושל האבל האתיופי, ומייצגים את קולה מול הממסד, ואת הזעקה, אם להשתמש במילותיו של הדוד של הנער הטובע: "התייחסו אלינו כאל מי שאינם שייכים, בעוד זה הילד שלנו!!! ככה מתנהגים? למה, כי אנחנו אתיופים?". קל לתקשורת, נדמה, להתחבר לקול ה"חולשה" האתיופית, ולדבר בשמו מול הממסד בעזרת כותרות ענק המדברות על שערוריה, מאשר להתחבר לקולות של עוצמה מתוך הקהילה האתיופית.
קולות הפוליטיקה האתיופית: התארגנות הקהילה לבחירות המקומיות כמקרה מבחן של ייצוג עצמי
בסקר אותו ערכנו בעזרת מכון גיאוקרטוגרפיה לפני מספר חודשים, בו שאלנו בין השאר אילו כתבות זוכר הציבור על הקהילה האתיופית, למעלה משבעה אחוזים השיבו כי הם זוכרים "הפגנות של אתיופים"; היה זה המקום השישי ברשימת הנושאים הזכורים, אחרי שאלת הפלאשמורה והמצב הכלכלי. יש להניח שהאנשים זכרו את ההפגנות הגדולות שנערכו בירושלים לאחר חשיפת פרשת תרומות הדם, כאשר התגלה שעובדי מגן-דוד אדום לוקחים תרומות דם מאתיופים בלי לספר להם שתרומות אלו נזרקות מיד לאחר מכן בשל החשד למחלת איידס. לעומת זאת רק חצי אחוז מן הנשאלים, זכרו כתבות על חבר-הכנסת האתיופי, אולי בגלל שזמן רב עבר מאז שהוא כבר לא חבר-כנסת.
הבחירות המקומיות שהתקיימו באוקטובר 2003 היו סיפור ההצלחה הגדול ביותר של הקהילה האתיופית בפוליטיקה הישראלית: בבחירות שקדמו להן נכנס רק אתיופי אחד כחבר מועצה, ואילו הפעם היו מועמדים רבים, הן במסגרת רשימות "אתיופיות" והן ברשימות מעורבות, הורגש "שינוי" באוויר, ושישה מועמדים הפכו לחברי מועצות. ועדיין, נושא זה, של הבחירות לרשויות המקומיות, לא נכנס לרשימת הנושאים הזכורים על-פי הסקר, בין השאר מכיוון שרוב מוחלט של הסקירה שלו הופיעה בעיתונות המקומית, ובעיקר בעיתונות המקומית של הערים בהן קיימת קהילה אתיופית גדולה: בערים בהן נכנסו חברי מועצה אתיופיים, כגון קרית-מלאכי, רחובות, יבנה, באר-שבע, וכפר-סבא, ובערים בהן נכשלה הקהילה למרות גודלה, כמו נתניה, חדרה ורמלה.
ביוני-יולי 2003, שהם חודשי הסקירה, היו עדיין רבות מן ההתארגנויות הפוליטיות האתיופיות בראשיתן, אבל בעיתונות המקומית החל להיכתב עליהן לא מעט. קריאה בכתבות אלו מצביעה על ה"אפשרות האחרת" יחסית למרבית הכתבות האחרות בהן עסקנו בסקירה זו, והיא אפשרות הייצוג העצמי של האתיופים את עצמם ואת קהילתם. תחילת הכתבות הללו באמצע חודש יוני, בכתבות על מחאה אתיופית בשבועון של גדרה ה"גדתרון"; תחת הכותרת "האתיופים נגד ליאור קצב", מספר הכתב על הפגנה בה השתתפו כשישים מבני הקהילה האתיופית נגד ראש עיריית קרית-מלאכי; תחילת המאבק בראש-העיר היה בבקשה של נציגי העדה להקצות להם מועדון בעיר, לצורך עריכת אירועיים קהילתיים ואישיים; ראש-העיר מינה נציג קהילה מטעמו, אשר הפך להיות "נציגם" למרות שלא נבחר לכך, וקיבל את הסמכות לקבוע, על-פי שרירות-לבו, מי ישתמש במועדון; בני העדה ביקשו מראש-העיר להחליף את הנציג, וכאשר הוא סירב הם נידו את אותו נציג.
מתוך המאבק על המועדון החלו לעלות עוד סוגיות, כגון זרימת הביוב על המדרכות בשכונות "הרצל" ו"ויצמן"; אבל ראש-העיר סירב אפילו לדבר עם המפגינים, ועזב את המקום. אחד המפגינים, אשר רואיין לכתבה, קבל על כך שראש העיר בוחר מי ייצג את האתיופים, ואמר "אנחנו ניבחר מי ייצג אותנו ולא ראש העיר… אנחנו נפגעים מזה באופן אישי וזה זלזול מוחלט בבני העדה"; לטענת המפגין ראש העיר "פתאום שלושה חודשים לפני הבחירות הוא בא ומציע לנו איזה צריף באזור התעשייה" אשר ישמש כמועדון, אבל לדעת המפגין אין לתת אמון בצעד זה, אשר ישאיר על כנו את "נציג" העדה מטעם ראש-העיר כנציג האמיתי.
לשכת ראש-העיר ליאור קצב הגיבה על הדבריו בתגובה שפורסמה בכתבה, פירטה את מעשיו של קצב למען העדה בעזרת תרומות שגייס בחו"ל, וסיכמה: "חבל שבשל סיכסוכים פנימיים בתוך העדה בין מספר קטן של פעילים פוליטיים המסוכסכים עם ראשי העדה, ועם הנציגים הרשמיים של העדה, הם בוחרים להעלות טענות שקריות". אבל נסיונו של קצב לנקוט בשיטת הפרד ומשול בקהילה האתיופית, ולטעון שהם מסוכסכים ביניהם, לא עזרה לו; המחאה הפכה כוח פוליטי מגייס ומדרבן, ובקרית-מלאכי זכתה הקהילה להצלחתה הפוליטית הגדולה ביותר, וקיבלה שנים-עשר אחוזים מן הקולות, אשר אפשרו לו להכניס שני נציגים למועצה, ייהו סלמון ובליינש אייך, חברת-המועצה האתיופית הראשונה; בבחירות גם התממש איומם של בני הקהילה שכפי שהעלו את קצב, כך גם יורידו אותו, והוא הודח.
וכך בבחירות הללו, לצד הפגנות ומחאה, בלטה גם התארגנות ועשייה פוליטית, וככל שחלף הזמן התרבו הכתבות על המועמדים: על דרור סלומון שהקים רשימה עצמאית בקרית-גת נכתב בעיתון "מה נשמע בדרום", המקומון של קרית-גת, וכן במקומון של כל הדרום משדרות; במקומון של נצרת עילית הופיעה כתבה לקראת עריכת הפריימריס של העדה האתיופית בעפולה; במקומונים של רחובות והסביבה הופיעו כתבות על הפגנה של מאה חמישים יוצאי אתיופיה על מצב הקהילה ברחובות, אורגנה על-ידי מלקו סלומון שתכנן להתמודד למועצת העיר, וזכה גם לכתבה בג'רוזלם פוסט; המועמד השני ברחובות, אבאי זאודי, יו"ר וועד שכונת קרית משה ויועץ ראש העיר לענייני העדה האתיופית, אשר עמד בראש רשימה ונכנס למועצה, זכה לכותרת "המחוזר" במקומון של רחובות, בה הופיע ראיון נרחב עמו ותמונה מחמיאה.
וכך ככל שהתקרב מועד הבחירות התרבו הכתבות, ורבות מהן כללו ראיונות נרחבים עם המועמדים; הם הביעו עמדות על הקהילה ומצבה בחברה הישראלית, וכן על השאלה המעשית האם יש לשתף פעולה בבחירות עם גורמים מחוץ לקהילה, ותיקים ועולים מרוסיה, או לרוץ ברשימה נפרדת, כאשר מועמדים שונים קיבלו הכרעות שונות. וכך נעה הפוליטיקה האתיופית בין מאבקים פנים קהילתיים לבין קריאות לאחדות, בין שיתופי קהילה חיצוניים לבין בדלנות, כאשר מדי פעמים צריכים המועמדים לענות על שאלות כמו "האם לא הגיע הזמן שמפלגות עדתיות ייעלמו מהנוף הפוליטי בישראל?", ולהתנצל על הליכתם העצמאית, אבל באופן כללי דווקא ההשתתפות במשחק הפוליטי, וה"איום" על שאר הרשימות והמועמדים בעזרת הכוח האלקטורלי, הביאה את העיתונות המקומית להקדיש תשומת לב רבה למועמדים, להעניק להם במה נרחבת, ולנהוג בהם בכבוד, כפי שנוהגים, כנראה, במי שמייצג כוח.
בתקשורת הארצית, כמובן, קולה של הפוליטיקה האתיופית בקושי נשמע, כי בני הקהילה לא התמודדו בערים הגדולות והמבוססות; אבל הבחירות הדגימו כי אפשר, לפחות בערי הפרפריה, שהאתיופים ייצגו את עצמם וידברו בשם קהילתם ללא שורה ארוכה של מתווכים. אבל, הפוליטיקאים האתיופים, שגילם הממוצע נמוך מאוד, הם גם נציגי הישראליזציה בתוך הקהילה; הם אימצו את שפת הכוח הישראלית, ועל כן הם מדברים בשפתה של התקשורת ובשפתן של שאר המפלגות במועצות המקומיות.
[1] וכן, במידה מוגבלת, גם כיצד מוצג עברה באתיופיה, וכן כיצד מוצגים היהודים אשר חיים עדיין באתיופיה.
[2] המועברים לאגודה על-ידי חברת המידע התקשורתי "יפעת".
[3]הסקר נערך על-ידי חברת גיאוקרטוגרפיה בקרב 500 נשאלים המהווים מדגם ארצי ומייצג של האוכלוסיה היהודית הבוגרת דוברת העברית במדינת ישראל, בשבוע השני של חודש פברואר 2004 (טווח השגיאה הסטטיסטית המרבית בנסיבות גודל המדגם הנוכחי הוא 4.4%+, ברמת מובהקות של 95%).
כלומר אין בסקר ביטוי לעמדתם של ערביי-ישראל לגבי יהודי אתיופיה, וכן אין ייצוג ליהודים שאינם דוברי עברית – בעיקר עולים לישראל מן השנים האחרונות. בסקר השתתפו 258 נשים ו-241 גברים, מספרים ההולמים בקירוב את חלקם באוכלוסיה. בסקר השתתפו 214 חילוניים, 151 מסורתיים ו-124 דתיים/חרדים. בסקר השתתפו 145 מזרחיים, 140 דור שני (כלומר יהודים ילידי הארץ – בלי הבחנה האם הוריהם מזרחיים, אשכנזים או ילידי הארץ), 127 אשכנזים, וכן 85 עולים חדשים. העולים החדשים המשתתפים בסקר לא נשאלו מהיכן הם עלו; אבל סביר להניח שרובם עלו מברית-המועצות לשעבר (בסקר לא השתתפו, מסיבות מובנות, עולים מאתיופיה).
[4] יש להניח שגם חרדים פוגשים אתיופים פחות מאחרים, אבל הנתונים אודותיהם, מתוך הסקר, קשים יותר לבידוד ואימות.
[5] כאשר בחלק מן הערים הללו האוכלוסיה האתיופית מתרכזת בשכונות מסוימות אפילו, כגון גבעת המורה ועפולה עלית בעפולה, שכונת פאר בחדרה, קרית נורדאו, אזורים וחפציבה בנתניה, קרית משה ברחובות, שכונות ג' וח' באשדוד, שכונות שמשון ועתיקות באשקלון.
[6] יש להעיר שחלק לא מבוטל מן החרדים והערבים קורא בעיתונים העבריים היומיים המרכזיים – ידיעות-אחרונות ומעריב, ועל-כן אלו משפיעים גם עליהם.
[7] האחוזים של תשובות הנשאלים לגבי כתבות אינם מסתכמים ל-60% אחוזים, אלא לכ-100 אחוזים, כיוון שאדם אחד יכול היה לומר שהוא זוכר כתבות ביותר מנושא אחד, וכך זה נספר.
[8] הסוגיה כיצד גישה תקשורתית כזאת הופכת לעיתים בני קבוצת מיעוט גם לזרים לעצמם, ומובילה להפנמה של אופן הראייה החיצוני, סוגיה אשר זכתה למגוון של ייצוגים בספרות ובשיח האקדמי, היא רחבה וסבוכה מכדי שתידון כאן; לעניינו כדאי אולי להזכיר דוגמא אחת לכך, המוכרת היטב בארץ, והיא תופעת חמצון השער הנפוץ בין מזרחיים בישראל, והמעבר המושג בעזרתה מהכהה (השחור) לַבלונד.
[9] למרות שטענו קודם לכן כי קיימת בעיה עם הנטיה התקשורתית לראות בכל פרט מן הקהילה האתיופית כמייצג את הקהילה כולה, כחוקרים של הפרספקטיבה התקשורתית אנו נאלץ במחקרנו לקבל מוסכמה תקשורתית זאת בחלק מן המקרים.
[10] יש חשיבות מבחינה קהילתית אתיופית לדיון במצב הכלכלי ובמצב הפשיעה, כדי שאפשר יהיה להתמודד אתם; השאלה היא אם מתייחסים לגורמי היסוד של העלייה ברמת הפשע, למשל, ולחוסר השייכות ותחושת חוסר המוצא שחש חלק מן הנוער האתיופי בארץ, או שמקבעים את דמותם כפושעים וכנושרים, בלי להצביע על כך שזאת לא היתה דמותה מאתיופיה, ושחלק מן הבעיה טמון בחברה הישראלית, ולכן גם חלק מן הפתרון.
[11] ואולי זה אירוני לכתוב על כך במחקר אשר נעשה על ידי מי שאינו אתיופי.
[12] מעריב היום, 29.7.2003.
[13] כאשר במקום הראשון היו הכתבות על הפלאשמורה, אשר היו במרכז דיון ציבורי בזמן בו נערך הסקר.
[14] בתרגום שלי מאנגלית (חזרה) לעברית.
[15] התפרסמה באפריל 2003 בידיעות אחרונות.
[16] כפי שהתבטא הדבר בצילומו המפורסם של מאיר גל משנת 1997 "תשע מתוך ארבע-מאות (המזרחים על-פי קירשנבוים)".
[17] בעיקר במחנות הפליטים, ובעיקר במחנה אחד, אום-רקובה.
אלמוג בהר 
שלום,
רציתי לדעת מי כתב את המאמר?
אני (אלמוג בהר)
שלום! תודה רבה.
זה מאמר מאד מעניין וחשוב!
איפה אפשר להשיג אותו? אני רוצה לציין את המאמר בביוגרפיה כמקור בעבודה הסמינריונית שלי, ואני לא מוצאת פרטים על המאמר.(באיזה ספר הוא פורסם? או באיזה קובץ מאמרים..איזה עמוד..וכו..) אשמח מאד אם תוכל לשלוח לי פרטים מדויקים
של המאמר:)
תודה רבה,
ושבוע טוב
אלסה
שלום אלסה – המאמר פורסם באתר "האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה", כחלק מפרוייקט תקשורת של העמותה, וכאן בבלוג שלי (ולא בספר או בקובץ מאמרים, ולכן גם אין עמודים – אם כי באתר האגודה הוא פורסם כקובץ פידיאף, שבתוכו יש מיספור עמודים).
אפשר לציין את שניהם כפרטי המקור
שלום אלמוג:)
הסתכלתי באתר של האגודה הישראלית, אך לא מצאתי את המאמר. אני אחפש שוב!
תודה רבה,
אלסה
אני באמת רואה שאתר האגודה לא עולה…
שלום אלמוג,
אני מעוניינת להשתמש במאמר זה כמקור בעבודה באוניברסיטה.
אשמח לדעת אם המאמר נחשב למדעי או מאמר דעה.
תודה מראש,
רעות
שלום רעות
סקירה זאת נכתבה במסגרת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה בירושלים, בפרוייקט תקשורת שהתקיים בעמותה,
על כן המאמר משתמש בכלים של מחקר מדעי – סקירת עיתונות ובחינה ביקורתית של דימויים – אך אינו בנוי באופן מדעי עם הפניות, הערות שוליים וביבליוגרפיה, כיוון שהוא היה מאמר שנכתב במקורו בתוך העמותה, לצורך לימוד הסוגיות ובחינתן והכרעות לגבי המשך פעילות פרוייקט התקשורת. והוא הועלה מאוחר יותר לאתר האגודה לתועלת הציבור (ויתכן שגרסא קצרה שלו פורסמה בעיתון העמותה, איני זוכר)
לאלמוג בכר שלומות,
קראתי את המאמר בענין רב. האם יש נתונים על יהודי אתיופיה במדיה אחרי 2004
בברכה ושנה טובה, שפרה אפשטיין