הלך לישון, לא לפני שקרא הברכות שעל המיטה. נתחייב בלבו שיקרא הברכות ערב אחד לפי סידור הספרדים וערב שני לפי סידור האשכנזים, כי הודיעוֹ חכם עובדיה שאבדו רבים מאחינו האשכנזים ויש להשמיע קול תפילתם. למחרת התעורר והלך אל בית הוריו, שם אחיו גר, ומצא את אשת אחיו עייפה, יושבת על הספה וצופה בטלוויזיה יחד עם שני ילדיה. הצטרף עליהם, התיישב על הספה והמתין שעה לשובו של אחיו. משלא בא הלך מעט להתבונן בבית ובחדריו, ונכנס אל המקלחת ואל חדר הילדים, ורק אל חדר הוריו, שהפך חדר אחיו ואשתו, הקפיד לא להיכנס. רצה לבקש רשות אחיו להיכנס אליו, לומר לו, אני הולך אל מיטת אמי ומיטת אבי בה לנתי כמה לילות בחיי, הולך ונוגע בכתלים ובתמונות שהם לא העזו לתלות עליהם, אני נוגע ולא מתגעגע, כמו שלא התגעגעתי בחיי לדבר, רק אל העצב ההוא שחלף לי, רק אל השמחה הזאת שנשארה ואין בה טעם, אינה מרה ואינה מלוחה. כשמתה אמו רצו לגרש אותם מן הבית כפולשים, באו יום אחרי שקברו אותה אנשים מחברת הדיור של הממשלה ומן העירייה ומההוצאה לפועל, אלו עומדים מולם והם יושבים על הרצפה בשבעתם, והודיעו אותם האנשים העומדים שעליהם לצאת מן הבית, הם וכל תכולתם, כי שוב אינם לא בעלי בית ולא בעלי זכות לדור בדירת הוריהם המתים, ובידיהם אישורים מן המשטרה ומבתי המשפט ומן החוק עצמו כי רק להורים החיים זכות לדור בבית בחייהם, ועתה הם מתים. אחיו, שהיה גדול ממנו בשנותיו ובגופו, נאבק בהם וגירש אותם מן הדירה וירק בפניהם, ואף זרק אחת מנעליו אחריהם כשירדו במדרגות. זאת דירתי, אמר, ואתם אינכם מצליחים לגרש אותי, וקרא לכל דרי הבלוק שיעזרו לו למנוע מהם לחזור אל הבית. ועוד באותו היום התחיל תולה שלטים מן החלונות נגד המפַנים, שיראו כל השכנים, שתראה כל השכונה, והם סגרו את הדלת בשני מנעולים כנגד צבאות המפנים, וחזרו לשבת בשבעתם, נזהרים מלפתוח דלת למנחמים.
לאחר כמה חודשים הצליחו לפנותם, והניחו אזיקים על ידי אחיו, שנשך את זרועו של אחד השוטרים, והובילוהו לשני לילות במעצר, וחזקל הסתייע בחכם לעבור לגור במקום אחר. כשהשתחרר אחיו מכלאו מיהר להתחתן, אמר, עכשיו אני נאבק עד שאני מקים בית של קבע בישראל, ועבר בין בתי תושבים אחרים בשכונה שגם הם גורשו מדירות הוריהם המתים, וכתבו על שלטים בטוש שחור עבה, בן ממשיך בקיבוץ מקבל חמישה דונם אדמה ומוכר במיליון כדי שיקימו קניון וחניון, בן ממשיך בשכונה מקבל חמישה מטר בטון קר בתא מעצר ומשלם ערבות, בן של אֶשכֶּנזים הוא בן של המדינה, בן של עיראקים וכורדים הוא בן של המשטרה, והפגינו מול משרדיהם של שר השיכון ושר הבינוי ושר הפינוי ושר הפיתוח ושר התשתיות ושר הרְווחה ושר ההַרְוָוחה, ושבתו רעב מול בית ראש הממשלה, וחסמו פעמיים את כביש הכניסה לירושלים בגופם לכמעט שעה.
כתבו על אחיו של חזקל בעיתון כמה פעמים, פעם אחת עם תמונה גדולה במקומון, ואפילו בטלוויזיה ראו אותו פעם אחת, וכולם הצטופפו מולה לראות כשצעק שהם הפנתרים השחורים החדשים של הקטמונים ושהסיסמא שלהם נשארה אותה סיסמא מימי סעדיה מרציאנו, או שהעוגה לכולם או שלא תהיה עוגה, המזרחים לא יעמדו בחום התנור ויאפו את העוגה לאֶשכֶּנזים ובסוף יסתפקו בפירורים. להפגנות שלהם הצטרפו אחרי השידור בטלוויזיה צעירים מעוד שכונות בירושלים, וכמה ארגונים של מתנדבים, וחמישה חברי כנסת שהתראיינו לטלוויזיה במקומו, ואחרי שנתיים התקבל חוק בכנסת שלאחר מות ההורים בשיכוני הרכבות הגדולים של השכונות ושל עיירות הפיתוח יוכלו הילדים לקנות את הדירה בכמה עשרות אלפי שקלים כסף. ובהתחלה כולם חשבו שאחיו לא ישלם את הסכום ויכריז על עוד שביתת רעב והפגנות של פנתרים, אבל בשבילו עשו מחיר מיוחד כדי שלא ימשיך בהפגנותיו, והוא שילם והודיע שרק רצה לחזור לרשת את דירת הוריו ולחיות את חייו, הוא לא פוליטיקאי ולא יצטרף לאף מפלגה, כבר ילד ראשון שלו נולד, ועוד מעט ילד נוסף עומד להיות נולד. ומישהו אחר, ממפלגת נפגעי הבנקים, השתמש בצילומים שלו מהטלוויזיה באחד מתשדירי הבחירות, אבל לא הצליח להיכנס לכנסת.
חזר חזקל לביתו בלי שראה את אחיו, אומר לעצמו, אם לא פגשתי אותו אולי אני צריך ללכת לפגוש את אחי הבכור מן הבכור, בשכונת בית צפאפא, אך לא היום. בשבעה לאביו פנה אל חזקל אחד מחבריו של האב וכינה אותו בשמו של אביו, ואז אמר לאמו, שמעת איך קראתי לו, לא בטעות קראתי לו כך, אלא שיֵדע מעכשיו את מקומו, שהוא במקומו. ואותו חבר דילג על אחיו הגדול, שהיה מצוי באותה שעה בבית, ופנה אליו, אל חזקל. נח חזקל שעה במיטה, מתכונן למשמרת הלילה בבית הדפוס, ולאחר מכן הלך לשיעור אצל החכם. ישבו אצלו כל תלמידיו וגם חזקל ישב והחכם מדבר את דבריו, ואינך יודע כיצד דבר יוביל לדבר, אף על פי שבדיעבד יכול אתה לראות כל מעשה ההשתלשלות כאילו לא יכול היה להשתלשל אחרת. אמר, בקש שלום ורדפהו, תחילה בקש, ואם אין מענה לבקשתך רדפהו, רדפהו במקומו וכשאינו במקומו רדפהו להשיבו למקומו, צדק צדק תרדוף, לא תישאר במקומך ותמתינוֹ ממקומך אלא תצא ממקומך למקומו של אחר ושם תרדוף הצדק מחוץ לעצמך, ולא צדק אחד, יחיד, אלא צדק צדק, רב ושונה ומשתנה. ואז הזכיר, מתוך שאמר את המילה משתנה, כי שאול בן עבדאללה החכם הבגדאדי אמר בספר פירושיו לשירי רבי יהודה הלוי, גבעת שאול, אותו כתב בהונג קונג, שרוב אחינו האשכנזים משתמשים בבשורה גם לטובה גם לרעה, ולנו בשורה לטובה ושמועה לרעה, ולא ידע שאול כמה צדק וכמה שונה עברית שלנו, הקרובה אצל שפת אחינו בני ישמעאל, שהיתה גם שפתנו, מהעברית של אחינו האשכנזים, הקרובה אצל שפות פולניה וגרמניה. וחסד גדול עשה עמנו הקדוש ברוך הוא בכך ששינה מבטא האשכנזים בעברית שהם מדברים ממבטאה הנכון, שהם מדברים שפה אחרת, שכנה לעברית אך אינה עברית, מין עברית של אירופאים, וכך אינם פוגמים עברית שלנו, של בית הכנסת, של השיחה עם האלוהים, ואינם מבזבזים בדיבורם כמות הדיבור העברי שקצב לנו הקדוש ברוך הוא לדבר עמו, כיוון שדיבורם זה אינו עברי ממש.
והזכיר כי אמר לו סבו בדבר הלשונות, עד זה מקרוב אפשר היה לומר את רעיונותינו בשפת ישמעאל, ועתה אנחנו נאלצים בכל עת לתרגם עצמנו והשירה אובדת בתרגום וגם אנחנו אובדים. ואמר עוד עובדיה לתלמידיו, אם הזכרנו ספרדים ואשכנזים, אסביר לכם הבדל בתי הכנסת לספרדים מבתי הכנסת לאשכנזים ובכך נסיים, שאלו יושבים זה לפני זה ושורה ראשונה רואה ארון הקודש ויתר שורות רואים גבות זה וזה, ואנחנו יושבים בריבוע זה לפני זה, ובעמידה מקפידים לפנות אל ארץ ישראל ואל ירושלים ואל חורבות בית המקדש ואל קודש הקודשים החרב בתוכן, אבל בישיבה מכבדים זה את זה במבטינו ובשיתוף קולנו, ורק בעמידה בשעת כוונה יתרה נביט בקודש קודשים. עצר השיעור וחזקל עוד מתלבט האם יַראה לו את הפתקה שכתבה לו גורג'יה אמו של עובדיה ויפענח יחד עמו את משמעותה, ירמוז ליארצייט סבו שהזכיר, לשיחה עם אשתו, אבל החכם הודיעו כי הוא ממהר לצאת ללוויה. ראה את חזקל עומד מוטרד ושאל החכם, אַשְׁ קַאל קַלְבַּכְּ חסקל, מה אמר לבך חזקל.
עמד חזקל לפני החכם והתכופף כדי לראותו עין בעין, וביקש ממנו לעיין עמו בפתקה ולו לרגע אחד שיפרשה לו. מיהר החכם ולקח את הפתקה המושטת לו, ושאל, מה זה. השיבוֹ חזקל, פתק, וכששאל החכם מי כתבו, שתק. התבונן החכם עמוקות ואמר, אמי כתבה, וחזקל מוסיף לשתוק. מה אמרה, שאל החכם, והשיב חזקל, להניחו מתחת למיטת אשתי. והנחת, הנחתי, ועשה מה שעשה, לא, כי שכחתי להוציאו כפי שביקשה ולא השלכתי אותו לגניזת בית הכנסת. שתק החכם עד ששאל חזקל מה כתוב שמה. קרא בקול והחל מפרש, הפכה כאן אותיות מן המקובל הקדוש משה זַכּוּת, רמ"ז שמו, שעסק הרבה בַּשמות וברמזיהן ורזיהן, והחזיר הפתקה לחזקל, אומר, קרא לי הדברים אתה. קרא לו כפי שכתבה וניקדה, ועצר הרבה מעל המילים בלי להבין משמעותן. הסבירוֹ החכם מילים שכתבה והפכה, אמר ישנו פירוש ראשון ושני ורמז לעוד משמעויות, ופירש לו הדברים בראשי פרקים. ומה ביקשה גורג'יה לעשות, שאל החכם, ושתק חזקל, ואז שאל אותו, ויפעל עכשיו אם אניחו שוב, ושתק החכם ואת שתיקתו הבין כלאו. לא הספיק לומר דבר על הפסח המתקרב, שרוצה צ'חלה שיזמינו החכם והחכמה, ועל היארצייט של סבו אחר הפסח, וחכם עובדיה הלך, לוחש, מה לה לחבר פתקאות סתרים כאלו, ידוע לה ששם המפורש נסתר מיום שחרב בית שני ונתבקעה שושלת כוהנים ואמר הרמב"ם כי מאז אין היודע לכותבו ואין היודע לבטאו ועל כן אין ישראל יכולים שוב לכפות רצונם על אלוהים, ומה לה לחבר פתקאות עכשיו, וחזקל הקשיב ללחישתו ונותר עם חלק שאלותיו.
לפני שהלך לעבודתו בבית הדפוס שמע חזקל את יתר התלמידים נזכרים כי קרה מקרה מוזר בתפילת ערב שבת האחרונה, ואיך החכם לא הזכירו, שכשהסתובב הקהל למערב לשיר לכה דודי, וכמעט סיים וגברו קולותיו בבואי בשלום עטרת בעלה גם בשמחה ברינה ובצהֳלה תוך אמוני עם סגולה, ואמר, בואי כלה לצד ימין ובואי כלה לצד שמאל, ולחש, בואי כלה שבת מַלְכְּתָא, והמשיך הקהל עוד בשני המזמורים ופניו למערב, וסיים, שר ה' לאורך ימים, ואז חזר ופנה אל המזרח בקול גדול, והקירות נבקעו וארון הקודש הואר אור גדול וכל המתפללים זכו לחזות בכבוד המקום עליהם, ומעט אחר כך שבו הקירות והארון למקומם, והחכם המשיך בסדר התפילה בלי לומר דבר. ולא זכר חזקל לדבר הזה והצטער כי כולם ראו בכך מלבדו, וניסה להיזכר אם עצם עיניו באותו רגע בעייפותו, או הביט כיוון אחר, או בשל חטא שחטא לא שיתפו אותו מלאכים בנס. הרהר מעט ולאחר שחזר לביתו מיהר לצאת לעבודת הלילה, אבל הביט באשתו לפני הליכתו ופתאום לא הבין איך היא הולכת ברחוב וכל כרסה לפניה, מפנֶה לה מקומות באוטובוסים ובתורים הארוכים, וכל הרחוב יודע על הריונה ועל מעשים שעשו באמצע הלילה, איך אפשר להכריז כך בפומבי על מה שראויים לו החללים הסגורים. נזכר חזקל איך נבהל מן החתונה, שיצטרך לעמוד בציבור ולהכריז כי הם מתחברים זכר ונקבה, ויאמר החכם בחוצות קבל עם ועדה כי הם נישאים ומותרים זה לזה ומשמחים זה את זה ומתחייבים לפרות ולרבות זה לזה, וידעו כולם כי הם הולכים לחדר הייחוד, ואחר כך ישנים לילה לילה באותה מיטה. עוד הוא מתבונן בהופעת הכרס לפני הגוף ובזוויות בטנה ועיגוליה ואינו מבין, התבוננה היא בו ונבהל ונטל ממנה שלום והלך.
היה אוהב עבודתו בלילות, כשמעטים העובדים, והרעש העומד בבית הדפוס הוא רעש המכונות בלבד. עוד לא עומדים מנהלי העבודה במקומותיהם, עוד אין המשאיות עומדות להוביל בתוכן ארגזים מלאי ספרים, עוד אין איש קורא לרעהו בצעקות למרחוק, אלא הוא צריך להביא הארגזים מפינות בית הדפוס אל המחסן, והארגזים עדיין פתוחים והוא יכול להציץ אל תוכם ולראות את כריכות הספרים, ולא רק את שמותיהם המודפסים על הארגז. והוא לומד לזהות מהויות הספרים על פי כריכותיהם, לדעת בצבע זה מסמנים הכותרות לספרים אלו, ובצבע אחר לספרים אחרים, ובצילומים דהויים רומזים לספרים מסוג אחד, ובציורים הצבעוניים לסוג אחר. ואף על הכותרות עצמן למד דעה, אלו מקצרים ובכותרות בנות מילה אחת מבקשים לצאת אל העולם, כאדם שאינו מזכיר לעולם שם משפחתו או שם הוריו, ואלו מאריכים במשפטים שאין להם סוף להפתיע קוראים.
כשחזר הביתה עייף ממלאכת הלילה, מעט אחרי הזריחה, כבר היתה רחל ערה וידיה מונחות על כרסה. הביטה בו נכנס, וראתה אותו פונה אליה, שוב מנסה לפתור עניינים כבדים בהנהונים ובשתיקה, והיא שוב משתגעת פלצוּת, ואינה מקבלת תשובתו. וכל הלילה החליטה כי למחר בבוקר היא לוקחת אותו למטה לשוחח, ועתה היא מתקשה לומר את המילים. הלך חזקל והפעיל את הקומקום החשמלי להרתיח מים, להכין לו תה, והיא ראתה אותו שוב שותה תה, כל הזמן שותה הוא תה, גם לפני השינה, ואין זה מפריע לו שהוא יוצא מן המיטה לשירותים בלילה, חוזר מיד ונרדם, לא שם לב כמה זמן לוקח לה להירדם אחרי שהיא מתעוררת סתר, כמה זמן היא מחפשת פינת עור שלו גלויה להתנחם בה עם כף יד או ראש, חתיכה שאינה מכוסה בפיג'מה הארוכה והדקה שהוא לובש. התקשתה עד שאמרה לו, אולי תלך אתי מעט בחוץ לפני שיתרבו האנשים ברחוב, אולי נוכל לשוחח. הסכים לה ולא תירץ תירוצים שעדיין לא שתה התה, או כבר עיַיף, וירדו למטה את כל המדרגות לאט. היתה אומרת לו שכבר התמלא רחמה, והחלה לחשוש והיא משכימה מוקדם לבקרים, והיתה משוחחת עמו בבית אילולא חשבה, אולי עומדות נשים כמוה ליד הדלתות ומקשיבות, ליד דלתם ומקשיבות.
ירדו והתחילו ללכת, ולא היתה גינה ציבורית סביב לבית לשבת בה, אז הושיבה אותו לספסל באחת מתחנות האוטובוס שהיו ריקות, וסימנה בידה לנהגי האוטובוסים לאות ויתור. כבר התמלא רחמי, אמרה לו, כבר התחלתי לחשוש, אני משתגעת בלי לקבל תשובה, אתה אינך מדבר אלי ואנחנו עומדים להיות אם ואב, וכיצד נמשיך כך בדרך שאין בה דרך והמשך. כמעט דרשה שיאמר לה מה הוא מפחד, אבל ראתה אותו לא יודע איך ישיב לה, אז רק הזכירה המילה פחד, והוא אמר פחד, ואמר מילים הרבה, אמר מילים הרבה אינו יודע, ממילא אין במילים כוחות, ושאלה שוב, וענה לה שוב אותן מילים, וגם אמר, ממילא אין בי כוח, כל כוחותי מתרוקנים ערב ובוקר וריבון העולם משיב רוחי ואינו טורח להשיב כוחי. אמר לה, אם הייתי מעמיד תחרות שתיקה מול הדיבור שלך, מול הרצון שלך לפתור את כל זה במילים, והרצון שלי שלא, שלא לפתור במילים כי המילים אויבות אותי, ולכן הן התחילו אורבות לי בכל הדפים והסידורים. אמר עד שהשתתקה גם היא, אף היא, ורק אמרה בקול חלש, אתה זוג שלי, לא היה לי לפניך, ואיך אתה שולח אותי אחריך. עולם על מכונו עומד, ואני איה מכוני, כבר איני יודעת מה לעשות.
ידע כי האהבה מושכת ומעלה את חומרת השאלה, ולכן אמר לה בפתיעה, אני לא יכול למחוק שירים. אף פעם לא ביקשתי ממך למחוק, אמרה, ולא הודיעה אותו אם ידעה כבר שכותב הוא שירים אם לא ידעה. גם לא השורות הקשות, אמר, גם לא השורות הרכות, אמרה. הכול לפני האדם התקיים, הוסיף לה, גם אהבה גם שנאה, גם צדק גם רֶשע, גם צדיק גם רָשע, ואמר לי החכם בכל עת יהיו בגדיך לבנים וראה חיים עם אישה, כך הכתוב, אשר אהבתָ, ומפורש כל ימי הֶבְלֶךָ אשר נתן לך תחת השמש, נתן כתוב ולא נתנה, ללמדך, האלוהים גבר ולא אישה. והיא התחילה מסכימה עמו, כי התרגלה כבר להסכים, וכבר אינה יודעת מה יהיה לה למועיל, עד שחשבה אולי היא תהיה זאת שתציע לחזור אל הבית, אל חדר המדרגות. חזרו והתחילו לעלות במדרגות לאט, השמיעה קול באפה וליד הדלת הראשונה אמרה בצל, ליד השנייה לחשה סֶלֶק בעיגול פה מאושר, ליד הרביעית הכריזה ביצה עין בקנאה, ליד החמישית כבד, בעווית של מיאוס, וחשבה איך חיים מתערבבים בחיים ואומנות האוכל מתַחזקת את האהבה. ידעה כי בעוד ימים לא רבים יעלה בו זֵכֶר ספסל אחד בתחנת אוטובוס אחת בבוקר אחד, וזכר הישיבה שהושיבה אותו, ותהתה בקול מה יבשלו בערב פסח ומי יזמינו, הזכירה שוב אולי יזמינו את חכם עובדיה ואשתו להודות להם על השידוך ששידכו ביניהם. אמר לה חזקל, נזמין אותם ונזמין גם את גורג'יה אמו של חכם עובדיה, ונזמין גם את אחי. נקבה בשם אחיו ברחוב בר-יוחאי ואמר, לאו, אחי מבית צפאפא.
נזכר בבית הוריו, כל ערב על המיטה כשהיו הולכים לישון היו נזכרים יחד מה אכלו באותו היום ומתכננים יחד מה יאכלו למחרת, מסכמים יום עבר ומנבאים יום עתיד. וכשהוא היה שומע אותם מדברים כך היה בטוח פתאום באהבתם, כאילו קולם התרכך מכל הרגעים האחרים שדיברו בם גנאי זה בזה. הלכה למואיז מסיני, היה אביו אומר מדי פעם וצוחק, הלכה למואיז מסיני, כך נפסקו חיים שלנו בין עליונים ותחתונים, ואין מי שימתיק עבורנו הדינים.
אלמוג בהר 