המאבק שלי | עובדיה בן אברהם

עובדיה בן-אברהם במילים מרגשות אחרי הניצחון שלו על עמידר בשבוע שעבר:

"בשביל להילחם על הכבוד צריך להזיע ולקחת יוזמה. היוזמה היחידה שנשארה לנו זה להיות קיצוניים בלי אלימות"

המאבק שלי לא מתחיל מהיום. אני בן שישים, אחד מן הראשונים שהקימו את המאהל מעל גבעת הקרשים מול משרד ראש הממשלה, בערך לפני עשרים או עשרים וחמש שנה. במשך ארבע חמש שנים חיינו שם בצריפים . הם הבינו שלא יצליחו להוציא אותנו, אז הם התחילו לקנות אנשים, בין בכסף בין בדירה. לאחד הדיירים בצריפים היו אלפי ליטרים של סולר ששימש לגנרטור . קנו אותו והוא הצית את הצריף שלו, האש התפשטה לכל הצריפים. התקשרנו למכבי אש ואף אחד לא בא במשך 45 דקות. הבנו שאין מה לעשות. היה שם אסון גדול, כל הצריפים נשרפו, ואני נאלצתי לקחת את הקיטבג שלי ולחפש דירה להשכרה, לאחר שש וחצי שנים שהיינו במאהל הזה.

לאחר שפנינו שוב ושוב לקבל פתרון פרזות החליטו לפזר אותנו באופן שרירותי ברחבי הארץ. אמרתי להם שאני לא הולך לשום מקום. יש לי אמא חולה ואני לא עוזב את ירושלים. קיבלתי סיוע לשנה והשלמתי עם המצב. מצאתי דירה חמודה בתחנה המרכזית והתחלתי את החיים שלי מחדש.

כשהכרתי את אשתי לפני שש שנים התחתנו ושמחתי שיש לי בית משלי. הבית בו אני מתגורר עם אישתי עד היום הוא בית של עמידר שרשום על שמה. אז לא הייתה התעוררות כמו של היום. האירוע נשכח ולא היה מה לעשות. היום אני מרגיש שהמאבק הוא מאבק קשה יותר. הוא לא אישי, הוא של כולנו.  נוכחתי גם  לדעת שבמאבק הזה אין אפליה בין גזע מין ודת.

בהתחלה לא הייתי מודע לכל הבעיות שיש לאשתי עם עמידר. עד שיום אחד היא אמרה לי שיש לה חוב גדול. אני בעצמי ניסיתי לפתור את הבעיה, ניגשתי לחברת עמידר ואמרו לי שאני צריך לשלם 1500 ש"ח במשך שלושה חודשים ואז יהיה על מה לדבר. ישבתי וחשבתי איך אני משיג את הכסף הזה. הוספתי לעצמי משמרות כפולות בעבודה כי בשכר מינימום אני לא אצליח לסגור את הפער שיש. וכך שילמתי להם שלושה חודשים. עד שהרגשתי שאני מתמוטט ואמרתי: "סטופ! אני לא יכול לשלם יותר 1500 ש"ח, אין לי כוחות לעבוד רק בשבילכם",  אני עובד מאוד קשה עם קשישים. אותו פקיד הבין את הבעיה שלי והוריד אותי ל-750 ש"ח. וכל זה נעשה בהוראת קבע. עד התאונה בעבודה.

עובדיה בן אברהם

כשנפגעתי בעבודה הייתי חודש בחופש וחזרתי לעבודה כאילו לא קרה כלום. המצב הלך והחמיר מרוב הזנחה עד שלא יכולתי להמשיך לעבוד. רופאה תעסוקתית קבעה שאסור לי להרים מעל 5 קילו. הסתמכה על חוות הדעת הרפואית של אורטופד. מכאן המצב הלך והחמיר ונשארתי ללא עבודה, ללא פרנסה.

חזרתי לעמידר ואמרתי להם שאין כסף. שוב פעם אדון שוקי פוגל אמר לי: "אני רוצה כסף!" ואמרתי לו : "אתה יודע יידיש?" הוא אומר: "קצת", אמרתי: "גורנישט מיט גורנישט". שנה שלמה לא שילמתי כי לא היה. עם 1300 ש"ח קצבה בחודש אני לא יכול לשלם 750 לעמידר.זה בקושי הספיק לי לאוכל ותרופות.

לפני המחאה קיבלנו איום לצו פינוי. הרגשתי כאב. וכשהתחילה המחאה אמרתי שזו ההזדמנות להילחם על כבודי. הייתי לבד. היה לי רק חבר שהייתי הולך אליו ודחף אותי לכתוב לכל מיני גורמים. הצטרפתי למאהל של הסטודנטים, הייתי האוהל מספר 2 או 3. השתתפתי איתם בהפגנות ואמרתי שכמה שאני אצעק זה יוציא לי את המועקה מתוך הבטן. עד שבא אחי ולקח אותי למאהל בגן העצמאות. שם הצטרפתי למאבק של הדיור הציבורי, עם משפחות ופעילים, מה שהפך למעברה. והמאבק הזה לדעתי הקים אותי על הרגליים.  משם התחלנו את המאבק והערתי את המת לתחייה.

לפני מספר שבועות קיבלתי את צו הפינוי. דיברתי  עם החברים במעברה בשביל להתחיל לחשוב איך אני מתמודד עם זה.כאן ראיתי את הניצוץ של המלחמה, כמו שנאמר "אם אין אני לי מי לי". בעזרת החברים יצאנו למאבק. התחלתי להרגיש שאני הולך ומתחזק, נלחם על כבודי. בשביל להילחם על הכבוד צריך להזיע ולקחת יוזמה. היוזמה היחידה שנשארה לנו זה להיות קיצוניים בלי אלימות. להיות קיצוני על הזכויות שלי.

בהתחלה זאת הייתה מלחמה פסיכולוגית כדי לרכך עמדות – ושום דבר, דיברנו לקיר אטום. אמרתי לחברים: צריכים להתחיל לעשות משהו, נשארו לנו עשרה ימים. אני הולך עם השיטה שלי, אני הולך לשבת ליד עמידר. ההצלחה שלי היא ההצלחה של כל המסכנים. אני לא הבעיה הגדולה של עמידר, יש עשרות כמוני. החברים חששו מהקור העז, מהגשמים ואני בשלי. אמרתי, אי אפשר להגיע להפוך שולחן, אי אפשר לצעוק. זאת הדרך היחידה לרכך את לבו.

ביום רביעי וחמישי שהייתי שם ראיתי שזה לא מזיז לו. חמישי בערב אדון שוקי פוגל שלח אותי לאסוף גמ"חים, מנהל סניף ירושלים של עמידר שולח אדם ערירי וחולה לאסוף כספים וצדקה כמו עני. הוא בעצמו אמר לי: "מי ששוכב בצורה כזאתי הוא עני".  עניתי לו שאני לא אחד כזה.

הוא אמר: "לוּ החוב היה שלך היה על מה לדבר. מאחר וזה החוב של אשתך ואינך רשום, אין על מה לדבר". אמרתי לו שאני לא יוצא מכאן עד יום מותי, והכרזתי על שביתת רעב בניגוד לעצת הרופאים. אני חולה סכרת קשה. כל החברים במעברה פחדו מה יקרה לי, ואמרתי: אני הולך על זה עד הסוף.

 אחרי ארבעה ימים של שביתה הגיע הפיתרון. כאן הייתה לנו בעיה קשה כי כל הזמן הוא, שוקי פוגל, דרש 10 אלפים ש"ח "דמי רצינות" כדי לבטל את צוו הפינוי. לבסוף הוא ראה שבאמת אין כסף, וירד מהנושא. הוא הסתמך על הדבר הראשון שאמרתי, שיש כסף אצל עיריית ירושלים, אצל גברת ליליאנה סירקיס מאגף הרווחה. ואמרתי לעצמי איך אני מוציא את זה משם. הכסף שנמצא אצל גב' ליליאנה קיבלנו אותו בערב ראש השנה מ"קרן ידידות", אשר תרם את זה לכל המאהלים. מי שהיה קרוב לצלחת חטף ומי שהיה רחוק מהצלחת לא קיבל.

החלטנו שאנחנו מוצאים את הכסף. ניסינו בטוב, ניסינו בטלפונים, שום דבר. ליליאנה נהייתה שוקי מספר שניים. הכל היה מתואם ביניהם, הם החליטו ביחד לשים לי רגל, להפוך אותי למסכן שמקבץ נדבות.  החלטתי שאני הולך לצעוק ליד לליאנה. ואז יחד עם קבוצת המעברה התקבלה ההחלטה והלכנו לשם. ניסינו בדרך נועם לשכנע אותה שצו הפינוי תלוי רק בה. ברגע שהיא תעביר את הכסף, אין פינוי. היא סירבה בכל תוקף לקבל אותנו. עמידר התעקשו שצריכים לשלם את השובר מיד. ניגשנו כולם, צעקנו והלכנו לכיוון הכביש איפה שהמשרד שלה. עשינו רעש גדול וראינו שהרעש הגדול עובד. הלחץ עבד והווחה העבירו את הכסף לעמידר. צו הפינוי בוטל רשמית ביום חמישי, שבוע אחרי שיצאתי לשבות רעב.

אני הגעתי למצב הזה כי נפגעתי בעבודה. לא היה מגיע לי מה שמגיע לכל עובד? בגלל שלא היה לי מי שידריך אותי לא הייתה לי גישה לפתרון. לא ידעתי. הייתי תמים. מתוך המאבק עם שאר החברים ראיתי את השביל איך נלחמים, כי כל המערכות ניסו למנוע ממני לקיים את הזכות שמגיעה לי.

אני רוצה להגיד לכל אלה שנמצאים במצב שאני הייתי, קומו והתעוררו. זה לא אסון גדול, אם לא עכשיו אימתי. ולמי ששמו לו חרב על הצוואר והוא מרגיש שהוא נחנק, שימשיך להיאבק עד שהוא יוציא את החרב, רק אז הוא יצליח לנצח. שכולם יקחו יוזמה, יקומו מהשאננות שלהם וילחמו על מה שמגיע להם. כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומכם.

סרטונים המספרים את סיפור מאבקו של עובדיה:

פורסם במקור במעברה
עוד על הנושא

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה המעברה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s