"המדברים צחי-הדיבור בשתי הלשונות"

ביקורת על מבחר לשירי משה אבן עזרא

משה אבן עזרא – שירים, עורכת: חביבה ישי, סדרת שירת תור הזהב, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, תש"ע, 2010, 255 עמ', 79 ₪.

א.

            "ימות השיר הרע לפני בעליו והמצוין יחיה גם אם ימות אומרו" (87), מצטט משה אבן עזרא, הוא אבו הרון, שורת שיר ערבית של דִעְבִּל בן עלי, בספרו "ספר העיונים והדיונים", הכתוב בערבית באות עברית, ודן בפואטיקה הערבית הראויה לשירה העברית. דברים אלו וודאי נכונים לגבי משה אבן עזרא, שמת לפני כמעט 900 שנה, ושיריו זכו לחיות זמן רב אחר אומרם, לזכותם של קוראיהם (הוא עצמו ניסח דברים דומים בשירו "מיודעי יריבון": "מיודעי יריבון כי ערירי / אני הולך וחטא עלי ישיתון // ולי ילדי תעודה שוטטו על / פני תבל ולעד לא ימותון").

            משה אבן עזרא נודע לדורות בקהילות ישראל כאחד מארבעת הענקים של שירת תור הזהב הספרדי, לצד שמואל הנגיד, שלמה אבן גבירול ויהודה הלוי. אך בניגוד לפליאה מול מקומו ההיסטורי של הנגיד כמנהיג ומצביא באל-אנדלוס, לצד היותו מייסד אותה שרשרת ענקים פואטית (מגמות שהשתלבו בשירי המלחמה שלו), בניגוד להדיה הטראגיים של אישיותו של אבן גבירול בעל הייסורים, על מותו בגיל צעיר ועל יצירתו הפילוסופית העמוקה ("כתר מלכות" וספרו האבוד, "מקור חיים"), ובניגוד לדמותו הרומנטית של יהודה הלוי, ומסעו לעת זקנה מספרד למצרים ולארץ-ישראל (על שיריו הנודעים כ"לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי"), ניצבה דמותו של משה אבן עזרא מעט בצד, מעט אפורה.

            משה אבן עזרא נולד בשנת 1055 לערך, למשפחה מכובדת בגרנדה שבספרד המוסלמית, וחי בה חיי מנעמים, עד שנאלץ לגלות מעירו בנסיבות מסתוריות לאחר שנת 1090, וסבב בודד בגלות בספרד הנוצרית עד מותו בערך בשנת 1135; בדמותו לא היה די כדי להלהיב קוראים וחוקרים. אומנם פיוטיו זכו לנוכחות משמעותית בסידורים ובמחזורים (המפורסם שבהם הוא "אל נורא עלילה" המושר בפתח תפילת הנעילה ביום הכיפורים), והוא אף נתכנה בכינוי "הסַּלַח", בזכות פיוטי הסליחות הרבים שכתב, אך דמותו לא יכלה לזכות באותה הילה שזכו לה שני קודמיו, הנגיד ואבן גבירול, וכן ממשיכו ותלמידו, יהודה הלוי.

דווקא הוא, ששכלל אולי יותר מכל משוררי העברית בתרבות היהודית-ערבית את הכלים הפואטיים של אומנות השירה הערבית, והפליא לעשות בכל קישוטי השירה ובכל נושאיה האפשריים, ודייק בצחות הלשון העברית מתוך עמדה קלסיציסטית מובהקת, נותר בצל. ואולי למעשה אין זה מקרי שמי שלצד עט המשורר אחז גם בעט החוקר, והיה המנסח המובהק של הפואטיקה העברית-ערבית, וידע להרצות על צדדיה הטכניים של השירה, ושימש כמבקר ספרותי של משוררי השירה הספרדית, הואצל עליו הדימוי האפרורי של הלמדן.

המבחר החדש משירתו של משה אבן עזרא, מעשה ידי חביבה ישי, עשוי היטב במבואותיו הבהירים והקצרים, בפרשנותו הממוקדת, ובסידורו המדגים את גיוון שירתו של אבן עזרא, שנעה משירי השבח והידידות לשירי התלונה על הגורל והנדודים שזומנו לו ("הציקוני שעיפַי לעבור על מלון הורַי וכל אנשי שלומי / שאלתימו – ואין מקשיב לי – הבגדו בי עדֵי אבי ואמי? / בלי לשון קראוני אליהם – והראוני לצדיהם מקומי"), מקינות על מות קרוביו וידידיו לשירי יין ואהבים (בספר הפואטיקה שלו הסביר: "יש שהלא אוהב יכתוב שיר אהבה והאוהב יימנע" (277)), ומשירים של הצטעצעות צורנית או רעיונית (כגון שירו ההומוריסטי, בניגוד לדימויו הלמדני: "עלי מה זה צביה שׂב / בכל לב תשנאי על-מה? // השיבתני: ואיך מכל / זקנות תאהב עלמה?") לפיוטים של השתפכות נפש פשוטה לפני האלוהים ("אנוש מת אלוה חי יזמר בעוד רוחו באפיו, ומה אדם ומה הם זמירותיו" (188)).

דומה כי למרות היות הספר חלק מסדרה של מבחרי שירים למשוררי ספרד, הבנויים במתכונת אחידה, כדאי היה לחרוג מכך לשני כיוונים: ראשית, הכנסה של מספר קטעים נרחבים מספרו העיוני המופלא של אבן עזרא על הפואטיקה הערבית-עברית (למשל מן הפרקים העוסקים במעלות השירה הערבית, או בהתגלגלותה של השירה הערבית אל יהודי ספרד, או במקומו האישי כמשורר), היתה מספקת פרספקטיבה משמעותית לכל הסדרה, ומאפשרת את המפגש בין דמות החוקר והפרשן שהיה אבן עזרא לבין דמותו ככותב שירה; שנית, חלק משירתו של משה אבן עזרא, כשירת אחרים בני דורו, נכתבה כדיאלוג פואטי עם שירתם של אחרים, וכך למשל שירים שכתבו זה במענה לזה אבן עזרא ויהודה הלוי; הצבתם של השירים יחדיו זה מול זה במבחר, היתה מאפשרת לקורא להתקרב מעט אל העולם הפואטי הדיאלוגי שבתוכו נוצרה יצירה זאת.

ב.

משה אבן עזרא חי כאדם וכיוצר את המפגש הפורה של עברית וערבית, שהיה בעיניו גם שילוב הכרחי לעברית; כך הוא כותב בשיר בשבח ספר שבו "חמודות מלשון עֶרֶב ועֵבֶר" (28), וכך הוא כתב בספר הפואטיקה שלו בשבח "המדברים צחי-הדיבור בשתי הלשונות" (81), ועל שירת אחיו אבו אבראהים כתב ש"הוא ירחמהו ה' מצא עזר לעדינות הביטוי ולמתיקות השירה ברוחב שלטונו בתרבות ערב" (77), ועל אחר הסביר ש"קסם הדרתו הבהיקה ועצמיותו הבריקה בשתי הלשונות מאור-היום, ובשתיהן גרף מן התהום" (79).

בספרו על הפואטיקה הערבית של השירה העברית הוא מסביר: "ומגמתי בדפים האלה קלי-הערך להציע לפניך את הדמיון בנוהג שתי האומות, רצוני העברית והערבית, והתקבולת ביניהם ברוב הפנים, גם אם האחת קיבלה מן השניה ולקחה ממנה ובפרט בשירה" (5-7). אבן עזרא מצטט את בית השיר: "לשון הערבים בין הלשונות כעונת האביב בין העונות" (29), ומסביר "זאת מעלתם אשר השיגו בתקופת הבערות ותקופת האסלאם שלהם" (29), מעלה שהיא בעיקרה תרבותית: "לא ניתרגם ונתחבר בכל אומה מן החוכמות מה שנתחבר וניתרגם בקרב האומה הזאת בזכות עושר הלשון שניתן לה ויתרון המליצה שהוענק לה" (39), ועל כן: "כיוון שבשירה ביחוד אנחנו הולכים בעקבות הערבים חובה עלינו לעשות כמותם ככל אשר נוכל" (163). בספרו הוא מצטט ממקורות רבים, מן המשוררים והחוקרים הערבים, ממשוררי ספרד העבריים, מן הפילוסופים היווניים, מן המקרא וחז"ל, וגם מן הקוראן (לעיתים עם ציון המקור ולעיתים בלעדיו), בסגנון הקשור בז'אנר האַדַבּ הערבי.

שירה ממש, מסביר אבן עזרא, כלומר שירה בסגנון ערבי, לא התקיימה בעברית בימי התנ"ך: "לא מצאנו בה יוצא מגדר הפרוזה אלא שלושה ספרים אלה, תהילות ואיוב ומשלי. והם כפי שתראה לא נזקקו לא למשקל ולא לחריזה כמשפט הערבים, ואינם אלא כשירי הסוער לבדם" (47). ראשית השירה העברית האמיתית, קשורה בגלות ובהשפעת תרבויות אחרות: "מאז בטלה מלכותנו ונתפזרו בני עמנו וירשונו האומות ושיעבדונו הכיתות חיקינו אותם, וחיינו כחייהם, ולמדנו את מידותיהם, ודיברנו בלשונם והלכנו בדרכיהם בכל החליפות, ככתוב ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם… פרט למצוות התורה ולחוקי הדת. ומפני אורך הגלות והשתנות טבעי האקלימים הביאנו שר ההכרח לידי ההידמות אליהם" (49).

גם הפיוט, אליבא דאבן עזרא, אשר אינו כתוב על-פי רוב במשקלים הערביים (גם אצל אבן עזרא עצמו), אינו שירה ממש: "יש שחיברו רוב דבריהם ביצירות לא-שקולות הנאמרות בציבור ביום הצום הנכבד ובשאר הצומות והתקופות והחגים והרגלים, והשתמשו בעברית טהורה וחלקה, רצוני כחלקה, ריקה מכל מיני הקישוט שזכרם יבוא בעזרת השם… ורובם לא הלכו בדרך המדקדקים. ויש מן המשוררים שאחזו בזה במקצת ונתנו דעתם קצת על המשקלים, וחרזו את אות החריזה, והיו דבריהם דומים לדברי משוררי הערבים בימי הבערות ללא שינוי. ומהם… שהרבה להעביר מן הלימודים המדויקים ובפרט התכונה השמימית לתוך התפילות האלה, והטילו על הלשון העברית מה שאין בכוחה לסבול, עד שעברנו במעמד זה מן התפילה והתחנונים אל הויכוחים והדיונים" (61); סוף דבריו כאן מבטאים לעג לניסיון להכניס את האסטרונומיה אל תוך הפיוט, למשל ביצירה "כתר מלכות" של אבן גבירול.

בתהליך זה, של לידת שירה עברית אמיתית, היה לספרד מקום מרכזי ("ואומתנו קיבלה שצרפת פרנציה וספרד אלאנדלוס בלשון הערבים… ובלשון רומי אשפניה…. ועל שמו נקראה בשם הזה, ובפי הראשונים אספמיא" (55)): "וכשכבשו הערבים את חצי-אי אנדלוס… יכלו בני גלותנו אשר בו להבין לאחר זמן את מטרותיהם, ולמדו לאחר היגיעה את לשונם, והשתלטו על שפתם, וירדו לעומק פרטי שאיפותיהם, והתרגלו אל יסוד נטיותיהם, והשקיפו על מתיקות שירתם, עד שגילה להם ה' מסוד השפה העברית ודקדוקה… וגם נתעורר רצון אחדים מהם לבקש את החוכמות העיוניות ולרכוש את ההכרות השכליות. ולא חזקה חריפותם במאמרים ולא התרגלו במלאכת השיר ועמדו על מתיקותו וניעורו ליקרותיו עד קצה המאה השביעית אחר ארבעת אלפים ליצירה" (55-57).

הזדקקותה של העברית לעומק התרבותי של הערבית, כמו גם הצורך להוכיח את מעלת העברית מול עושרה של הערבית, מתבהרים מתוך דברי אבן עזרא על העברית: "אולם הוד הלשון הזאת פנה מפני שהתרשלו בה עד שיחשבוה דלה מפני מיעוט-כמותה אצלנו ומזער מה שבידינו" (43); "ומפני התמד הגלות ואורך זמן היותה הלכה הלשון העברית הלוך ואבוד, ונכרתה או כמעט נכרתה, כמאמר הראשונים ז"ל: בני גליל שלא הקפידו על לשונם לא נתקיימה תורתם בידם. ולא נשאר מן העברית שריד לבד מעשרים וארבעה הספרים הכתובים, אשר לא יכילו מן השפה אלה מה שהביא הצורך לכך. ממנה לקחה האומה את כל החומר לתפילות ולבקשות ולתוכחות ולשבחות לשירות ולקינות ולהספדים ולשאר מיני הכתיבה ואופני ההרצאה. ולו תסתייע גם בלשון המשנה! שהוא דיבור עברי טהור, ואם הוא מתנגד במקצת לאחדים מן הכללים הדקדוקיים, חובה לסמוך על מוסריו כי תקופתם היתה קרובה מאוד לשפה" (53).

אבן עזרא מסביר באופן ביוגרפי ואפולוגטי את גלגול מקום השירה בחייו: "בימי הנעורים ובשנות העלומים הייתי מעריך את השירה מעשה המביא פאר, וחושב אותה מכלל האמצעים העושים רושם. אחרי כן דחיתי ועזבתיה כעזוב הצבי את צלו, מתוך רצון לבלות את שנות חיי בדבר שהוא הגון ממנה" (91); "בכל זאת לא משכתי ידי לגמרי מיצירת השירה לעת הצורך בה… והנה ישנם כבר בידי האנשים למעלה מששת אלפי בתים מדברי השקולים, בצורות נבדלות ובעניינים שונים, מגוונים כהתגוון האדם, ושונים כהשתנות העולם. מהם מספר חיבורים בשבח אחי ורעי, וקינות על בני אבי וידידי, ומהם ששעשעתי בהם נפשי ועשיתים אמצעים להחיות מת אנושי" (103).

אבן עזרא, הכותב את ספר העיונים והדיונים לעת זקנה בגלותו ("הגלות הארוכה והדאבה הממושכה בארץ רחוקה ובתחום נידח שהשליכני הגורל בסוף ימי, ואני אסור בכלא, לא כי קבור בבור" (5)), מסתייג מדברים שכתב בצעירותו כמתחטא וכחוזר בתשובה: "ואשר לניבול-הפה ולליצנות היוצאים מן המעט הראוי-לתהילה אל הרב הראוי לתָהֳלה, רק מעט טיפלתי בהם ולא הייתי להוט לכותבם, האלוהים! אלא אם היו טעות שטעיתי בתקופת הנעורים; כשירי האהבה וקצת מחיבורי-השעשועים ושירי האזור, ועל כגון אלה אמר אחד הקדמונים שטפא דינקותא. ישלם ה' טובה למי שנתגלגלו לידיו אבל התרחק מלהזכירם וטרח לגנזם. ואני מבקש מאת ה' סליחה עליהם ושב אליו מהם… ושירת ההיתול לאיש מיוחד לא עברה כלל על לשוני, אם כי הדיבור בעניין זה הוא בכוחי ואוני, הואיל וההריסה קלה מן הבנייה. אולם אני בעזרת ה', רק לעיתים רחוקות הובאתי לידי ניסיון על ידי איש, ואיש לא הועמד בניסיון על ידי" (107).

אבן עזרא המליץ לקוראיו כמורה לפני תלמידים על הדרך הנכונה להפוך למשוררים: ראשית על המשורר ללמוד דקדוק העברית, כי "הדקדוק לחיבור כמלח לאוכל" (135); שנית עליו  ללמוד כל משקלי השירה הערבית; לאחר מכן מומלץ לתלמיד: "שקוד על קריאת יצירת הראשונים" (147), אבל טובה מן הקריאה הלמידה מן המורה החי: "והמורה המעשה והמלמד המנוסה טובים לך מן הספרים, אלא אם ייעדרו" (147); עוד צריך פרח השירה לדעת: "ודע, יישירך ה', כי קריאת שירי הסכלים והעיון בפירות הבורים כמגע בבשרם והשיחה עמהם, שלא תינקה מלכלוך הקירבה אליהם שעה אחת על ידי הקירבה זמן רב לאנשי השכל הבריא וההיקשים הישרים" (153); וכן על התלמיד, כפי שלמד חריזה, ללמוד גם את תורת ההיגיון.

ואחר כל אלו, עוד מומלץ לתלמיד שאין טבעו ממריצו באמת אל השיר, לזנוח מלאכה זאת: "עוד, דע גם כי השירה לא תמלא את הרואות והשומעות ולא תשביע את הלב ואת המידות אלא אם תהיה טבע ביוצרה וסגולה בעושה, שכן אין ההתראות-כטבע טבע ולא ההתכחלות בעין כחל" (137);  ממילא ריבוי המשוררים אינו מיטיב עם השירה: "ירד ערך מלאכת השיר אחרי שרבו קופציו" (89); ואילו התלמיד שמרצו ורצונו גדולים, עליו להתחיל בלימודיו מוקדם ככל האפשר: "אם מן הטבע אתה מוצא שאיפה ומן הלשון דחיפה, שקוד ביצירה כל עוד החומר לח והעץ רך. הרי נאמר: הלמידה בשקידה, וגדול העוזרים בקניין החוכמה רדיפתה מגיל הילדות" (141); אך עליו לזכור כי ריבוי הכתיבה של המשורר אינו מיטיב עם שירתו: "אל תכתוב כי אם מיטב מה שתשמע ואל תזכור כי אם מיטב מה שתקרא" (147); אחר כל אלו מוצא אבן עזרא להזכיר לתלמידיו: "כל חיבור שאינו נושא עניין הרי הוא ריק" (145), ועל כן הוא ממליץ להם: "המנע מן הדיבור המעורפל והימלט מן החזרה, ברח מן היצירה הגסה והרחק מן הזרה… ואכן נאמר: הטוב שבשירים מה שיחידי הסגולה מרוצים ממנו ובני העם מבינים אותו. תהא לשונך פשוטה, לא צריכה פירוש, ומובנה לא זקוק לדרוש" (155); אם כך, "נשאול נשאל: מי המשורר הגדול באדם? והיתה התשובה: מי שכזבו מתקבל ברצון ורשעתו מצחיקה. ונאמר: הגרוע שבשיר הבינוני שבו" (83); אבל, לאחר שלמד התלמיד כל ההמלצות וזיקק שירתו, עליו לזכור: "דע כי הסכמת הבריות מטרה אשר לא תושג" (155).

ספר הפואטיקה של אבן עזרא נובע מן הגלות המייאשת (וראו שירו "פתאום יצורי אהבים": "קצתי בחיי מסְבוב תבל וגם / לָמוד מימדיה ולא בִּצעתי // רדת תהום ועלות עלי ראש במתי / עבים עדי אומר: לְרום הרקעתי… קצווי אפסים כברקים רוצצו / רגלַי, וגם מִיָם עדֵי ים נעתי"), ומתוך פחד השכחה של עולמו התרבותי: "יש שהארכתי קצת והבאתי מקרה המתאים לדיון, או סיפור שדינו דין העיון כדי להחיות זכר אנשים שקמו ונעלמו, מתוך פחד שיימחו עקבותיהם ויכבו אורותיהם ויישכחו תולדות חייהם" (7). אבל אבן עזרא מבקש להדגיש את השלמתו עם גורלו: "ואני, אין אני מן התובעים עלבונם מן העולם ולא מן המטילים דופי במדות הללו של האדם, מפני שני טעמים. האחד, כי שתיתי מיד הזמן משתי כוסותיו, ונתנסיתי בשני פניו, ופגעו בי תהפוכותיו, ועברו עלי עלבונותיו ומסבותיו, ופנה אלי עורף אחרי צאתו לקראתי, והרע לי תחת אשר היטיב לעומתי. וכן העולם מזלזל באדם והאימים מקפחים את הימים… והטעם השני, החסד שעשה ה' עמדי, ואת עזרתו אבקש להודות לו על כך ובחסדו אבקש מחסה מכפיית-הטובה" (93-95).

ג.

הסדרה שבה רואה אור מבחר זה, סדרת "שירת תור הזהב", שיזמו החוקר פרופ' ישראל לוין והוצאת אוניברסיטת תל-אביב, הצליחה בשמונת הכרכים שראו בה אור עד כה (בחודשים האחרונים ראו אור מבחר משירתו של אברהם אבן עזרא וספר "בן המלך והנזיר" של אבן חסדאי), להזמין את הקורא העברי לדיאלוג מחודש עם יוצרים מופלאים. עתה, כשמסתיימת הסדרה, ראוי שהיא תזכה להמשך אמיץ, ואחרי שעסקה בשירת תור הזהב הספרדי, שכבר זכתה להילה קלאסית בתרבות הישראלית החדשה, ולנוכחות הן במחקר והן במערכת החינוך (לצד נוכחותה הנמשכת במסורות קהילות ישראל השונות), כדאי להקדיש סדרת המשך חשובה לא פחות לפייטנים ולמשוררים בולטים שיצרו לפני או אחרי תור הזהב הספרדי, ושעל אף תפקידם הספרותי או ההיסטורי החשוב, ועל אף מרכזיותם בקהילותיהם שלהם, לא זכו להכרה רחבה בתוך התרבות הישראלית החדשה.

בתקופות אלו יבלטו הפיוט והמקאמה יותר משירת החול, בניגוד למבחרים שראו אור בסדרה עד כה, ויתרבו הלשונות ה"זרות", הארמית והערבית-היהודית, שבתוך השירים. אבל חשיבות המשימה ההיסטורית של השבתם אל זרם הספרות העברית ההווה עולה אף על משימת החיבור למשוררי ספרד, הזוכים למידה של נוכחות תרבותית חיה והווה, ועל כן ראוי שהוצאת אוניברסיטת תל-אביב תיטול על עצמה גם משימה זאת: הכרך הראשון יוכל להיות מוקדש לשלושת פייטניה הקדומים של ארץ-ישראל, יוסי בן-יוסי, יניי ואלעזר הקליר, והכרכים הנוספים יוכלו להיות מוקדשים לר' סעדיה גאון (המאה ה-10, בבל), לעמנואל הרומי (המאה ה-14, איטליה), לר' ישראל נג'ארה (המאה ה-16, צפת), לר' זכריה אלצ'אהרי (המאה ה-16, תימן), לר' שלם שבזי (המאה ה-17, תימן), לר' דוד חסין (המאה ה-18, מרוקו) ולר' דוד בוזגלו (המאה ה-20, מרוקו וישראל).

המשך עתידי נוסף לסדרה, והכרחי, צריך להיות פרוייקט תרגום רחב ומתוכנן של השירה הערבית שאפשרה את השירה העברית של משה אבן עזרא ושל רבים מן המשוררים היהודיים, תרגום הן של המשוררים הערביים מן התקופה הג'אהלית, והן של משוררים וכותבי מקאמות בני זמנם של משוררי ספרד: אבו נוואס (המאה ה-8 וה-9, איראן ועיראק), אל-מותנבי (המאה ה-10, עיראק), אל-המדאני (המאה ה-10, איראן), אבו אל-עלא אל-מערי (המאה ה-10 וה-11, סוריה), מוחמד אל-חרירי (המאה ה-11 וה-12, עיראק) ואחרים.

התפרסם במקור בגרסא מקוצרת במקור ראשון, מוסף "שבת", יום ו', ה-9.3.2012

הספר באתר ההוצאה

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על "המדברים צחי-הדיבור בשתי הלשונות"

  1. כתיבת שירים היא כמו חיי נצח העוברים מיד ליד ולא חשוב מי הן הידיים שמקבלות את האוצר לכתוב שירה.

  2. פינגבאק: הערות על השטרות | אלמוג בהר

  3. פינגבאק: משוררת מזרחית. יש דבר כזה? | העוקץ

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s