סימנים (בין פסח ראשון לשני, ה'תשס"ג)
צאי ולמדי שבכל דור ודור אנוסה אישה או איש בישראל על-פי הדיבור לומר: "ארמית אובדת אני". וכדי להפוך שוב מארמית לְעברית חייבת אישה או איש לעבור בעצמה את אחד הנחלים או הנהרות כשהוא מלא בְמים או אכזב בַחום (גם אם את הנהר הזה לא עברו אמותיה ואבותיה). ולעיתים אין מי שיאמר לך לכי לך ואז אנוסה את לראות את עצמך כאילו את אברם אבינו ואמנו שרי ולך נאמר לכי לך מן השמיים או מן האדמה. ולפעמים עליך לרדת מצרימה ולגור שם במתי מעט עד שתהיי לגוי גדול עצום ורב. ולעיתים את צריכה לתת על עצמך עבודה קשה ולהתחכם לעצמך כדי לנתץ את מסך האדישות ואז לזעוק גם אם אין מטרה לזעקה ואז לשתוק כי לפעמים כל הצעקות לא יִשַמעו כי לפעמים יש קול גם בַשתיקה כי לפעמים צריך להקשיב לצעקות האחרים. ולעיתים את שוקעת בתוך עבדות מצרים ובין מיצרי חושך מצרים וזעקת מצרים הגדולה ואת צריכה לא להתמהמה ולא לעשות צידה ולעשות ליל שימורים ולצאת אל המדבר אל פי החירות ואין לך משה שיקרע את הים ואין לך מרים שתצא בתופים ובמחולות ותשיר את שירת הים. ולפעמים מָן לא יורד מן השמיים ואין לך משה שיתן לך את דבר ה' חרות על הלוחות ואין לך אפילו אהרון שיעשה לך אלוהים חדשים בדמות עגל זהב ולעיתים צריך להסתפק אף בפחות מן השברים של הלוחות. ואין שליח ואין שָרָף ואין מלאך והזרוע הנטויה ממול היא חרב שלופה ממנה יש להיזהר והמופתים כולם הם דם ואש ותִמרות עשן הנותנים בך סימנים: דְצַ"ך עַדַ"ש בְאַחַ"ב.
אלמוג בהר 
עֶשֶׂר הַמַכּוֹת נוֹסַח מְקוֹמִי / גל סלע
יֵשׁ לִי כִּנִּים.
אִם לוֹמַר אֶת הַאֱמֶת,
יֵשׁ לִי גַּם
דָּם,
צְפַרְדֵּעַ,
עָרוֹב,
דֶּבֶר,
שְׁחִין,
בָּרָד,
אַרְבֶּה
וחֹשֶׁךְ.
אֲנִי סוֹבֶלֶת גַּם מִמַּכַּת בְּכוֹרוֹת.
צַעֲרִי מָה רַב בְּנִי יְחִידִי,
זֶה תּוֹרַשְׁתִּי.