מן המקורות (ל'): אבות ישורון

אמו של אבות ישורון במכתב לבנה הבכור:

            "בני האהוב יחיאל… האם לא צריכים כבר הורים כשעוזבים… לא אצל כולם כשנוסעים לא כותבים להורים המסכנים. מזלנו קטן. הילד שלך לא רוצה לדעת משום דבר. אינני ישנה לילות שלמים אבל אני לא מפרשת לרעה… רחם על אביך החלש ועל אמך הנאמנה ועל כל הבית וכתוב לנו מכתב משמח" (בתרגום מיידיש).

אבות ישורון:

            "יום יבוא ואיש לא יקרא מכתבים של אמי. / יש לי מהם חבילה… יום יבוא ואיש לא יקח אותם ליד… ביום ההוא אביאם אל מערת בר-כוכבא / להעלותם באבק. העולם הקודם / לא יחקור בה / שפת אם"

            "המכתבים, הארוכים והקצרים, נתרשרשו לבסוף: / ישובו, קורא להם דרור, / עם היידיש הזאת, / אל הצרור. // נתקפלו כקליפת התפוז בשולי התמוז. / ואצא מהצריף. הקצרים נחבאים. / מי חשב עליהם? / חשבתי עברית. // אבא ואמא שלמים והבית שלם. / הארוכים, הארוכים הקצרים הקצרים / מי חשב עליהם? / חשבתי הצריף"

            "בלבה של תל-אביב הזאת, קיימת קראסניסטאוו – וקיימת, אני אומר לך, היא קיימת – קיום מוחשי, חזק, כאוב מאוד, קיום של ארץ גזירה. שגוזרת את האדם לשניים"

            "אסרתי על עצמי לדבר ולחשוב ביידיש, ועם זאת לא היתה לי די עברית"

            "אני מבשר, אני לא מציונות. אמא שלי היתה אם, אשה, לא ציונות"

            "זה לא עברית, זה יידיש, זה פולנית, זה גם עברית, כל מה שצברתי בדרך… אולי זו לא עברית, אולי זה בן אדם שחי כאן והולך ברחוב"

           "אמרת כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירוֹת. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, קול קורא לי בשמי-מן-הבית, והקול – קול מעצמי אל עצמי… אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד"

            "הקורות את יהדות אירופה ואת ערביי ארץ-ישראל – אלה יחד הפכו מוקד ביהדות… אלה אזכרה. רשות ביקשתי מאבי להיפרד ונתן ונפרד. ספן ערבי בחיפה העלני לאדמה ונתנה לו להיפרד. שואת יהדות אירופה ושואת ערביי ארץ-ישראל שואה אחת של העם היהודי. ישר בפנים מביטות השתיים. אלה אדבר"

            "לך נתת ארץ ולשון קודש, / להם נתת יידיש פעם בחודש… / לא ביקשו תפילין ביידיש… רק לריח שמניך מנוער / צבאו ליד הדואר"

            "אדם קם בוקר אחד, עזב את ביתו, משפחתו, ארצו, שפתו, שמו – כן גם את השם הוא השליך – והלך ועשה לו ארץ אחרת, בית אחר, משפחה אחרת, שפה אחרת, שם אחר"

            "אבל הלחם שהייתי אוכל יום יום, יום ולילה, הלחם הזה שלוחץ עליך, כרובץ על הלב – הם, הבית ההוא, המשפחה ההיא, הארץ ההיא, השפה ההיא, היידיש הזאת, הנחותה, היידיש הזאת מפי העם, היהודים, המלאים זיו ומתיקות, המסתתרים מעצמם, מבינתם; היידיש הזאת שהחלה לבוא לאיך בהקיץ ובחלום, מאחר ונודע לה, כי נחושה החלטתך שלא לדבר בה, לא לחשוב בה, לא לחלום בה – לא בשינה ולא בהקיץ. ואם חלמת ואם דיברת מתוך השינה, החלום, ביידיש – למהר ולתרגם מי כל מה שהגית, לעברית, ורק אז יכול אתה לחזור ולהירדם שוב"

            "היידיש הזאת שדיברה אלי, אל בן העליה, בקול של שכינתא בגלותא: "למה עזבתני" ובכל הלשון של "על חטא שחטאנו": באונס וברצון. בנטיית גרון. בעיניים רמות. בפריקת עול. בקלות ראש. בקשיות עורף. בשנאת חינם.

            "היידיש הזאת, שמכרה בחצות הלילה בחוצות וארשה סופגניות חמות, כדי לפרנס בכבוד קרובה אחת מכובדת, חצי משותקת… מקרוב הקרינה עלי היידיש קרינה קלינית, בלי לדעת, כי עם שהקרינה, את נפשה היא קובעת.

            "חשך בעדה. רואים עוד את צבע הקירות. תלך עכשיו השפה העברית, המלכותית, למכור פלאפל חם בעיר דיזנגוף, לזכרה"

            "כאשר הלשון העברית פתאום באה לידי, ואתה עושה לה כל מה שאתה רוצה ויכול לעשות לה. והיא, הלשון, נופלת על חומר זר ונוכרי, סופגת את הברזל שלו, ומתחילה לנשום בה.

            "כאשר הלשון העברית משתעטנזת עם מתכת אסורה, ואתה חש פתאום: שעת הלשון באה לך, האושר הזה, שמותר להציץ בכל מקום, לנגוע עם העיניים בכל דבר, כמו דבורה נוגעת עם המוזיקה שלה בכל פרח ופרח; השחרור הזה לכתוב בפעם הראשונה שירים בעברית על הערבים והבדואים בארץ-ישראל; לא בעברית של גמרא ש"ס וילנא על כוס תה מתוק, אלא בעברית של ירח מלא ושלם, בעברית של קידוש לבנה אותיות, דפוס הפועל הצעיר, בעברית של היער והפרץ של גולה למקום גאולה"

            "את השיר הזה, שבו השירה שבדברים מבוכרת על פני הדברים שבשירה, החזקתי עד 1948-תל אביב, שבהן הוכרזה מדינת ישראל. בשעה זאת הייתי בצפון, ושאלתי בגלוית דואר: "מה שלום המדינה? כי כאן רואים רק כפרים ערביים ריקים מאדם"… אז התחלתי להחזיק בשיר אחר, שיר, שבו הדברים שבשירה חייבים להיות קודמים וחשובים מן השירה שבדברים"

            "נגזרו מילי מיליון יהודים של מרבד הקסמים, יחד עם המרבד. טואטא השטף השטוח רחב היידיים של יידיש של הדורות. ירדו מדרכים בישראל ערבים ארץ-ישראליים – הפליטים"

            "הערבי היחיד הנזכר בשירה העברית, הוא הערבי של "מתי מדבר" של ביאליק.

            "רגע, מתי יכולה היתה לעשות זאת, מתי היתה לספרות העברית מניחות הדעת לכתוב על הערבים? אם יש יריות, היו קוראים עליך: "פלשתי עליך!"איך אתה יכול לכתוב ברוח אוהדת על הערבים; ואם אין יריות – ומתי אין יריות – מה צורך לכתוב בכלל!

            "אלה אשר שמרו על קברינו ושמות ישובינו הקדומים… לא מגיע להם להיות פליטים"

            "אולם עם היהודים יש לו ביטוי. העם היהודי לא פגע בזבוב על הקיר! בזבוב על הקיר לא נגעו היהודים, כמה שידועים. עם היהודים מר וכאוב ועל מה שאירע לו ומה שאירע לעם השני. שירת דבורה של ימינו תשקף את אם-סיסרא הערבית. עם היהודים מר וכאוב על כי שיבת ציון כרוכה היתה והינה בכל כך הרבה התחייבויות נפש מוסריות. יש לערוך תפילה. הספרות העברית תערוך את התפילה"

            "הבדואים שבאו מפולניה שלא / כמתוכנן התפשטו על רחוב / בלפור מול אוהל שם עכשיו על / המדרון מול השקמים עכשיו נורדיה… תל אביב עיר הקודש, אין לך / שיר ערש. אתמול זה היה… לפעמים אני מוסר נפש / בעד כל ברז ששכחת פתוח. // הלכתי בך בעיירה שעזבתי. / בעיר שלך, בעיירה שלי"

            "הלכתי בך הכל. / ראשית כל נחרב בית ראשון. / שנית כל נחרב בית שני: / בא בולדוזר בעט בבית"

            "שמי החלפתי שפתי החלפתי עירי החלפתי. / ועוד יש בי מן הרוח להתעלם מעירי. / ואת בני עירי שכחתי."

            "מכתבים קיבלת מן המערב, וכאן צלצלו מן המזרח? שם העיירה יום יום שוקעת, כאן הכפר הערבי יום יום שוקע? פעמי גמלים צלצלו? דין דן שמעת? לא שומעים? מנין לאוזניים של יהודים לא לשמוע? באת פעם להכרת פנים עם הערבים? שואתנו בכינו, שואתם לא בכינו? עכשיו מלחמה? כזה דור יפה. ולמה אתה כותב זאת? כותב לשם כותב? עד כאן"

            "לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר – הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של לשון, השפה שהיא שלו. מן החי, מן המת, מן הדומה, מן הדומם, נקבצת… מן השוברים את הפולנית, כדרך לדבר עברית, מן המשגעים את ההונגרית, הגרמנית, היידיש. זאת שפת זמננו. יש מלים בעברית שנתעשרו, משהיגרו ממנה"

            "אלוהים של אברהם, אתה שיודע שפות, / שדיברת עם אמי בשפה עתיקה ביידיש, / בצאתכם בשבת / בין הכוכבים // העברית שלי לא נקיה… אני זה יוצא בלילה בגינה בכיכר ובדיזנגוף בחושך מילים / שאי אפשר. // אתה ששומע לשון בשבעים תרגום… ואני להפך: עוד היידיש יוצאת, / ומיד פושט שבעה פושטי יד"

            "פוחת / מספר המשתתפים באזכרה של יהודי / קרסניסטאוו… לאבי אין קבר ולאמי אין קבר. לאחי // ולאחותי אין. אז כל מה שאאמין / שהם עוד שם. / והכל כמקודם"

            "שובי נפשי למקום הבית להיפרד. / מאז באתי לתל-אביב אני נודד לקראסניסטאוו"

            "עוד לפני שבא עליהם הגרמני, / באתי אני עליהם"

            "איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית / והבית איננו? איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית, / ואיש לא חי? איך נקרא שמהבית כותבים לי, / והמכתב לא נכתב? / והמכתב לא נשלח? איך זה נקרא?"

            "עזבתי יהודים פרלמוטרים ואת שפתם עזבתי"

            "אורך חיי / כאורך המוות / של אמי / שציפתה לי"

            "לא היגו אז "פולין", כך, מלרע, / פוילין הגוה – מלב"

            "ולאמי עוד כותבני מכתב. / אני נושא-מכתבים של אמי, / אני דוור תיק סודי בל-אפתח"

            "גולה למקום גאולה"