שברי קינות לְסבא (2002-1917)

שברי קינות לְסבא (2002-1917) 

 

מוקדש לזכרו הקדוש של סבי יצחק בהר זיכרונו לברכה, ולזכר בני-משפחתו שנספו בשואה ולא זכו לקבר ישראל: להוריו אליהו ורחל, אחותו שמחה, אחיו יעקב, ולאחיו לֵיאוֹ (יהודה) שנרצח על-ידי הפשיסטים בספרד בבורחו מן הנאצים. ולזכר בני משפחתה של סבתי ליזל (אנליזה) בהר זיכרונה לברכה שנספו גם הם בשואה, הוריה אדולף ופרידה יורדן, ואחיה גֵרְד.

1.

קִינָה לְסבי בּיום בּוֹרחִי ממעלוֹת הרִים:

הגוף לא תָם בְּהִתרוֹקנוּת הַרוּחַ

הַכּאב לא מֵת בְּהתרוקנות הַגוּף.

ואני אדם מאבד ושוכח הרבה

ממשיך לאבד ומנסה לא לשכוח

אדם אחד שאבד.

 

2.

הבל נִרצח, ואנחנוּ

איננוּ בּניו. אנחנוּ בּנֵי קין –

לא בּני-אדם כּי אִם בּנֵי-קין.

(רק אות-הַקין היטשטש על מצחנו)

בַסוֹף כּל בנֵי-הַאדם נִרצחִים

יֵש בידֵי אנוֹש

ויֵש ביד רשוּת.

3.

סבִי מת ביוֹם רחוֹק מִן הַימִים:

הוּא מת בַּלילָה, כּשֶאנִי אוּלי ישנתִי.

כּוּלנוּ פּוֹחדִים לַחשוֹב עַל כּאב דקת חייו הַאחרוֹנָה:

הַאִם שמע אֶת טרִיקת דלת גוּפוֹ

בְּרעם הַמכָּה שֶל בשרוֹ עַל הַרִצפָה?

אנחנוּ חוֹששִים לַחשוֹב עַל מחשבתוֹ הַאחרוֹנָה:

הַאִם הבִין הַמוות? הַאם חִיכָה לוֹ אוֹ שֶנאבק?

חוֹששים לַחשוֹב עַל הַחוֹשךְ שֶבּוֹ חיכָּה גוּפוֹ

(ואוּלי הדלִיק הַאוֹר במקלחת? לא שאלתִי),

על השעוֹת הארוּכּוֹת וְהקרוֹת שחלפו עַד בּוֹקר.

וּבּאֵיזוּ שפָה חלף בּמוֹחוֹ שֶל סבִי

כּאב גוּפוֹ הַמִתרוֹקן:

בּסְפַּנְיוֹלִית? בְגרמנית?

בדנית? בְּעברִית?

בְּאנגלִית?

אנחנוּ פוֹחדִים לַחשוֹב עַל גוּפוֹ, עַל מבּט הַמטפל בּגוּפוֹ בַּבוֹקר,

עַל החזרתוֹ לַמיטָה, שטִיפתוֹ, הבאתוֹ לְבֵית-הַעלמִין.

וּבְיוֹם הַשלוֹשים ראִיתִי אֶת גוּפוֹ של סבִי

שוֹכב מִתחת לְאבן הַשיש, וּלרגע פחדתִי

לְמראֶה פניו

כִּי לא חל בהם שינויּ כלל.

4.

חיי הפכוּ חצר-מות. יוֹם אחד פלש הַחוֹשךְ לחדרִי

וְטִשטש אֶת הַהבדלִים בֵין חפצִים, בֵין דפֵי הספרִים,

בֵין המדפִים בארונִי, בֵין הסדקִים בקִיר,

בֵין העלִים הנובלִים בעצִיץ, בֵין תווי פּנַי,

בֵין מחשבוֹתי. עוֹלמִי התרוֹקן באותו יום מֵהבחנוֹת

ורחש צְלָלִים ושתיקה.

ואִם אמוּת הרבּה מִיתוֹת קטנוֹת לאוֹרך חיי

האם מוֹתִי יהיֶה רק עוֹד מִיתָה אחת קטנָה?

ואִם אוצִיא אֶת כל פחדי אחד אחד בּכל מיתָה וְמיתָה

האם אלךְ אל הַמוות הַאחרוֹן רֵיק מפחדִים?

5.

קִינָה לְסבּא בּיוֹם בּוֹרחִי ממעלוֹת הרִים:

ילדוּתךָ מֵעַל גשר בּרלִינאִי

קפצתָ לִפנֵי שֶהַמים נִצבעוּ אדוֹם

וְרגל נִשבֶּרֶת אוּלַי רמזָה לךָ

עַל בּוֹא הַשבר שֶאבוֹתֵינוּ לא נִחשוּ

כּשֶבּאוּ מֵאִיסְטַמְבּוּל שלנו.

קִינָה לְסבִי בְּשעת הַקבוּרָה: רק בָּד מפרִיד

בֵּינךָ וּבֵין עוֹלָם, בֵּינךָ וּבֵינִי. וְשוּב אנִי מבחִין

בַּשמיים הַגדוֹלִים

הַנפתחִים מֵעַל בּתֵי-הַקברוֹת. יֵש לִי

לִפנֵי מִי לִקבוֹל וְנגד מִי לַעתוֹר?

עשרָה גברִים משבחִים אֵל וְלא אדם

עשרָה גברִים משבחִים אֵל

וְלא אֶת סבּא

6.

בְּאוקטובר הַחוֹדש הַנוֹרא,

בְּעשרִים וְתשעה ימִים בּוֹ,

בְּמר-חשון הַחוֹדש הַנוֹרא,

בְּיוֹם כ"ג ימִים בו,

ה"א ת"ו שי"ן סמ"ך גימ"ל,

שנת אלפיים ושתיים.

כּבר כּל הַמִשפחָה בּוֹכָה: אבּא ואנִי

בְּדמעוֹת-כּמעט וְאחותי בּדמעוֹת-ממש

7.

קִינָה לְסבִי בִּיוֹם-שנִי בַּשִבעָה:

עדיין קשוּרוֹת שערוֹתֵיךָ הַלבנוֹת

בַּמִברשת הַמוּנחת בְּחדר-הַרחצָה שֶל מוֹתךָ

וִיְפִי הַמשפחָה מוּנח לְצד כִּיעוּרָה.

וְעתָה אנִי מִי שֶמתוֹ מוּטל לְפניו

וְאֵינִי יוֹדעַ אֶת כּל הַמִנהגִים: מתי עֵת

לִבכּוֹת, מתי עת ספוֹד, מתי עת לַחבוֹק,

מתי עֵת לִרחוֹק מֵחבֵּק, לְאבּד, לְהשליךְ, לִקרוֹעַ, לַחשוֹת,

לְאהוֹב

8.

מִזמוֹר שיר לְיום השבּת: הַשבּת מוֹצִיאָה מִן הַאבל. אבּא יכוֹל

לְהחלִיף חוּלצתוֹ הקרוּעָה בּשלמָה, וּלְאכול יחד עִמנו

את ארוּחָת השבת. בּשבתוֹת היָה סבּא לעיתים יושב עמנו:

הִנה כִסאוֹ הַרֵיק, הנה צלחתוֹ הַמלאָה.

סבּא לא קרא שִירָה

הוּא העדִיף פּרוֹזָה.

הוא ידע שֶעצִים זזִים לאט

ואהב אֶת קסם הַתנוּעָה

הַנראֵית לַעיִן – לַכן עשָה עִיקר

עבוֹדתוֹ עִם הַפרחִים הַממהרִים לַנועַ

וּברךְ בְּשלוֹם כּל עוֹבר

מתקרב או מתרחק

הולך או שָב.

9.

מִזמוֹר שִיר לְסבִי בְיוֹם צאת אבִי מִן הַשבעָה:

סוֹף הַשבעָה לא מסמן אֶת תוֹם הַאבל

הוּא רק עוֹד תמרוּר שֶל כּאב.

יוֹם שמִינִי בּשבעָה: וְעכשיו בּכִי-אֵין-אוֹנִים

מחנִיק אֶת חיי, וְתמוּנת סבּא עַל מדפִי

שעוּנָה עַל ספר תנ"ך

(תשוּבָה מאוּחרת לְתמוּנוֹת הַנכדים שֶעַל מדפיו),

מזמִינָה דמעוֹת לְהִתנדנד

(סבּא בּתמוּנה עַל כּסא נדנדָה. כִּסא סבּא)

וְשִירִים עצובִים אנִי שר לְעצמִי,

שוֹאל מֵעצבם שֶל זרִים

10.

בּכִי-אֵין-אוֹנִים בּמיטָה חשוּכָה: עַל אבִי הַבּן הַנאמן שֶהפךְ יתוֹם;

עלי שֶלא שמעתִי מסבּא הַכל, שֶלא אזכֶה עוֹד להיוֹת אוֹזניים לְסִיפוריו,

שֶלא רשמתִי קורותיו, שֶלא אזכֶה עוֹד לַחזוֹת במבטוֹ הַמאשר,

בּקוֹל גאוותו, שֶלא יהיֶה לִי עוֹד מגדלוֹר שֶיסמן אֶת הַאמת בְּחיי; עַל סבּא

וּכאב רִיבוֹא דברִים וְשמחת רִיבוֹא דברִים אחרִים אוֹ דומִים אוֹ זהִים

קוֹרסִים על לבִי

בּכִי אֵין אונִים במִיטה חשוכָה קוֹרס עַל לבִי,

למִי תחזִיר אֶת שֶשַאלת מִן הַמֵת?

וּמָה סבּא היָה אוֹמר עַל בכִי אבּא עַל קִברוֹ

(דמעוֹת-כִּמעט הפכוּ דמעוֹת-ממש)

מֵחוּץ לְחדרִי הַחיים ממשִיכִים:

אֵין מקוֹם לקִינוֹת בַמִסדרוֹן, הזֶה אוֹ הַאחר.

11.

זִיפיו שֶל אבּא לא מוּכּרִים;

רק פעם אחת ראִיתִי אֶת אוֹתם הַזִיפִים עַל פניו

בְּמוֹת עליו סבתִי;

וּמֵאז הֵם הלבִינוּ, הרצִינוּ, נעשוּ יגעִים.

ידוּעַ: הַגברים בְמשפחתנוּ כוֹאבִים בְנִפרד, לבד, רחוֹקִים.

מִי שֶמתוֹ מוּטל לפניו

חייו מוּטלִים מֵאחוֹריו

כְצל

אדם אשר מתוֹ מוּטל לְפניו

לא יאמר: ברוּך דיין הַמֵת

12.

הַעצב עַל סבּא מִתערב וּמִתערבּב בּעצבוֹנוֹת אחרִים: בּזיכרוֹן נערָה,

בּבדידוּת חיי, בּשתִיקת הלילָה

הַטלפוֹן של סבּא נמצא עדיין בּזיכרון הפּלאפוֹן שלִי.

אני מחייג לבית-האבות. קול עונה לי. אני מנתק.

אני נזכר בקולו. לעת זִיקנָה אובדוֹת מִילוֹת הַנִימוּסִין

שֶהתאמצוּ ללמדנוּ, וְאנו שבים אֶל הַילדות. שוב אין שִיחות הטלפוֹן

מתחִילות בְדרישות שלוֹם, אלא בּטוֹן מעשִי, וְגם סוֹפן מפתִיעַ, קטוּעַ,

חסר מִילוֹת פרידָה.

אנִי זוֹכר אֵיךְ יהוּדָה עמִיחַי עמד

כַּכּוֹהן הַגדוֹל שֶבּבית-הַמִקדש

עמד וְהכרִיז בּקוֹל גדוֹל אֶל הַעפר:

"כִּי מֵאדם בּאת וְאֶל אדם תשוּב"

וְלא התִיז דָם עַל הַמזבחַ

אלא חזר לבדוֹ אֶל חדרוֹ בֵּית-מִדרשוֹ

וְישב לִכתוֹב שוּרוֹת נוֹספוֹת

הַפוֹנוֹת אֶל הַאדם וְהאדמָה וְהַדָם וְהַאֵל

אני שומע מישהי, מאחד החלונות בבניין, מדברת בטלפון עם סבתה, מספרת לה על ארוחת הערב, מברכת בשבת-שלום, מבקשת למסור ד"ש גם לסבה. אם הייתי ילד הייתי יכול לרוץ בין גדרות תיל וקוצים וברזלים ואבנים עד אשר חולצתי או מכנסיי יקרעו ואז לחזור הביתה ולומר: קרעתי, תתפרו. ומול המראה הייתי מלטף את זיפי שעדיין לא היו צומחים ואומר: גם בי סימן אבלות. עכשיו גם לי זקן (אני מוחקו מדי שבוע כדי שלא אהיה מהמנסים להתחרות באבלם של אחרים), אבל חולצותיי כבר אינן נקרעות. אינני רץ במקומות הנכונים. ולִפעמִים אנִי מגִיעַ למידה כזאת של ייאוּש שֶאנִי רוֹצה לַלכת לְרופא שִיניים שֶיקדח לִי חוֹר בּשן בּריאה כּדי שֶסוף סוֹף שוּב יהיֶה לִי כּאב שֶאפשר לְטפל בּוֹ

13.

בּחלוֹם חזרתִי לחדרוֹ שֶל סבּא בּבית-האבוֹת, מדפיו חצִי-מרוקנִים, לבִי מתמוֹטט.

אנִי אשא אֶת כאבוֹ. מִי ידע לַשאת שמחתוֹ?

הַמוות כּמו ים גדוֹל מחבק

אֶת היבשוֹת כּולן מכּל הַכִיוונִים,

עמוֹק עמוֹק,

שקוּף,

אבל לא מגלה דבר עַל קרקעִיתוֹ,

14.

קִינָה לְסבּי ביוֹם בּוֹרחִי ממעלוֹת הרִים:

הַגוּף לא תם בְּהִתרוֹקנוּת הַרוּחַ

הַכּאב לא תָם בְּמוֹת הַגוּף.

יֵש בִי פחד בּהִתרוֹקן הַגוּף.

אנִי מחפש אֶת פנֵי סבּא בְּפנַי

לִראות אִם נוֹתר בִּי זִיכרוֹנוֹ.

מֵאוֹר עיניו, מִפֶרַע שערוֹתיו, מֵתבנִית לחייו,

אם נותר בי שריד

מִי שֶמתוֹ מוּטל לפניו

עיניו מוּטלוֹת כּשתֵי גוּפוֹת

הַצופות אל סוֹף הַעכשיו

מִי שֶמתוֹ מוּטל לפניו

שם פִתאוֹם לב לְצִלוֹ

מִי שֶמתוֹ מוּטל לפניו

מכסֶה הַמֵת בּצִלוֹ

צמאון בארות, עם עובד, אלמוג בהר, 2008

לשירים נוספים מ"צמאון בארות"

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה צמאון בארות, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שברי קינות לְסבא (2002-1917)

  1. אלמוג היקר.
    מיטיב אתה לתפוס את הרגש בקולמוסך,
    כחבלים המנסים להותיר את הכדור הפורח עקוד לאדמה עד שיפרח וישכח.
    אבל החוט מדי פעם מושך את הלשון יותר מדי: איננו בני קין, אנו בני שת, בני אנוש.
    ואלוהים אינו רוצח את כולם, גם את עוזה רצח ואת נדב ואביהוא ועוד רבים.
    בלי צלם אנוש וצלם אלוה אין לנו תקוה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s