שפת הַמוות שלי
השפה הגרמנית מזכירה לי בית
ומוות. ולפעמים אפילו מן הבית
אני מבקש להתרחק. כשאני שומע גרמנית
זה קולו של סבא הדובר לאבא, ואבא העונה לו,
ומילות הפרידה של סבתא כשהיינו נכנסים לאוטו בנתניה.
אבי שב לגרמניה פעמיים בשנות השמונים.
הוא שב לאַיְינְבֵּק לצלם את בית סבתי השדוד
שהפך למלון, ואת בית-הכנסת של המשפחה
שנותץ ונשרף והותיר אחריו רק מצבה דמוּמה.
הוא לא שב לברלין כדי לחפש את בית ילדותו
של סבי. אולי ידע שהצילום אינו רצוי, ושצילומים דהויים
בשחור-לבן הם כל מה שנחוץ לסבא מן העולם ההוא
שממילא נגמרו בו הצבעים.
סבא ידע לומר: אדמת גרמניה אסורה לנו,
ומכוניותיה, ומקרריה, ופירותיה. הוא ידע כחקלאי
שאין לומר בפשטות: ארורה האדמה.
אין בכוחנו לקלל אדמת גרמניה שלא תניב פירות,
ואין האדמה אשמה בחטאי היושבים עליה.
סבא גם יכול היה להסכים עם מי שאמר בעקשנות
שחטאים אינם עוברים בַדם בין בני-אדם כמו צבע העיניים,
אבל הוא לא רצה להיות שם כשיעמוד מולו גרמני בן גילו,
או בן גיל אחר, ויחייך בשובע של חיים שלווים. סבי ידע לשאול:
מה ביני וביניהם? ולא שכח שבינו וביניהם אוקיינוסים חסרי-חופים
ובהם אינסוף של עינויים וחטאים ודם. הוא לא שיקר
וידע ששום מפגש לא ימתח גשר מעל תהומות המאה העשרים,
ועל כן ציווה עלינו לא להיות חוצי גשרים.
לשירים נוספים מתוך "צמאון בארות"
אלמוג בהר 