ואריאציה לסיפור "שיחה בהרים" של פאול צלאן
מוטל על אבן
נזכרתָ תשוש-זיכרון באהבת-הלא-אהובים
אשר גדעה מגופה את פעמוניי-הידיים
וכרתה מפיה את חיוכי-הלשון
ועקרה מעולמה את חיבת-צל-האילנות
ונותרה כולה אש-לא-קדושה.
וכשראשך על האבן הקשה
התרוקן ממחשבות ונמלא דם
רגליך רחפו באוויר
והשמיים נפתחו כתהום פעורה תחתיך
וניסית ללכת
לברוח
בכל דרכי-העקיפין האפשריות
אבל כולן הובילו אותך
ממך אליך
והיית מוקף רבים
כולם מוטלים ישנים-בלי-שינה
שבויים בחלומות-ללא-חלום
וכולם לא אוהבים אותך
כי איך אפשר לאהוב אותך
אדם אחד
ואתה השבת אי-אהבה
כי הם היו רבים
ואיך יכול אחד לאהוב את כולם
התוודית לפני עצמך.
ואת אהבתך הצנומה
שהתרגלה במשך דורות לשתיקתך
ולא התבקשה זמן רב להשמיע קולה
כיוונת לנר אחד שבער והוסיף לבעור
בפינה השמאלית ביום השביעי
כי הוא היה הנר שלו
הנר שאבי אמותינו הדליק
לא רק מדליק הנר הוא היה
וביום השביעי הלא-אחרון אהבת את שרפתו
ושוב לא אהבת שום-דבר אחר בעולם
רק את שריפתו אהבת
כי יכולת לראות איך הפעם
תכלה שרפתו את כל המחשבות
ותעכל את כל האבנים הקשות
ותשים קץ לעולמו
לכאב המיתות המשונות והנוראות
ולבכי מלאכי-השרת
הנשפך כגופרית צהובה
על ראשי הניצולים-בינתיים
שנותרו עדיין מוטלים על האבנים
בין המתים הרבים
משוועים לאהבתם
משוועים למות עצמם
משוועים שלא ינקום הפעם
רק באוייביהם האנושיים
כי האוייב הפעם אינו רק אדם
ולא רק חטאי העם
הפעם גם הוא אוייבם
ועל-כן עליו לשים-קץ לעולם
ולהשיבו למים, לתהום, לעפר, לאש, לדם.
אלמוג בהר 
יפה מאד.
רוב תודות!