אבא נולד צפונית לגרמניה, בארץ אחרת, מעט יותר משנה אחרי סוף המלחמה הגדולה. הוריו שבאו משם, מארץ השבר, הולידו באמצע המלחמה בן אחר. אני איני יודע איך אפשר היה להביא לַעולם ילדים יהודיים בזמן המלחמה ההיא. האם האמינו באמת ובתמים שיום אחד הַמלחמה תיגמר והם יוותרו בַחיים? איני יודע, אבל אופטימיות גדולה כנראה לא שכנה בלבם: הם בחרו לקרוא לדודי על שם אבי סבתי, אשר נשאר שם, בארץ השבר. אני איני יודע איך הם ידעו שהוא כבר מת, שאפשר להקים לו מצבה חיה. האם הבינו שהוא לעולם לא יזכה למצבת שיש בבית-עלמין שקט? איני יודע.
*
אבי סבתי נולד בצפון גרמניה בַעיר אַיְינְבֵּק למשפחת יוֹרְדַן, והוריו קראו לו אַדוֹלְף. ואדולף היה שם נורא בַמלחמה, אז סבי וסבתי נקטו בו לשון קיצור וחיבה והעניקו לבנם את השם אֵדִי בתוך המלחמה. אדי נקרע מהר מאביו, שנשלח לְמחנה בארץ דרומית לגרמניה, ועקר יחד עם אמו אַנַלִיזָה, שאנחנו היינו קוראים לה שנים אחר כך דרך קיצור וחיבה לִיזֵל, בסירה של הצלה לארץ אחרת, צפונית עוד יותר.
*
בהתקרב סוף המלחמה חצה סבי – שקראו לו יצחק ואנחנו קראנו לו סבא איציק, ובבית-העלמין בו נטמן קרא לו הרב אִיזַקִיטוֹ – את כל גרמניה מדרומה לצפונה, בְאוטובוס שרק במזל נחלץ ממטר של פצצות. האוטובוס היה הזיה דנית שחילצה בהסכם את יהודיה מיד הגרמנים לפני תום הקרבות, והפצצות נשרו ממטוסי בעלות הברית. בקופנהגן התאחדו שני ההורים ובנם הראשון, וכשהגיעו לארץ הפך שֵם דודי אֵדִי לאהרון. נדמה לי שאף אחד מבני כיתתו לא זיהה מעולם שהוא קרוי על שם יהודי בשם אדולף שטיפח שפם מפואר, ולחם במלחמת העולם הראשונה בצבא הארץ שחשב למולדתו, וקיבל צלב ברזל כעיטור גבורה, ובמלחמה העולם השניה לחמה כל מולדתו כנגדו, עד שהשתגע.
*
אבא נולד צפונית לגרמניה, בארץ אחרת, וקיבל שם ראשון חדש, כשם אחד משופטי ישראל, ובשני ציוו עליו הוריו לזכור את אבי אביו, אליהו. אבי לא ראה מעולם אף אחד מסביו וסבותיו, ולא שמע מאליהו בהר על מסלול נדודיו מאיסטמבול לברלין אחרי השריפה הגדולה בשכונת גַלַטָה, לפני הרעש הגדול באדמת אירופה. בן שנתיים או שלוש החל אבי לנדוד ברכבות עם אחיו והוריו מצפון לדרום, שנים מעטות אחרי שיהודים נסעו ללא תשלום בְרכבות אירופה. במרסיי שלחוף הים-התיכון עלה על ספינה שעוררה בו מחלה נגד נדודים אותה הוריש לי, והוא הקיא את נפשו כל הדרך אל ארץ לידתי, עד שעגן בחיפה.
*
בנתניה, מקום מושבו השלישי בישראל, הכיר אבי את אמי, שנולדה בבגדאד בַשם סַמִירָה, רעה לשיחות לילה, והגיעה בת חמש לְארץ שהתעקשה לקלוט אותה בַּשם זמירה, ולהותירה מתלבטת בין קיצוץ הענפים לבין השירה והרינה. לאבי היתה העברית שפה שלישית, אחרי הדנית והגרמנית, וכמו שהוא איבד את הספניולית, שפת אמו של אביו, אני, מתוקף מצוות עשה ציונית, נותרתי רק עם העברית, ועם עידוד ללמוד אנגלית. אבי, בטפסים הקבועים של בית-הספר הישראלי שדרש להסגיר את מוצא ההורים, לא דייק וכתב: דנמרק. אני למדתי לדייק במקומו: השואה.
אלמוג בהר 