הצהרת המעברה: כולנו פליטים

צפינו בתמונות ובקולות מההפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה השבוע בתחושות קשות: ההזנחה של השכונות – בתקווה, בשפירא ובלוינסקי בתל-אביב, כמו בקטמונים ובנווה-יעקב בירושלים וברחבי המדינה היא מדיניות ממשלתית ארוכת שנים מזה דורות, שנועדה להחזיק אותנו במצב מצוקה שבו נהיה כוח אדם זול לכל חברת עובדי קבלן; מדיניות עבריינית זאת מנעה הקמת בתי-ספר עיוניים בשכונותינו לאורך עשורים ארוכים, והביאה לקריסה את מצב הדיור, החינוך והרווחה בשכונותינו; אנחנו תובעים מהממשלה שינוי מצב יסודי ביחס לשכונות ולעיירות הפיתוח, והסרה של החנק על השטחים הציבוריים ועל הדיור הציבורי; אנחנו תובעים שקליטת הפליטים תתקיים באופן שיוויוני בכל הארץ: בתקווה ובקטמונים כמו ברמת-אביב ורמת-גן וגבעתיים, ולא רק בשכונות; אנחנו מגנים בכל תוקף את השנאה והאלימות שהיו הקו המוביל בהפגנה, קו שהובל על ידי חברי הכנסת מן הקואליציה – מירי רגב, דני דנון, יריב לוין, רונית תירוש ומיכאל בן-ארי. לרבים מהם זה היה ביקור ראשון בשכונת התקווה. הניסיון להכות את הציבור בעיוורון ולגרוף על גב תושבי השכונות רווח פוליטי לא נעלם מעינינו ולא יעבור בשתיקה.

ברור לכולנו שהממשלה ממשיכה להביא דרך חברות כוח-אדם מהגרי עבודה לארץ במדיניות הדלת המסתובבת, כדי לנצל את עבודתם הזולה ולהיטיב עם העשירון העליון; כך שהמצב הנוכחי שבו מצויים מהגרי עבודה מארצות שונות בארץ אינו מקרי, ואינו מנוגד למדיניות הממשלה, אלא הוא מהווה חלק ממנה (והוא נבע בתחילה בשנות התשעים מן הרצון שלא להעסיק פלסטינים מהשטחים בארץ); בסדר העולם הקפיטליסטי הנוכחי של ניצול עבודת העולם השלישי על-ידי העולם הראשון, שגם חלק מהישראלים שותפים לו, אין להיתמם בנוגע לייבוש משאביו של העולם השלישי והניסיון של חלק מתושביו להגר; במצב הנוכחי שבו תעשיות הנשק הישראליות, ורבים מן הטייקונים, מרוויחים מליונים רבים ממכירות נשק לאפריקה, אין להיתמם מול משברי המלחמה בארצות אפריקה, הקשורים אלינו, המולידים גלי פליטים.

כולנו פליטים – מזרחים, אשכנזים, אתיופים, רוסים ופלסטינים. ההסתה הגזענית מול הפליטים בתל-אביב (המתוארים שוב ושוב כ"אפריקאים", ללא ארצות מוצאם, או כ"שחורים") מזכירה לנו את ההסתה הגזענית בעבר ובהווה כנגדנו; הטענות על תרבות של אלימות, שתייה ופשיעה הופנו ומופנות כנגד כל הגירה שהגיעה למדינת ישראל עוד לפני קומה. נסיונות הממסד לתאר את מצוקת התושבים כנגזרת יחידה של המהגרים החדשים, כמו גם שיסויים זה בזה בעוד האחראים האמיתיים למצב צופים מהצד, עתיקים כימיו של הממסד. גם אותנו אפיינו כאלימים וכאנסים, וכך למשל דוד בן-גוריון ב-1950 אמר על העולים היהודים מארצות ערב שצריך: "לחנך את הצעיר, שבא מארצות אלו לשבת בבית הכסא כמו בן אדם, להתרחץ, לא לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית לאנוס אותה ולרצוח אותה"; אנחנו רואים כיצד מועדונים לא מכניסים מזרחים ואתיופים, ובעלי דירות לא מוכנים להשכיר דירות לאתיופים וערבים; אנחנו זוכרים שאם מחליפים את המילה "אפריקאים" למילה "יהודים" ומתרגמים חלק מן המשפטים שנאמרו בהפגנה לשפות אירופאיות, הם יזכירו באופן מעורר חלחלה את האנטישמיות האירופית; בדבריה של מירי רגב על המסתננים כסרטן בגופנו אף אין צורך לשנות את המילים לפני תרגומן ללשונות אירופאיות.

ברור לנו שהמסיתים מקרב הפוליטיקאים ואנשי התקשורת מבקשים לגרש את הפליטים כדי שהם יוכלו לשכוח מהשכונות שלנו כפי ששכחו מהן עד בוא הפליטים, ולא כדי לתקן את מערכת החינוך הקורסת, את הדיור הציבורי המיובש, את מצב התעסוקה המדרדר לשכר רעב בעבודות קבלן. אנחנו מציעים דרך אחרת, דרך של מאבק משותף שלנו, תושבי השכונות, ושל הפליטים – כנגד מי שחומסים את כבודנו ואת עמלנו, ומבקשים להשאיר אותנו בעוני מדכא, תוך כדי שהם משסים אותנו זה בזה, ומתוך תביעה לצדק כלכלי, חברתי ואנושי לכולנו.

רבים מן הפליטים יודעים שהדוברים הגזענים בהפגנה אתמול אינם מייצגים את רובנו בשכונות, החיים עמם בחיים הלא-פשוטים של כולנו מתוך שכנות ואנושיות (מה שלצערנו לא זוכה לביטוי בתקשורת), ואנחנו מתחייבים לגנות ולהוקיע את מי שפעל באלימות מול הפליטים.

ברוח חג השבועות המתקרב אנחנו מזכירים לעצמנו, ולחברה היהודית בישראל, כי רות, שממנה יצא דוד המלך וממנה יצא לעתיד לבוא משיח בן דוד, היתה מואביה, מהגרת עבודה לארץ ישראל, וכי כולנו היינו גרים ועבדים בארץ מצרים, וכי אנחנו מצווים על אהבת הגר ועל זיכרון הגרות והזרות של כולנו – כולנו פליטים.

הצהרת המעברה בהעוקץ

הצהרת המעברה בג'יי 14