קולו הברור של ס. יזהר בנובלה "חרבת חזעה" היה קול של סגירת שער. דיון ראשוני ואמיץ זה של יזהר בגירושם של הפלסטינים, אשר נכתב במאי 1949, עוד לפני סופה הרשמי של המלחמה, הפך לדיון אחרון למשך שנים ארוכות. יזהר היה מודע היטב לאפשרות השכחה וההדחקה, וזאת מופיעה מיד בפתח הנובלה: "כמה נקל להפתות, ללכת שולל גלוי-עיניים, ולהצטרף מניה-וביה אל זו עדת המשקרים הגדולה הכללית – העשויה בורות, אדישות-תועלתית, וסתם אנוכיות ללא-בושה – ולהמיר אמת גדולה אחת במנוד-כתף חכמני של בעל-עבירה ותיק". מתוך הסירוב לקבל עמדה זאת, סירוב שהוא ממאפייניו הבולטים של ס. יזהר כיוצר וכאדם, מתחיל המספר בגילגול סיפור המעשה.
מעניין לחזור עתה
[נכתב ב-2006] לסיפורו זה של יזהר, שכתיבתו בקעה מן הלב כשעוד המראות נראו לכל עין, במרחק של חמישים ושבע שנים, בסמוך לידיעה המשמחת על צאתו של הספר במהדורה מחודשת, ובסמוך לידיעה העצובה על פטירתו של הסופר. אין זה הטוב בסיפוריו, אך הוא וודאי אחד מן האמיצים שבהם, וגם אותו מאפיין קסם השילוב הסימביוטי והמופלא שבין השפה לנוף, הבולט בכל יצירתו של יזהר. "אני הסתכלתי על הנוף, הנוף היה חלק מרכזי באישיותי, ולכן ראיתי את הערבים", אמר ס. יזהר בראיון והבהיר את מחלת חוסר-העיוורון בה לקה, בשונה מחלק גדול מן היוצרים בני דורו ובני הדורות שבאו אחריו.
אך את "חרבת חזעה", אשר תורגמה לערבית ויצאה לאור בביירות, לא כתב יזהר כדיאלוג עם אותם ערבים שראה בנוף; הם לא הצליחו לחצות את המרחק מן הנוף הגיאוגרפי לנוף הספרותי. הפליטים הפלסטינים המופיעים בסיפורו של יזהר, עיקר כוחם נמדד בהצלחתם להשפיע השפעה מוסרית עצומה על המספר חסר השם. קולם אינו קול, הנשים בוכות ומייללות ואי-אפשר להבינן, וזה "היה מעורר יותר גיחוך מאשר השתתפות"; הגברים פונים מדי פעם בתחינות קצרות וחנפניות, כגון "אללה יעטיך, יא חואג'ה" (אלוהים יחונך); וכאשר סוף סוף ממש נואם אחד הערבים, אזי "לא עורר בנו אלא שעמום, ורוגזה ללא פשר".
למעשה השימוש בתואר "פליטים פלסטינים" הוא כמובן אנכרוניסטי; ב"חרבת חזעה" אין פליטים פלסטינים, יש כפריים ערביים אשר מתכנים בפי החיילים "ערבושים"; כפרם מתואר כמלא זוהמה, ותושביו הם זקנים, דלים, עניים, קבצנים; הם "צאן מבוהל וצייתן וחרישי ונאנח, שאינו יודע לשאול"; הם "כבהמות, חשבתי, כבהמות", וכן "כמו חיות הם!". הם דמויות חיוורות, דהויות, עצובות, כמו תלושות מסיפור אחר אשר לא יכול היה להיות מסופר על-ידי יזהר בעברית במלואו, ועל-כן הן נותרו סמל חסר אישיות אינדיבידואלית, חסר ביוגרפיה.
עיקר כוחו של ס. יזהר בפניה אל האוזן הישראלית, אז והיום. כשחברו של המספר אומר לו שאת החרבה יישבו עולים, ויעבדו את אדמתה, אומר הוא: "כיצד לא שיערתי מראש. חרבת-חזעה שלנו… תחי חזעה העברית! מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת-חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו. מה, לעזאזל, אנחנו עושים במקום הזה!". גיבורו המתלבט של ס. יזהר מזדעק על העוול הנעשה מול עיניו, אך אין הוא מסוגל לעשות דבר, מלבד לומר משפטים קצרים בקול רועד כגון: "אין לנו, מוישה, שום רשות להוציא אותם מכאן!". גיבור זה הוא בסופו של דבר שותף למעשה הגירוש – בצדק הוא אומר "הגלינו", ולא מסתתר מאחורי "הגלו".
ועדיין, הוא יודע לזהות את הדמיון שבין פליטות יהודית ופליטות פלסטינית, ואת השניה הוא "קורא" בשפת הראשונה (יהיו מי שיאשימו את יזהר כי אין הוא מסוגל לקרוא את סבל האחר אלא על-פי מד סיבלותיו, אבל האם יש דרך אחרת?): "גלות, הנה זה גלות. כך נראית גלות. אנחנו עשינו להם גלות… מעולם לא הייתי בגולה… אבל דיברו אלי, וסיפרו, ולימדו, וחזרו ושיננו באזני, בכל פינה, בספר ובעתון, ובכל מקום: גלות… תגר עִמנו על העולם: גלות! וזה היה בי, כנראה עוד עם חלב אמי. מה בעצם, עוללנו כאן היום? אנחנו יהודים הגלנו גלות… חפצתי לגלות בין כל אלה אם יש פה גם ירמיהו אחד קודר אך גם יוקד, שמחשל פה זעם בתוך לבו, קורא חנוקות לאל-הזקן, מעל קרונות הגולה".
השנים עברו, הנוף עליו הביט יזהר בילדותו השתנה, חרבת חזעה אכן נתמלאה בעולים, הארץ נבנתה והופרחה בתנופה גדולה, הכפרים ההרוסים ותושביהם המגורשים נשכחו מלב, ונעשה קשה יותר ויותר לראות את הערבים בתוך הנוף הישראלי החדש. אך קולו הנבואי של ס. יזהר עדיין נשמע ברמה, עתה לאחר מותו ברור אף יותר: "הכפרים הריקים הללו, יום מגיע והם מתחילים לצעוק". השכחה לא יכולה היתה להיות נצחית, לא תוכל להיות נצחית.
אלמוג בהר 
תודה על הפוסט היפה והחשוב. הולכת לקרוא שוב את ס. יזהר, ולקרוא גם את הפוסטים האחרים שלך.
תודה.
ישראל