הָרוֹאֶה יְרוּשָׁלַיִם בְּחֻרְבָּנָהּ
יִקְרַע קֶרַע בְּבִגְדוֹ
וְאָז יִתְפֹּר הַקֶּרַע
שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּגָדָיו עֲשׂוּיִם קְרָעִים קְרָעִים.
וִימַהֵר וְיֵצֵא וִיחַפֵּשׂ אַחַר חַיִּים בָּעִיר
בְּכָל סִמְטָה
וּבְכָל לָשׁוֹן
שֶׁלֹּא נִהְיֶה בּוֹכִים שָׁוְא
מְרֻבִּים קִינוֹת עַל אֲסוֹן בַּת-צִיּוֹן
וִירוּשָׁלַיִם כְּבָר בְּנוּיָה בִּנְיַן-עוֹלָם
וְכָל-שְׁעָרֶיהָ שׁוּב אֵינָם שׁוֹמֵמִין.
אֲנִי יָצָאתִי וּמָצָאתִי חָתוּל עוֹבֵר בְּתַחֲנַת בִּקֹּרֶת שֶׁל הַמִּשְׁטָרָה
וּמִתְלַבֵּט מוּל הַכֹּתֶל בֵּין עֶזְרַת נָשִׁים וּגְבָרִים
וְרָאִיתִי אֲנָשִׁים רַבִּים חַיִּים חַיִּים כָּל אֶחָד בְּשָׂפוֹת רַבּוֹת
נָשִׁים וַאֲנָשִׁים חַיִּים בִּשְׂפַת אֲבִיהֶם וּשְׂפַת אִמָּם בִּשְׂפַת הַמָּקוֹם
וּשְׂפַת הַדֶּרֶךְ בִּשְׂפַת הַחִיּוּכִים שֶׁלָּהֶם וּשְׂפַת הַיֵּאוּשִׁים הַגְּדוֹלִים.
וְקָרַעְתִּי קֶרַע גָּדוֹל
עַל מַחְשְׁבוֹת הָרַעַשׁ וְהַשֶּׁבֶר שֶׁל לִבִּי
הָרוֹדְפוֹת אוֹתִי בִּמְקוֹמוֹתַי כֻּלָּם.
וְלֹא אִחִיתִי הַקֶּרַע
שֶׁיִּהְיוּ מְזַהִים כֻּלָּם שֶׁפָּקַד אוֹתִי הָאָסוֹן, וְיִקְרְאוּ:
הָרוֹאֶה אָדָם בְּחֻרְבָּנוֹ
יִקְרַע קֶרַע בְּבִגְדּוֹ
וְיִמָּנַע מִכְּתִיבַת שִׁירִים
שֶׁלֹּא תְּהֵא נַפְשׁוֹ עֲשׂוּיָה קְרָעִים קְרָעִים.
וְאִם עוֹד הָיְתָה שׁוֹרָה רוּחַ הַנְּבוּאָה בָּעִיר הַזֹּאת
הָיִיתִי עוֹלֶה עַל אַחַד הֶהָרִים
וּמִתְנַבֵּא שֶׁסּוֹפִי לְהָקִים מַחְתֶּרֶת נֶגֶד הַצַּעַר
סוֹפִי לִשְׁלֹחַ גְּדוּדִים שֶׁל מְחַשְּׁבֵי קִצָּם שֶׁל הַקִּצִּין
סוֹפִי לִחְיוֹת בָּעִיר הַזֹּאת.
מתוך הספר "צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", עם-עובד, 2008
– את רובו של השיר כתבתי בלבי, תוך כדי הליכה מהירה מהר-הצופים לבית-הכנסת החורבה בעיר העתיקה בירושלים, בערב ט' באב, בשנת ה'תשס"ב. נזכרתי בהלכה על הרואה ירושלים בחורבנה, והוטרדתי במחשבה האם היא נכונה גם למי שאינו מבקר בירושלים אלא חי בה. הייתי הולך ומשנן שורה ועוד שורה מן השיר, כדי לשמור אותן בלבי שאוכל לכתוב הדברים על דף כשאחזור לביתי בלילה. חורבן העבר וחורבן ההווה, חיי העבר וחיי ההווה, קינות העבר וקינות ההווה, התערבבו. העיר העתיקה נמלאה תחנות ביקורת של המשטרה לרגל היום הקדוש, וגם אלו הוכרחו להיכנס אל תוך השיר, אחרי שהיו מנסים לעכב אותי ולעמוד על המקום שממנו אני בא ושאליו אני הולך בעברית ובערבית.
אלמוג בהר 
יפהפה.