א.
ערב תשעה באב בבית-חולים
וְהַבָשָר עמוק בְּעוֹרוֹ מִכְוַת-אֵש
עמוֹק מִן-הַעוֹר.
הלב לומד שהַגוּף הוא פגִיעוּת
אבל מכיר גם יתָרון בַגוף
כי מי שמרגיש כאב גדול
מרגיש גם אושר גדול.
וּרפוּאת הַלב הִיא עבוֹדת הַלב.
ב.
בית-החולים הוא בקעה מלאה עַצַמוֹת
וכשהעור נפתח מִכְוַת אש
גם הבודהא לוחש צרחות.
וכך הרבה ימים לא יורדים ממיטתי
ואני קורא דברי חוכמה של אחרים
לומד כי הים עמוק כמעט כמו המדבר
אך בשוליו אין את אותו פחד
שמח כי צדק אֵפִּיקוּרוּס כשאמר
שכאב גדול נמשך רק זמן קצר
ומצטער כי צדק גם כשאמר
שכאב קטן נמשך לרוב
זמן רב.
ועירי היא חלום הרחק מן החלון
והגוף משנן בקשותיו של בעל כוויות
שיבוא עלינו יֶחֶזַק-אֵל ויביא רוח חיים בַּעצמות
ויתן עליהן גידים הרבה ויעלה עליהן בשר
ויקרום עליהן עור חדש אדום או לבן
הרבה עור לכסות
וייתן בַגוף פנימה לב חדש
מסוגל לְכאבים.
ג.
שחוק מכסה על בכי
והעור הוא מדבר נחש שָרָף עקרב וצִימאון.
ואחר בא כאב ההתקלפויות
ואז פשוּט יותר
מתוך צוהר שנקרע בַּבשר
לפשוֹט מעל הגוף את נשל העור כולו
ולעמוד חשוף מול העולם
מוכן לְאורו.
אבל האור זיכרון שריפה
והגוף מבקש שכחה.
ד.
לילות לומדים לקונן:
אדם חי מה יתאונן?
ובקרים שואלים רפואות:
ואם יתן לַמחלה לחִי
ובפיו ובנפשו עפר יתן
האם ישמע כי יש תקווה?
ואם ישב בדד וידוֹם
האם ידע כי חלקו בְאלוהים?
האם ילמד שם לְהשתנות הגוף
עם השנים
לנגיעות הזמן בעור
לסימני חייו המתארכים?
ה.
חוזר אדם למעונו מבית חוליו
ואורות רחוקים בַלילה מזכירים לו
בדידות אור שלו.
והימים לאים על מיטתו, הופכים געגועים,
ובַרחוב שמש עזה
ובַבית פנימה האוויר נחנק
והַידיים מתגלות בקוצר-ידן
כשאדם אינו יכול ללבוש בעזרתן חולצה
או להסירה.
ו.
אדם חי מה יתאונן
טוב להודות ולנחם
טוב לשתות מים
טוב לאכול לחם
טובה פגיעת הקור באצבעות
טובה פגיעת הנפש בבשר.
מתוך הספר "צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", עם-עובד, 2008
אלמוג בהר 