הַמֵּתִים הֲכִי חַיִּים שֶׁאֶפְשָׁר לְדַמְיֵן – אמירה הס והשיבה לערבית

מתוך כתב-העת לרוחב, גיליון ראשון בנושא חורבן,

הגיליון זמין להורדה חינם מן האינטרנט

 

מקומה של הערבית בולט לכל אורך שירתה של אמירה הס. למן השיר הראשון בספרה הראשון, בו מתחדדת ערביותו של השם אמירה לאור שם אמה המופיע בשורה השנייה, סלימה, ולאור הקינה על אובדן לשון אביה, הערבית, ההופכת להיות, בשיר בו מצויה העמידה לפני קברו, מיטונימית למותו: "כִּי אָבִי אָבְדָה לְשוֹנוֹ / רַק עֵינוֹ רַק עֵינוֹ הָיְתָה חָגָה בְּמַסְלוּל כּוֹאֲבִים" (וירח נוטף שגעון, עמ' 8). כך נעה הס בין זיכרון עברי לזיכרון ערבי, בין קינה על אובדן לבין חיות הערבית בתוכה, בין שייכות הערבית ל"מִּזְרָח הַנִּקְלֶה הַזֶּה" (שם, עמ' 9) ולבית ההורים שהיא מבטיחה לשכוח, ובין שייכותה לגוף נשמתה ממש ולזיכרון שהיא מבטיחה לזכור.

הערבית מתקיימת בשירתה כמילים רבות, הגִ'ינִים ועַלִי בַּאבַּא מסיפורי האגדות, מילות אמה על ה"פליטים", "הַלָּגִ'יִין לוֹבְשִים לָבָן", העַבָּיָּה אותה לבשה כתינוקת, הקריאה "יַא וֵילִי" (ובכלל הקִדומת הערבית "יַא" המשמשת אותה במקומות שונים), הדַ'הַבּ שהוא זהב, שמה הערבי של לבנון לוּבְּנַאן, ומקומות אחרים כח'אן יונס, הנילוס, סכר אסוואן, החדקל, הפרת, בגדאד, דליית אל–כרמל, ההרכב המוסיקלי צַ'לְרִי בגדאד, הקַאנוּן, העוּד, מואזין, המילים שהידים ופדאיון, המתקשרות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולדיבור החדשותי והפוליטי הישראלי, הֶגְ'רָה (הגירתו של מוחמד ממכה למדינה); הערבית מתקיימת גם כסמל לעולם העבר, ההורים, הבית והנפש; והערבית מופיעה גם כתחביר. הס מסבירה את הקשר של השירה שלה בעברית לעיראקית: "זה תרגום מנטלי. אתה נושא אתך צופן של ידע של השושלת שלך".

בשלב מאוחר ביצירתה של הס, ב"פסטיבל הקצה" – פסטיבל לשירה מזרחית שערכה פרופ' חביבה פדיה בסוכות התשס"ח, 2007, במצפה רמון – היא קראה שיר ראשון שכתבה מעט קודם לכן בערבית-יהודית-בגדאדית. הקהל, שרובו לא היה אמון על הערבית העיראקית, נפעם והגיב בתרועות רמות (אחרי שבאותו פסטיבל הקריא גם שמעון שלוש שיר שלו בערבית-מרוקאית); רוב השיר נכתב למעשה בשתי הלשונות, הערבית-היהודית-הבגדאדית והעברית, מתוך תרגום יחסית מדויק ושיויון יחסי ביניהן (על פי רוב מעברי השפות אחרי בית או שניים), אך הוא נפתח בערבית; רק אחת הנשים בקהל, ילידת עיראק, מבוגרת מהס ומלומדת הן בשפה והן בספרות הערבית, התקוממה על כך שהשיר אינו שיר ממש, כלומר אינו כתוב בערבית הספרותית אלא בניב מדובר של הערבית (היא פנתה אלי ואמרה: "זאת לא שירה. שירה צריך לכתוב בפֻצְחַא").

בעיה זו כלל לא הפריעה למרבית הקהל, שלא התחנך על ברכי הערבית הספרותית. דווקא המצב היהודי שלאחר ההגירה יצר התגמשות מעניינת בעניין זה, של ההבחנה בין גבוה לנמוך, בין ערבית ספרותית למדוברת, למשל ביצירתו המהפכנית במובנים אלו של סמיר נקאש, ששילב אל תוך יצירותיו בערבית הספרותית הרבה מן הערבית-היהודית-הבגדאדית (וכן מן הערבית העיראקית המוסלמית, מן הפרסית, משפות הודיות שונות וכו', בהתאם לרקע העלילה) – תהליך ספרותי שהתאפשר במידה מסוימת דווקא בארץ, בכתיבתו מן השוליים של התרבות הערבית, עם מעבר הקהילה והתפרקותה.

את כותרת השיר סימנה הס בתעתיק לאנגלית של פתיחתו הערבית – בחירה המסמנת את העובדה שהשיר אינו נטוע בתוך מסורת השירה הערבית הכתובה, הכללית, המוסלמית או היהודית (במסורת הכתובה היהודית יש יותר נוכחות לערבית המדוברת, אף על פי שהערבית היהודית גם היא מתפצלת לשתי שפות, כתובה ומדוברת השונות זאת מזאת); גם התעתיק העברי שבו כתבה הס את השיר, הנפתח כך: "כְּנְתוּ בְּרֵיר דְּנִי", מבטא את היותו חיצוני למסורת השירה הערבית-יהודית.

עצם הבחירה לכתוב באותיות עבריות דווקא הולמת את הערבית-היהודית, אבל הס אינה מקפידה על התעתיק הערבי-יהודי אלא על תעתיק הנובע משמיעה, שאינו תמיד אחיד, המושפע הן מהערבית-היהודית-הבגדאדית והן מהעברית הישראלית: כך למשל, האות הערבית ע'ין (غ), המסומנת בערבית כאות עין (ع) עם נקודה מעליה, התקבעה בערבית-היהודית בסימונה כג"ימל לא דגושה, שמבטאה העברי היה זהה, ואילו הס מסמנת אותה כרי"ש בשל שני בילבולים – הרי"ש של העברית הישראלית, מבחינת הגייתה כיום, נמצאת באמצע בין הרי"ש הערבית (ر) לע'ין (غ), בשונה מהגייתה המזרחית הרכה, הזהה לזאת של הרי"ש הערבית (ועל כן השומע הישראלי כמעט ולא מבחין בין האותיות); ואילו בערבית-היהודית-הבגדאדית היתה נטייה להפוך את הגיית הרי"ש (ر) על פי רוב לע'ין (غ), למרות שנשמרה ההבחנה ביניהן בכתיבה; אצל הס אובדת ההבחנה גם בכתיבה; בדומה לכך אין היא מבחינה לעתים בין כּ"ף לקו"ף, ובין ת"ו לטי"ת, גם כן בשל חוסר ההבחנה ביניהן בהגייה העברית הישראלית, בניגוד לעברית העיראקית (אך היא מבחינה בין חי"ת לכ"ף ובין אל"ף לעי"ן).

השיר נפתח: "כְּנְתוּ בְּרֵיר דְּנִי. בַּלְקָט בְּדְנִי מַלְכְּם. / כְּנְתוּ בְּרֵיר אְמְכַּאן… סָר בִּיִי שְק / סָר בִּיִי בְּכָּה / סָרְת בִּיִי כוֹפָה… מְתוּ. מָא תָּם מְנִי שֵיין… הייתי בעולם אחר. אולי בעולמכם / הייתי במקום אחר… נהיה בי חור / נהיה בי בכי / נהיה בי פחד… מתי. לא נשאר ממני כלום"; המשוררת מספרת על מסע שלה לעולם אחר, שהוא מקומו של הציבור אליו היא פונה בשיר (העולם היהודי-ישראלי בן הזמן הזה), מסע אשר גרם לה להשתנות כואבת, לחור, לבכי, לפחד, ובסופו של דבר למוות.

לאחר שהיא מתארת מצב בו למרות שהיא מתה האחרים חשבו שהיא בחיים, מגיע השיר לדבר את הדיבור: "חְכֵּתוֹ רֵיר חָכִּי / סְנָפְתוֹ עַלָא נַפְסִי וּכְבֵּתוּ דְּמוּעִי מִנְבָּטְן רָאסִי / דברתי דיבור אחר / התלוצצתי על נפשי / והסתרתי דמעותי שבעומק ראשי". ועתה היא מבקשת אפשרות אחרת: "הָסָה קָאָרִיד אֲחְכִּי בְּלוּרְתִי לִנְסִיתוּהָ. / מָא אָרִיד אַנְסָהָה. / מָא אָרִיד אַנְסָה מַמָה וּבָּאבָּא / מָא אָרִיד אַנְסָכְּם יַא חָיָיתִי / אִילִי מָעְשְתוֹהְם, וְאָעְרְף כַּן יִנְרָד יְכּוּנוֹן אָחְלָא חָיָית // עכשיו אני רוצה לדבר בשפתי ששכחתיה / איני רוצה לשכוח אותה / איני רוצה לשכוח את אמא ואבא / איני רוצה לשכוח אתכם חיי / אשר לא חייתי אותם, ואני יודעת שהם היו צריכים להיות חיים נהדרים".

השפה הנשכחת מסמלת בעיני המשוררת את שכחת אמה ואביה, את שכחת חייה והפיכתם לחיים אחרים, אותם חייתה במקום חייה שלה שאפשר שהיו יכולים להיות נהדרים; כאן היא ממשיכה ומתארת את התרוקנות חייה רק בעברית, ללא הערבית: "הלך מהם הנהר / הלך מהם הזיכרון / הלך מהם הריח / הלכו הרחובות / הלכנו מהם עד כאן / ומכאן והלאה נלך עד שנמות בתוך הריק"; החיים ללא השפה המקורית, הערבית, והמקום המקורי, בגדאד, אינם חיים, הם מוות בחיים, הליכה בריק.

החיים כאן בישראל הם ניסיון להסתוות, להתאים, תוך כדי הליכה ברחוב, שאינם כמו הרחובות ההם: "קַדָמְשִי בְּדַרְבּ. וִקָאָרִיד אָגְ'בִּרָה לְנָפְסִי / אָסִיר מְתְ'ל כֹּל אֶל אָוָודְם. // אני מהלכת ברחוב. רציתי להכריח את עצמי / להיות כמו כל האנשים // טוּל עְמְרִי גְּ'בָּרְתוּ נַפְסִי וּמַתְקְתוּ אָקוּן רֵיר שֶיין. / וּמִן טָרָף הָיִיי מְתוּ. כֵּף סְרְתוּ רֵיר שֶיין. // כל חיי הכרחתי את עצמי ולא יכולתי להיות דבר אחר / ועל כן מתי. כי הפכתי דבר אחר"; ההשתנות היא סיבת המוות, ההסכמה לרעיון "שצריכה הייתי להיהפך לדבר אחר", ומה שנעשה ואבד אין להשיבו, אין להשיב את האבידה שהיא עצם חיי המשוררת.

והיא ממשיכה בעברית ללא ערבית: "ובכל זאת לא אבדתי גם אם מתי / כי הייתי מן המתים הכי חיים שאפשר לדמיין". נפשה של המשוררת טיילה בבחריין, בבצרה, בסלון בית אביה, היא נשארה בבגדאד, אולי היא נשארה באוטובוס שלקח אותה אל שדה התעופה, ממנו היא המריאה לישראל, אבל היא הגיעה פיזית לישראל, והתנועה בין עיראק לישראל הופכת תנועה בין עולמות, כשישראל מתוארת כ"מקום הזה החזק / אשר האנשים שבו / יש להם ביצים בתוך הלב שלהם".

התנועה בין העולמות הולידה פחד רב, עליו יש לשאול: "לֵיש כָפְתוּ מִנָם / בַּלְכָּט הֻמָא כָפוּ מִנִי / בַּלְכָּט כָפוּ מִן כָוְפָתִי / וְמִן אֵל כוֹפָה מֶל כֻּלַתְנָא / נַהְגַ'מַת נַפְסָה לְאַמִירָה // למה פחדתי מהם / אולי הם פחדו ממני / אולי פחדו מן הפחד שלי / ומן הפחד של כולנו / נהרסה נפשה של אמירה"; פחד הוליד פחד והפך פחד הדדי, אך תוצאתו הסופית היתה שנהרסה נפשה של המשוררת. כך בארץ "האנשים נשברו אחד בשני / נפצעו וצעקו ובכו / חלו והתחזקו / והיו שנפטרו בעודם בחייהם / כרו קבר לעצמם בתוך הרוח שלהם / היו בתוך קטקומבה"; הִשברותם של האנשים המהגרים בארץ הפכה אותם קשורים אלו באלו, כשוברים ונשברים, ויצרה קבוצה גדולה של מתים-חיים שקברו את גופם בתוך נפשם, או את נפשם בתוך גופם, ועברו לחיות כבר בחייהם בתוך קברים. אבל המשוררת, אמנית המיתה והתחייה, "נוסעת באוטו ולוקחת את גווייתי ממקום למקום", יוצאת לנדודים, ומתארת מסע שהשיב אותה לשפתה הערבית-יהודית-בגדאדית, אותו היא מתארת רק בעברית:

"אני נוסעת… מן ירושלים לאור יהודה / ומאור יהודה לירושלים / גיליתי שבאור יהודה יש אור גדול / יש מילים בשפה אחרת / יש מילים בשפתי הלא מדוברת / בשפת נשמתי / נשמתי באור יהודה / רצה מחנות לחנות לקנות לעצמה כסות / לחבר לגופה בגד… וקניתי קלטות לשמוע את השפה מבית אבי / ואת תפילותיו / ומצאתי זמן חרב / בתוך גופי ובתוך מחילותיו / והבטתי שם מבעד לאשנב הזכוכית / וראיתי איך מבעד לחלון הקריסטל / פוחלצה עדה שלמה / בתוך שמשותיו // לא זענו ולא נענו / רק היינו מאובנים / חיים חיים משונים / מפונים מעצמנו / דוברי שפה זרה / כי בבואנו לציון היינו כחולמים למלא שחוק פינו / ואת לשוננו רינה".

הערבית-היהודית-הבגדאדית היא "שפה אחרת", היא "שפתי הלא מדוברת", היא "שפת נשמתי", היא "השפה מבית אבי", והיא מתקיימת עדיין באור יהודה, שם נמצא מרכז מורשת יהדות בבל, ובו מתקיימות באופן תדיר הופעות של מוסיקה עיראקית; שם מוצאת המשוררת "אור גדול", שם היא מוצאת את המוסיקה היהודית-עיראקית, ורצה לקנותה בחנויות, חשה כמי שקונה לעצמה כסות, מחברת לגופה בגד; אבל המציאה מחדש של הזמן החרב המתרחש בגיאוגרפיה אחרת, באור יהודה, אינה מביאה גאולה שלמה, אלא תחושה שבמקום בו נמשכת התרבות הישנה בערבית היא בעצם מפוחלצת, ניצבת כמוצג מוזיאוני מאחורי זכוכית, וצאצאיה, יהודי עיראק, חיים בארץ כריקים, מדברים "שפה זרה", עברית, "מפונים מעצמם", בלי שהתגשמה התמונה התנ"כית של שיבת ציון: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (תהילים קכ"ו, א'-ג').

בסיום השיר מתנצחת המשוררת עם מי ששואל אותה האם בבגדאד היה לה טוב יותר:

"וכי מה תרצו שאומר: "טוב למות בעד ארצנו"? / אני יודעת שתרצו להכות אותי בשישים נעליים / תרצו לירוק בפני / תרצו לומר לי "וכי למה, האם בבגדד היית נשארת?" // אולי טוב היה אם מתּי בעדה… וכמו שאומר הפתגם העיראקי / אַנַא בִּיַדִי גַ'רַחַת אִידִי / וַסַמוּנִי גַ'רַחַת אֶל אִיד // בַּעְד אֶל נִידַאם מַה יַפִיד // אני בידי פצעתי את ידי / וכינוני פוצעת היד // ואחרי החרטה לא יעזור".

בדברים אלו מהפכת הס את המיתוס הציוני, על טרומפלדור הזועק לפני מותו "טוב למות בעד ארצנו", וקובעת כי טוב היה לוּ היא היתה מתה בעבור בגדאד; היא יודעת כי קביעה זאת תקומם עליה את שומעיה הישראלים, אבל משיבה להם בפתגם עיראקי, דרכו היא מאשימה את עצמה בפציעתה, היא הפוצעת והיא הפצועה, והחרטה לא תהיה לה לעזר. הס מבטאת בשירה זה מצב בו גם העברית היא "שפה זרה", וגם הערבית-היהודית-הבגדאדית היא "שפה אחרת", והתנועה ביניהן היא תנועה של זיכרון ושכחה, של הדחקה וחרטה; מן הערבית של ילדותה היא רצה בצעירותה אל העברית להישאב אליה, לעזוב את בית הוריה, אך מן העברית היא מבכה את השפה המתה, גם במילים של השפה ההיא, "עכשיו אני רוצה לדבר בשפתי ששכחתיה / איני רוצה לשכוח אותה / איני רוצה לשכוח את אמא ואבא / איני רוצה לשכוח אתכם חיי / אשר לא חייתי אותם".

בהעמידה את שתי השפות יחד חותרת הס תחת חד-הלשוניות העברית אליה כיוונה הישראליות, וחוזרת אל היהדות העומדת פעמים רבות בשתי שפות, מקור ותרגום, עברית וארמית, עברית וערבית, עברית ויידיש, עברית ולאדינו; בכך היא יוצרת זרות של שתי השפות, אבל גם מחזירה אותן אל מקום מוכר, משותף, אשר הפך בארץ לא טבעי; בכך היא מורדת בנוסח המאזו'רי, המובן מאליו, של הרבה מן הספרות העברית הישראלית החדשה, שטיהר את העברית מאחיותיה ומיהדותה, ומזכירה לקוראיה את המידות השונות בהן הם זוכרים או לא זוכרים את שפות אבותיהם ואמותיהם.

פורסם גם באתר העוקץ, 1.8.2012

שירה של אמירה הס:

‏K’ntu B’reir D’ni / אמירה הס

כנתו בריר דני. בלקט בדני מלכם.
כנתו בריר אמכאן
בלכאת בלמכאן מלכם
כנתו קעדי מא בינתכם
כנתו בריר נשמה
מא בנשמתי.

סר ביי שק
סר ביי בכה
סרת ביי כופה.
מא ערפתו אש אסווי
מתו. מא תם מני שיין.

הָיִיתִי בְּעוֹלָם אַחֵר. אוּלַי בְּעוֹלָמְכֶם
הָיִיתִי בְּמָקוֹם אַחֵר
אוּלַי בַּמָּקוֹם שֶׁלָּכֶם
הָיִיתִי יוֹשֶׁבֶת לֹא בֵּינֵיכֶם
הָיִיתִי בִּנְשָׁמָה אַחֶרֶת
לֹא בְּנִשְׁמָתִי.

נִהְיָה בִּי חוֹר
נִהְיָה בִּי בְּכִי
נִהְיָה בִּי פַּחַד
לֹא יָדַעְתִּי מָה אֶעֱשֶׂה
מַתִּי. לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנִּי כְּלוּם.

מא ערפתו מא תם מני שיין.
כיף כמלתם אנא עיישי.
עבלכם אכויי רובן עייש
עבלכם תקנה נכון.
לֹא יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא נוֹתַר מִמֶּנִּי כְּלוּם.
כִּי חֲשַׁבְתֶּם אֲנִי חַיָּה.
סְבַרְתֶּם אָחִי רְאוּבֵן חַי.
חָשַׁבְנוּ שֶׁיָּכֹלְנוּ לִהְיוֹת. שֶׁיָּכֹלְנוּ לִהְיוֹת.

תווג'ענה. נפשי כאנת בלהג'ראן
ודרבי דרב כלו תייה.

חכתו ריר חכי
סנפתו עלא נפסי וכבתו דמועי מנבטן ראסי
דִּבַּרְתִּי דִּבּוּר אַחֵר
הִתְלוֹצַצְתִּי עַל נַפְשִׁי
וְהִסְתַּרְתִּי דִּמְעוֹתַי שֶׁבְּעֹמֶק רֹאשִׁי.

הסה קאריד אחכי בלורתי לנסיתוה.
מא אריד אנסהה.
מא אריד אנסה ממה ובאבא
מא אריד אנסכם יא חייתי
אילי מעשתוהם, ואערף כן ינרד יכונון אחלא חיית

עַכְשָׁו אֲנִי רוֹצָה לְדַבֵּר בִּשְׂפָתִי שֶׁשְּׁכַחְתִּיהָ
אֵינִי רוֹצָה לִשְׁכֹּחַ אוֹתָהּ
אֵינִי רוֹצָה לִשְׁכֹּחַ אֶת אִמָּא וְאַבָּא
אֵינִי רוֹצָה לִשְׁכֹּחַ אֶתְכֶם חַיַּי
אֲשֶׁר לֹא חָיִיתִי אוֹתָם, וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהֵם הָיוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת חַיִּים נֶהֱדָרִים.

הָלַךְ מֵהֶם הַנָּהָר
הָלַךְ מֵהֶם הַזִּכָּרוֹן
הָלַךְ מֵהֶם הָרֵיחַ
הָלְכוּ הָרְחוֹבוֹת
הָלַכְנוּ מֵהֶם עַד כָּאן
וּמִכָּאן וְהַלְאָה נֵלֵךְ עַד שֶׁנָּמוּת בְּתוֹךְ הָרִיק.

קדמשי בדרב. וקאריד אג'ברה לנפסי
אסיר מת'ל כל אל אוודם.

אֲנִי מְהַלֶּכֶת בָּרְחוֹב. רָצִיתִי לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמִי
לִהְיוֹת כְּמוֹ כָּל הָאֲנָשִׁים.

טול עמרי ג'ברתו נפסי ומתקתו אקון ריר שיין.
ומן טרף היי מתו. כף סרתו ריר שיין.
כָּל חַיַּי הִכְרַחְתִּי אֶת עַצְמִי וְלֹא יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת דָּבָר אַחֵר
וְעַל כֵּן מַתִּי. כִּי הָפַכְתִּי דָּבָר אַחֵר.
כִּי חָשַׁבְתִּי שֶׁצְּרִיכָה הָיִיתִי לְהֵהָפֵךְ לְדָבָר אַחֵר
כִּי חָשְׁבוּ שֶׁצָּרִיךְ לְהָפְכֵנִי.
ראדו יקלבוה לדני עלה ראסי
רָצוּ אֶת אֵלֶּה הַחַיִּים בְּתוֹךְ הָרִיק רָצוּ לַהֲפֹךְ אֶת הָעוֹלָם עַל רֹאשִׁי
רדו אלדני מאלי תקון מאלם
רָצוּ שֶׁעוֹלָמִי יִהְיֶה עוֹלָמָם
מִבְּלִי שֶׁהִכִּירוּ אוֹתִי
מִבְּלִי שֶׁהִכִּירוּ אֶת עוֹלָמִי
וְלֹא יָדְעוּ שֶׁהֵם רוֹצִים
עַל כֵּן עָשׂוּ מַעֲשִׂים שֶׁלֹּא יֵעָשׂוּ
הֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁהֵם עוֹשִׂים מַעֲשִׂים
אִישׁ לֹא יָדַע שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה
רַק הַמַּעֲשֶׂה נַעֲשָׂה מִבְּלִי לְהָשִׁיב לִי אֶת הָאֲבֵדָה שֶׁהִיא אֲנִי.
וּבְכָל זֹאת לֹא אָבַדְתִּי גַּם אִם מַתִּי
כִּי הָיִיתִי מִן הַמֵּתִים הֲכִי חַיִּים שֶׁאֶפְשָׁר לְדַמְיֵן.

אבטן נפסי אמירה כאנת בלכת בחריין
בלכת כנת בבסרה
בלכנאת כאנת בלסלון מל בית אבוהה
היי תמת ווניק
בס ג'ת להון

בְּתוֹךְ נַפְשִׁי אֲמִירָה הָיְתָה אוּלַי בְּבַּחְרֵיין
אוּלַי הָיְתָה בְּבַּצְרָה
אוּלַי הָיְתָה בְּסַלּוֹן בֵּית אָבִיהָ
הִיא נִשְׁאֶרֶת שָׁם
אֲבָל בָּאָה לְפֹה.

בלכאת תמת אמירה בטן אסיירה
אלד'י אכד'תה להיי דני

אוּלַי נִשְׁאֲרָה אֲמִירָה בְּתוֹךְ הָאוֹטוֹבּוּס
שֶׁלָּקְחָה אֶל הָעוֹלָם הַזֶּה
להיי לדוולה
לָאָרֶץ הַזֹּאת
להאד'הה למכאן אלקוו
אלאד'יי לאוודם אלבינו
ענדם כס'ווה בטן קלבם

לַמָּקוֹם הַזֶּה הֶחָזָק
אֲשֶׁר הָאֲנָשִׁים שֶׁבּוֹ
יֵשׁ לָהֶם בֵּיצִים בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלָּהֶם
אֲנָשִׁים עִם בֵּיצִים
עִם רוּחַ קָשָׁה
אֲנָשִׁים בֵּיצָה קָשָׁה
וְגַם אֲנָשִׁים שֶׁפִּתְאוֹם בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ נִרְאִים טוֹבִים מְאוֹד

ליש כפתו מנם
בלכט המי כפו מני
בלכת כפו מן כופתי
ומן אל כופה מל כלתנא
נהג'מת נפסה לאמירה
לָמָּה פָּחַדְתִּי מֵהֶם
אוּלַי הֵם פָּחֲדוּ מִמֶּנִּי
אוּלַי פָּחֲדוּ מִן הַפַּחַד שֶׁלִּי
וּמִן הַפַּחַד שֶׁל כֻּלָּנוּ
נֶהֶרְסָה נַפְשָׁהּ שֶׁל אֲמִירָה

כאנו אוודם אלאד'י אכד'ו חיביי וסקתו
אכו אוודם מן ד'חקו עלא רירם
סקתוה לנפשם סוו נפשם קוויין

הָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁבָּלְעוּ כַּדּוּר וְשָׁתְקוּ
הָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁכַּאֲשֶׁר צָחֲקוּ עַל הָאַחֵר
הִשְׁקִיטוּ אֶת נַפְשָׁם עָשׂוּ עַצְמָם חֲזָקִים
עָשׂוּ עַצְמָם מִתְגַּבְּרִים עַל הַפַּחַד
כִּי שָׁבְרוּ אֶת הַמַּרְאָה שֶׁלָּהֶם
בְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁל הָאַחֵר.

אלאוודם תקסרו ווחד בלכך
ג'רחו ג'רחו ווד'חקו ובכו
תווג'עו וקוו,
הָאֲנָשִׁים נִשְׁבְּרוּ אֶחָד בַּשֵּׁנִי
נִפְצְעוּ וְצָעֲקוּ וּבָכוּ
חָלוּ וְהִתְחַזְּקוּ
וְהָיוּ שֶׁנִּפְטְרוּ בְּעוֹדָם בְּחַיֵּיהֶם
כָּרוּ קֶבֶר לְעַצְמָם בְּתוֹךְ הָרוּחַ שֶׁלָּהֶם
הָיוּ בְּתוֹך קָטָקוֹמְבָּה.

כאספר בלסיירה וקאכד'ה לג'נזתי מן אמקאן למקאן

אֲנִי נוֹסַעַת בָּאוֹטוֹ וְלוֹקַחַת אֶת גְּוִיָּתִי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם
מִן יְרוּשָׁלַיִם לְאוֹר יְהוּדָה
וּמֵאוֹר יְהוּדָה לִירוּשָׁלַיִם
גִּלִּיתִי שֶׁבְּאוֹר יְהוּדָה יֵשׁ אוֹר גָּדוֹל
יֵשׁ מִלִּים בְּשָׂפָה אַחֶרֶת
יֵשׁ מִלִּים בִּשְׂפָתִי הַלֹּא מְדֻבֶּרֶת
בִּשְׂפַת נִשְׁמָתִי
נִשְׁמָתִי בְּאוֹר יְהוּדָה
רָצָה מֵחֲנוּת לַחֲנוּת לִקְנוֹת לְעַצְמָהּ כְּסוּת
לְחַבֵּר לְגוּפָהּ בֶּגֶד

אֵין בֶּגֶד שֶׁמַּתְאִים לִי
אֵין מִדָּה שֶׁתַּהֲלֹם אוֹתִי
אֵין צֶבַע שֶׁיִּמְצָא חֵן בְּעֵינַי
וְרָצִיתִי מֵהַוָּרֹד הַזֶּה
וּמָאַסְתִּי בְּכָל זֶה
וְקָנִיתִי קַלָּטוֹת לִשְׁמֹעַ אֶת הַשָּׂפָה מִבֵּית אָבִי
וְאֶת תְּפִלּוֹתָיו
וּמָצָאתִי זְמַן חָרֵב
בְּתוֹךְ גּוּפִי וּבְתוֹךְ מְחִלּוֹתָיו
וְהִבַּטְתִּי שָׁם מִבַּעַד לְאֶשְׁנַב הַזְּכוּכִית
וְרָאִיתִי אֵיךְ מִבַּעַד לְחַלּוֹן הַקְּרִיסְטָל
פֻּחְלְצָה עֵדָה שְׁלֵמָה
בְּתוֹךְ שִׁמְשׁוֹתָיו

לֹא זַעְנוּ וְלֹא נַעְנוּ
רַק הָיִינוּ מְאֻבָּנִים
חַיִּים חַיִּים מְשֻׁנִים
מְפֻנִּים מֵעַצְמֵנוּ
דּוֹבְרֵי שָׂפָה זָרָה
כִּי בְּבוֹאֵנוּ לְצִיּוֹן הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים לְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּינוּ
וְאֶת לְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה.

מעי מעי אוחילה
קִירוֹת לִבִּי הוֹמֶה לִי לִבִּי שֶׁאֵיךְ אַחֲרִישׁ
כִּי קוֹל שׁוֹפָר בְּלִי תְּרוּעָה
הָיְתָה נַפְשִׁי וְקוֹלָהּ בִּדְמָמָה

אערף סא תד'רבוני 60 כאלה
סא תרדון תפלון בווצ'י
תרדון תקלון ליש? אברדד אילה כאן תמתי אחסאן?

וְכִי מָה תִּרְצוּ שֶׁאוֹמַר: "טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ"?
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁתִּרְצו לְהַכּוֹת אוֹתִי בְּשִׁשִּׁים נַעֲלַיִם
תִּרְצוּ לִירוֹק בְּפָנַי
תִּרְצוּ לוֹמַר לִי "וְכִי לָמָּה, הַאִם בְּבַּגְדָּד הָיִית נִשְׁאֶרֶת
הָיָה לָךְ טוֹב יוֹתֵר?".
אוּלַי טוֹב הָיָה אִם מַתִּי בַּעֲדָהּ.
אֲבָל סִבַּת הַמָּוֶת לֹא כָּל כָּךְ בְּרוּרָה לִי
אִם כִּי יְדוּעָה לִי לֹא נְהִירָה הִיא לִי
אִין בִּי נְהַרְדְּעָא לָדַעַת אֶת כָּל הַמִּיתָה הַזֹּאת

וּכְמוֹ שֶׁאוֹמֵר הַפִּתְגָּם הָעִירָאקִי
אנא בידי ג'רחת אידי
וסמוני ג'רחת אל איד

בעד אל נידאם מה יפיד

אֲנִי בְּיָדִי פָּצַעְתִּי אֶת יָדִי
וְכִנּוּנִי פּוֹצַעַת הַיָּד

וְאַחֲרֵי הַחֲרָטָה לֹא יַעֲזֹר