ר' ישראל נג'ארה, חיים נחמן ביאליק ובוז

"מה שה'דון ז'ואן' האיטלקי מזמר לסיניורא שלו באיטלקית מאחורי החלון בליל אביב"

רבי ישראל נג'ארה היה אחד המשוררים והמוסיקאים המהפכניים ביותר בהיסטוריה של היצירה היהודית. הוא נולד ב-1555 בצפת למשפחה של גולים מספרד, חי בין השאר בדמשק, שימש ברבנות בקהילת עזה, ועם מותו, ב-1628, נקבר בבית-העלמין היהודי של העיר עזה. הוא היה אדם של חיבורים הנראים כיום בלתי אפשריים: רב אשר הלך לבתי הקפה להאזין למוסיקה הפופולארית, יהודי מאמין נלהב אשר הכיר לעומקה את המיסטיקה של המסדרים הסוּפים ואת המוסיקה של הטקסים המוסלמים, פייטן ודרשן אשר שילב בשירת הקודש שלו דימויים ארוטיים עזים.

נג'ארה הוביל מהפכה כפולה בפיוט היהודי: הן בסוג החיבור ההדוק שיצר בין המוסיקה לטקסט, והן בסימביוזה שיצר בשיריו בין מוסכמות שירת החול הערבית-ספרדית, ובמרכזה שירת האהבה, לבין שירת הקודש. נג'ארה פעל מתוך ידע עמוק בתורת המקאם הערבית והתורכית, והעמיד את פיוטיו על לחני שירים ערביים, תורכיים וספרדיים. על פי רוב, היה מציין בראש השיר את המקאם שבו השיר מושר ואת מילות הפתיחה של השיר הזר, שעל פיו חובר. שיטה זו של נג'ארה, שיצרה חיבור הדוק בין לחן מקומי קיים ואהוב, שפעמים רבות במילותיו המקוריות היה שיר אהבה או שיר אסלאמי, לבין מילות קודש עבריות חדשות, התקבלה על ידי רוב הפייטנים שפעלו במזרח לאחר מותו.

גם מהפכנותו של נג'ארה בהקשר של הלשון והתוכן השפיעה לדורות על מרבית הפייטנים בקהילות היהודיות בעולם המוסלמי. נג'ארה חיבר בין שתי המסורות הגדולות שאותן ירש: שירת החול הספרדית-ערבית ושירת הקודש ויצר מהן מסורת חדשה. בשירתו של נג'ארה, ציורי האהבה של שירת החול הספרדית, אשר נשענה על שיר השירים ועל שירת האהבה הערבית, הדוד והרעיה, ההשתוקקות והמרחק, הנדודים ואיחוד האוהבים, נכנסו דרך תמונות ארוטיות עזות כשיח בין המאמין לאלוהיו.

כבר בימי חייו עוררה הצלחתו העזה של נג'ארה (שהיה גם המשורר העברי הראשון שראה בחייו את ספר השירים שלו מוצא לאור) התנגדות: הגאון מנחם די לונזאנו, שבעצמו כתב פיוטים, אך זכה להצלחה פחותה בהרבה מזו של נג'ארה, אמר עליו שהוא "התיר עצמו לומר לה' יתברך כל מה שהנואפים אומרים זה לזה" ("שתי ידות", דף קמב), וכן "שאינו מבדיל בין שבת לט' באב" (בבטלו הקינה לפני השמחה); המקובל רבי חיים ויטאל כתב עליו ב"ספר החזיונות" כי שיריו אמנם טובים, אך הוא בעצמו "פיו דובר נבלה וכל ימיו שיכור", והסביר כי לפיכך "אסור מי שידבר עמו ומי שיוציא מפיו הפזמונים שחיבר"; ויטאל סיפר כי נג'ארה נוהג לשורר כשזרועותיו חשופות, אחרי שהניח כובעו על הקרקע ולראשו רק עראקייא (כיפה גדולה) אדומה, מתרועע עם ריקנים ואוכל ושותה בחברתם, וטען כי נג'ארה חילל שבת, אכל בשר ויין בימי בין המצרים ואף שר בהם מזמירותיו, קיים משכב זכר ושכב עם אישה גויה, ולכן "אסור ליהנות לו ואסור לתת לו כתובה או גט לכתוב וכמעט שראוי לפוסלן".

לעומת זאת, מסופר בספר "חמדת הימים" על גדול הדור, האר"י, שהפך לסמלה של צפת של המאה ה-16: "שהיה בזמנו הרב ישראל נג'ארה ז"ל והיה נעים זמירות ישראל, וי"א [ויש אומרים] שהגיד עליו האר"י זלה"ה שהיה ניצוץ דוד הע"ה [המלך עליו השלום]. ופעם אחת בליל ש"ק [שבת קודש] היה החכם הנז' [הנזכר] שורר על שולחנו כמנהגו הטוב וראה האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] מלאכים לאלפים ורבבות עולים ויורדים בביתו לשמוע אל הרינה, כי כל שיריו היו ברוח הקודש". וכך, בסופו של דבר, למרות הויכוחים סביב דמותו, התקבלה שירתו של נג'ארה ככתובה ברוח הקודש, ופיוטיו הרבים והמגוונים נפוצו כבר בימי חייו בקהילות רבות, והתקבלו לאחר מותו ברוב הקהילות היהודיות, בארצות האימפריה העות'מאנית והעולם המוסלמי, וכן בהודו ובמזרח אירופה.

דווקא במפנה המאה ה-20 עלה מחדש קול ההתנגדות לרבי ישראל נג'ארה, הפעם מצדו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, במאמרו "שירתנו הצעירה". ביאליק יצא כנגד העירוב והשעטנז המאפיינים את שירת נג'ארה, והתלונן על "האנחה הגלותית, המשונה והמיוחדת, שטבעה ליהד במגע אפילו שירי עגבים איטלקיים וניגוניהם". לדברי ביאליק: "רוב פזמוניו הדתיים של רבי ישראל נג'ארה, הפזמונים עם ניגוניהם, הם מיני סירוסים ושנויים מסוג זה; ומה שה'דון ז'ואן' האיטלקי עם צרור הפרחים שבידו מזמר לסיניורא שלו באיטלקית מאחורי החלון בליל אביב – רבי ישראל נג'ארה, עם האפר שעל ראשו, מזמר באותו ניגון עצמו ובלשון הקדש כלפי קודשא-בריך-הוא ושכינתיה אצל ארון הקדש בשעת תיקון חצות…"

דווקא ביאליק, כחילוני-מודרניסטי, התקשה להתמודד עם החיבור של ארוטיקה ותשוקה לאהבת האל, חיבור המצוי בלב החוויה המיסטית, וביקש להגחיך אותו כמעין עמידה של דון ז'ואן איטלקי בבית הכנסת, בשל חריגות חיבור זה, לחוויה האורתודוכסית הלגיטימית בעיני החילוני; ביאליק הלאומי-מודרניסטי (שהיה מצוי בלב הפרויקט הלאומי של יצירת תרבות עברית לאומית, "מנוקה" מהשפעות זרות) התקשה להתמודד עם השעטנז המצוי בלב חווייתו היהודית של נג'ארה, ועם פתיחותו לתרבויות הגויים, וראה בכך "סירוסים" ושילוב בלתי סביר בין תרבות "זרה" לבין לשון הקודש. כך ביאליק המודרני, בחפשו אחר מקום תרבותי-לאומי טהור, נרתע ממעברי הזהות והקרבה המאיימים בין המאהב לבין המתפלל, בין החוגג לבין הנאנח והמתאבל ובין היהודי לבין הגוי, בפיוט נמשך ערבוב "לא מודרני" זה גם במאה העשרים, למשל בפיוטו של רבי דוד בוזגלו לליל המימונה, "אתם יוצאי מערב": "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים… וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה… וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי… שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים".

ביאליק בחר באופן מעניין ואולי מפתיע לתאר את הקשר של נג'ארה לתרבויות הגויים דרך הקשר לתרבות האיטלקית (שסימלה עבורו מפגש בין אירופה לים התיכון); תרבות זו אכן הייתה חלק ממרחב הדיאלוג של נג'ארה, אך מרכזית פחות מן הדיאלוג האינטנסיבי שלו עם התרבות הערבית והתורכית; במקומות אחרים התלונן ביאליק על השפעת התרבות הערבית על השירה העברית, וכתב על רבי יהודה הלוי ש"התפר של טליתו המחודשת ערבי היה במקצת", ועל שירת ספרד כולה: "לדעתי, ירדה ונסתרסה השירה העברית בספרד רק מפני זה שחיקתה ושעבדה את עצמה לצורות השירה הערבית ולא המשיכה את שירת התנ"ך"; מושגי החיקוי והשעבוד שבהם משתמש ביאליק תופסים את התרבות היהודית והערבית כתרבויות נפרדות עם יחס חד כיווני ביניהן, ושוללים את האפשרות לראות את היהודים כמי שפעלו ביצירתם בתוך התרבות הערבית, והשתמשו בכליה תוך שינוי וגיוון על פי בחירתם.

פיוטיו של נג'ארה התחברו מתוך פתיחות לתרבויות הגויים, ובעיקר התורכית והערבית, ומתוך מפגש והתכה מחדש של עולמות קודש וחול, מילים ומוסיקה, הלכה ואהבה, אמונה וארוטיקה, ישראל והעמים. ביאליק שלל כל אלו כתופעות גלותיות, הנובעות מחוסר עצמאותו של העם היהודי, ומעירובו התרבותי והלשוני עם תרבויות זרות. ביאליק, מתוך תפיסה זו על היצירה היהודית בגולה, כתב על השירה היהודית שקדמה לו באחד משיריו: "כִּי מַה-שִּיר יִשְרָאֵל בַּגּוֹלָה – צִיץ יָבֵש"; באופן מעניין שיר זה, "שירת ישראל", נכתב בניסן תרנ"ד בגולה, כפי שרוב יצירתו של ביאליק נכתבה מחוץ לארץ ישראל, ואילו רוב שירת נג'ארה, לה מייחס ביאליק גלותיות, נכתבה בארץ ישראל.

פיוטים של ר' ישראל נג'ארה בביצועים שונים באתר הזמנה לפיוט.
קצת על נג'ארה וההקשר של כתיבתו עוד קודם כאן וכאן.

פרוייקט ה"לא-ציקלופדיה" בשיתוף כתב העת "הכיוון מזרח" עוסק בתופעת הבוז למוזיקה ותרבות ויועלה בגיליון הקרוב שלו. לכל הערכים בפרוייקט.
עלה לראשונה ב"קפה גיברלטר".

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת שירה, מוזיקה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ר' ישראל נג'ארה, חיים נחמן ביאליק ובוז

  1. מזרחי ברוח, אשכנזי בבשר הגיב:

    מעורר מחשבה.
    כרגיל אצל בני אדם (ועדין יהודים בכלל זאת),
    גם ההאשמות האשכנזיות הן קודם כל האשמה עצמית מודחקת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s