עכשיו אחרי שעמוד העשן התפזר

עכשיו אחרי שעמוד העשן התפזר (לזמן מה), ונחתמה הפסקת אש בין ישראל, החמאס, מצרים, ארצות-הברית והאו"ם, צריך לחשוב על ההמשך, וזה הכרחי שיהיה בשני כיוונים: האחד הוא שינוי המדיניות הכלכלית-חינוכית-חברתית ביחס לדרום הארץ, כך שהחיבוק המילולי והקיטשי של הממשלה והתקשורת עם תושבי הדרום יתורגם גם לכסף; והשני הוא חתירה להסדר ישראלי-פלסטיני, מתוך הבנה שהמשך סבבי האלימות אינם פותרים את האלימות, אלא להפך, רק מחריפים את המצב, מרחיקים הסדר, וכמובן גורמים לפגיעה כבדה בחיי אדם ובתקווה לחיים.

            בכל מלחמה בדרום נשלף החיבוק של משדרי הטלוויזיה, וכן חיבוק השרים המבקרים ומצטלמים בערים המופגזות, אך הדרישה האמיתית של תושבי הדרום היא לשינוי תקציבי רציני ולאורך זמן: שינוי ההשקעה בחינוך כך שהתקצוב לתלמידים ולמוסדות בדרום הארץ יהיה שווה לתקצוב בערים המבוססות במרכז (אי-השיוויון נובע בחלקו מההבדל באפשרות העיריות במרכז להוסיף על התקצוב הממשלתי); שינוי ההשקעה ברפואה, כך שמספר מיטות האשפוז בדרום, לדוגמא, יושווה למספר במרכז הארץ; שינוי באפשרויות התעסוקה בדרום, והרחבת הנגישות התחבורתית, בין השאר באמצעות תחבורה ציבורית, למרכזי תעסוקה במרכז הארץ; שינוי גבולות השיפוט של הרשויות בעיירות הפיתוח בדרום כך שלא יהיו על סף קריסה, ויכללו אזורים מניבי ארנונה המצויים כיום בתחום המועצות האזוריות – כך למשל שדרות תקבל את מכללת ספיר והארנונה שלה, דימונה את הארנונה ממפעלי ים המלח וכו'; הכרה ביישובים הבדווים הלא-מוכרים (במלחמה האחרונה אחד ההרוגים היה מן הכפר הלא-מוכר אל-עראקיב, שנהרס עשרות פעמים על-ידי הרשויות), חיבורם לתשתיות ותיכנון לטווח ארוך באופן צודק.

            לצד דאגה אמיתית לדרום, צריכה להיות דאגה אמיתית להגעה להסדר, מתוך הבנה שהשיבה אל מעגל האלימות רק מוכיחה את חוסר התוחלת שלו וחוסר התקווה שלו, ומתוך הבנה שהמשך הסטטוס-קוו פירושו המשך מעגל האלימות. על הציבור הישראלי לבחור מצדו בין פתרון של שתי מדינות לשני עמים לפתרון המדינה האחת. פתרון של שתי מדינות יכול להתבצע על-ידי קבלה של היוזמה הערבית, שיבה לגבולות 67, הקמת שתי ערי בירה בירושלים, ישראלית ופלסטינית, פתרון הוגן לפליטים – חלקם בשיבה, חלקם בפיצוי כספי, חלקם במעבר למדינה הפלסטינית החדשה, חלקם בשיקום במקומות חייהם, והבטחת זכותם של המתנחלים להישאר במקומותיהם כאזרחי פלסטין, תוך צמצום שטחי השיפוט של ההתנחלויות ופיצוי על שטחי השיפוט הנותרים בידיהן בתוספת שטח מקביל משטח ישראל למדינה הפלסטינית. פתרון המדינה האחת יתבצע על-ידי הקמת ממשלת מעבר זמנית משותפת, יהודית-פלסטינית, אשר תתחיל בביצוע מהלך מתקן של צדק חלוקתי לפליטים פנימיים פלסטינים, וכן לתושבי עיירות הפיתוח מול מועצות אזוריות, ולאחר מכן בחירות משותפות לפרלמנט משותף לכל שטחי ישראל והשטחים, על-פי הכלל שנקבע עם תום האפרטהייד בדרום-אפריקה: אדם אחד – קול אחד.

            לסיום, ואף על פי שהדברים לכאורה אינם קשורים, הם למעשה קשורים מאוד בעיני: היום, 67 שנים לאחר השואה, הגיע הזמן לנתק באופן חד-צדדי את היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה ואוסטריה. הגיע הזמן להפנות הרבה מן האגרסיות שלנו כלפי אומות העולם, שנוצרו בצדק בעקבות ההשמדה בשואה, ושבלתי-נמנע שנבקש לבטא אותן, אל המקור האמיתי שלהן, שהוא גרמניה (ואומות אירופאיות נוספות שסייעו בידה), ולא אל המקור המדומיין שלהן, שאליו אנחנו משליכים אותן, שהוא הפלסטינים.

            יתכן שרק ניתוק היחסים עם גרמניה, ושמירת טינה אמיתי כלפי גרמניה לאורך עוד דורות ארוכים, יאפשרו בסופו של דבר הגעה להסדר עם הפלסטינים, וגם יעשו צדק עם זכר השואה וקורבנותיה.

 

עזה כלל אינה קיימת, דברים שנכתבו ב-2009 במלחמת "עופרת יצוקה", והורחבו עתה

על רגשי טינה לגרמניה

 

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על עכשיו אחרי שעמוד העשן התפזר

  1. shara הגיב:

    ניתוח מקיף וענייני
    תודה

  2. אלמוג,
    ממשלתנו אכן צבועה: רק כמה ימים לפני המבצע הודה שטייניץ בקיפוח תושבי הדרום והפריפריה.
    בחלק מהמקרים, מדובר בסוג של עבדות (אלישיב רייכנר גם כתב על זה לפני כשנה): לוקחים אלפי אנשים למחנה עבודה, משלמים להם שכר מינימום והעיר ממנה הם באים מיובשת ממשאבים, בעוד המדינה יושבת בחיבוק ידים.
    זאת, למרות שהמדינה נושאת בעלויות רבות בשל תחלואי הייבוש הזה (עוני, פשיעה, אלימות וכו').
    בגלל זה (וגם מבחינה מוסרית פשוטה) יש למדינה את הזכות – והחובה – להחליט על ניתוב משאבים שיתקן את כשל השוק המדיני הזה: חברי הכנסת הבאה צריכים ליצור נוסחה המגדירה יחס/מפתח כלשהו הקושר בין כמות העובדים במפעל (נגיד במפעלי ים המלח), לבין חלקם של הערים ממנה הם באים (למשל דימונה) בארנונה שמקבלת המועצה האזורית ממפעל זה. כוח עבודה אינו מושג כלכלי בלבד. הוא מבטא השתתפות של אזרחים בשוק העבודה, וחובה המדינה להיות ערבה לתגמולם.
    לגבי יוזמת השלום: האם הרשות הפלסטינית (וצאצאי הפליטים) יהיו מוכנים לוותר על זכות השיבה באופן כה משמעותי
    כפי שכתבת? מתי והאם אונר"א תוסב סוף סוף לרשות לשיקום הפליטים ולא לשימור פליטותם?

  3. almog behar הגיב:

    תודה נדבר על דבריך המשמעותיים!
    הלוואי ורעיונותיך יתקבלו בכנסת הבאה עלינו לרעה, וישנו את העיוותים שבקבלת הארנונה הנמוכה מאזורי תעשייה בעיירות פיתוח וערים ערביות.
    לגבי יוזמת השלום – כל מי שקורא את יוזמת השלום הערבית (ובמקורה הסעודית) יודע מה הכוונה.
    אם תקום מדינה אחת – כמובן שכל הפליטים יוכלו לחזור, אם רצונם בכך לכל חלקי המדינה.
    אם יקומו שתי מדינות – כמובן שיהיו נוסחאות לשאלת הפליטים, בין שיבה למדינת ישראל, מעבר למדינה הפלסטינית, פיצוי כספי וקליטה בארצות חייהם כיום – הדברים נאמרו כבר פעמים רבות, ובאופן הכי מפורש ביוזמת השלום של הליגה הערבית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s