על אהרון אלמוג

מואיז בן-הראש כתב פעם בביקורת על ספר שירה של שלמה אביו שהוא מדור המשוררים הנשכח, הדור המזרחי הפרה-ארז-ביטוני, וזה נכון: שלמה זמיר, אהרון זכאי, אהרן אלמוג, משה סרטל, טוביה סולמי, שלמה אביו, רצון הלוי, יואב חייק ומשוררים אחרים, לא זכו למקום שמגיע להם בדורם מהמרכז הספרותי האשכנזי, למרות שהם בהחלט היו בדיאלוג עם השירה העברית האשכנזית בת זמנם, ולא ביקשו להגדיר את עצמם תחת הגדרה נפרדת כמשוררים מזרחים, ולא היו יותר "עדתיים", לא משנה מה המילה הזאת אומרת, ממשוררים אשכנזים שלא הוגדרו כאשכנזים אלא כישראלים; מצד שני, ובאופן טראגי, כאשר ההדרה שלהם הולידה את המוטיבאציה בקרב דור חדש של משוררים או מבקרים להגדיר את עצמם קולקטיבית כיוצרים מזרחים, השושלת המזרחית שאותה הם הגדירו או תפסו התחילה מספריו של ארז ביטון בשנות ה-70, "מנחה מרוקאית" ו"ספר הנענע", שנתפסה כמרד בזרם השולט בשירה העברית וכהצעת אלטרנטיבה, תוך שהם בוחרים לשים בצד את הדור הפרה ארז ביטוני, אולי מתוך תחושה או חשש שדור זה לא "מרד" מספיק בהגמוניה התרבותית.

אליענה אלמוג כתבה על הדרת אביה עד ימינו, והשכחתו, כשהוא בן שמונים, בהקשר של הדרת התימנים הן בהקשר האשכנזי והן בהקשר המזרחי. דבריה קוראים לחשבון נפש בדרך שבה אנחנו תופסים את השירה האשכנזית והשירה המזרחית (והשירה הישראלית, השירה העברית והשירה היהודית), וגם את שאלת היחס לשירת הדורות הקודמים לעומת ההתרכזות לעיתים בשירת ההווה. אין ספק שבדיעבד חלקים נרחבים בשירתו של אהרן אלמוג חתרניים לא פחות, ולעיתים הרבה יותר, משירתם של משוררים מאוחרים יותר; ואין ספק שחתרנות היא לא הקריטריון היחיד לשירה. אין ספק שהחיבור שרצון הלוי, יליד שרעב שבתימן, עשה בשירתו למסורות הפיוט, חיבור שבזמנו נתפס כשמרני, הופך מהפכני בהקשר של ימינו; כדי להבין מה היא שירה יהודית, מה היא שירה עברית חדשה וישנה, מה היא שירה ישראלית, מה היא שירה מזרחית ומה היא שירה אשכנזית, יש לקרוא אותן מחדש, במקביל לקריאה מחדשה של דור הפייטנים, כותבי הפיוט, בני אותה התקופה בערך או מעט מוקדם יותר: ר' דוד בוזגלו, אשר מזרחי, דוד צמח ואחרים.

שירתו של אהרון אלמוג בראשית דרכו בהחלט התקבלה: ספרו הראשון, "אביב עצבת ביהודה", התקבל לפרסום על-ידי אברהם שלונסקי, וראה אור בספריית הפועלים ב-1956. לאחר מכן נע אהרון אלמוג מן השירה השקולה והחרוזה אל השירה החופשית של חבורת לקראת, ואומנם הוזכר כל הזמן בשוליו של אותו שינוי ספרותי, אך בהחלט הוזכר. השינוי במעמד שירתו חל בשנות השמונים, כאשר הזיכרון ההיסטורי של שירת שנות החמישים והשישים והשירה החופשית הצטמצם לנתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן. מנגד החלה להתהוות הקטגוריה של השירה המזרחית, קטגוריה שלא העסיקה את אהרון אלמוג בראשית פרסומו (וממילא המזרחיות היתה קטגוריה ישראלית חדשה, שעוד לא התהוותה ב-1956), אבל גם היא נבנתה בחלקה דרך סיפור על "אב מייסד". והאמת היא שיש הרבה אבות מייסדים ואמהות מייסדות, ודודים ובני-דודים, ואין מובן של שושלת המתחילה מאב אחד.

מחר, יום חמישי, ה-3 לינואר, בשעה 20:30, בספרייה העירונית ביפו במרכז מנדל, שדרות ירושלים פינת רחוב התקומה, יערך ערב מחווה לאהרון אלמוג.

לקראת ערב המחווה כתבו דברים מרגשים אליענה אלמוג, קציעה עלון ומתי שמואלוף (ואורי הולנדר מצרף דברי התנגדות לקטגוריה "שירה מזרחית").
וכן ראיון מרגש עם אהרון אלמוג שערך אלי אליהו ומתפרסם היום שם הוא מספר בין השאר:

"כן. פעם חשבתי ששירה יכולה להשפיע, לעשות משהו, לשנות משהו בעולם", הוא אומר כעת, "אפשר לראות את זה בשירים שכתבתי אז, הוא אומר ומצטט את עצמו בקול: 'אמש בכיתי ברחוב ברנר בינות להמון'. השירים האלה זכו בהצלחה בעיקר בעיתון הקומוניסטי 'קול העם'", הוא מוסיף, "במקומות אחרים פחות התעניינו בזה. עסקו בדברים אחרים".

אלא שבחלוף השנים חדל אלמוג להאמין בכוחה של השירה ואף פסק כמעט לגמרי מלכתוב. במאמר למוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" שפירסם בעקבות הפולמוס שהתגלע בשעתו סביב החריזה בשירה, כתב אלמוג: "שירה שאין לה שום יכולת להשפיע על החיים ולברוא עולם רוחני יפה יותר, מוטב לה שלא תיכתב, לא בחרוז ולא בלעדיו".

בגלל זה הפסקת לכתוב שירה?

"כן. השירה כבר לא משפיעה על החיים. פעם היא השפיעה. היום אין לה כוח. היא איבדה את המעמד שלה".

מדף  / אלמוג בהר

עַל הַמַּדָּף בַּסִּפְרִיָּה רָאִיתִי אֶת סִפְרֵיהֶם שֶׁל אַהֲרֹן אַלְמֹג

וְרוּת אַלְמֹג נִשְׁעָנִים זֶה עַל זֶה בְּאַהֲבָה. אָבִיב עַצֶּבֶת

בִּיהוּדָה הִרְכִּין רֹאשׁוֹ אֶל עֵבֶר שָׁרְשֵׁי אֲוִיר, וְאִם תִּרְאוּ

סֻכָּה עָפָה עָמַד מְבֻלְבָּל, בְּאַשְׁמַת קוֹרֵא נִרְגָּשׁ אוֹ סַפְרָנִית

פְּזִיזָה, וְחִיֵּךְ בִּמְבוּכָה אֶל כָּל הָאֹשֶׁר הַמֻּפְרָז הַזֶּה בִּימִינוֹ

וְאֶל זָרָה בְּגַן עֵדֶן בִּשְׂמֹאלוֹ. חָשַׁקְתִּי לְעַרְבֵּב עוֹד בֵּין הַסְּפָרִים

כִּמְבַקֵּשׁ שֶׁהַלַּיְלָה שֶׁבּוֹ מֵתָה הַצִּיּוֹנוּת יִפָּרֵד מֵאַל תַּצְחִיקוּ

אֶת סָבְתָא וְיִלְחַשׁ מִשְׁפְּטֵי פְּתִיחָה נוֹעָזִים לָאֲגַם הַפְּנִימִי

אוֹ לְבְּאַהֲבָה, נָטַלְיָה, אֲבָל חָשַׁשְׁתִּי מִמַּבְּטֵיהֶן הַחַשְׁדָנִיִּים

שֶׁל הַסַּפְרָנִיּוֹת.

כַּמָּה תְּעוּזָה צָרִיךְ, חָשַׁבְתִּי, כְּדֵי לִשְׁכֹּן כָּךְ עַל מַדַּף הַחַיִּים

לְעֵינֵי כֹּל, רוּת וְאַהֲרֹן בְּאַהֲבָה. מֵרֹב מְבוּכָה

הֵסַטְתִּי אֶת מַבָּטִי וְעָשִׂיתִי עַצְמִי כְּאִלּוּ אֲנִי מַבִּיט

בְּסִפְרֵי אֲחֵרִים, וְכָל הַזְּמַן הָיָה מַבָּטִי חוֹזֵר לִבְדֹּק

הַאִם עֲדַיִן מַרְכִּין אָבִיב עַצֶּבֶת בִּיהוּדָה רֹאשׁוֹ

אֶל עֵבֶר שָׁרְשֵׁי אֲוִיר, כָּךְ לְעֵינֵי כֹּל בְּאַהֲבָה.

השיר פורסם במקור במעריב, 24.6.2011, מוספשבת, עמ' 25, ובבלוג של רן יגיל באנרג'י, ב-5.7.2011.
והדברים על אהרון אלמוג בגרסא ראשונה כאן בבלוג.