על אהרון אלמוג

מואיז בן-הראש כתב פעם בביקורת על ספר שירה של שלמה אביו שהוא מדור המשוררים הנשכח, הדור המזרחי הפרה-ארז-ביטוני, וזה נכון: שלמה זמיר, אהרון זכאי, אהרן אלמוג, משה סרטל, טוביה סולמי, שלמה אביו, רצון הלוי, יואב חייק ומשוררים אחרים, לא זכו למקום שמגיע להם בדורם מהמרכז הספרותי האשכנזי, למרות שהם בהחלט היו בדיאלוג עם השירה העברית האשכנזית בת זמנם, ולא ביקשו להגדיר את עצמם תחת הגדרה נפרדת כמשוררים מזרחים, ולא היו יותר "עדתיים", לא משנה מה המילה הזאת אומרת, ממשוררים אשכנזים שלא הוגדרו כאשכנזים אלא כישראלים; מצד שני, ובאופן טראגי, כאשר ההדרה שלהם הולידה את המוטיבאציה בקרב דור חדש של משוררים או מבקרים להגדיר את עצמם קולקטיבית כיוצרים מזרחים, השושלת המזרחית שאותה הם הגדירו או תפסו התחילה מספריו של ארז ביטון בשנות ה-70, "מנחה מרוקאית" ו"ספר הנענע", שנתפסה כמרד בזרם השולט בשירה העברית וכהצעת אלטרנטיבה, תוך שהם בוחרים לשים בצד את הדור הפרה ארז ביטוני, אולי מתוך תחושה או חשש שדור זה לא "מרד" מספיק בהגמוניה התרבותית.

אליענה אלמוג כתבה על הדרת אביה עד ימינו, והשכחתו, כשהוא בן שמונים, בהקשר של הדרת התימנים הן בהקשר האשכנזי והן בהקשר המזרחי. דבריה קוראים לחשבון נפש בדרך שבה אנחנו תופסים את השירה האשכנזית והשירה המזרחית (והשירה הישראלית, השירה העברית והשירה היהודית), וגם את שאלת היחס לשירת הדורות הקודמים לעומת ההתרכזות לעיתים בשירת ההווה. אין ספק שבדיעבד חלקים נרחבים בשירתו של אהרן אלמוג חתרניים לא פחות, ולעיתים הרבה יותר, משירתם של משוררים מאוחרים יותר; ואין ספק שחתרנות היא לא הקריטריון היחיד לשירה. אין ספק שהחיבור שרצון הלוי, יליד שרעב שבתימן, עשה בשירתו למסורות הפיוט, חיבור שבזמנו נתפס כשמרני, הופך מהפכני בהקשר של ימינו; כדי להבין מה היא שירה יהודית, מה היא שירה עברית חדשה וישנה, מה היא שירה ישראלית, מה היא שירה מזרחית ומה היא שירה אשכנזית, יש לקרוא אותן מחדש, במקביל לקריאה מחדשה של דור הפייטנים, כותבי הפיוט, בני אותה התקופה בערך או מעט מוקדם יותר: ר' דוד בוזגלו, אשר מזרחי, דוד צמח ואחרים.

שירתו של אהרון אלמוג בראשית דרכו בהחלט התקבלה: ספרו הראשון, "אביב עצבת ביהודה", התקבל לפרסום על-ידי אברהם שלונסקי, וראה אור בספריית הפועלים ב-1956. לאחר מכן נע אהרון אלמוג מן השירה השקולה והחרוזה אל השירה החופשית של חבורת לקראת, ואומנם הוזכר כל הזמן בשוליו של אותו שינוי ספרותי, אך בהחלט הוזכר. השינוי במעמד שירתו חל בשנות השמונים, כאשר הזיכרון ההיסטורי של שירת שנות החמישים והשישים והשירה החופשית הצטמצם לנתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן. מנגד החלה להתהוות הקטגוריה של השירה המזרחית, קטגוריה שלא העסיקה את אהרון אלמוג בראשית פרסומו (וממילא המזרחיות היתה קטגוריה ישראלית חדשה, שעוד לא התהוותה ב-1956), אבל גם היא נבנתה בחלקה דרך סיפור על "אב מייסד". והאמת היא שיש הרבה אבות מייסדים ואמהות מייסדות, ודודים ובני-דודים, ואין מובן של שושלת המתחילה מאב אחד.

מחר, יום חמישי, ה-3 לינואר, בשעה 20:30, בספרייה העירונית ביפו במרכז מנדל, שדרות ירושלים פינת רחוב התקומה, יערך ערב מחווה לאהרון אלמוג.

לקראת ערב המחווה כתבו דברים מרגשים אליענה אלמוג, קציעה עלון ומתי שמואלוף (ואורי הולנדר מצרף דברי התנגדות לקטגוריה "שירה מזרחית").
וכן ראיון מרגש עם אהרון אלמוג שערך אלי אליהו ומתפרסם היום שם הוא מספר בין השאר:

"כן. פעם חשבתי ששירה יכולה להשפיע, לעשות משהו, לשנות משהו בעולם", הוא אומר כעת, "אפשר לראות את זה בשירים שכתבתי אז, הוא אומר ומצטט את עצמו בקול: 'אמש בכיתי ברחוב ברנר בינות להמון'. השירים האלה זכו בהצלחה בעיקר בעיתון הקומוניסטי 'קול העם'", הוא מוסיף, "במקומות אחרים פחות התעניינו בזה. עסקו בדברים אחרים".

אלא שבחלוף השנים חדל אלמוג להאמין בכוחה של השירה ואף פסק כמעט לגמרי מלכתוב. במאמר למוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" שפירסם בעקבות הפולמוס שהתגלע בשעתו סביב החריזה בשירה, כתב אלמוג: "שירה שאין לה שום יכולת להשפיע על החיים ולברוא עולם רוחני יפה יותר, מוטב לה שלא תיכתב, לא בחרוז ולא בלעדיו".

בגלל זה הפסקת לכתוב שירה?

"כן. השירה כבר לא משפיעה על החיים. פעם היא השפיעה. היום אין לה כוח. היא איבדה את המעמד שלה".

מדף  / אלמוג בהר

עַל הַמַּדָּף בַּסִּפְרִיָּה רָאִיתִי אֶת סִפְרֵיהֶם שֶׁל אַהֲרֹן אַלְמֹג

וְרוּת אַלְמֹג נִשְׁעָנִים זֶה עַל זֶה בְּאַהֲבָה. אָבִיב עַצֶּבֶת

בִּיהוּדָה הִרְכִּין רֹאשׁוֹ אֶל עֵבֶר שָׁרְשֵׁי אֲוִיר, וְאִם תִּרְאוּ

סֻכָּה עָפָה עָמַד מְבֻלְבָּל, בְּאַשְׁמַת קוֹרֵא נִרְגָּשׁ אוֹ סַפְרָנִית

פְּזִיזָה, וְחִיֵּךְ בִּמְבוּכָה אֶל כָּל הָאֹשֶׁר הַמֻּפְרָז הַזֶּה בִּימִינוֹ

וְאֶל זָרָה בְּגַן עֵדֶן בִּשְׂמֹאלוֹ. חָשַׁקְתִּי לְעַרְבֵּב עוֹד בֵּין הַסְּפָרִים

כִּמְבַקֵּשׁ שֶׁהַלַּיְלָה שֶׁבּוֹ מֵתָה הַצִּיּוֹנוּת יִפָּרֵד מֵאַל תַּצְחִיקוּ

אֶת סָבְתָא וְיִלְחַשׁ מִשְׁפְּטֵי פְּתִיחָה נוֹעָזִים לָאֲגַם הַפְּנִימִי

אוֹ לְבְּאַהֲבָה, נָטַלְיָה, אֲבָל חָשַׁשְׁתִּי מִמַּבְּטֵיהֶן הַחַשְׁדָנִיִּים

שֶׁל הַסַּפְרָנִיּוֹת.

כַּמָּה תְּעוּזָה צָרִיךְ, חָשַׁבְתִּי, כְּדֵי לִשְׁכֹּן כָּךְ עַל מַדַּף הַחַיִּים

לְעֵינֵי כֹּל, רוּת וְאַהֲרֹן בְּאַהֲבָה. מֵרֹב מְבוּכָה

הֵסַטְתִּי אֶת מַבָּטִי וְעָשִׂיתִי עַצְמִי כְּאִלּוּ אֲנִי מַבִּיט

בְּסִפְרֵי אֲחֵרִים, וְכָל הַזְּמַן הָיָה מַבָּטִי חוֹזֵר לִבְדֹּק

הַאִם עֲדַיִן מַרְכִּין אָבִיב עַצֶּבֶת בִּיהוּדָה רֹאשׁוֹ

אֶל עֵבֶר שָׁרְשֵׁי אֲוִיר, כָּךְ לְעֵינֵי כֹּל בְּאַהֲבָה.

השיר פורסם במקור במעריב, 24.6.2011, מוספשבת, עמ' 25, ובבלוג של רן יגיל באנרג'י, ב-5.7.2011.
והדברים על אהרון אלמוג בגרסא ראשונה כאן בבלוג.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים, בקורת שירה, שירה, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על על אהרון אלמוג

  1. פינגבאק: פרס ברנר, או: מעשה במטוס חסר כנפיים: לקראת ערב המחווה לאהרון אלמוג « המבוקש מס' 2

  2. דודי הגיב:

    אני קורא את הרשימה ומתקשה להבין הרבה דברים. נראה שיש מאמץ מאולץ לנכס משורר לאגף "השירה המזרחית" על שום מוצאו בלבד, ללא ביסוס משמעותי בשירתו עצמה (תכניה, צורתה) וגם לא בדרכו השירית (האם התקבל או "הודר" – לפי הנאמר, שירתו זכתה להכרה מכובדת; אם נדחק מעמדו עם השנים, זו תופעה ששותפים לה רוב מכריע של המשוררים, כולם למעשה פרט לקומץ).

  3. almog behar הגיב:

    שלום דודי, הרשימה קצרצרה, ואכן לא יכולה לעלות על כל התהיות שאתה מעלה,
    מסורות נוצרות בדיעבד ומנכסות אליהן את יוצריהן שלא ידעו שהם כאלו – כך הספרות העברית החדשה, וכך בכל מסורת ספרותית למעשה (קרא את מסתו הקצרה של בורחס על קפקא "מבשריו של קפקא" – המדברת על כך שקפקא יצר את מבשריו – באותו מובן שקטגוריה (אגף בלשונך) כמו "שירה מזרחית" יוצרת בדיעבד את מבשריה),
    מעבר לכך – אתה צודק שיש לדבר על השירה עצמה, תכניה, צורותיה, לשונה – כדי לומר את כל מה שאני כותב כאן – אם כך יש לראות את דברי כאן כאחרית דבר עתידית לדברים שאני מקווה לכתוב בקרוב, ובהם אצא מן השירים עצמם, ולא אשאיר זאת ברובד הכללי – ובינתיים הקורא מוזמן אל ספרי שירתו של אהרון אלמוג,
    לגבי ההדרה – אכן רוב המשוררים נדחקים עם הזמן, ועל כן בעיני חלק מתפקידם של מי שעוסקים בשירת העבר היא לחזור כל הזמן למשוררים שאינם חלק מזרם הזיכרון העיקרי המבוסס – ולהשיב אותם, ללמוד מהם על דורם ועשייתם ושירתם, לפעמים יותר מאשר של המשוררים הזכורים שמרוב היזכרותם שירתם נקראת באופן קיטשי למדי,
    המקום שממנו שירתו נדחקה בהדרגה, מאז שנות השמונים, הוא השירה העברית –
    המקום שבו היא לא מצאה מקום חדש הוא הקטגוריה החדשה שהתפתחה "שירה מזרחית" –
    לטעמי בנפילה הזאת בין שני הכסאות הללו יש עניין, וחלק מרכזי מהביקורת כאן הוא דווקא על אימוץ מודל האב האחד בחלק מתיאורי השירה המזרחית, ואימוץ מודל הלידה מתוך מרד/מאבק/מחאה, ואימוץ מודל הלידה – שהשאיר בעצם את מבשריה של השירה המזרחית, אם בתחום הפיוט ואם בשירה העברית החדשה, כאהרון אלמוג, בחוץ

  4. שוֹעִי הגיב:

    אלמוג יקר, קודם כל ברכות לאהרן אלמוג ומוקיריו. אני עוד זוכר את שערוריית בית ביאליק דאז, אבל כמו שאתה אולי זוכר, לא חשבתי אז שהסיבה לדחייה היתה "הסיבה המזרחית" אלא "הסיבה המעמדית", כלומר: הדרת משורר משום
    שאינו מספיק מרכזי לדעתו של מישהו, היא שערוריה בפני עצמה, גם מבלי לרתום אליה את עניין המאבק המזרחי. בכל אופן יפה וטוב ומשמח שהאירוע שבוטל אז מתקיים לבסוף.
    דבר נוסף: שלמה אביו, יואב חייק, ורצון הלוי, הם משוררים ידועים למדיי. נכון שרוב-שנותיהם לא נטתה אליהם השררה הציונית חסד, ונכון שמשום מה (אני אומר זאת בעצב) אנשים תמיד יחשבו על נתן זך או על עמיחי הרבה לפני שיחשבו עליהם (קונבנציות, קונבנציות); ובכל זאת, אביו נהנה מפריחה (הן כמשורר הן כמתרגם, אחר שנתו השבעים); יואב חייק משאיר אחריו לא מעט כרכים; ועל רצון הלוי כבר כתבו (חביבה פדיה) וכנראה עוד יירבו הכותבים/ות. הואיל וגם מואיז בן הראש החל ללקוט בערוגות-הפרסים, קשה לומר בימינו כי רוב השמות שהזכרת הם משוררים נידחים, מודרים או עלומים, וכי מישהו חוסם את דרכם, או מונע מקולם להישמע.

  5. פינגבאק: שלושה שירים של אהרון אלמוג | העוקץ

  6. almog behar הגיב:

    שלום שועי, רוב תודות על דבריך,
    לגבי שלמה אביו – אכן הוא זוכה לפריחה כמשורר וכמתרגם, מה שמשמח מאוד,
    לעומתו אהרון אלמוג ומשה סרטל בחרו להשתתק בשלב מסויים, ולהפסיק לכתוב שירה, מתוך תחושה שאין הדהוד לשירתם, שזאת תופעה מעניינת אצל יוצרים שונים (אפשר לחשוב בהקשר זה גם על אלברט סויסה ואנטון שמאס שחדלו מלכתוב, אם כי אצלם ההפסקה מסיבה הפוכה – ההצלחה הגדולה של הרומן הראשון, לצד הויכוח האלים של א. ב. יהושע עם אנטון שמאס והדחיקה החוצה),
    בהחלט איני מסכים שרצון הלוי זכה להכרה, לא קרובה לזאת שהגיעה לו, אבל גם לא כזאת הרחוקה מזאת שהגיעה לו, צריך לעשות עוד הרבה ועד כה נעשתה רק התחלת ההתחלה,
    גם שירתם של משה סרטל ויואב חייק, שבראשיתה זכתה הדהוד מסויים, אינה זכורה בדיעבד כמעט לגמרי, ואינה נלמדת כמעט לגמרי, ויש להשיבה אל מחזור החיים ההווה,
    שבת שלום
    אלמוג

  7. פינגבאק: מכתב פתוח לוועדת ארז ביטון להרחבת והעמקת לימודי המזרח בשיעורי הספרות במערכת החינוך העברית בארץ | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s