ראיונות קצרים

העברית שלי גועשת, שאלון באתר בית אביחי עם עינת יקיר, עלה ב-27.11.2012:

1.

בזמן ההוא התהפכה לשוני, ועם שהגיע ראש חודש תמוז נתקע לי בפה, עמוק עמוק בגרון, עמוק מן הגרון, המבטא הערבי. כך כשהייתי באמצע הליכת רחוב חזר אלי המבטא הערבי של סבא אַנְוַואר עליו השלום, וכמה ניסיתי להוציאו מתוכי ולהשליכו באחד הפחים הציבוריים ככה לא הצלחתי. ניסיתי ניסיתי לרכך את העַיִ"ן לרכך את העַיִ"ן כמו אמא שעשתה זאת בילדותה נוכח המורים ומבטֵי שאר התלמידים, אבל זרים עוברים רק קיבעוּ אותי במקומי, ניסיתי לרכך את החֵי"ת ולעשות אותה כָ"ף, ניסיתי להרחיק את הצָדִ"י מן הסָמֶ"ך, ניסיתי לצאת מן הקו"ף העיראקית הזאת, ולא צלח המאמץ. ושוטרים התחילו לעבור מולי בִּרחובות ירושלים תקיפים, התחילו להצביע עלי ועל זקני השחור באצבעות מאיימות, התחילו להתלחש ביניהם בַּניידות, התחילו לעצור אותי ולדרוש בִּשמי וּבְזהותי. ואני מול כל שוטר עובר בַּר-חוֹב הייתי מבקש לעמוד מהליכתי ולשלוף את תעודת-הזהות שלי ולהצביע על סעיף הלאום ולומר להם, כאילו אני מסגיר סוד שֶיִפטור אותי מאשמה גדולה: "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אנא מן אל-יהוד".

(אלמוג בהר. פתיחת הסיפור "אנא מן אל-יהוד", מתוך "אנא מן אל-יהוד", הוצאת בבל, 2008)

פתאום לא לדעת ערבית היה מחריד המילים הן לכאורה רק כלי. אלמוג בהר (צילום: מוטי קיקיון)

הרגע המשמעותי ביותר מבחינתי של גילוי גבולות הלשון היה כאשר סבתי מצד אמי עליזה (לואיז) גחטן (לבית סגמן), בחודשים האחרונים שלפני מותה, שכחה את השפה העברית וחזרה לדבר רק ערבית (ערבית-יהודית-בגדאדית).

כבר קודם לאותו הרגע ראיתי כיצד העולם מסודר בחלוקות לשוניות: הורי אמי מדברים אליה בערבית, היא עונה להם בעברית, אבי משוחח עם הוריו בגרמנית וצופה בסרטים בדנית, סבי שותק בספניולית, אנחנו הילדים מדברים עברית בינינו, אבל גם קצת אנגלית. עד אותו רגע יכולתי לחשוב שזה טבעי, שבכל דור מתחלפות שפות, שיש שפות ומבטאים של זקנים ויש שפות של צעירים, וזאת היא דרכו של עולם.

החודשים האחרונים של סבתי הביאו הבנה חדשה: משהו זר, חיצוני למשפחה, הביא לכך שלא אוכל לדבר עם סבתי בימיה האחרונים, שלא אוכל להבין את סבתי בימיה האחרונים. פתאום לא לדעת ערבית היה מחריד; כמו לגלות לפתע, ללא הכנה, שאתה אילם וחירש בו זמנית. שנים לאחר מכן, חודשים לפני מותו של סבי האחרון, יצחק בהר, התחלתי ללמוד ספרדית, והוא התחיל לדבר עמי בספניולית (ספרדית-יהודית). בניסיון לענות לו היה חשש גדול, מהול בשמחה גדולה. קשה לדבר בשפה אחות לשפה שרק התחלת ללמוד; אושר גדול הוא לגלות שפתאום סבך יכול לדבר אליך בשפת ילדותו שלו.

לאחר שסבי נפטר, השתלטה עליי תחושה איומה שכל התרבות הספניולית מתה עמו. הייתי צריך לחפש את התרבות הספניולית במקומות רבים כדי להרגיע את נפשי, ועדיין היא לא נרגעה לגמרי.

לפני שש שנים, כאשר סיפור שכתבתי, ששמו "אנא מן אל-יהוד", תורגם לערבית בידי מוחמד עַבּוּד ופורסם בכתב העת "אַלְ-הִילַאל" בקהיר, חשתי כיצד לרגע הערבית חוזרת, וכל שרציתי היה שסבי וסבתי, עזרא ועליזה גחטן, יוכלו לפתוח אותו הגיליון ולקרוא בו את הסיפור. " החודשים האחרונים של סבתי הביאו הבנה חדשה: משהו זר, חיצוני למשפחה, הביא לכך שלא אוכל לדבר עם סבתי בימיה האחרונים, שלא אוכל להבין את סבתי בימיה האחרונים. פתאום לא לדעת ערבית היה מחריד. כמו לגלות לפתע, ללא הכנה, שאתה אילם וחירש בו זמנית "

גם כאשר אין אנחנו מבינים את המילים

המילים הן לכאורה רק כלי, "מילים קיימות עבור המשמעות, משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים" כתב ג'ואנג דזה (ותרגם יואל הופמן, ב"קולות האדמה"). אך מיד ממשיך ג'ואנג דזה וכותב: "מי ייתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה!".

כי המילים אינן רק דרך להעביר משמעות – מטרה אשר פעמים רבות כושלת – הן גם התוכן עצמו, המטרה עצמה, הנוגעת במקום הבסיסי של המילים כצלילים – הן יופיין והן היותן אמצעי ראשוני של תקשורת, גם כאשר אין אנחנו מבינים את המילים.

מצד אחד, הייתי רוצה לשאוף לאותו מקום שג'ואנג דזה הסיני, הדאואיסט, שואף אליו, של שכחת המילים, והשאלה הזאת מתחדדת כאשר בני גדל ולומד עוד ועוד מילים, ואני שואל את עצמי אם בכך הוא מכיר טוב יותר את העולם, או שהמילים הסגורות והחתומות דווקא מצמצמות את עולמו הרחב.

מנגד, אני יהודי, ויחסי ללשון הוא פעמים רבות דרך של אובססיה טקסטואלית, של הישאבות אל תוך אלפי טקסטים וניסיון להעניק להם משמעות. מבחינתי, היסוד של הספר "צ'חלה וחזקל" היה ניסיון לכתוב על גיבור המפתח אובססיה לטקסטים עד שאינו יכול להיחלץ מהם, הן טקסטים שהוא שומע – דרשות החכם המתפתלות בעצמן בין מדרשים רבים, והן טקסטים שהוא קורא. כבר נעשינו עייפים מרוב מילים, מרוב שפה. ומנגד, לעתים אין מה שירגיע אותנו למעט השפה, למעט המילים.חנות לתיקון שטיחים של משפחת בהר בברלין, לאחר מעבר החנות מאיסטנבול

חצר ירושלמית

 

מתִיקוּתן הַלֵילִית שֶל צבִיטוֹת אהבתָה

בִבשרִי, בְחצר ירוּשלמִית, בֵין אבנִים וְגפן,

בֵין צלִילֵי עוּד וְלַאדִינוֹ, בֵין קִירוֹת גוּפִי.

בִקצֶה הַחצר גדר מתכת ישנָה, אצלָה נִדבקָה

זקנָה בְשבִיסָה, נִשאבת מִן הַסִימטָה

בְדרכָה הַביתָה מִבֵית-הַתפִילָה, טוֹעמת מן הַצלִילִים,

מֵדמָה לְעצמָה שֶלְרגַע הִיא שוּב בַת-מלךְ,

עוברת בין החצרות. והַעוּד שהיָה שפָה אסוּרָה

לְאוֹזנַיי, הוּתר בַחצר מִכבלֵי אִיסוּריו, וְאנִי

שֶלִימדתִי עצמִי לִהיות יוֹנק דבש מִסלַע,

לוֹמד לִשתוֹת צוּף מִפִי נערָה. עֵינֵיי הַזקנָה צוֹחקוֹת

מֵאחוֹרֵי גבם שֶל הַנגנִים וְהַזמרת הַשמנָה הַיפָה,

וְהִיא מִידמָה בְעֵינַיי לְסבתִי, שֶלִפנֵי מוֹתָה

חזרָה לְדבר רַק ערבִית, בלי עברית.

 

(מתוך "צמאון בארות", עם עובד, 2008)

חיפשתי את כל המרחבים שנעלמו בדילוג הבית ספרי

כשהתנסיתי בתרגום מלשון ללשון, עשיתי זאת בעיקר בצורה של תרגום-עיבוד. הרי תרגום כפשוטו אינו אפשרי במעבר משפה לשפה (ושלא במקרה קראו המוסלמים לכל תרגומי הקוראן ללשונות אחרות פירוש, וגם גם רבי סעדיה גאון, בתרגומו לתורה לערבית, שאותו כינה תַפְסִיר). על כן על המתרגם דווקא להדגיש את מקומו ולא לצמצמו, בתוך מעשה התרגום, על האובדן הכרוך בכך ועל התוספות והרווחים המצויים בכך. " מצד אחד, הייתי רוצה לשאוף למקום של שכחת המילים, והשאלה הזאת מתחדדת כאשר בני גדל ולומד עוד ועוד מילים, ואני שואל את עצמי אם בכך הוא מכיר טוב יותר את העולם, או שהמילים הסגורות והחתומות דווקא מצמצמות את עולמו הרחב. מנגד, אני יהודי, ויחסי ללשון הוא פעמים רבות דרך של אובססיה טקסטואלית "

חוויית אובדן שפות, שפות הבית, הערבית, הגרמנית והספניולית, היתה חשובה לי מאוד וכן החיפוש המחודש אחריהן. גם בתוך העברית עצמה חיפשתי את כל המרחבים שנעלמו בדילוג הבית ספרי מן המקרא לביאליק: לשון המדרש המשלבת בתוכה ארמית, לשון הפיוט ושירת החול הסמוכה אל הערבית, לשון החכמים של הכתיבה הרבנית.

העברית המדוברת, בגלל קצב התחדשותה בדורות האחרונים, מאבדת מילים רבות. מנגד, כל הזמן גם עולות וצצות מתוכה מילים שחשבנו שנעלמו, והן מחדשות את כוחן, כפי שרמז גרשום שלום: "אלוקים לא ייוותר אילם בַּשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".

אבל העברית הכתובה היא עברית שכל שכבות השפה, בעיניי, הוות לפניה, ואין בה עבר ועתיד. אני לא מאמין במה שמכונה בספרות ריאליזם ובאפשרותה או כוחה של הספרות לייצג את המציאות (או בצורך בכך). הספרות קשורה במציאות, היא חלק מן המציאות, אך באופן מורכב, ולא כייצוג. על כן אין היא זקוקה לדבר אותה השפה המדוברת ברחוב, שממילא אי אפשר לשחזר אותה בתוך טקסט ספרותי. הטקסט הספרותי יכול לזכור שהרבה שפות מדוברות ברחוב, שהטקסט הספרותי עצמו משוחח גם עם טקסטים קודמים, שהוא גם חלק ממעשה בריאת השפה, ולא רק נוצר על ידה.

העברית היא המאבק הגדול ביותר שלי סבו וסבתו של אלמוג עזרא ועליזה (לואיז לבית סגמן) גחטן, בגדאד

אני לא מזדהה עם החשש מפני הידרדרות העברית, שרבים נוהגים להפגין אותו על ידי תיקון אובססיבי של זכר ונקבה בשם המספר. התיקון המופרז הזה הוא חידוש בתוך העברית, הנובע מתחושת אשם: העברית הישראלית החדשה כרתה את הארמית מתוכה, כרתה את שפות האם של רוב דובריה (הערבית, היידיש, הלאדינו ועוד), כרתה חלקים גדולים מן היהדות, מחקה את צורת הציווי ברוב המקרים (למעט אצל ילדים, ספורטאים ומפקדים בצבא), דחתה את מבטאן של רבות מהאותיות (הו"ו, החי"ת, הטי"ת, העי"ן, הצד"י, הקו"ף, הרי"ש, וכן הגימ"ל, הדל"ת והת"ו הלא דגושות) ונותרה כדי לסמן את תקינותה עם אובססיה לגבי זכר ונקבה בשם המספר, אובססיה הסותרת את מרב ההיסטוריה של הלשון העברית, כעברית הרבנית (משה אבן עזרא אמר: "כל שאין בו רוח חיים – זכרהו ונקבהו"), ונשענת על הנחה שבמקרא יש הבחנה בין זכר ונקבה (אף על פי שיש צורות רבות יוצאות דופן, וייתכן שרבות יותר ממה שבסופו של דבר תועדו בטקסט המקראי), ובעיקר, נשנעת על דור אחד של חינוך בארץ, בשנות ה-30 וה-40, שחניכיו למדו עברית מפי ספרים ומורים, ולא מפי הורים וחברים, והיו כנראה הדור היחיד בתולדות העברית שהפריד זכר מנקבה בצורה שכזאת (ונשען על האובססיה המודרניסטית של המילונאות העברית להכרעה בין זכר לנקבה).

העברית היא בסופו של דבר שפתי הראשונה, ועל כן היא גם המאבק הגדול ביותר שלי, שמקורו ברצון לכתוב שירי התנגדות לעברית בעברית וגם באהבה גדולה. גם אם אלמד מעתה ועד סוף חיי את לשונות סביי וסבותיי, בסופו של דבר, לפני מותי שלי, אשכח את כל השפות האחרות ואחזור לדבר רק עברית.

סופרים אותך, שאלון העיתון "מקור ראשון" מוסף השבת, עלה ב-4.1.2012:

2. ספרים שקראת לאחרונה

'דודי נפוליאון' של איראג' פזשכזאד, שתרגמה מפרסית באופן נפלא אורלי נוי, וראה אור במקור באיראן ב־1970 (ועתה ראה אור בהוצאת 'חרגול־עם עובד'). הסיפור מתרחש בטהרן של 1941, והוא מוביל את הקורא לצחוק בקול רם אל מול העלילות המתפתלות הנעות מהסתבכות להסתבכות, שאין לדעת אם יאפשרו בסופו של דבר את סיפור האהבה בין המספר הילד לבת־דודו ליילי שבו נפתח הספר.

'מפרשים קשים', ספר שיריו הראשון של יונתן ברג, שראה אור לפני מספר חודשים בהוצאת 'קשב לשירה'. שירתו של ברג בשלה ומעמיקה, מבקשת מן הקורא לשוב ולקרוא בה, ומציעה כבר מראשיתה קול ברור וייחודי, תוך שהוא יודע ומודיע – "נקהל בי העולם לְצַחֵק".

‘עֵבֶר וַעֲרָב‘ של אברהם שלום יהודה, שראה אור בשנת תש“ו בהוצאת ‘עוגן‘ שעל־יד ההסתדרות העברית באמריקה. שלום יהודה, המלומד הגדול והנשכח, יליד ירושלים בשנת 1887, חוקר מופלג בתרבות היהודית והערבית, במבחר מאמרים מייצגים על המקרא, על רבנו סעדיה גאון ועל השירה הערבית שכתבו יהודים, ובמבחר תרגומים מן השירה הערבית הקלאסית. חובה להוציא ספר זה לאור מחדש, ולהתענג על רוחב ידיעותיו, על לשונו, ועל החיבור המובהק שהוא יוצר בין עברית לערבית, וחובה להיזכר באינטלקטואל מיוחד זה.

3. ביקורת ספרים

אני יודע שרבים מתגעגעים לימים שבהם היו שלושה־ארבעה מבקרים מרכזיים, שחלשו על עמדות מרכזיות הן באקדמיה והן בביקורות הספרות בעיתונות הארצית, ומתקשים עם הביזור הגדול של הביקורת כיום, בעיתונות ובאינטרנט. אני איני מתגעגע לימים ההם, שבהם הִכתיבה הביקורת נוכחות ספרותית רק למי שתאם לטעם ההגמוניה – לאומי, אשכנזי, חילוני, גברי. גם המצב כיום בעייתי עד מאוד – והנוכחות הספרותית מושפעת בעיקרה מהמונופול של שתי רשתות השיווק של הספרים, ‘צומת ספרים‘ ו‘סטימצקי‘, ומהאינטרסים הכלכליים של ההוצאות הקשורות בהן.

כיום, על ביקורות הספרים בעיתונות לוותר על השאיפה להכתיב את סדר היום הספרותי, ומצד שני להציע רוחב נשימה של התבוננות, שאינו מצוי בתעשייה הכלכלית שסביב הספרים בחנויות ובפרסומי היחצ“נות. לא לקצר ביקורות ל־400 מילה, לייחד מקום גם לתופעות ספרותיות רחבות, ולא רק לספרים שיצאו בחודש האחרון, ולסקור גם ספרים שיצאו הרחק מהוצאות הספרים הגדולות. לבחון ז‘אנרים שונים, כגון שירה, סיפורים קצרים, מחזאות, כתבי־עת, ביקורת ספרות, ספרות תורנית והגות, ולא רק רומנים.

4. מגמות בספרות

חשובים בעיניי החיבורים בין עולם הספרות, בפרוזה ובשירה, לבין מאבקים לצדק כלכלי ופוליטי, כפי שבאו לידי ביטוי בשנים האחרונות, למשל ב‘גרילה תרבות‘. חשובה בעיניי גם התנועה החוצה מן ההסתגרות שנכפתה על הספרות הישראלית בדורות האחרונים על־ידי שלילת הגלות, החילון ותחושת המצור, והחיבור המחודש אל שפות היהודים, הארמית, הערבית־היהודית, היידיש, הלאדינו, והעברית לדורותיה הקודמים שנדחקה הצידה, כגון הלשון הרבנית ולשון הפיוט. לצורך כך חשוב גם שתתרחב תנועת התרגומים מן הערבית (הקלאסית, היהודית והמודרנית) אל העברית, וכן הוצאות מחדש של ספרי פיוט עבריים. חשוב בעיניי גם הניסיון לשבור גבולות שהתקבעו, כגון בין שירה לפרוזה ובין הסיפור הקצר לרומן, ולנסות ליצור ולהציע צורות חדשות ליצירה העברית.

5. יהדות

היהדות בהקשר הספרותי היא מבחינתי גם שפה – דרך העברית על שכבותיה השונות (לשון החכמים של רבני המזרח ולשון הפיוט מעסיקות אותי עד מאוד בשנים האחרונות), ודרך הערבית־היהודית והספניולית; גם הצעה לצורה – סגנון הכתיבה של הפרוזה החרוזה, המקאמה, לעומת היפרדות השירה והפרוזה בימינו, מקומו של הפיוט כמייצג קולקטיב וכטקסט שנועד לביצוע טקסי ומוזיקלי לעומת מקום השירה החדשה, סגנונם של המדרש והדרשה כמפתח להיחלץ מהקיבעון שאחז ברומן המודרני; וגם מרחב של זיכרון עבר קהילתי ומשפחתי, הנע בין ענתות של ירמיהו לבגדד של הבן איש חי, של שאלות נוקבות על ההווה בירושלים של מטה, השסועה והאלימה, ושל תקווה לעתיד.

תה עם יהודה הלוי, שאלון אתר מעמול (מכללת ספיר) עם עמיחי שלו, עלה ב-4.10.2012:

תפקיד בחיים: קורא, כותב, לומד, מלמד

1. איזו עיר אתה הכי אוהב בדרום הארץ ולמה?
מצפה-רמון, בגלל הנוף המדהים והאוויר והיעלים.

2. מהי תרבות גבוהה בעיניך ומהי נמוכה?
אומנם הייתי ילד מודרניסט, המבחין היטב בין תרבות גבוהה (ספרות, מוזיקה) לתרבות נמוכה (קולנוע, עיתונות), אך בבגרותי למדתי משהו גם על היתרונות שבערבוב בין הגבוה לכאורה לנמוך (ערבוב שהספר הטוב שבספרים לאחר התנ"ך, דון קיחוטה, נבנה ממנו, וערבוב שעומד בבסיסו של ההרכב המוזיקלי העיראקי האהוב עלי, "צ'לרי בגדאד", המפגיש את הקרא מקאם עם המוזיקה השעבית), וגם על הכשלים שבהבחנה בין גבוה לנמוך (למי שהגיע מאירופה גם המוזיקה הכי אמנותית מן המזרח-התיכון נשמעת "עממית", בשל בורותן של האוזניים לשמוע ולהבין, ולמי שחושב שאמנות הספר היא האמנות הגבוהה ביותר, כל מה שקשור לטלוויזיה יראה כנמוך).

3. המעשה הטוב האחרון שעשית
לא זוכר.

4. המעשה אחרון שאתה מתחרט עליו
לא הגעתי לבית הדין העממי לדיור הציבורי שם נתבעים ראש הממשלה, שר האוצר, שר השיכון ומנכ"לי עמידר, עמיגור ושאר חברות הדיור הציבורי, על ייבוש הדיור הציבורי וגנבת כספיו ומעילה בציבור. הנתבעים ממילא לא הגיעו למשפט.

5. עם מי היית רוצה לשתות תה?
עם קפקא, או קהלת, או ר' יהודה הלוי. כדי שיהיה ריאלי: עם בוב דילן.

6. מה הדבר הכי חשוב שהיית משנה במדינה ומה הדבר הכי חשוב שהיית משאיר כמו שהוא?
הייתי מבטל את חוק ההסדרים. והייתי משאיר את החופים ללא בנייה וללא תשלום כספים בכניסה.

7. מה הדבר הרומנטי האחרון שעשית?
שיחקתי עם הילד עוד שעה בבוקר כדי שאשתי תוכל להשלים שעות שינה.

8. איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?
קורא, כותב, לומד, מלמד.

9. מה הדבר שאתה חייב עוד לעשות לפני שתמות?
אולי – לסדר את כל המסמכים, המחברות והספרים – שלא ישארו כמטלה על הילדים.

10. את מי היית מחזיר מהמתים?
את קפקא, או קהלת, או ר' יהודה הלוי. וסבי וסבותי. וגם את בוב דילן בשנות השמונים, כשהמוזיקה שלו התרוקנה מאהבה.

"יש אצלי עירוב בין זיכרונות שלי לזיכרונות שקיבלתי מאחרים", ראיון באתר בית אביחי עם איתן פריאר-דרור, עלה ב-9.8.2009:

האם להיות סבא זה משהו שאתה חושב עליו? חושק בו?
ה"סבאות" היא בהחלט משהו שיצא לי לחשוב עליו כמה וכמה פעמים בעבר. ברור שיש כאן דילוג קל – אני עדיין לא אב, ואין ספק שהאבהות גם היא חשובה לא פחות. אבל ב"סבאות" יש משהו אחר מבחינת סוג הקשר שיכול להתפתח בין סב לנכד או בין נכדה לסבתא, כיוון שהיא עוקפת הרבה מן המתחים של ההורות. כהורה, אתה מלווה את הילד בחלקים הרבים והשונים של החיים, ולעתים בתוך הרצף הלא פשוט של האירועים, ואילו כסב אתה יכול לפגוש את הילד מתוך מקום של מנוחה, מקום שבו אתה מגשים את חלומך לקרוא עמו יחד או ללכת לסרטים ולמסעדות, להעביר תמונות באלבום ולספר לו על ילדותך".

את ספר השירים הקדשת לסבא יצחק. מיהו?
זה הסבא של השיחות, שסיפר והקשיב, הסבא שרצה לראות ספר שלי יוצא לאור. זה האיש שעבר בנעוריו את בוכנוולד וברח לדנמרק, וכשדנמרק נכבשה נלקח לטרזינשטט ובסופו של דבר הצליח לעלות לארץ ולהקים משפחה. זה הסבא שקיווה שאכתוב את סיפור חייו.

ואתה תכתוב את סיפור חייו?
אני לא יודע. אני מקווה לראיין את כל מי שהכיר אותו ולנסות לכתוב. אני מצטער שלא כתבתי את פרקי חייו בחייו. שמעתי ממנו על המחנה, הבריחה והחיים בארץ, אך איני יודע דבר על חייו בגרמניה לפני המלחמה. אני סקרן ומאוד הייתי רוצה לדעת איך זה היה בשנים 1938-1933, שנים שכמעט אינן מדוברות".

פריעת חוב

סבך עזרא נפטר כשהיית בן שמונה. מה אתה זוכר ממנו?
הזיכרון הוא בעיקר מראות. החוויה הכי משמעותית ממנו היא דווקא המוות – זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי מוות בחיי. השבעה השפיעה רבות על התפיסה הדתית-חווייתית שלי. אותו אני זוכר כדמות אצילית, מרוחקת מעט, מישהו ששייך לעולם אחר. סבא עזרא עבד בעירק כפקיד בנק, וכאן היה לשומר בניין במשך עשרים שנה. בעיני הוא היה איש של הוד ועדינות שלא קיימת כאן".

נדמה שאתה חי את עירק ואת ברלין. האם יש לך זיכרונות שלקחת בהשאלה?
אפשר להגיד את זה. כולנו הרי "משאילים" זיכרונות, אם זה דרך תמונות שבהן צולמנו בגילים שאנחנו לא זוכרים או תמונות של בני משפחה, ואם זה דרך סיפורים שמספרים לנו. אני חושב שכך גם ב"משפחה הספרותית" – יצירות שונות הופכות להיות לא רק יצירות שקראת, אלא ממש יצירות שהן "שלך", שהן הורים או אחים. אצלי בכתיבה זה בא לידי ביטוי בשירים בספר הראשון, שכתובים מתוך השירים והמילים של ארז ביטון ואמיר גלבוע, במחזור סיפורים בקובץ "אנא מן אל-יהוד", המבוסס על שברי שורות של המשוררת אמירה הס, ובקובץ השירים השני, בשירים ליהודה הלוי ולשמעון אדף, וגם בכמה פרויקטים של תרגום-עיבוד למשוררים שכתבו בשפות אחרות, כמו פבלו נרודה, חורחה לואיס בורחס, ניזאר קבאני ורבינדרנת טאגור".

"אני יכול לומר שכמו שיש אצלי עירוב בין זיכרונות משפחתיים לספרותיים, יש אצלי גם עירוב בין זיכרונות שלי לזיכרונות שקיבלתי מאחרים. במובן הזה, אתה לוקח מן העבר, מהמקומות ש"היית" בהם בעבר, שהיינו בהם: כשיהודים גלו מארץ ישראל לבבל, הם שרו וקוננו על ציון, אחר כך, כשגלו מספרד, הם קוננו על גרנדה וקורדובה וטולדו. עכשיו שוב גלינו מארצות רבות, שהיו ארצות מולדת ליהודים ולתרבות היהודים, ושהעזיבה שלהן קשה מבחינה ממשית וגם רוחנית – הרי איבדנו חלק מן התרבות והזהות שלנו בעזיבה של המקומות הללו".

אז אצלי במשפחה הארצות שבהן נולדו הסבים והסבתות הן עיראק וגרמניה (והוריו של סבי שנולד בברלין הגיעו לשם מאיסטמבול, שאותה עזבנו לפני כמאה שנים). כמובן שהעזיבה של גרמניה היתה עזיבה אלימה, עם עליית השלטון הנאצי, ורגע לפני המלחמה, סבא וסבתא שלי ברחו לדנמרק. עוד מעטים ממשפחותיהם הצליחו להימלט ולהינצל, והרוב, והוריהם, נרצחו על-ידי הגרמנים. העזיבה של גרמניה היתה קטיעה של המשפחה, ושל הילדות, אבל בגלל האלימות הגרמנית כלפי המשפחה, היו פחות געגועים לגרמניה: סבא שלי היה בכלל נגד נסיעה לשם, סבתא שלי לא התנגדה, וגם נסעה לבקר, הם דיברו בארץ בגרמנית עם מי שידע, קצת עם הילדים שלהם.

כשהם הגיעו לישראל, ב-1949, ישראל לא היתה אשמה בעקירה התרבותית שלהם, באובדן הקהילתי שלהם, היא היתה מקום לנסות להשתקם בו. לעומת זאת למשפחה של אמא שלי, שהגיעה מעיראק, רגע המעבר לארץ הוא רגע העקירה, המשבר, האובדן, ובהרבה מובנים באמת ישראל היתה אשמה בכל אלו. אז היו יותר סיבות להתגעגע לבגדאד, למרות שגם אליה לא היה לגיטימי להתגעגע בחברה הישראלית.

ההחרבה של בגדאד בשתי מלחמות אמריקה-עיראק האחרונות היא מזעזעת, והיא הוצגה פה, במהדורות החדשות, מפרספקטיבה אמריקאית למהדרין, תוך לגיטימציה של ההרס הנורא. ואתה מסתכל מכאן, ולא יכול שלא להצטער מאוד על מה שקורה שם, ולא לחוש זרות מאיך שמציגים את ההתרחשויות כאן – מדווחים יותר על הרוג אמריקאי אחד מעל מאה עיראקים, מתייחסים בשיוויון נפש לכל ההרס שנזרע שם. ופתאום מישהו מדורי פוגש לראשונה צילומים ראשונים של בגדאד האגדית ברגעי המתקפה עליהם, צילומים ממטוסים ומטילים "חכמים" (ולרוני סומק יש שיר מופלא על ה"פוטו-רצח" הזה).

אבל זה לא רק מקום, אלא באמת התרבות שהוא נושא, הלשון, הספרות, המוסיקה, ההיסטוריה, סוגי האפשרויות שהוא פותח להיסטוריה יהודית, להיסטוריה של יהודים בין לא יהודים, אם זה יהודים-ערבים ואם יהודים-אירופאים. במובן הזה כמו שירושלים נשאה משמעויות רבות לאורך שנות הגלות, הרבה מעבר למה שאותה עיר קטנה וזנוחה, בשולי האימפריות, יכולה היתה לשאת, עד שירושלים של מטה הפכה לירושלים של מעלה, כך גם בגדאד הופכת לבגדאד של מעלה, כאפשרות לחיים יהודיים, כאפשרות ליחסי יהודים-מוסלמים, לתרבות יהודית-ערבית.

"הסבים והסבתות שלי – ואני מניח שזה משותף לרבים מבני דורי – חוו משברים קשים בתחילת בגרותם, בשנות העשרים לחייהם: גם השואה, גם ההיעקרות ממקום אחד למקום אחר, לארץ. הדברים האלו יכלו לעשות אותם מאוד קשים, והם כנראה היו כאלו בעשורים הראשונים של חייהם בארץ. חיי הסבאות אפשרו להם להירגע וליצור קשר אחר, שבו הדיבור על המקום שממנו הם באו או על השואה הוא אפשרי. על כן אני מרגיש גם צורך בפריעת חוב. הדבר הנכון שאתה יכול לעשות אם זכית בסבים וסבתות מיוחדים הוא להיות סב בעצמך, סב שיעביר מעט מהם אל נכדיך, שיהיו כבר דור רביעי".

 ראיון לפורום תרבות הלאדינו, אתר תפוז אנשים, עלה ב-29.4.2010:

1.אלמוג, מהו מקור שם המשפחה בהר?

הצד במשפחתי ממנו בא השם בהר מקורו באיסטמבול. סבי יצחק בֶּהַר נהג להסביר לי כי שם זה מקורו בעיר בֵּחַאר הנמצאת בספרד, וכי משֵם עיר זאת הגיעו גם המשפחות בכר ובז'ראנו. לדבריו שמות המשפחה שונים זה מזה בגלל המבטאים השונים בהם נהגתה האות J בספרד, ובגלל השפעת הקשר בין הגיית הכ"ף (הלא דגושה) והה"א בתורכית.

2.למשפחתך מצד אביך יש סיפור נדודים מעניין בין מזרח למערב (תורכיה, גרמניה דנמרק). האם החיבור הזה השפיע על יצירתך?

כן, אני יכול לומר שסיפור נדודים זה, וחיבור זה, השפיע מאוד עלי ועל יצירתי. קודם כל הנדודים האלו הובילו לכך שנולדתי במשפחה מעורבבת, עם מטען תרבותי מעורבב: אני נולדתי בנתניה, אבי בקופנהגן, סבי בברלין, אבי-סבי באיסטמבול ודורות קודם לכן בבֵּחַאר בספרד.
בבית היו נוכחות שפות שונות: הערבית-העיראקית של משפחת אמי, הגרמנית של סבי וסבתי (סבתי באה ממשפחה ייקית מצפון גרמניה), הדנית – שפת הארץ שאליה ברחו ב-1939, ושהצילה אותם (בניגוד לגורל של רוב בני משפחתם), ומאחורי השפות האלו היתה גם הספניולית, שדיבר סבי, שפת הוריו, שפת ביתו, שפת המשפחה המורחבת שלו, שעברה מאיסטמבול לברלין בראשית המאה ה-20, אחרי השריפה שפגעה בשכונת גַאלַאטָה, מתוך תקווה למצוא בארץ החדשה פרנסה.
למעשה אני דור שלישי לערבוב המזרחי-אשכנזי, מאז נישואי סבי וסבתי בדנמרק אליה ברחו מגרמניה, דרך נישואי הורי בנתניה ועד נישואי שלי.
העירוב הזה, אני חושב, הדגיש את השאלות לגבי נוכחותן של השפות האלו, התרבויות האלו והזהויות האלו בחיי ובחיי החברה שבתוכה אני חי. במובנים רבים הרגשתי את התנגדותה של החברה הישראלית שבתוכה נולדתי לתרבויות הבית (ובעיקר לגרמנית ולערבית, הרבה פחות לספניולית, כמובן), וניסיתי לתקן חלק מכך בשנים האחרונות, בלימודי ספרדית וערבית.
ערבוב העולמות, האובדן שחוויתי מול העולמות האלו, גם באופן חברתי ביחס הלעיתים שולל, לעיתים מזלזל, לעיתים לועג, לעיתים מאויים, של הישראליות כלפיהם, וגם באופן אישי, שהתחוור ביתר בהירות עם מותם של כל סבי וסבתותי, החיפוש אחר העולמות האלו, העושר שנגלה בהם, כל אלו השפיעו ונכנסו, נדמה לי, גם ליצירה, כי באיזשהו מקום למדתי לא להאמין ביצירה שהיא חידוש גמור, איזה ישראלי חדש, יהודי חדש, עברי חדש, ולמדתי כמה אני יכול ללמוד מכל התרבויות שמהן באתי, על השילובים שביניהן, היהודית, הספרדית, התורכית, הגרמנית, הערבית, העיראקית, המזרחית.

3.מהי בעיניך תרבות הלאדינו?

קשה לענות על כך בקצרה, אבל אני חושב שאחד המאפיינים הבסיסיים שאני חש בתרבות זאת, ואוהב אותו, זה היותה מראש פסיפס רב-תרבותי מהמם: יכול להיות בה פיוט עברי בלחן של רומנסה ספרדית קדומה בעיבוד של כלי מוזיקה תורכיים, באותו משפט ספניולי יכולות להיות גם מילים בעברית, ארמית, ערבית, תורכית, יוונית ועוד. סבא שלי היה נוהג במפגשים עם דוברי ספרדית להבחין בינו וביניהם באומרו – איך אתם קוראים ליום ראשון? דומינגו, אנחנו אומרים אלחד, מערבית.
השילוב הזה, שאינו פוחד מן השילוב, שאינו מתבייש ואינו מבקש להיות משהו שהוא לא, הוא דבר שאני חושב שהתרבות הישראלית יכולה ללמוד ממנו המון. השילוב הזה גם יצר אצל רבים מבני התרבות הזאת יחס מזמין אל תוך תרבותם אל אחרים, ואיזו רתיעה מהסתגרות תרבותית. כי המצב בארץ כמעט מזמין איזה יחס של הסתגרות, לאור היחס הלא אוהד של התרבות הישראלית לתרבויות היהודים מן הגולה, ובמין התרסה מהופכת, התרבות הספניולית יצרה יחס של הזמנה.
זה חשוב מאוד בימינו, כשאנחנו שואלים מה מתוך התרבות הזאת ימצא בחיים שלנו, ביצירה שלנו, בחיי הילדים שלנו, כאשר הקהילות דוברות הספניולית הולכות ונעלמות מן העולם (ובאופן מבורך נוצרות קהילות חדשות, וירטואליות, המתנהלות בספניולית) – האופציה של שימור קפוא, ושל אמירה זה אותנטי לתרבות וזה לא, כמעט בלתי אפשרית, וצריך מתוך יחס מורכב של כבוד ופתיחות לחדש בתוך התרבות עצמה, שזה למעשה צו החיים שלה.
בנוסף לכך בולט בתוך התרבות הספניולית היחס העמוק שלה, והעשיר, לתרבויות הלא-יהודיות שבתוכן היא התפתחה: הערבית, הספרדית, העות'מאנית ועוד. חשוב שהחיבורים הללו יהיו מוכרים גם לבני התרבויות הללו, הלא יהודים, וחשוב להמשיך את הקשרים האלו אל תוך ההווה.

4.שיר בלאדינו האהוב עליך?

שירים רבים. הראשון שהכרתי מן הסביבה החיצונית, שהיה לגיטימי כישראלי, היה כמובן "מורניקה". אחר-כך הייתי מקליט לסבי ומביא לו ביצועים של הזמר אברהם פררה, שהיה אהוב עליו מאוד, למשל ביצועו המרגש ל"אדיו קרידה". בשנים האחרונות אני מתרגש עד מאוד ממבצעים ובעיקר מבצעות כמו כוכבה לוי, יצחק לוי, יסמין לוי, אסתי עופרי-קינן, הדס פל-ירדן, סאבינה יאנאטו ואחרים, שלוקחים את שירת הלאדינו למקומות מופלאים. אני אוהב גם את הפיוט הספרדי והתורכי, למשל בביצועים החדשים והמופלאים של נגן הקאנון אלעד גבאי והפייטן דודי מנחם לשירת המפטירים התורכית, שירים כמו "ישמח הר ציון", ו"חדש כקדם ימינו" של חיים בז'ארנו.

5.באיזה יצירות שלך באה לביטוי תרבות זו?

אני מקווה שבכל היצירות, ובכל מקרה באופן ספציפי במסה שכתבתי על סיפורי המשפחתי, בשם "חלומות באספניה", שהתפרסמה בתוך הספר "תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית" (עם עובד, 2007), וכן בשירים בספרים "צמאון בארות" (עם עובד, 2008) [וכאן, וכאן] ו"חוט מושך מן הלשון" (עם עובד, 2009), ובסיפורים בתוך הקובץ "אנא מן אל-יהוד" (בבל, 2008). כמו כן במאמר שהתפרסם בכתב-העת "פעמים", בגיליון 111-112, שנת תשס"ז, והתבסס על ראיונות עם דוברי ספניולית וצאצאיהם ("זהות יהודית-ספרדית רב דורית בישראל בין זיכרון אישי לקולקטיבי").

6.אתה גר באחת השכונות הספרדיות הוותיקות (אוהל משה ומזכרת משה) האם הדבר מעניק מוזה ליצירה שלך ואם כן כיצד.

אני גר באמת בירושלים בנחלאות, באזור הקרוב מאוד לבית הכנסת הספרדי הידוע של יוצאי העיר העתיקה "חסד ורחמים", באזור שהוא למעשה תפר בין שכונה אשכנזית לשכונה ספרדית. אני הולך באמת מדי פעם לתפילה ב"חסד ורחמים", והאזור כולו נוצר בחובו זיכרונות של הלשונות הללו, שעדיין אפשר לשמוע אותן מהתלכות ברחוב, הספניולית, היידיש, הערבית. אבל צריך לומר את האמת שהאזור גם משתנה מאוד, וגם הופך להיות מתוייר מאוד בסיורים בעקבות עברו, אשר פעמים רבות מבריחים את המוזה שמעניקים הקירות הישנים, סיורים שמשנים במידה רבה את אופיים של המנהגים הישנים, כמו מנהג הסליחות.

7.העברת סדנה של פיוטים הקשורים ללאדינו. במה מתייחדים הפיוטים האלו מפיוטים אחרים?

עולם הפיוט הוא מגוון מאוד, ובתוכו עולם הפיוט הספרדי עשיר מאוד, ומגוון מאוד בתוך עצמו, הפיוט בתטואן וטנג'יר בצפון מרוקו אינו דומה לזה שבאיסטמבול, ששונה מזה שבירושלים ששונה כמובן מהפורטוגזים באמסטרדם וניו-יורק.
היחס בין הפיוט לבין שירים בלאדינו, למשל רומאנסות, הוא מרתק, גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינה טקסטואלית. הוא גם מבהיר משהו לגבי המקום של נשים בתוך תרבות זאת, שהן היו הנושאות העיקריות, והמבצעות העיקריות, של הרומאנסות.
הקופלאס, שירים בלאדינו העוסקים בתכנים יהודיים, כמו למשל הקופלאס של יוסף הצדיק, שאבנר פרץ תרגם, הם מעניינים מאוד ואומרים לנו משהו על החיבור המאוד פנימי שהיה בתוך היהדות עצמה בין העברית לבין לשונות היהודים. כך גם התרגומים להגדה של פסח, והביצועים בלאדינו של פיוטי ההגדה.
באופן אישי, אני אוהב מאוד גם את הנוסח הירושלמי של הימים הנוראים, וגם את שירת המפטירים התורכית, המחוברת מבחינה מוזיקלית למוזיקה העות'מאנית האמנותית.

8.בעקבות המסה "חלומות באספניה" ובדיעבד – האם הלאדינו עודה חיה?

זאת שאלה כואבת, הרי. כל אחד מאיתנו אולי היה רוצה שהיא תחייה בתוכו יותר, והיה רוצה להאריך את חייהם של אלו שנצרו אותה בקרבם, שרבים מהם איבדנו, והיה רוצה להבין יותר כיצד הוא יעביר אותה לילדיו. כמו שאמרה לונה (לבנה) הלל בראיון שערכתי עמה (ביחד עם יעל ברנר), "מה אתה סופר לי את השנים הקטנות?", כל כך הרבה זמן דיברנו לאדינו, אז מה אלו השנים הקצרות שבהן היא מתמעטת לנו? ובכל זאת, נדמה לי שתרבות הלאדינו, ועמה הלשון, פושטת צורה ולובשת צורה, בעקבות משברי המאה העשרים, שלא היו קטנים ממשבר הגירוש ב-1492, שהוליד את הלאדינו בגרסתה המוכרת לנו. כשיש אנשים שעדיין מדברים לאדינו אי אפשר לומר שהיא מתה, אבל הלוואי ויכולנו גם להיות בטוחים שגם בעוד 50 שנה ידברו בה, ולו מעטים.

9.האם אתה מתעתד להוציא לאור ספר חדש?

אני עובד כרגע על רומן, בשם "הלכה למשה מסיני".

10.מה אתה מאחל לחברי הפורום של תרבות הלאדינו?

קודם כל הייתי רוצה לומר לחברי הפורום שאני שמח עד מאוד על קיומו של פורום זה, וחושב שזה חשוב מאוד, הקיום של תרבות הלאדינו גם בתוך עולם האינטרנט. מלבד זאת אני חושב שרבים בפורום יהיו שותפים לאיחולי שנמצא כולנו את הדרכים לקבל ולמסור מתוך התרבות המפוארת הזאת דברים שיעשירו אותנו, את משפחותינו, קהילותינו וכלל ישראל. עצם השותפות בתוך תהליך המסירה הזה (אם להישען לרגע על רעיון של ד"ר מאיר בוזגלו בספרו על המסורתיות, "שפה לנאמנים") הופך אותנו לחברים בקהילה הזאת, ונותן לנו את הזכות, שהיתה קיימת גם בעבר, לחדש בתוכה ולהתחדש מתוכה. אנחנו בשלב שבו הישן בהחלט יכול לרענן את החדש, ולהעניק לנו כוחות חדשים, רוחניים, תרבותיים.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על ראיונות קצרים

  1. פינגבאק: בין סלוניקי, אושוויץ ותל-אביב: סיפורו של דוד חיים | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s