לבנות משפטים חדשים ממילים ישנות

"לבנות משפטים חדשים ממילים ישנות"           

חורחה לואיס בורחֶס, בדיונות, הוצאת  הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, הספריה החדשה, מספרדית יורם ברונובסקי, 1998.

חורחה לואיס בורחֶס, האָלף, הוצאת  הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, הספריה החדשה, מספרדית יורם ברונובסקי, 2000.

א.

מפתה לכתוב על בורחֶס בדרך בה הוא כתב ביקורת ספרים: להתייחס אליו כאל דמות בדיונית, אולי להמציא בורחֶס אלטרנטיבי, ברזילאי במקום ארגנטינאי, יליד 1904 במקום 1899, שאת שמו הוגים בורחַס ולא בורחֶס, ואולי בורזֶ'ס, והוא בעצם בורחס האמיתי, כותב "בדיונות" ו"האלף", ששמו הוסתר במהלך השנים, וכמעט נמחק, פרט לראיון קצר בעיתון בריטי שכבר נסגר, והערת שוליים קטנה באנציקלופדיה נדירה שיצאה לאור בשנת 1957 בריו-דה-ז'ינארו במהדורה מוגבלת, ואותה קניתי בשנה שעברה בחנות ספרים נידחת בעת שיטוטי בעונת הקרנבל.

בורחס (הארגנטינאי) כתב בפרולוג ל"גן השבילים המתפצלים", החלק הראשון של "בדיונות" שיצא לאור ב-1941: "טירוף מייגע ומדלדל הוא חיבורם של ספרים רחבי-יריעה, הרחבת הדיבור על פני חמש מאות עמודים אודות רעיון שלהצגתו המושלמת בעל-פה די בדקות אחדות. דרך פעולה טובה יותר היא לדמות שספרים אלו כבר קיימים ולהציע סיכום, פרשנות… העדפתי לכתוב הערות על ספרים דמיוניים" (עמ' 13). באפילוג ל"האלף" שיצא לאור בשנת 1949 ציין בורחס כי כל סיפורי הקובץ, מלבד שניים, שייכים לז'אנר הפנטסטי. אחרי שקראת בבורחס, שוב לא תדע מה אמת ומה בדיה.

חמישה מתוך שבעה-עשר הסיפורים שב"האלף" תורגמו כבר בשנת 1975 על ידי יורם ברונובסקי בספר שהכיל אסופה של טקסטים קצרים, סיפורים ומסות של בורחס (הספר תורגם תחת הכותרת מוליכת השולל "גן השבילים המתפצלים"). עכשיו מציעה "הספריה החדשה" תירגום מלא של "האלף", והמתרגם כעבור חצי מאה הוא שוב יורם ברונובסקי המוכשר (ב-1998 יצא ב"ספריה החדשה" תרגום משלו ל"בדיונות"). התרגום לחמשת הסיפורים שכבר הופיעו בעברית מתיימר להיות חדש, ויכול לתת לנו הצצה חטופה לשינויים בשפתו של ברונובסקי ובשפתנו, אך מלבד התאמות מעטות ברוח הזמן (בימנו אין אספקלריות, יש מראות) ניכרת בעיקר עקשנות להוכיח שהתרגום הוא אכן חדש, ומילים נרדפות מתחלפות בינהן ללא סיבה, וסדר המילים במשפט מתהפך.

התוספת האמיתית והנפלאה היא הערות העורך לסיפורים, שצורפו בסוף הספר והן מאירות עיניים ומחכימות. קורא משכיל המבקש להתחרות בידענותו של בורחס מוזמן להתעלם מהן ולהעזר רק בכוח זכרונו, ובספריה הקרובה למקום מגוריו (או האינטרנט). אני העדפתי להרים ידיים מראש: בורחס קרוב ממני לדקויות תיאולוגיות מופלאות, לחכמי התלמוד והקבלה, להיסטוריה של האיסלאם, לממציאי שפות, למהדורות של אנציקלופדיות עתיקות ולאישים מן החיים הארגנטינאיים. אך מדי פעם, כמו בסיפור הראשון בקובץ, "בן-האלמוות", הולכת ההערה רחוק מדי: מי שיציץ בה יגלה מוקדם מדי מי הוא אותו בן-אלמוות יווני מופלא ששנותיו הארוכות השכיחו ממנו את עברו.

בורחס ב"Deutsches Requiem" עושה חשבון עם הנפש הגרמנית בצורה שאחרים לא ניסו, זמן קצר לאחר תום הנוראה שבמלחמות. בסיפור "חיפושו של אברואס" נוגע בורחס בעולם המוסלמי הקרוב לליבו ומספר על מלומד הכותב פירוש לאריסטו, ומנסה לגלות את פשר המילים "טרגדיה" ו"קומדיה" בעולם ללא תיאטרון, כאשר אין איש סביבו היכול לעזור לו. ב"כתב האל" עולה מחשבה בליבו של אסיר שאולי כל הסודות, כל הידע האלוהי, הוצפנו בדבר אחד, למשל: בעורם החי של היגוארים.

הסיפור האחרון, והארוך ביותר, "האלף", הוא שיאו של הספר. הסיפור מתחיל בבוקר פברואר לוהט שבו מתה ביאטריס ויטרבו. המספר, בורחס (הוא נקרא בשמו בסיפור), מבחין כי העולם ממשיך בשינוייו היומיומיים ומתרחק מביאטריס. בבית אביה ביום הולדתה בסוף אפריל, הוא פוגש את קארלוס ארחניטו דנרי, משורר נלהב הכותב פואמה בשם "כדור הארץ" בשלמות צורנית ובדיוק מדעי. בורחס מבקש ממנו להקריא לו מעט מן הפואמה ומוצא אותה חסרת עניין, והיא בינתיים מתארכת וגדלה למימדים מפלצתיים. יום אחד מתקשר דנרי לבורחס, ונזעק שאת בית אבותיו, ביתו הישן, עומדים להרוס, בכדי להרחיב בית קפה אופנתי. בלי הבית, מסביר המשורר, הוא לא יוכל לסיים את הפואמה, כי "בפינת המרתף יש אלף… אלף היא נקודה במרחב שנכללות בה כל הנקודות האחרות", בורחס לא מאמין ושואל "האם לא שורר במרתף חושך גמור?" ומודיע שהוא מיד יבוא לראות.

            בורחס יורד אל המרתף: "ואז ראיתי את האלף. הנה עכשיו אני מגיע אל מרכז סיפורי, מרכז שאין מלים לתארו; כאן מתחיל ייאושי כסופר. כל שפה היא אלף-בית של סימנים שהשימוש בהם מניח עבר המשותף למשוחחים; איך אעביר לזולתי את האמת האינסופית, שזיכרוני הנרעש צר מהכילה? המיסטיקנים, במצב דומה של טראנס, מכבירים סמלים; לשם ציון האלוהות מדבר פרסי אחד על עוף שהוא במובן מסוים כל העופות… לעולם יישאר הדין-וחשבון שלי נגוע בספרות, בכזב. יתר על כן, אין כל פתרון לבעיה המרכזית: הצורך לפרוט לפרטים, ולו באורח חלקי, מכלול אינסופי. באותו רגע כביר ראיתי מליוני מעשים מענים ומזוויעים… מה שראו עיני היה בו-זמני; מה שאני רושם יימסר ברצף, שכן זה טיבה של הלשון. משהו מזה, למרות הכול, אנסה להציל" (עמ' 125-124). נקודת האלף היא שהולידה, למעשה, את הפואמה הנוראה של קארלוס ארחניטו דנרי, והיא שמולידה אצל בורחס תחושה שכל הפנים שהוא רואה לאחר מכן ברחוב בבואנוס-איירס מוכרים לא, ורק השכחה מצילה אותו כעבור זמן ["ברחוב, במדרגות תחנת קונסטיטוסיון, ברכבת התחתית, נראו לי כל הפרצופים מוכרים. חששתי פן לא יימצא עוד לעולם דבר שיוכל להפתיעני, חששתי פן לא תסור ממני לעולם תחושת החזרה. לאושרי, מקץ כמה לילות של נדודי-שינה, שבה השכחה לפעול בי" (עמ' 127)].

הסיפור נקרא בספרדית "El Aleph", שהיא, מסביר בורחס לקורא הספרדי, האות הראשונה באלף-בית של שפת הקודש, כי האלף היא "המיקרוקוסמוס של האלכימאים ושל המקובלים". בטיוטה מוקדמת השתמש בורחס במקום בשם "האלף" במילה הערבית "מִחְרַאבּ" (ה"מחראב" הוא גומחה בקיר המסגד המסמנת את כיוון מכה, כיוון הקִבְּלָה, שעל פיו מתארגנים התפילה והמבנה האדריכלי של המסגד).

באנציקלופדיה אותה קניתי לפני שנה מצוטט בורחַס  (הברזילאי), או בורזֶ'ס: "אנחנו מנסים לבנות משפטים חדשים ממילים ישנות. זהו המאמץ הפרדוקסלי לתאר את האחר באמצעות המוכר". סופרים רבים כשלו במאמץ זה. בורחס הצליח.

ב.

בהערה המסיימת את סיפורו "ספריית בבל" מציין בורחס את עצתה של לֶטיסיָה אַלבָרֶס דה טולדו, אשר הבינה שכל הספריה הענקית, אולי האינסופית, אותה יצר בסיפורו, היא למעשה מיותרת: בורחס יכול היה לספר על כרך אחד של ספר, אשר לו מספר אינסופי של דפים, כולם דקים באופן אינסופי. אם כן, מה מקומה של הספריה בסיפור? למה לא נענה בורחס לעצתה של הגברת דה טולדו? האם יתכן שרק מכיוון שכבר כתב את הסיפור בדרך אחת, פרסמו כפי שהוא ולא התאימו לרעיון הכרך האחד?

הספריה, מספר לנו הספרן העיוור בורחס, היא כינוי ליקום; כך נפתח הסיפור על עולם שהוא ספריה, וכולו אולמות משושים רבים מספור שאיש מעולם לא הגיע עד גבולם, ובכל אולם, בסדר מופתי, אותו מספר מדפים, אותו מספר ספרים, ובכל ספר מספר זהה של דפים ומילים. אם כן, למה ספריה ולא ספר? הספריה היא מרחב, ועל-כן היא מתאימה יותר לשמש כמטאפורה ליקום כולו, ובתוכה יכולים להלך אנשים, שהם ספרנים לא מושלמים בתוך ספריה מושלמת, ויש בה מקום לגרמי מדרגות, לחדרי-שירותים ולדרגשי שינה. הספריה היא המכלול בסיפורו של בורחס, והיא יכולה להיות אינסופית, אך כל ספר בספריה הוא פרט סופי אשר אפשר לחפש אחריו ולחקור את פשרו; סדר החיפוש אחר ספרים יש בו היגיון מסוים (משושים ומעברים ביניהם), אך אין הבדל רב בין התקדמות למשושה הימני או לשמאלי. לעומת זאת אם היה מספר לנו בורחס על כרך אחד, אף אם היה מפצל אותו לפרקים סופיים, הם היו נאלצים להיות מסודרים זה אחר זה, ואף ספרן לא יכול היה ללכת ביניהם [אולי בימינו היה יכול בורחס לכתוב על אתר אינטרנט שהוא מעין ספריה-ספר שכזאת]. יותר מכך, אם הספריה היתה מצטמצמת לכרך אחד, בורחס היה מאבד את הדימוי של הספר, שהוא אולי הדימוי החשוב ביותר בסיפור זה; שוב לא היה נמצא מקום לרעיון של ספר כולל כל, בו נמצאות כל התשובות, והוא מובחן משאר גיבובי הספרים הכתובים גִ'יבְּרִיש.

הספריה היא היקום, היא העולם הבלתי מוגבל של אפשרויות פרוזאיות ופואטיות, וכל ספר בין המון ספרי הספריה יכול להכיל את התשובה לכל השאלות שנשאלו ושישאלו; יותר מכך: חייב להיות שאחד הספרים (אולי יותר מאחד?) יכיל את התשובות כולן והסודות כולם; זה הוא הדימוי החזק של הסיפור, אשר שואב את כוחו מספרי הקודש של הדתות השונות ומן הקטלוגים של הספריות הגדולות. המספר בסיפור "ספריית בבל" הוא אחד מאנשי-הספריה, ספרן אשר חיפש בנעוריו את "קטלוג הקטלוגים", ועתה הוא עומד למות לא הרחק מן המשושה שבו נולד, כמעט עיוור ["ככל אנשי הספרייה, ערכתי מסעות בנעורי; נדדתי בחיפוש אחר ספר, אולי אחר קטלוג הקטלוגים; עכשיו, כשכמעט כהו עיני מלפענח את אשר אכתוב, אני מתקין עצמי למות מהלך פרסאות אחדות מן המשושה שבו נולדתי" (עמ' 71)].

ספרן זה יודע כי הספריה היא מעשה ידי אלוהים ונצחית, ואולי היא אפילו אינסופית (למרות שמספר הספרים האפשריים בני עשרים וחמישה סימנים המכילים עשרים ושתיים אותיות (עבריות?), נקודה, פסיק ורווח, הוא אדיר אך סופי). אולי אחד מספרי הספריה הוא ספר מחזורי שהוא האלוהים, וגילויו יהא האירוע המרכזי בהיסטוריה? האדם, אותו ספרן כושל, הוא פרי המקרה או מעשה ידי דמיורגים זדוניים, אבל ניתנה לו החירות ללכת בתוך יצירתו של אלוהים, הספריה כוללת הכל; בספריה זו אין יד מכוונת או יסוד של בחירה, יש בה הכל, ועל-כן רוב ספריה כתובים בצורה חסרת פשר ומשמעות, ומכילים רצפים לא מובנים של אותיות (או שאולי אלו דברי חוכמה שאיש אינו מבין?).

בספריה אין ספרים זהים, אך רבים מהם מובדלים זה מזה רק באות או פסיק; אולי לכן יש ספרנים החושבים שאין לחפש משמעות בספרים (והם אתאיסטים גמורים). בין הספרים יש את תולדות העתיד ואוטוביוגרפיות של מלאכים ותיאור אמיתי של מותי וגם קטלוג מהימן של הספריה ורבים אחרים מזויפים. הספריה הזאת מייאשת: איך אפשר יהיה למצוא בה את הספר האמיתי? איך יזהה אותו מי שיפגוש בו לאחר אלפי הספרים האחרים?

דומה שבסופו של דבר בורחס מתענג על האסתטיקה של הספריה עצמה; אולי כי הוא ויתר על המחשבה שאכן יתכן ספר אחד שהוא אמיתי, נכון, מושלם, כולל-כל.

(אגב, בורחס יכול היה לכתוב סיפור על דף אחד, שהוא אינסופי ומכיל את כל הפרטים היכולים להיכלל בכרך האחד האינסופי, ובספריה בבבל, היקום).

פורסם במקור בגרסא מקוצרת במועד ב', עיתון המרכז הבינתחומי בהרצליה, 2001.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s