פוסט פוסט בחירות: הערות על המצב

א.
הסתיימה לה חגיגה לדמוקרטיה הישראלית,
אומנם מאות אלפים מן העשירונים התחתונים, ועוד רבים מעשירונים אחרים, לא הצביעו כי אין להם תקווה, והם לא באמת מאמינים שמישהו שיכנס לכנסת יעבוד בשבילם, אלא רק יעביד אותם בשבילו,
ואומנם מאות אלפי פלסטינים אזרחי ישראל לא הצביעו כי הם למדו על בשרם שהמדינה אולי דמוקרטית ליהודים אבל בעיקר יהודית ללא-יהודים, ועושה דה-לגיטימציה לכל פעילות פוליטית שלהם, ורק מנצלת את השתתפותם בתיאטרון הבחירות למראית עין של דמוקרטיה, ואומנם בשטחים הצביעו מאות אלפי יהודים על עתיד השטחים, בעוד מליוני הפלסטינים החיים "לצדם" חסרי זכות להשתתף בהכרעה על גורל המקום שבו הם חיים ומתים, ואומנם כמעט נכנסה לכנסת מפלגה כהניסטית, גזענית, אנטי-דמוקרטית וניאו-פשיסטית,
אבל בכל זאת, חגיגה לדמוקרטיה הישראלית.

ב.
מישהו מוכן להסביר לי, ולא בציניות המתבקשת, מה סוד קסמם של הלפידים?
ואיך זה שלפיד הבן אפילו עקף את לפיד האב?
האם באמת מצביעיו חושבים שהתשובה ל"איפה הכסף?" היא אצל החרדים, ולא אצל המאיון העליון והטייקונים ותעשיית המלחמה?
האם הם באמת חושבים שהם "מעמד בינוני" ושגם לפיד "מעמד בינוני"?
והאם הם חושבים שצריך לעשות למען אותו "מעמד בינוני" בלי לדבר על העשירונים התחתונים?
האם הם באמת חושבים שגיוס חרדים, או שינוי שיטת הממשל הם הפתרון לבעיות ישראל – ולא מוטרדים יותר ממצב המלחמה המתמשך, מעתיד השטחים, משכרם של עובדי קבלן ומן התספורות של הטייקונים?
האם באמת יוכלו לגייס כל כך הרבה חרדים לעיתון "במחנה"? [והאם לא כדאי לדבר על כך שחוסר השיוויון הבוטה בגיוס ["שיוויון בנטל"] הוא הסיכויים למות במהלך השירות הצבאי, הגבוהים על פי מחקרים אחרונים באופן חמור מונים אם אתה מהפריפריה הכלכלית והחברתית, לעומת סיכוייך למות במהלך השירות הצבאי אם אתה בא מן המרכז הכלכלי והחברתי?]
האם יאיר לפיד ברצינות שוקל להיות שר חוץ, שר אוצר או שר ביטחון?
האם העובדה שלפיד לא יהיה בשום מחיר חלק מגוש חוסם לביבי יחד עם מפלגות ערביות היא חלק מכשלונו של "גוש מרכז-שמאל" או חלק מהצלחתו של לפיד, המהווה למעשה ימין רך מבחינה כלכלית ומדינית בשילוב עם מה שנתפס כליברלי בהקשרים חילוניים ומגדריים?
האם יש סכנה שהוא יהיה מועמד ריאלי לראשות הממשלה בבחירות הבאות?

ג.
"גוש השמאל-מרכז" הדמיוני שיצרו עיתונאים התפרק סופית עם הצהרתו של יאיר לפיד, איש המרכז [הוא מרכז כי הוא חילוני-תל-אביבי-אשכנזי שלא מתנגד להפלות ולשירת נשים, ויתכן שאף תומך בנישואי הומוסקסואלים, בלי קשר לעמדותיו הכלכליות או המדיניות], שהוא לא יצור גוש חוסם עם המפלגות הערביות [בלשונו הגזענית, שמיד הוצגה כסוג של הומור חינני שאחרים לא מבינים, הוא קרא לערבים "זועביס" – נקווה ש"רק לא לפידס" לא תהפוך לסיסמא של מפלגות אנטישמיות באירופה].
רק פעם אחת, ב-92, "התקבלו" הערבים לגוש החוסם [אבל כמובן לא לקואליציה] – אבל אין סיכוי לכך כיום.
זה לא, אגב, שלפיד גזעני כלפי ערבים [למרות שאין אף חבר כנסת ערבי בין 19 חבריו], הוא גם לא אוהב יהודים [חרדים], ולא אוהב באותה מידה אשכנזים [יהדות התורה] וספרדים [ש"ס].

ד.
בבחירות האחרונות ביבי ספג מכה, שאולי תסמן את כהונתו האחרונה כראש-ממשלה, וגם ליברמן ספג מכה, וכך גם המסעות הגזעניים וההסתות והחוקים האנטי-דמוקרטיים של חברי כנסת מהליכוד, ישראל-ביתנו, עוצמה לישראל וקדימה, שלא הוכיחו את עצמם בקלפי.
מנגד, המפלגות בראשות ביבי-ליברמן-לפיד-בנט, שקיבלו יחד 62 מנדטים, הן ימין ניאו-ליברלי כלכלי מובהק, אף על פי שבמסע הבחירות הם ניסו להצניע זאת [בעקבות המחאה החברתית והמשבר הכלכלי], וביבי דיבר על חינוך חינם מגיל 3 ומהפכות סלולר, ובנט דיבר על בית, ולפיד דיבר על פוליטיקה חדשה וממשלה קטנה.
אבל בסופו של דבר, מפלגות שהעמידו סדר יום של שמאל כלכלי במרכז השולחן [בלי להיכנס לפרטיו של כל סדר יום כזה שהוצע] צמחו במידה מצומצמת מאוד – הרבה פחות ממה שלכאורה ציפינו שנה וחצי לאחר מאבק חברתי נרחב [ובמיוחד לאור כך שבסקרים שהתקיימו בצל המחאה היה רוב בציבור לרכיבים שונים של מדינת הרווחה ולהרחבתם – אבל תמיכה זאת לא באה לידי ביטוי גורף כשהדברים מנוסחים באופן רחב, מפלגתי וסוציאל-דמוקרטי]. ציבור רחב העדיף בסופו של דבר ניסוחים מטושטשים ולא מחייבים על "מעמד הביניים", על גיוס בחורי ישיבה ועל פוליטיקה חדשה על פני ניסיונות לנסח סדר יום שמאלי מפורש, המדבר על מדינת רווחה וסולידריות בין-מעמדית.
הדרך לשנות זאת עדיין ארוכה וקשה.

ה.

לגבי רעיון השיוויון בנטל, אולי צריך פשוט להרחיבו:
תקבע תוכנית לשיוויון בנטל המגורים בפריפריה, ובכל שנה 10% מתושבי תל-אביב יעברו לגור בפריפריה, ותושבים מן הפריפריה יצאו ל"חופשה" בת שנה בתל-אביב, על האפשרויות החינוכיות והתעסוקתיות שלה.
תקבע תוכנית לשיוויון בנטל העבודות הקשות, ובכל שנה 10% מבני מעמד הביניים והמעמד העליון ישלחו לעבוד בעבודות פיזיות, בבניית בתים, בניקוי רחובות, בשדות חקלאיים ובמפעלי תעשייה הדורשים עבודה פיזית קשה, כדי "לאוורר" חלק מהעובדים בעבודות מתישות פחות.
תקבע תוכנית לשיוויון בנטל הרפואה הקורסת, ובכל שנה 10% מן החולים במרכז ישלחו לבתי-חולים בדרום, ואילו חולים מן הדרום יוזנקו במסוקים לבתי-חולים במרכז.
תקבע גם תוכנית לשיוויון בנטל בצבא, שתתמקד בנטל ההרוגים בצבא ותפעל כנגד המצב שבו מרבית ההרוגים הם מן הפריפריה הכלכלית והחברתית, עולי ברית-המועצות ואתיופיה, מזרחים, דרוזים, צ'רקסים, בדווים ומתנחלים – ותאפשר לאחוז שווה של הפריפריה הכלכלית והחברתית להיות בצבא בתפקידים שאינם מסכני חיים, בגל"צ, עיתון במחנה, תפקידים במפקדות השונות וביחידות המחשוב [תפקידים אשר תורמים בהווה לשילובו של המרכז הכלכלי-חברתי לבדו לאחר הצבא בעולם התקשורת וההיי-טק].

ו.

לפני כשנתיים יאיר לפיד ענה ליהודית אופנהיימר, מנכ"לית עמותת "עיר עמים", על הצעתה להשתתף בסיור במזרח ירושלים כמו תל-אביבי ממוצע:
"ירושלים? הייתי מחזיר את מערב העיר יחד עם מזרחה".

לעומת זאת ב-2008 בתשובה למגזין גרמני, דר שפיגל, יאיר לפיד ביקש להישמע כמו ישראל רציונלי מתקדם ביחס לירושלים:
"הטרגדיה הגדולה ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שכולם יודעים איך הוא יסתיים. אנחנו נחלק את השטח. ישראל תחזיר את רוב הגדה המערבית והדגל הפלסטיני יתנוסס מעל מבני הציבור במזרח ירושלים. השאלה היחידה שעדיין אין תשובה עליה היא כמה אנשים יהיו צריכים למות בדרך. אנחנו נילחם נגד הקיצונים בשני הצדדים, כולל הקיצונים שלנו, המתנחלים".

מאז שלפיד התחיל לרוץ לפוליטיקה הוא כבר עונה את התשובות שנתן לכולנו המדריך/קומונר בהפעלה בתנועת הנוער על חשיבותה של ירושלים לעם היהודי, ושאותו מצטטים רוב הפוליטיקאים, כי הם חושבים שאנחנו זקוקים למדריכים בתנועת נוער, עם הרבה רגש וקיטש, ולא לאנשים ישרים או אמיצים, וכך לפיד מסביר עכשיו:

"במסגרת הסכם עם הפלסטינים ירושלים תישאר מאוחדת לעד ובריבונות ישראל".

"אין לנו קיום בלי ירושלים. מגדל דוד חשוב למורשת ולקיום הישראלי, כי הוא יותר ממגדל, הוא סמל. הוא חשוב יותר ממגדלי עזריאלי".

"ירושלים תישאר בריבונות ישראלית ולא תחולק. ירושלים אינה רק מקום, היא גם רעיון, היא הלב הפועם שסביבו נבנתה מדינת ישראל החדשה. שיבת ציון לא היתה למגדלי עזריאלי אלא למגדל דוד, וליבה של ירושלים הוא גם ליבה של מדינת ישראל".

חבל שהמדריך בתנועת הנוער לא הסביר לנו מי בנה את מגדל דוד, חבל שהפוליטיקאים מדברים על ירושלים מאוחדת בלי שהם עצרו אי פעם בחייהם באחד מבתי-הקפה בבית-חנינה, בלי שהם פגשו חברים בעיסאוויה, בלי שהם חשבו שאם העיר מאוחדת אז אגד צריכה לתכנן קווי אוטובוס גם לשירות תושבי מזרח העיר והעירייה צריכה לשרת את התושבים גם במזרח העיר, ולא רק לצורך לפינויים מבתיהם, בלי שהם יכולים ברצינות להסביר את הקשר בין גבולות ירושלים המוניציפלית – שנקבעו לאחר 67 – לבין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה ושל עכשיו.

לפחות במספר בתי-כנסת מחוץ לעיר העתיקה לא יחגגו את חג הפורים המתקרב במשך יומיים, כבירושלים, אלא רק יום אחד, כבערים אחרות שלא היו מוקפות חומה בימות יהושע בן-נון, כי בהם עוד זוכרים את הגדרת ירושלים אצל חז"ל, כמקומות שמהם רואים את הר הבית. בהגדרה זאת פסגת זאב, הר חומה וגם עין כרם אינן חלק מעיר הקודש.

המשך לפוסט טרום בחירות "למי לא להצביע".