צ'חלה וחזקל: פסח

מתוך "צ'חלה וחזקל":

 …

ראה אותה עומדת לפניו כל שמונים ומאה סנטימטרים של קומתה. שערה נאסף תחת מטפחת תכלת והעוּבר אסוף דחוף תחת בשרה ועורה ושמלתה ובידה מקל מטאטא ופניה מבטאות איזו דחיפות איומה מוזרה ומאחוריה החלון הפקוח מבהיק אור יום. יצא חזקל אל מחוץ לשמיכה ומיהר להצטרף אליה בשתיקה לפני שהגיש אל פיו כוס של מים או בֶּצַע של לחם, ושכח ברכות השחר. ראה אותה כולה דחיפוּת מוזרה זו של ניקיון הבית, כאילו הוא תקוף רוחות ולכלוך וזוהמה נסתרת שיש לגרשה ולטהרה במים רבים וסבון רב ומנות עצומות של אקונומיקה, המעלה בכול ריח מזוויע החודר נימי נפש ומעורר מיצי הקיבה הריקה. מצא עצמו מושלך יחד עמה אל תאוות הניקיון, הרגיש אכן תקוף הבית שדים ורוחות רעות ואין בידם להעלימם או להסתירם אלא אם יהפכו כל הדברים על פיהם וינערו היטב כל מה שעלול להעניק מסתור. השליכו הכריות מן הכורסא, הסירו סדינים מן המיטה, פתחו כל המגירות, שלו ושלה, והשליכו תכולתן, עברו מהר בין קומות המקרר וארונות האוכל וכלי האוכל, העבירו מטלית על המדפים והדלתות, הזיזו שתי מרצפות שאינן קבועות למקומן והשאירו במקומן אותו פער נתעב ברצפה בציפייה שימלאו אותו לפני שייוולד הילד וּודאי ייפול שם או תיפול. ולא פתחו כל הזמן הזה חדרו, חדר קריאתו הקטן, לא היא לא הוא.

הרימה רחל הכיסאות על השולחנות, ניער חזקל את השטיחים בחוץ והניחם באוויר על חבל הכביסה, את הבגדים שנשרו על הרצפה העלו על המיטה, ומילאו דליים מים, שופכים אותם על הרצפה, שבים וממלאים במים ושופכים, לאורך ולרוחב חדר שנתם, חדר השירותים והמקלחת והמטבח, שוטפים ומקרצפים. ולבסוף הקדימו בואו של פסח קודם ליל ארבעה-עשר שלושה שבועות והתחילה היא מגעילה כלים ומחפשת בנוצות חמץ, וביקש חזקל לומר לה פסח זה נעשה ביעור חמץ איש-איש בגופו נעבור בנר ונוצה נתחיל מפתח הפה והנחיריים ונמשיך ונעמיק. ובִמקום אמר לה, תני לי הנר והנוצה ואחפש חמץ ואבדוק בכל החורין והסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ, ולא אָקוּץ בבדיקתי אף על גב שיש בכך טרחה גדולה, ואשמח כי כותלי הבית לא עשויים אבנים קטנים, ואם היו בנויים אבנים קטנים היתה עלי טרחה כפולה ומכופלת ולְפוּם צַעֲרָא אַגרָא. והוסיף ואמר, אַת תעייני היטב בכל הבגדים, בכיסים שלהם, אולי הנחנו בהם חמץ, ואפילו על הספק צריכה את לבדוק ולראות. ובירך בלבו על ביעור החמץ אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ, וביקש בלבו כי התכוונה אף אשתו ויצאה יחד עמו ידי חובתה, והתחיל מברר כל החדרים, בודק את החמץ לאור נר אחד של שעווה, ולאור החמה העומדת בחלונות, לוקח עמו קערה שנתן בתוכה חתיכת לחם וסכין כדי לחטט בה בחורין וסדקין, ושכח לתת עשרה פתיתי חמץ בזוויות הבית קודם בדיקה כדי שימצאֵם ויבַעֲרם. ואף הניח בקערה הנזכרת מעט מלח, והטעם שזכר מדברי החכם לפניו בבן איש חי פרשת צַו, דְהשטן וגֻנְדָּא דִילֵהּ מתקנאין במצוות בדיקת החמץ הרבה, ולכן מוליכין עם הבודק מלח, לדחות המשׂטינים והמקטרגים, על דרך שאמרו בהשמת המלח על השולחן, ועוד טעם אחר זכר, דעושין כן לסִימָנָא טָבָא שנזכה לשנים רבות לבדוק בכל שנה ושנה החמץ ולהבעירו, דְהמלח הוא סימן לקיום דכתיב בספר במדבר חוק עולם ברית מלח עולם היא לפניו לךָ ולזרעךָ אתךָ, משמע ברית מלח דבר המתקיים.

וכשסיים הוא באיסוף החמץ וסיימה היא בבדיקת כל הבגדים ופנתה לסדר המזרן ישר אל הקיר הרגישה כי מונח תחת לו דבר מה, הרימה ומצאה אותה פתקה שכתבה גורג'יה ושאלה לבעלה מה זה, והוא אינו עונה לה והיא קוראת ואינה מבינה לְמילה, מקפלת ושׂמה בכיס ימין של מכנסיו. ואחר כך לא עשו מדורה גדולה בתחתית בניינם להבעיר החמץ, כי חששו לקדושת השבת של שכניהם, ומלמל לעצמו שלוש פעמים כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דְּלָא חֲזִיתֵיהּ וּדְלָא בִיעַרְתֵּיהּ לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא, והבין לעומקה מילת חמירא שכוללת כל סוגי חמץ, ועשה את החמץ הפקר שאין לו רשות בו. והחליט שמעתה יצניעו החמץ שנשאר להם בעבור אכילתם עד בוקר שלפני ערב פסח שלושה שבועות, אז יעשה ביעור, ובינתיים לא יקנה חדש, ואמר לאשתו, היכן נמצא לנו גוי קדוש למכור לו כל החמץ שצברנו במשך שנה שלמה, אולי לבית צפאפא אנחנו הולכים, יש לי שם קרובים רחוקים, לא ראו פני זמן רב, אולי יקנו ממני חמץ של השנה הזאת ושל שנים רבות לעָבָר ולעתיד. ואחר פיזרו בכל ביתם מלח, והיתה חושבת אולי גם תפזר אורז ותרמוז כאילו התחתנו מחדש, ולא פיזרה.

כל גופה תש מן המלאכה הכבדה ונכנסה למיטה לנום מעט שנת צהריים, שהיתה חביבה אצלה, והוא הלך אצל חבל הכביסה להחזיר את השטיחים ומצא אחד מהם נפל ונח על חבלי כביסה שבקומה למטה מהם. וכמעט אפשר היה לחשוב שבעצמו הפיל את השטיח, גם התעניין קודם בזקנה זו החיה שם למטה מרצפתם ולא יוצאת את דירתה, רק נכד אחד בא לבקרה בשתיקה, גם שמח כל כך להשתחרר מן הבית הצר, קובייה של שבעה מטרים על שישה הספוגה עתה בריח הנורא של חומרי הניקוי הארורים. שלח עצמו לדפוק על הדלת שלמטה כדי להשיב אבידה לבעליה, וירד בשלוש-עשרה מדרגות שתיים פעמים, מתקרב אל ריחות בישול של אוכל זר ואל ניקיון אחר, שאינו מוכר, שאשתו ודאי היתה קוראת לו לכלוך. ביקש להתרחק מעט כדי לראות עצמו טוב יותר ונקש בדלת, ומשלא שמע צעדים קרֵבים צלצל בפעמון. נזכר כי אין על ראשו כיפה למרות שהתחייב פעם לפני בוראו כי בשבתות בהן אינו הולך לעבודה, בהן נמנה הוא בין יושבי הבתים, יניח כיפה על ראשו לקדש הזמן. ואמר עוד בלבו אם עבדנו וניקינו והפרנו מצוות שבת המנוחה בעבור מצוות חג המצות מה יועיל שלא אצלצל ולא תיפתח הדלת, אם סלח סלח ואם לא סלח לא יסלח.

עטיפת הספר

…

וביום החמישי לפנות הבוקר, מעט יותר ממחצית היממה לפני שישבו אל שולחן הסדר, היו צ'חלה וחזקל והחכם והחכמה, ואף גורג'יה, אֵם החכם, כולם שקועים בחלומות. והיה חלומו של זה מתחיל כשחלומו של זה נפסק וכך עד אחרון שבהם. והיתה החכמה חולמת ראשונה כי תמצא חמץ בתוך שערות ראשו או זקנו של החכם באמצע ימי הפסח, ובחלומה הוא יושב לפניה והיא עומדת מעליו כפוֹלה כינים, והיא אוחזת החמץ בין אצבעותיה, והוא שואל אותה, מה מצאת, והיא אינה משיבה, והוא שב ושואל ושוב אינה משיבה, כך עשרות פעמים, עד שהוא קם ועומד מול המראה ופולה בעצמו מתוך שערותיו חמץ רב, על ראשו ובזקנו, ומביט בכל החמץ במראה ועומד וממרר בבכי, עד אנה, בוראי, עד אנה, והיתה מתעוררת ופניה משוכות בתאוות בכי.

ובאותו הזמן שהתעוררה מזל היה החכם נכנס אל חלומו, ורואה עצמו עומד בראש סעודת הסדר אצל חזקל ורחל, וסביב השולחן יושבים למעלה מעשרים אנשים, וכל כמה רגעים קם אחד מהם כמתנצל וכאומר רק לרגע אני הולך וכבר אני שב, והם הולכים ממקומותיהם ואינם נשארים, והוא, שחשב שהכיר כל אנשים אלו וידע תבנית פניהם וצורת שמם, מבין אחרי שכל אחד הולך שכלל לא הכירו, וכך עד אחרון, ואף מזל וחזקל ורחל וגורג'יה אמו אינם נותרים עמו, והוא עומד וקולו קול בוכים לפני האלוהים, והוא ממשיך וקורא ההגדה לבדו. ובאותו הזמן שהתעורר החכם היתה צ'חלה נכנסת אל תוך חלומה, ובחלומה היא נולדת לבתה, ולאחר שהיא יוצאת מבטנה של הבת מגלים הרופאים כי עוד עוּבר מצוי ברחמה, וכולם עומדים מעליה ומזרזים אותה, עד שיוצא ממנה חזקל, והיא מתבוננת בעצמה ומתבוננת בחזקל, ולאט-לאט אינה מצליחה להבדיל ביניהם ובין הקווים המשוכים על עור פניהם, עד שהיא מבקשת למשוך ידיה אל עיניה, לשפשף אותן ולהתעורר, והיא מתבוננת בידיה ורואה כי הן ידי חזקל. ועוד היא מתעוררת מחלומה ומחפשת מבטו של חזקל נכנס הוא אל תוך חלומו. עומד הוא בתוך ביתו כאשר נפתחת הדלת וצ'חלה נכנסת. אין התינוקת בידיה, אך יודע הוא כי שבה היא מבית החולים ומן ההולדה, והיא אינה מדברת אליו. היא נכנסת אל חדר השינה, ואחרי רגע הוא הולך אחריה, מסיר את חולצתה ואת חזייתה ומתחיל לינוק מפטמתה, וכמעט נתלה על שדה, וגופו מצטמצם והולך עד שקרוב הוא להיעלם. שותה הוא אולי עשרה רגעים, אולי עשרים, עד שהוא נזכר כי אין האישה חיה כשרה, שאינה בהמה מפריסת פרסה ואינה מעלה גירה, ועל כן אין חלב שדיה כשר אלא בהיתר מיוחד לתינוקות ישראל, ואינו יודע אם עבר בעבירה או אולי בכל זאת אף לבעלים היתר. עלי ללכת אל החכם, קם הוא ואומר, חייב אני לשאול פני החכם, צועק הוא מן הדלת, ורץ במדרגות תחתיו, רץ וכמעט נופל כל המדרגות. כמעט ונפל חזקל, וכשנפל ממש התעורר, וצ'חלה ישנה לידו, וחלומה של גורג'יה נפתח.

הלכה גורג'יה, והיא ילדה, והיתה מלַווה את אביה בעלילות טַנטַל שלו עוד בבגדאד, וכל הזמן היא יודעת רגע לפניו את שעומד לקרות, כבר לבה מספר לה, והיא יכולה להזהירו, כאן טנטל עומד לרמותך, אם תפנה שמאלה יופיע לפניך, ואינה מגלה לו, כמתאכזרת אליו, עד שרואה היא את טנטל בא עם בנה עובדיה להודיע חתונתם, ובעיניה היא רואה את טנטל כמראה שד ולא כמראה האישה שלבש, ורואה היא שאם לא תודיע לאביה לירְחַק מן השד הוא ימות, ואינה מגלה. וחלומה של גורג'יה הלך והתארך, עד שראתה שוב את אביה מקדש את בנה לשד טנטל, ואת רוח החיים הולכת וניטלת ממנו בעוד רוח חיים חדשה נכנסת בשד טנטל, עד שהוא מקבל דמות אישה יפה שאין בה מן השד דבר, והיא מבקשת לראות תווי פניה של אישה זאת ואינה מצליחה, היא מיטשטשת לה ואביה מיטשטש לה. התעוררה גורג'יה מחלומה מוטרדת, והיו מתעוררים גם מזל והחכם וצ'חלה וחזקל התעוררות ארוכה, והיו קמים כולם לאכול חמץ אחרון בביתם, ואינם מדברים ביניהם על החלומות שחלמו.

 …

שעה וחצי לפני כניסת החג הכניסו בדלת את גורג'יה. ישבה גורג'יה בסלון חצי שעה בלי לומר מילה, רק אספה נשימותיה ותיק גדול ובו בגדיה לצדה. חזקל התבונן בה, מופתע מנוכחותה מחוץ לחַ'מארָה, בסלון ביתו, לבושה בבגדי חג, לקראת המפגש עם בנה. שמעו דפיקה בדלת ומצא שם חזקל את אִסְמַאעִיל-עבדאללה ואת אמו אִנְעַאם, והושיבם לצד גורג'יה. פתחה אנעאם בערבית לגורג'יה, ואף גורג'יה היתה עונה לה בערבית ושמחה על דיבורה בשפה זאת, ואסמאעיל מקשיב לשתיהן ועוקב במבטו אחר חזקל. יצא חזקל לדירה תחתיהם, דפק בדלת ופגש אותה זקנה מולדבית שאפילו לא זכר את שמה. שוב חייכה וסימנה לו להיכנס, אולי הציעה לו שוב מרק במילותיה, הציע לה בסימני יד לבוא עמו לדירתו, ובאה, ומצאה אותם יושבים אורחים בסלון וריח תבשילים בחלל הבית, וישבה לצד גורג'יה ואנעאם, ואסמאעיל קם לסייע לחזקל לפתוח ולהקים שולחן גדול בין המטבח לסלון. לא הספיקו לבוא בדברים ביניהם ועוד דפיקה עלתה בדלת. פתח חזקל ומצא את חברו זה מן העבודה, והחבר נכנס נמרץ לראות מי נמצא לו לשוחח עמו. אמר, הגשתי היום כל המסמכים והקמתי מפלגה של פנתרים לבחירות הקרובות לעיריית ירושלים, התבונן בחזקל ובאסמאעיל ואז הוסיף, רוצה אני לגייס אתכם לפעילות במפלגתי. מה זאת מפלגה של פנתרים, שאל אסמאעיל, והחבר פקח מולו עיני נדהם, לא שמעת על הפנתרים השחורים, והתחיל מרצה באוזניו כל היסטוריה שלהם. נפנה חזקל למטבח והתחיל מוציא יחד עם צ'חלה כל מה שהכינו לעמוד על השולחן.

העמידו הדברים, ונעמדה צ'חלה ליד גורג'יה ואנעאם והזקנה המולדבית, הצטערה שזאת האחרונה אינה יכולה להוסיף מילה לשיחתן, אך לא ידעה כיצד לצרפה, וראתה כיצד היא מחייכת אליהן ועונות הן לה בחיוכים וממשיכות בדיבורן הערבי. הבינה חלק מילותיהן, וחלק לא ידעה. שוב עלתה דפיקה בדלת ופתחה צ'חלה ונכנסה מזל ואחריה החכם, שניהם לבושים לבן ומבטיהם בטוחים. עמדו באמצע הדירה והביט החכם סביב ומיד הודיע בקול רם, כאילו עצר רק לפני רגע קל בדרשתו והנה הוא שב אליה, ידוע לכול ומבואר בכתובים שהבריאה הזאת נבראה אתמול ביד בורא, ושׂם בה הבורא מראה דמותה כאילו עומדת היא על מכונהּ כך וכך אלפי שנים, אולי מיליארדי שנים או מספר נצחים, כאילו חיינו מתנהלים כבר כך וכך שנים וזיכרון לנו וסימנים בגוף, כאילו עמדנו כאן לפני שבוע כפי שאנחנו עכשיו משוחחים, ופעמים רבות בורא האלוהים בריאה זאת ומקיימה שוב ושוב כאילו עומדים היינו מאז ומעולם, ועד עולם נעמוד. עמדו כולם להתבונן בו, הזקנה המולדבית ואנעאם לא מבינות למילותיו ומחייכות, חזקל וצ'חלה ומזל תמהים על כוח דיבורו שהתגבר וחזר אליו, החבר רגוז כי קטע את סיפוריו על עלילות הפנתרים, ואסמאעיל הבין מתוך דיבורו ועמידתו כי זה החכם ועל שמו הוא קרוי עבדאללה. רק גורג'יה התבוננה בו בשתיקה, לא מניעה שפתיה לא לחיוך ולא לאכזבה, ואמרה לעצמה, יום-יום בורא אותנו בורא, והיום האם ברא אותנו לזכור ימים רבים שלא עמדנו כאן זה מול זה לשוחח, האם ברא כאילו לא פסקנו מעולם לשוחח.

משך חכם עובדיה בדבריו, והוא מדמיין את קהלו גדול ורב, ואמר עוד, נגר העושה בעץ משוכנע כי אלוהים עומד ומנסר בשמיו כדי לבנות רהיטי עולם, ומשורר נשבע כי אלוהים יושב בשמים ומשחק במילים ובדימויים כדי לכתוב שירי עולם, ואישה בהריונה מרגֶשֶת כי אלוהים בשמים וכל העולם הזה בבטנו מחכה לצאת להיוולד ולהיות עולם הבא, ואני שהלכה נפשי אחרי החוכמות והפַלְסַפָה העתיקה מהרהר כי ייתכן יושב האלוהים בחדרו והוגה רעיונות ומחשב מחשבות וחשבונות ומחוקק חוקים הכרחיים ואפשריים ומהרהר בך ובי יושבים ומהרהרים בו, ואין אנחנו דבר מלבד מחשבותיו, ובאמת אין אלוהים ולוּ דבר אחד מאלו, ובאמת אין אלוהים אלא גם אלו וגם אלו בו בזמן, כדברי אלוהים חיים, כי אין זמן לפניו. המשיך ואמר, רבות מבקשים אנחנו דין צדק האלוהי מול שכנים ויריבים, ולא זוכרים כי אם יופיע האלוהים רק זקוף כדין וכצדק יתפוצץ העולם, והוא חייב להופיע גם כפוף כחסד וכצדקה וכשכחה וכטעות בחשבון, כדי להותיר עולם על כנו. וידוע כי אם יופיע רק כחסד וכצדקה בהרעיפו עליהם מטובו, כשם שמבקש כל אדם לעצמו, לא יזהו אותו בני האדם, כי אינם מזהים אותו ללא שרירות שבו. התבונן החכם בישמעאל, שהציגו חזקל לפניו כאחיו, ואמר לו, אין לנו לשמוע לנשים יהודיות שרות שאין אנו נשואים להן ושאינן אמהותינו או בנותינו, כי כך פסקה ההלכה וחייבים אנחנו ללכת אחריה גם כשהדבר מצער אותנו מאוד, ולעומת זאת אין פסול לנו בהקשבה לזמרות המוסלמיות, על כן אני שומע לשירי אום כולת'ום השכם והערב.

משך החכם מבטו סביב וראה את גורג'יה יושבת על הספה, וגופה השעון לאחור בתוך הספה הגדולה נדמה לו קטן יותר ממה שזכר. אמר לחזקל, סבי החכם היה אומר, אני בתוך ירושלים וגולה בתוכי, וקודם הייתי בתוך הגולה וירושלים בתוכי, האם בעודי ובעומדי בתוכה אראה מראות אלוהים וייפתחו השמים, או אעמוד כקבצן לפני שערים נעולים וכל עיני באבק דרכים, ולא מצא תשובה לשאלותיו. אמרה גורג'יה, אף היה אומר משפט זה לפני, אני בתוך ירושלים וגולה בתוכי, וקודם הייתי בתוך הגולה וירושלים בתוכי, וסיפרה שהיה אומרו מאז בכה לפני כותל המערבי, יום-יום היה אומרו להשקיט לבו. אמר לה החכם, הלכה למשה מסיני כי ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא, ובן אף על פי שחטא בן הוא, לאביו ולאמו ולאלוהיו, גם אם ילך שנים כיָתום בעולמו. התבונן החכם בחזקל והכביד בו מבטו, הניח עליו יד רחבה כמרחב הלב בחזה והוסיף, בנים בוגדים באביהם, אבות בוגדים בבניהם, ואף על פי כל החטאים והבגידות הם בנים ואבות ואולי אין אדם מבין זאת עד שלא יצא אביו מעולמו, עד שלא ייכנס בנו לעולמו, עד שלא יחליף עצמו בהם ולוּ לרגע אחד, לך אתה ושב שבעה חדשה על הוריך אחר הפסח, ובטל רצונך לפני רצונם, רק כך תוכל לחזור עליהם, ואחר כך בת נולדת לכם ואתם נולדים עמה, אתה נולד עמה ומרחם אחד שניכם יוצאים, ואל רחם אחד שניכם חוזרים, וכל האדמה שבעולם לא תכסה על כאב הכניסה והיציאה דרך דלתות העולם.

הביטה גורג'יה בבנה ואמרה, אב חד לנו, שהיה עבדאללה אבי והיה בסופו של דבר גם אביך, שניסה לחנך אותך, ואין אתה נפרד ממנו ומנתק הכבלים שהוא כובל אותך ואת חייך אליו לפני שאתה בא עמי ליארצייט שלו השנה. שתק החכם ושתקו יתר הנוכחים עד שנעשתה שתיקתם קשה מדי, וחשב חזקל, אולי יאמר דבר מה, וחיפשה צ'חלה דבר מה משלה להגידו. יָצְתָה בת קול ואמרה, אתה עבדאללה בן גורג'יה מזומן לחיי עולם הבא, ונתמלאה עוד יותר השתיקה שעמדה בחדר. הביטו זה בזה ולא ידעו נפשם.

הגביה חזקל מבטו על החכם עבד ה', דמעות עמדו בלבו וביקשו לצאת, וערגת הרבה רגעים שנגרעו מתוכו בגערות של היפחדות עמדה להתפרץ. ביקש מן החכם בקול מתון שחיפש ומצא להיות אביו מולידו, על הארץ ובשמים, והבין עד כמה חוסר אפשרות יש ברוב בקשותיו את החכם, וכי לא די לו שחכם הוא, שיושב הוא לפניו עתים בחצי תנומה עתים בחצי ערוּת, ועוד מעט שוב לא ישב בשיעוריו, ועוד מעט בתו ילידת עולם ואין החכם עומד עמו בלידתה. ביקש חזקל להניח יד משלו על החכם, ולא ראה כי עומד החכם להיקרע בודד מעולמו, וראה בעיני החכם מזיכרונותיו מאביו שלו מולידו, ומן האשמה הקשה על מות סבו, ומתהומות הקרע מארץ לארץ, שיכולים להעביר אדם על דעתו. חשב חזקל לעצמו, הוא יוצא מעולמי ואני מבקש ממנו בקשות על עצמי. בכו שניהם, חכם וחסידו, והניחו להם מזל וצ'חלה וגורג'יה וכל האחרים לבכות כאילו בחדר רק שניים עומדים. סיפר חכם עובדיה לחזקל שוב על הבן איש חי שהיה יושב במוצאי שבתות ללמוד עם אליהו הנביא, סיפר כמה רצה להגיע למעלה רמה כזאת, ולא זכה, הרי הוא רב של שכונה אחת, ואף פחות, של חלק שכונה, ובאים אליו אנשים להיוועץ, אבל הוא אינו יודע תשובות לתת להם, ועתה יצתה בת קול מן השמים לזמֵן אותו לחיי עולם הבא, חיי עולם אבא, והוא מה הוא עושה עד הילקחו, כיצד הוא נפרד מן החיים, מן חייו, צריך הוא לחבק ולנשק לכולם ולטהר ידיו ורגליו וכל גופו ולמהר לזכות במצוות אחרונות של סעודת הסדר.

קמו היושבים לבוא אצל השולחן, והתיישבו העומדים. החלו לאכול משולחן הסדר. קידש החכם כוס ראשונה, ושתו ונטלו ידיים והחלו מברכים הברכות, וקרא החכם הָא לַחְמָא עַנְיָא, והיה מתרגם עצמו לערבית מן השַׁרְח, מסביר זה לשם הנשים והילדים שיבינו, ואז אומר, הַל סָנָה נִחְנָא הוֹן עִבִּיד, סַנְתְּ אֶלְגָ'איָה פִי בַּלַד יִסְרָאִיל בִּנִין אֶלְמִטְלוּקִין, ומזג כוס שני, ושאל לחזקל, צעיר הבנים, מִנֵין גֵ'ית, וענה מִן מצרים, ושאל וֵוין רַאִייח, וענה לירושלים, וביקשו לקרוא בעברית ובערבית מה נשתנה הלילה הזה, בִּמָא תִּעַ'יִּירַת הָאדִ'י אֶללֵּילָה מִן כִּל לִיַאלִי. ואמר להם החכם, שוו בנפשכם, אילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים עדיין אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, אבל הוציאנו משם, וּכִ'רְגְ'נָא אַלָּלה מִן מָצֶר בִּיַד אֶלשִּׁדִידָה וּבִּצְ'רָאע אֶלְמֶמְדוּדָה וּבְּכ'וֹף אֶלְעָצִ'ים וּבְּאַיָאת וּבִּבְּרַאהִין, ועתה כל ימי חייך להביא לימות המשיח, טוּל אִיָּיאם חִיָיתָכּ לִיגִ'יבּ לִזְמַאן אֶלְמָשִׁיח. והיה חכם עובדיה מרים את קולו וצופה בכל הנוכחים באומרו, אני ה' אני הוא ולא אחר, אָנָא אַלָּלה אָנָא הוּא וּלַם אַאכֶ'ר, יַא סִיד גִ'מִיע אֶלְעַאלַם, יא ריבון העולם, המולך על דָאר אֶלסַּלַאם, ירושלים, ועל מַדִינַת אֶלסַּלַאם, בגדאד, והשולח את מוּסָא רִסוּלוֹ, מוּסָא סֵיידְנָא עֵלִיהּ אֶלסַּלַאם, אנא ה' מַלְטָה נפשי, בִּטַלְבָּה יַא רַבּ כַ'לִּצ נַפְסִי, ואמת ה' לעולם, וּחַק אללה לִלְאַבָּד, לָם אַמוּת אַד' אַעִיש וּאַחְכִּי פִי עִגָ'איִיבּ אללה, לא אמות כי אחיה ואספר במעשי יה, והיה קולו כמתגבר, אִפְתַּחוּ לִי אַבְּוַואבּ אֶלצָּאלְחִין, פתחו לי שערי צדק, אַדְכִ'ל בִּיהוֹם אַשְׁכִּר אללה, אבוא בם אודה יה, הָאדָ'א אֶלְבָּאבּ לִאללה, זה השער לה', אֶלצָּאלְחִין יִדַכְ'לוֹן בִּי, צדיקים יבואו בו, אַשְׁכִּרַכּ אַד' גַ'אוַבְּתִּנִי, אודך כי עניתני, וסיים בנַסְמַתּ כִּל חַי תִבַּארִכּ אֶלָא אִסְמַכּ אללה אִלַאהְנָא, נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוהינו.

לפרקים נוספים מן הספר כאן

וגם כאן