רומן היסטורי

יהודה בורלא נולד ב-1886 (נפטר ב-1969) בעיר העתיקה בירושלים למשפחה ספרדית שמוצאה מאיזמיר שבתורכיה. המשפחה התיישבה בירושלים במאה ה-18, ובשושלתה היו כמה רבנים מפורסמים. עד גיל שמונה-עשרה למד בורלא בבית מדרש ובישיבה, ואחר כך יצא את חומות העיר העתיקה, למד בבית המדרש למורים "עזרה" (עם יצחק שַׁמי), והיה שם מראשי המאבק במלחמת השפות הציונית, למען העברית ונגד הגרמנית. בורלא עסק בהוראה ובניהול בתי ספר, ובזמן שניהל בית ספר עברי בדמשק, בשנת 1925, כתב את הרומן הראשון שלו, אשתו השנואה, המתרחש בירושלים. זירת האירועים העיקרית בספריו היתה ירושלים, אך הופיעו בו גם המדבר, דמשק, תורכיה ומושבות ציוניות. גיבוריו היו יהודים ממקומות שונים – ספרדים, בוכרים, מרוקאים, תימנים ואשכנזים; וכן לא יהודים – ערבים ירושלמים וסורים, בדווים וטורקים. זמן ההתרחשויות היה על פי רוב ערב מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה העות'מאנית, או מעט אחרי כן.

למה בחר יהודה בורלא לכתוב רומן היסטורי על רבי יהודה הלוי?  מה גרם לו להזדהות עמו? אולי זהות השם ביניהם? ולמה בחר לעשות זאת רק בשלב מאוחר מאוד של יצירתו הספרותית? כדי לנסות להסביר את כתיבת הספר אלה מסעי ר' יהודה הלוי כדאי לקשור אותו לספרים אחרים שפרסם בורלא באותה תקופה, וכן למהלך הספרותי הכללי של חייו, כפי שהובן על ידו וכפי שהובן על ידי הביקורת. בשנים תש"ג, תש"ו ותש"ז פרסם בורלא חלקים של הטרילוגיה ההיסטורית הבלתי גמורה שלו, באפק, על אודות חוזה הציונות הספרדי ר' שלמה אלקלעי מסרייבו; בשנת תשי"ג פרסם בתוך קובץ הסיפורים במעגלי אהבה את הנובלה "שאול ולינדה", שהיתה לדבריו "רומן בלשון חרוזה", והשתמש בצורה של המקאמה; בשנת 1960, שנה לאחר פרסום הרומן על הלוי, פרסם בורלא ספר עיון קטן בגודלו ומצומצם בהיקפו על הלוי, ושמו רבי יהודה הלוי: ציונים מנתיב חייו, הקף שירתו, תמצית משנתו הפילוסופית ומסעו לארץ ישראל.

הרומן אלה מסעי ר' יהודה הלוי ראה אור בשנת 1959, עשור לפני פטירתו של בורלא. הוא היה צעד נוסף ב"ספרדיזציה" של הציונות, ובמקביל גם ב"ציוניזציה" של הספרדיוּת, והוא הוקדש "ליקר והנערץ דוד בן-גוריון". גם בו בלט הפן הדתי של הציונות, וכן צדה ה"ספרותי", הן כמושא לכתיבה והן כתוצאה של כתיבה (וקריאה). בורלא, בהיותו ספרדי יליד ירושלים, הזדהה עם מסעו של ריה"ל מספרד לעירו; ובהיותו ציוני ספרדי בתוך תנועה שהיא בעיקר אשכנזית חשוב היה לו ליצור שושלת ספרדית של הציונות. בספר זה הצליח בורלא להקדים את ראשיתה של הציונות בכשבע-מאות וחמישים שנה לעומת הסיפֵּר המזרח-אירופי והמרכז-אירופי, ולהעיד במילים ברורות על "האמת הגדולה האחת, הלא היא שבירת הגלות", שהתבטאה לא רק בשיריו אלא גם במעשיו של הלוי. בסופו של דבר, לפי ספרו של בורלא, הלוי הוא שאִפשר את צמיחתה של הציונות החדשה מאות שנים מאוחר יותר.

ואולם הלוי אינו היוצר הספרדי או המזרחי היחיד אשר ביקש להגיע לירושלים; יתרה מזו, ספק רב אם הוא אכן זכה לראותה. בורלא היה יכול לכתוב על יהודה אלחריזי, גדול כותבי המקאמות העבריות, אשר בלי ספק עבר בירושלים לאחר ניצחון צלאח א-דין על הצלבנים ותיאר אותה בכתיבתו. אבל אלחריזי קנוני פחות מהלוי, והוא יצא מספרד למזרח שלא ממניעים ציוניים אלא כדי להכיר את המַשׁרֶק הערבי, להוסיף על פרסומו בספרד גם פרסום במזרח, ולהוסיף על פרסומו בעברית גם פרסום בערבית. אלחריזי לא השתקע בירושלים, אלא המשיך במסעו לאחר ביקורו הקצר בה והשתקע לבסוף בחלבּ. גם על ר' ישראל נג'ארה יכול היה בורלא לכתוב, אבל גם הוא, כאלחריזי, קנוני פחות מהלוי, והוא יליד האזור ולכן שהייתו בירושלים דרמטית הרבה פחות. גם רבנו יוסף חיים, הבן איש חי, רבה החשוב ביותר של בגדאד במחצית השנייה של המאה ה-19 ומחברם של דברי שירה וספרות, ביקר בארץ ישראל ובירושלים, אבל הוא לא השתקע בה אלא שב לעיראק.

בבחירתו של בורלא לכתוב על הלוי היה תפקיד מרכזי להבחנה של פיכמן, ושל רבים אחרים, בין התקופות בספרות המזרחית. הלוי מסמל את שיא התרבות של תור הזהב היהודי-ספרדי. מקומו לא נפקד מעולם בקהילות המזרח, ממרוקו עד איראן ומתימן עד בולגריה ויוון. שיריו הושרו, ונכתבו שירים חדשים ושירי שילוב שהתבססו על שורותיו. במקביל עלה שמו גם בקרב קהילות אשכנז, מצרפת ועד פולין וליטא, וגם שם שימשו פיוטיו בבית הכנסת ובטקסים דתיים. גם מחוץ לבית הכנסת, למשל בקרב אנשי "חוכמת ישראל" בגרמניה, אשר ביקשו ליצור מושג חדש של תרבות יהודית, ניתן ליהודה הלוי מקום מרכזי, הן מתוך ראייה קלאסיציסטית והן בחיפוש רומנטי אחר טקסטים קדומים. גם בציונות לא נפקד מקומו של יהודה הלוי, בשל היותו מעין דגם ראשוני ומוקדם לציונות ועדות לרציפות כמיהתם של היהודים לארץ ישראל. בתחום האקדמי זכה הלוי לעיסוק נרחב הן כמשורר, הן כפילוסוף מרכזי ומקורי והן כדמות היסטורית מרתקת; הן בחקר שירת הקודש והן בחקר שירת החול. הלוי הרבגוני – בין קסטיליה הנוצרית לאנדלוס המוסלמית, בין העברית לערבית, בין שירת האהבים לשירת הקודש, בין העיסוק האינטימי בנפשו לבין ההתבוננות באומה ובגורלה, בין הפילוסופיה לספרות, בין ההשתלבות בתרבות החצרנית ובין היציאה למסע לירושלים – נוכס אפוא על ידי חוגים רבים – ציוניים, דתיים, אקדמיים וספרדיים-מזרחיים.

בעבור בורלא הלוי הוא סמל התרבות והכתיבה היהודית-ערבית, אשר הגיעה להישגים ספרותיים נעלים בעברית. הוא יוצר ספרדי קלאסי, בן לתקופה שזכתה לקנוניזציה בכל חלקי העם היהודי, ובן ספרד שהיא מוקד לגעגועי רבים. אמנם בורלא היה יכול לעסוק בשמואל הנגיד, באבן גבירול או במשה אבן עזרא, הנחשבים קלאסיים גם הם, אך כאמור, בהלוי מתגלם הרעיון הציוני. יהודה הלוי נולד בזמן מאבקי הרקונקיסטה בספרד, בתקופה שבה התרחשו מסעי הצלב הנוצריים לארץ ישראל, ופלישות הבֶּרבֶּרים והמֻוַוחִידוּן המוסלמים מצפון אפריקה לאנדלוס. הוא עבר כמה פעמים בין קסטיליה הנוצרית לאנדלוס המוסלמית, ודיבר הן ערבית (ספרותית ומדוברת), והן את הניב הספרדי-קסטיליאני הקדום, שממנו התפתחו הספרדית הקסטיליאנית והספרדית-היהודית, הספניולית, כפי שהתבטא בחַ'רַג'ות לכמה משירי האזור שלו.

המספר משה יהודה אלישמע מעיד על עצמו בראשית חיבורו כי תיעד את האירועים בזמן התרחשותם, אבל לאחר מכן, בשעה שישב בירושלים בשלום ובהשקט, כמה שנים לאחר מותו של רבי יהודה, הוא יצק את הדברים בתבנית המקאמה:

חזרתי ועברתי על כל הקונטרסים מלה במלה, לא גרעתי דבר ולא הוספתי ענין לא כתבתיו תחילה, אבל נקטתי סגנון הכתיבה לשון המקאמה לא מהיות כוחי גדול בחריזה, רק כי מצא קולמוסי בה אחיזה לכתוב ולסַפר על רבנו, שהוא מקור השירה והמליצה המזהירה, לפחות בלשון קרובה לשירה. ברם, כתבתי המקאמה פעמים בדרך מדויקת שקולה, פעמים בדרך רופפה וקלה.

הצידוק לשימוש בלשון המקאמה, הזרה ללשון הרומן העברי המודרני, הוא אפוא כפול: המקאמה נכתבת בשנת ד'תתק"ו, כלומר לפני כשמונה-מאות וחמישים שנה, ולא בימינו; שנית, על פי ההיגיון הספרותי של אותה עת ראוי לכתוב על משורר לכל הפחות בפרוזה חרוזה, אם לא בשירה שקולה ממש. השילוב שעושה בורלא בספר בין קטעים בפרוזה חרוזה, מצוחצחת בסגנונה המקאמיסטי, ובין קטעים שחרוזיהם רופפים הרבה יותר, לעתים כמעט לא קיימים, הוא חידוש בתולדות המקאמה, ולא היה מקובל בימי הביניים.

בורלא בוחר אפוא בפרוזה החרוזה, האופיינית לכתיבה במזרח לאורך מאות שנים (גם בספרות הערבית המודרנית עלו התלבטויות באשר לאפשרויות השימוש בפרוזה החרוזה בעת החדשה; אמיל חביבי, באופסימיסט, היה אחד ממחדשי השימוש בז'אנר זה ברומן הערבי המודרני, ועוד קודם לו נעשו ניסיונות במקאמה מודרנית.), כצורה הראויה לספר את סיפורו של הלוי. ואולם העיסוק בהלוי מאפשר לו גם להתנסות בכתיבה מן הסוג הזה. בעניין זה כדאי לחזור שש שנים לאחור, אל המקאמה הראשונה שכתב, בנובלה "שאול ולינדה" שבקובץ במעגלי אהבה. האב יצחק מספר שם את קורות בנו שאול אלשיך, כדי לטהרו ולהצדיקו לאחר מותו, ובדברי הקדמתו הוא מבהיר ומסביר את סגנון כתיבתו:

טרם אתחיל עצם מלאכתי, כאן מקום שאבאר לקורא סגנון כתיבתי: בחרתי לזאת המגילה לשון לא רגילה, אלא סגנון החרוזה – היא "המקאמה". וכל זה למה? בעבור היות זאת הלשון כשלעצמה יפה והדורה, ובעיקר בעבור היותה מדויקה בקיצורה, שלוּ באתי לכתוב הכל בלשון רגילה, מפורטה, כי אז הוצרכתי לכתוב מסכתא אריכתא. על-כן אמרתי: מוטב יהיו הדברים מועטים בכמותם ובלבד שיהיו נאים באיכותם. וקבעתי לעצמי שלא ארבה משבע מלים בחרוז, בהן יהיה טיב הפסוק גנוז. אבל כל שאביא דברי זולתי, מי שהוא המדבר אלי – ידבר הוא כלשונו. למה יהא טורח החרוז עלי? או כשאגיע בדרך סיפורי לשעת בהלה וצער – איכה אסלסל בחרוז עת אני מוכה סער? וכן אכתוב בלשון פשוטה כל-שהוא מנעורי שאול, כדי שאמסרם כהויתם בלי חריזה וסלסול.

דברים אלו של בורלא מציגים דילמה מודרנית, מאוחרת לזמן המקאמה – התלבטות בין אהבת המקאמה בשל יתרונותיה האמנותיים-אסתטיים, בשל תמציתיותה ויכולת הסיפור שלה, ובין הוקעתה כסלסול שאינו הולם דברי צער, ואף עלול לפגום באותנטיות של הבעת הצער. בורלא גם מחדש כאן, וקובע לעצמו חוקים חדשים בצורת המקאמה, כמו מגבלה של שבע מילים בכל חרוז (אם כי אין הוא מקפיד על כך לאורך כל הנובלה). כמו באלה מסעי ר' יהודה הלוי, גם ב"שאול ולינדה" בורלא נע בין המקאמה לבין פרוזה לא חרוזה, אך כאן הוא קובע חוקים ברורים, ומודיע כי לא יחרוז בעת דברו בילדות בנו, בעת יצטט מדברי אנשים אחרים, ובעת יהיה מוכה צער. את יחסו האמביוולנטי למקאמה הוא מביע בשאלה רטורית: "למה יהא טורח החרוז עלי?".

בנובלה "שאול ולינדה" מוזכרת שירת אברהם אבן עזרא. מסופר כי בספריית הגיבור שאול היו, מלבד תלמודים, שו"תים, פוסקים, קבלה ופילוסופיה, גם "דיואנים מרבותינו הספרדים גדולי הפייטנים, בלשון עֵבר, תוגרמה וערב". מצוטטת פתיחת הפיוט הקדום "אנא בכוח", וכן מופיע הבית האחרון מן הפיוט של הלוי לראש השנה "יה שמך ארוממך", הפותח ב"הִשְתוֹנֵן וְהִכּוֹנֵן וְהִתְבּוֹנֵן בְּסוֹדֶךָ". מסופר גם כי שאול וחבריו משתתפים בשירת הבקשות. באלה מסעי ר' יהודה הלוי משובצים יותר מעשרים שירים משל הלוי, מקצתם מובאים בשלמותם (וכמה מהם ארוכים מאוד, ומצורפות להם הערות שוליים פרשניות) ומקצתם מובאים בחלקם; מקצתם שירי חול ומקצתם שירי קודש; מקצתם שירי אהבים ומקצתם שירי ציון; מקצתם שקולים במשקל הערבי ומקצתם אזוריים. לצד שירים אלו נכללים בספר כמה שירים פרי עטו של בורלא.

בורלא מוצא לעצמו אבות ספרותיים לא אשכנזים ויוצר לו שושלת ספרותית מזרחית. באמצעות יהודה הלוי הוא מנכיח את המסורת הספרותית הספרדית בספרות העברית המודרנית. למעשה יש כאן זימון כפול: בורלא מזמן את הלוי, אבל גם הלוי מזמן את בורלא – באמצעות בורלא הוא משמיע את קולו המושתק במידת מה, הוא מוצג כאב ספרותי וכאפשרות ספרותית. מצד אחד בורלא זוכה במשהו מן ההילה של יהודה הלוי, אשר עדיין קיימת בתרבות העברית – המזרחית והאשכנזית, הדתית והלא דתית; מצד אחר בורלא מציג את יהודה הלוי לקורא בן הזמן, שאולי התרחק ממנו. בספר גם זה מגיעים לידי מיזוג מורכב ומרשים שני ניסיונותיו המאוחרים של בורלא – הפנייה לרומן ההיסטורי, מתוך ייחוס הציונות להיסטוריה של יהודי ספרד, והפנייה לז'אנרים המזרחיים, ובהם הפיוט והמקאמה.

למאמר השלם על יהודה הלוי ויהודה בורלא שמתוכו לקוח קטע זה

(קטע זה פורסם גם במגזין הפיוט של "קפה גיברלטר")

המאמר התפרסם בספר "הפיוט כצוהר תרבותי", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, בעריכת חביבה פדיה