הערות על השטרות

הממשלה אישרה אתמול ארבעה שטרות חדשים לשקלים החדשים, אחרי שוועדה בראשות השופט טירקל ישבה על המדוכה כך וכך זמן, והחליטה שעל השטרות יופיעו שאול טשרניחובסקי, רחל בלובשטיין, נתן אלתרמן ולאה גולדברג. נדמה לי שההחלטה הזאת היתה תיקון אחרי שבהחלטה הקודמת של וועדה זאת או אחרת לא היו נשים על השטרות, והוחלט לתקן זאת [רחל שהוכנסה לשטרות היא דוגמא מעניינת – אם היו מבקשים להדפיס אותה על שטר לפני שלושים שנה היתה קמה מקהלת חוקרים שטוענת ששירתה פשוטה ופשטנית ואינה ראויה לקאנון הספרותי – כלומר היא דוגמא דווקא להשתנותו של קאנון גברי מסויים וראייתו את השירה הנשית לאחר עבודה מאומצת, עד כדי כך שכיום אין זה מורגש כלל].

בשטרות החדשים יש אומנם נשים, אבל אין בהם מזרחים, ערבים, אתיופים, דתיים וחרדים (ואולי גם מסורתיים, אבל זה כבר עניין של הגדרה דקה). ומה רע בכך?

א. קודם כל, אולי באמת עדיף שהם לא יהיו על הכסף, כי הכסף הממלכתי כנראה מבקש לסמל משהו אחר [כפי שהציע עמוס נוי: דיוקנאות של מזרחים יוטבעו על מכתבי ההוצאה לפועל], וכי ממילא מה יועילו מאבקים סימבוליים על מי יודפס על איזה שטר – כשעוד צריך להיאבק על "איפה הכסף" ועל "או שהכסף לכולם או שלא יהיה כסף".

ב. בסך הכל אי נוכחותם של אלו מייצגת היטב את הממשלה, שהיא ללא ערבים, חרדים ואתיופים, ועם שלושה וחצי מזרחים וארבעה דתיים.

ג. כמובן שיש הרבה אפשרויות למי יכול היה לעלות על השטרות, למשל בהקשר המזרחי שאף הגיע לדיון בשולחן הממשלה, אבל בגלל שכמעט ולא התרחש תהליך קאנוניזציה לגבי יוצרים מזרחים מהדורות האחרונים בתרבות הישראלית, כל אפשרות שתעלה תוגחך כלא מספיק חשובה כמו המשוררים שנבחרו, או תגרום לחזור 900 שנה אחורה, ולשים את יהודה הלוי על שטר, כפי שהציע ביבי (שכנראה יודע גם כיצד למצוא תמונה שלו כדי לשים על השטר, וכנראה חושב שלא קם משורר מזרחי חשוב לאחריו שגם הספיק להצטלם, או לפחות הוא לא מכיר…). לכלול משורר מתור הזהב בספרד מלפני 900 שנה – יהודה הלוי, הנגיד, אבן גבירול, משה אבן עזרא – שכבר התקבל לקאנון, תוך כדי כך שטושטשה העובדה שמדובר בשירה יהודית-ערבית – לא יצור את האפקט המתאים.

ד. צריך אולי לערער באופן כללי ועקרוני לגבי הבחירה שעל השטרות יהיו רק משוררים שפעלו בעברית, במאה ה-20, גם בארץ ישראל ובהקשר ציוני – איפה אברהם סוצקובר? איפה טאהא מוחמד עלי? ואיפה – אם מכלילים כותבי פרוזה – אידה פינק? איפה אמיל חביבי?

ה. שרי רז, שמסתבר שהיתה בוועדה, הסבירה: "יכול להיות שזו ועדה בורה, אבל אני ממש לא מכירה משוררים מזרחים בולטים במאה ה-20. משוררים שמלמדים אותם בבתי ספר, שצעירים וצעירות כותבים אותם ומלחינים נעימות לפי המילים שלהם. אם אתה מכיר תציע… כל מי שהתראיין היום אמר 'יהודה הלוי', אף אחד לא הציע שם נוסף. לו היו הייתי חושבת שטעיתי".
הסברה הוא בדיוק הסבר מעגלי על קאנוניזציה – תראו לי משורר שכבר נכנס לקאנון, שכבר מלמדים אותו בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, שצעירים מלחינים אותו (חס וחלילה לא לחנים בבתי-הכנסת) – ואותו היינו בוחרים – מה שכמובן לא יאפשר הכנסה של משורר מזרחי מן המאה העשרים.

ו. אם בכל זאת היה עלינו להציע משוררים שפעלו בעברית בארץ במאה ה-20, אפשר היה לחשוב על משוררים כמו הפייטן ר' דוד בוזגלו, רצון הלוי, ויקי שירן וברכה סרי שנפטרה ביום חמישי האחרון, לשם הדוגמא.

[עיצוב השטר האלטרנטיבי, ביוזמת קפה גיברלטר: עיצוב גרפי: איתם טובול מסטודיו Grotesca Design]

ז. אם היינו חושבים על יוצרים בפרוזה במאה ה-20 (ולאו דווקא מתעקשים על העברית) אפשר היה להציע את שושנה שבבו, ז'קלין כהנוב, יהודה בורלא, יצחק שמי, מרדכי טביב, יצחק בר-משה, סמיר נקאש – ועוד רבים נוספים [בורלא ושמי עברו את מסלול הקאנוניזציה הישראלי-ציוני, כלומר האשכנזי, ואותם יש סיכוי ששרי רז היתה מכירה], וכמובן שאפשר להמשיך את הרשימה באשר ליוצרים בתחומי ההגות והכתיבה הרבנית והתרבות בכלל. ואם לא היינו מצטמצמים רק לארץ היינו מדברים גם על אנוור שאול, אדמונד ז'אבס, אלבר כהן, ז'אק דרידה ועוד.

[עיצוב השטר האלטרנטיבי, ביוזמת קפה גיברלטר: עיצוב גרפי: איתם טובול מסטודיו Grotesca Design]

ח. אם הבחירה לא היתה מוגבלת למאה ה-20, אך במקום לדלג אל המאה ה-11 בספרד היו נבחרים פייטנים מן המאות האחרונות, אפשר היה לדון בר' ישראל נג'ארה מצפת של המאה ה-16, ר' שלם שבזי מתימן של המאה ה-17, ר' דוד חסין ממרוקו של המאה ה-18 או הבן איש חי (רבנו יוסף חיים) מבגדאד של המאה ה-19 – יכול היה להיות מהלך נכון של התרחבות ההתבוננות על השירה העברית (ואי הכרה בהם כמשוררים מרכזיים לא פחות מאלו שנבחרו היתה מגוחכת בפני עצמה), אבל אין תמונות של שלושת הראשונים (כפי שהציעה שלי אלקיים באופן מעניין, אולי לא חייבים תמונות – ואפשר להפוך את כל השיטה, ולהדפיס פשוט שיר על השטר).

ט. אבל לצערי כל וועדה שמורכבת ממי שהקאנון הישראלי העכשווי הוא גבול אופק הראייה שלהם, והם אף אינם מודעים לבורותם ביצירה המזרחית בדורות האחרונים, וועדה כזאת תגחיך את כל ההצעות המובאות כאן ולא תתייחס אליהן.

[ובינתיים מאמר המערכת של עיתון הארץ קורא להניח לעניין השטרות, כי החינוך חשוב יותר, וההתמודדות עם הטייקונים: ואפשר לענות – אם שר החינוך יתקשר היום ויציע שנניח לעניין השטרות והוא ישנה באופן דרמטי את לימודי הספרות וההיסטוריה במערכת החינוך כך שילמדו התרבות המזרחית והערבית – אני מקבל את הצעתו ברגע ומניח לעניין השטרות. יותר מכך – אם שר האוצר יתקשר היום ויציע שנניח לעניין השטרות והוא מחדש את בניית הדיור הציבורי, ומשנה את שטח הרשויות המקומיות כך שיורחב שטחן של עיירות הפיתוח והערים הערביות ויכלול אזורי תעשייה בסביבתן – אני מבטיח לא להציק גם בעניין מערכת החינוך כמה שנים. אבל אנחנו אומנם הדרישה היא גם וגם וגם – גם שטרות, וגם שינוי בתוכניות הלימודים, וגם דיור ציבורי ושינוי שטחי השיפוט – אבל כל מה שאנחנו מקבלים מהמדינה זה גם לא וגם לא וגם לא]

לדיון בנושא בתוכנית "המוסף" בערוץ אחד, 29.4.2013, או כאן

ובתוכנית "דעה צפונית" ברדיו 106