"מה שאתה קורא אינו אלא הפסולת והשיירים שהשאירו אחריהם החכמים"

ביקורת על "ספר הדאו" של לאו-דזה     

           

ספר הדאו, תירגמו מן המקורות הסיניים, העירו והוסיפו מבוא ונספחים: דן דאור ויואב אריאל, חרגול הוצאה לאור, עם-עובד, תשס"ז, 2007, 159 עמ', מחיר מומלץ: 84 ש"ח.

 

ספר הדאו של לאו-דזה הוא אחד האתגרים הפילוסופיים והרעיוניים הכבירים ביותר שהעמיד אדם מאז ומעולם. לאו-דזה, בן זמנו של קהלת, ביקש להוליך את קוראיו דרך ההבל ולהביאם אל הדרך, שהיא הכל והיא האַיִן, שהיא אמת והיא סתירת כל האמיתות, בעזרת לימוד שהוא תורה וביטולה, לימוד שבתוכו חיבור בין התנסות אישית פנימית ובין הכרה קוסמית טוטאלית. אין תורה יומרנית מכך, ואין תורה צנועה מכך, וכשם שהיה הספר מהפכני ועוכר שלווה בזמן שנכתב, כך הוא נותר עדיין, ואולי אף יותר.

לאו-דזה, אם אומנם היה אדם בשם זה, הוא לכן אחד מגדולי הפילוסופים בתולדות האנושות, ונמנה על מסורת של הוגים גדולים וביקורתיים כיורשו ג'ואנג-דזה, כקהלת, כבודהא, כהרקליטוס, כאפיקורוס, כאלגזאלי, כשפינוזה, כדייויד יום. אני איני יודע סינית, ועל כן לא אוכל להעיר דבר בביקורתי על כשלים, אם ישנם, בתרגום המחודש לספר, או על מהותם של ההבדלים בין נוסח זה של התרגום לבין נוסחו הקודם, משנת 1981, מעשה ידיהם המנוסות של דן דאור ויואב אריאל, או להשוות תרגום זה עם ניסיונות תרגום אחרים, של א. ז. אשכולי (1937), יורי גראוזה וחנוך קלעי (1973), וניסים אמון (2001). אוכל רק להעיר הערות מצומצמות בשולי פילוסופיה גדולה, הפותחת שער לחוויה אנושית עמוקה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעברית.

            דומני כי כדאי לפתוח ביקורת על ספרו של לאו-דזה דווקא בציטוט תלמידו ג'ואנג-דזה (גם הוא מאבות זרם הדאואיזם בפילוסופיה הסינית, אך שניהם היו מתנגדים למילים זרם, דאואיזם, פילוסופיה ואולי גם למילים אבות וסינית), אשר אמר כי החכמים "לקחו איתם את מה שאי-אפשר להעבירו לאחרים והלכו לעולמם. על כן מה שאתה קורא אינו אלא הפסולת והשיירים שהשאירו אחריהם החכמים" ("קולות האדמה", 1977, עמ' 66, בתרגומו המופלא של יואל הופמן). על-פי האמת אין ללמוד כלל מתוך ספרים, כי עיקר החכמה מצוי במה שאי-אפשר ללוכדו ולהעבירו במילים, למשל העוצמה הלא-איטית והלא-מהירה בה יש להכות בגלגל בעזרת האִזמל, אותה יש ללמוד רק מתוך ההתנסות והמגע הישיר בין מורה לתלמיד.

אבל בכל זאת השתכנע לאו-דזה ולבקשת השומר בתחנת גבול, כשעמד לעזוב את סין, כתב את ספרו הלא-ארוך והמעורפל. והפסולת שהותיר אחריו לאו-דזה, בשילוב עם מעשיו בחייו והתלמידים שהעמיד, והפסולת שהמשיכו תלמידיו ליצור, יצרו את הזרם המחשבתי הכביר שנודע בשם דאואיזם. לאו-דזה וג'ואנג-דזה אולי הכירו בבחירתם לכתוב במגבלות אנוש, הן של תלמידיהם שנזקקו לספרי מוריהם לפני עזיבתם, והן שלהם שהרגישו צורך להותיר אחריהם מילים. ואולי הם גם הבינו כי המילים שיעמידו אף פעם לא תהיינה סופיות באמת, אלא תמשכנה את מסלול ההשתנות הדאואיסטי, שאינו מאפשר אחיזה קבועה, כפי שיעידו מאות המתרגמים השונים שניסו להעבירן לשפות שונות, וכפי שיעידו גם פרשניהן הסינים הרבים.

הלימוד הדאואיסטי, אם כן, אינו לימוד במובן הרגיל, והוא נפתח דווקא באנטי-לימוד, בניסיון האולי בלתי אפשרי להתרוקן מכל מה שלמדנו קודם, כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים: "העוסק בלימודים מוסיף מדי יום, העוסק בדרך גורע מדי יום; גורע וגורע – על-מנת להגיע לאין-עשייה; ובאין-עשייה אין דבר שאינו נעשה. בעולם זוכים תמיד באין-מעשה" (80). דווקא מי שממעיט, בלימוד, בידיעה ובעשייה, הוא מי שמתקרב אל הדרך, אל האפשרות "לזכות בעולם". אמת אינה שינון מערכות כללים שכתבו החכמים, ואינה ניסיון מאומץ "לתפוס" דברים במקומם, ולנתחם, להמשיגם או להכניסם לדיכוטומיות. אבל אנחנו התלמידים, שכבר נעשינו מלומדים בלימודים ויודעים יותר מדי, לומדים גם כלל זה הכתוב לנו בספר כעוד אמת שיש לשנן, ואחר מנסים לפרשה בקטגוריות המוכרות המרגיעות אותנו.

נעשינו מלומדים מדי במילים, בחלוקות, בהבחנות בין אמיתות ושקרים, ושוב איננו יכולים לפגוש את העולם כפי שהוא, ב"כָּכוּתוֹ" (גם לאין ההגדרה מצאנו מילה מגדירה), שוב איננו יכולים פשוט ללכת בדרך הגדולה (אבל גם איננו יכולים שלא ללכת בה, וגם לדיון בכך דרושה הרחבה נוספת, או שתיקה). ומה נשאר לנו לעשות אם לא לשכוח? אבל השכחה אולי קשה לנו מטבענו, יותר מכל, ויש לשכנע אותנו בנחיצותה, ואחר כך עוד ללמדנו לימוד אחרון איך לבצעה, איך לשכוח. קראנו ספרים רבים מדי, ועתה נקרא את הספר האחד שילמדנו איך לשכוח את כל הספרים האחרים, אבל האם הוא יצליח בסופו של דבר גם להשכיח את עצמו? ג'ואנג דזה, שהיה אולי בעל אופי אנושי רך יותר מלאו-דזה, הודה בחוסר יכולתו שלו לוותר ולשכוח את הכל: "מי ייתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה" ("קולות האדמה", עמ' 96).

הדאו, הדרך, העומד בלב תורתו של לאו-דזה, אשר הכרתו נקשרת גם לדרכו של התלמיד אל שחרור אישי, "אי אפשר לתת לו שם" (37) ומילים לא ימצו אותו. אפשר רק לרמוז לו: "אינני יודע את שמו, אכנה אותו "הדרך" " (51); "הבט בו ולא ירָאֶה… הקשב לו ולא ישָמַע… נסה לגעת בו ולא יושג" (שם); "אי אפשר להתקרב אליו ולא להתרחק ממנו; לא להועיל לו ולא להזיק לו; ולא לכבדו ולא לבזותו" (88). הדאו הוא מקור ריבוא הדברים, כלומר הכל, אבל הוא עצמו חורג הן מטרנסצנדנטיות והן מאימננטיות, ולכן הוא גם האין וגם האינסוף באותו רגע ממש, והרי "יש ואין נולדים זה מזה" (24). הדרך "כוחו בריקותו ולעולם לא יתמלא" (26), אבל ריקותו רחבה ומצליחה להכיל הכל, הוא מקור הצורות אבל חסר צורה בעצמו. הדאו פועל באפס-מעשה, מתוך ספונטניות אשר מחליפה את הצורך בסדר או חוקים, ודבק בכך-מעצמו. הדאו קודם לשמים ולארץ, תנועתו בכיוון ההפוך, קל להכירו אך לא בהכרת חושים, ולכן כמעט ואין מי שמכיר אותו, ומעטים גם רוצים להכירו: "הדרך הגדול כולו חלק. אך העם אוהב שבילים צרים" (85).

עד כאן מילים על הדאו, אבל כבר הפרשן ואנג בי בן המאה השלישית קבע כי "המדברים עליו מאבדים איפוא את הקבוע שבו; הסבורים שזה שמו מתרחקים מאוד מאמיתותו והמחזיקים בו מאבדים את מקורו" (119), והוסיף וקבע בדומה לכך גם לגבי כתביו של לאו דזה עצמם: "אם תרצה להופכם למופת של דיון וניתוח, תאבד מכוונתם; אם תרצה לתת לכל מילה את מלוא הכובד של שם, תחטא לכוונתם" (שם). שוב מתעוררת השאלה, אם כן, איך אפשר להוביל ללימוד שבאין לימוד ובאין מילים, כאשר הכלי היחיד לכך, אשר נותר לנו מן הפילוסוף המת, הוא המילים? דומה כי בין השאר בשל דילמה זאת בחר לאו-דזה ללכת בדרך הסתירות והפרדוקסים, המבטלים את קביעותן של המילים ומערערים על אמיתותן; הסתירות משמשות את לאו-דזה גם כמתודה פדגוגית בה המורה מהמם בעזרתן את התלמיד, וכך מכין אותו לוותר על כל ידיעותיו הקודמות; והסתירות, באי-כניעתן לדיכוטומיה השקרית של אמת ושקר, הן אולי הדבר היחיד המתקרב לאמת.

אדם צריך להפחית ברצונותיו, להמעיט בעצמִיותו, ולהיות כמו לאו-דזה, תינוק-זקן: "רק אני שוקט – ללא הבעה, כמו תינוק שטרם חייך" (44); עליו לצמצם מעשיו ודבריו, להיות "אחד עם האבק" (26), לחבק בול-עץ פשוט, "לחדול מלהחזיק ולמלא" (31) ובמקום זאת לעזוב ולהתרוקן, ולהיות דומה לדרך. כאשר האדם מבטל את ההבחנות וההגדרות שלמד, שהן תמיד שקריות, הוא נעשה דומה לתינוק, דומה לסלע, כמעט אַיִן; ורק האין, רק הריק, מסוגל לראות את האמת במעין עַיִן-של-אַיִן, האמת שהיא חסרת הבחנות, שיש בה השתנות מתמדת וחוסר סדר ויציבות, שאין בה מקום להגדרות, לצבעים, להבדל שבין אני לעולם, בין רוח לחומר, בין חי לדומם, בין אנושי לבלתי-אנושי, בין אמת לשקר, בין טוב לרע. אבל בני-האדם נטשו את הדרך, הרבו בהבחנות ומילים, ודרדרו את העולם מן הפשוט אל השקרי, הכולל בתוכו גם את מה שנראה בעינינו כטוב, כמו המוסר, הצדק והפילוסופיה.

בסוף ספרו כתב לאו-דזה: "מילים אמיתיות אינן יפות, מילים יפות אינן אמיתיות" (113). ספרו של לאו-דזה יפה בעיניי, והוא קרוב יותר לאמת ממרבית הספרים האחרים, מאלץ אותנו לחיות עם הסתירות והפרדוקסים של חיינו עלי אדמות, ומרחקם מן האמת. והוא צדק כשכתב גם: "את דברי קל מאוד לדעת, קל מאוד לנהוג לפיהם; אבל אין איש בעולם שיכול לדעתם, ואין איש שיכול לנהוג לפיהם" (102); תורת הדאו פשוטה, אבל קשה מאוד לבן-אנוש להבינה עד תומה, ועוד יותר קשה לו לנהוג על פיה. אולי כלל אחד מתוכה, לו אנו חוטאים כל הזמן, ראוי בכל זאת ללמוד אפילו בשינון, בטרם נצליח להתרוקן: "לא לדעת כשאתה יודע זה הטוב ביותר, לדעת כשאינך יודע זו רעה חולה" (103).

פורסם במקור בעיתון הארץ, 6.9.2007

 

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על "מה שאתה קורא אינו אלא הפסולת והשיירים שהשאירו אחריהם החכמים"

  1. פינגבאק: שמחת הדגים בנהר: ג'ואנג דזה ודן דאור | אלמוג בהר

  2. שוֹעִי הגיב:

    אלמוג יקר, אני חושב שקראתי את הטור הזה מתישהו . הדאו דה צ'ינג השפיע עליי לא מעט מאז שלהי בית הספר התיכון.
    הוא השפיע עמוקות ובכל מיני כיוונים בלתי צפויים, למשל: תרגום שלו ליידיש נדפס בורשה (זה כתוב לי היכנשהו אבל לא אבדוק כעת) בשנות העשרים; גם התארגנות הסטודנטים האנטי-נאצית "השושנה הלבנה" ("הורד הלבן") צטטה בהרחבה
    מתוך החיבור באחד הקונטרסים האנטי-נאציים שהדפיסה וניסתה לעורר באמצעותם את תודעת החירות בקרב הסטודנטים בגרמניה. על כל פנים, נוסח התרגום המועדף עליי הוא דווקא זה של חנוך קלעי ויורי גראוזה (מוסד ביאליק: ירושלים תשל"ג)
    לא משום שהוא בגרסא דינקותא שלי, אלא לשטעמי תרגום דן דאור שומט כמעט לחלוטין את היסוד המטפיסי שבדאו; תרגומיו מעגנים את הדאו דה צ'ינג במקום הרבה יותר מטריאליסטי-פוליטי מכפי שהוא. השווה ביניהם ותיווכח. הדאואיסט אינו רק הולך בדרך, הוא גם הולך נוכח הדאו והדאו מלוא שמים וארץ, חידה לפנים מחידה.

  3. almog behar הגיב:

    תודה שועי, מרתק,
    ולמעשה ערכתי בעבר השוואת תרגומים של לאו דזה, אעלה זאת לאתר בהזדמנות קרובה או רחוקה, אני נהגתי שם בדרך של שילוב בין כל התרגומים

  4. yneder הגיב:

    שלום אלמוג
    כמה דומה לתפישת הבודהיזם את עקרון התודעה. כמה דומה גם לתאור הברית שעשה אלוהים עם העם היהודי באמצעות המילה (ספר יצירה – אריה קפלן). חציבת ערלה של מטה וחציבת מילה מתוך הפה. קדושת המילה פה ושם. לעולם לא תהיה המילה אמיתית כמעשה עצמו שהרי היא רק מתארת אותו, מנסה לנסח ולהסביר. מידת דיוקה של המילה לעולם לא יגיע לאמת המוחלטת שבמעשה עצמו. תודעה ומעשה אינם ברית עם מישהו או משהו. הם רק עצמם ואין להם צורך להתחבר לסיפור האנושי באמצעות המילה המתארת שהיא הכלי (ההכרחי, מה לעשות) הלא מדויק (ואף מסלף) שלנו בני האדם לקשר בינינו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s