א.
העתיד נראה כמו סניפי קפה נאמן בירושלים:
אתה נכנס לחנות-מאפיה אחת שיש בה הכל, מכל קצוות תבל, בכל הצורות והצבעים, ולרגע אתה מתרגש ומתבלבל מהמגוון שפקד את עירך הקטנה –
גם פיתות עם כיס וגם פיתות שטוחות, גם פוקצ'ה וגם לחם שאור, גם חלה לבנה וגם לחם כהה, גם לחמניות וגם בייגלים (גם אמריקאיים וגם פלסטיניים), גם באגט וגם סמבוסקים,
אבל אחרי הביס הראשון אתה מבין, ולא משנה מה בעצם קנית – להכל, ממש להכל, יש טעם של לחמניות,
אפילו את הסמבוסקים מכינים מבצק שיועד ללחמניות, ולא מבצק של סמבוסקים,
כי בעצם הם היו פעם מאפיה טובה של לחמניות, לחמניות מצויינות, ואז מישהו לחש על אוזנם שכדי להתרחב ולהקים עוד סניפים ולגדול הם צריכים להכין גם דברים אחרים, הם צריכים להכין הכל, ומאז הם באמת מכינים הכל:
לחמניה בצורת בייגל, לחמניה בצורת לחם, לחמניה בצורת פוקצ'ה, לחמניה בצורת באגט.
וככה בדיוק נראה העתיד
ב.
ביקור בסניפי דואר בארצות-הברית של ימינו דומה לביקור במקדשים של דתות שחלפו מן העולם אך לפני רגע: הבניין עודנו עומד מלא הוד, מן המאה ה-20 שבה הדואר היה סמל הקידמה והאפשרות הבלתי נתפסת של קיצור המרחקים בין כל בני האדם (בארצות-הברית) ליום אחד, חלק מהכוהנים עדיין מתפקדים באשנביהם החשוכים וממתינים ללקוחות, אך רוב המאמינים כבר נטשו, הלכו למקדשים אחרים, וירטואליים. והקולות מהדהדים בסניפי הדואר כמו במקדשים הנטושים, עוד זוכרים הוד ויראה, כבר עצובים ומלאי געגועים.
אלמוג בהר 