אם יש לשירה העברית הישראלית תקווה, הרהורים מ-2009

דברים מערב ההשקה לספרו הרביעי של ארז ביטון, "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית", בבית-ביאליק בשנת 2009

 

אספר מעט על הדרך שבה אני התגלגלתי אל שירתו של ארז ביטון: את שמו של ארז ביטון הכרתי לראשונה מן המקראה לספרות בתיכון (לפני כחמש-עשרה שנים פחות או יותר). כמובן שברצף החומר שלפני בחינת הבגרות בספרות, נדמה לי שבכיתה י"א, לא הגענו עד אל שיריו של ביטון. המקראה נשארה מונחת על מדפי, הצצתי בה מדי פעם (לא היו לי ספרי שירה רבים אחרים על מדפי באותן שנים), ופגשתי גם את שיריו של ביטון, פגישה ראשונית, סמויה, שעוד לא היה בה את כל העוצמה המהממת של המפגש השני. אני, כך נדמה לי, עדיין לא הייתי מוכן לשירתו. עוד היה עלי לעבור דרך נוספת.

בסופו של דבר הגעתי אל שירתו של ארז ביטון לפני כשש או שבע שנים (כלומר ב-2002 או 2003). במובן מסויים כבר הייתי מחפש אחריה זמן מה, בלי לדעת בדיוק מה אני מחפש, וחשתי כי גם היא במובן נסתר כלשהו מחפשת אחרי. הלכתי אל הספריה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, שאלתי את שני ספריו הראשונים, "מנחה מרוקאית" (1976) ו"ספר הנענע" (1979), והנחתי אותם עמי בתיקי, מוכנים ליום השבת המתקרב.

ייעדתי את יום שבת ההוא לקריאה, ובשעה היעודה פתחתי את הספרים. איני יכול לתאר את כל חוויית הקריאה ההיא, ואת כל מה שהיא גרמה לי. אבל אנסה בכל זאת לתת בה סימנים במילים אחדות: קודם כל זאת היתה התרחבות, זה היה שחרור. הרגשתי כיצד הלב מתרחב, כיצד המקום מתרחב, המקום שממנו אני יכול לדמיין שניתן לכתוב ממנו, שניתן לכתוב עליו. הרגשתי, במילים פשוטות, כי השפה עצמה מתרחבת אצל ביטון.

מה שייחד את הספרים בעיני באותה שבת לא היה רק רצף של שירים יפים, קסומים, מרגשים, אפילו גדולים, אלא העובדה שהם יָצרו יחדיו שפה חדשה. שפה שהרחיבה לי, לפתע, את האפשרות לדבר, אפילו לחשוב, ובין השאר לחשוב שירה ולחשוב על שירה ועל כל אותם דברים שעליהם אפשר לכתוב שירה.

איני טוען שתחושת ההתרחבות ההיא היא התגובה היחידה שיכולה להיות לשירתו של ארז ביטון. הרי אני בטוח שיש מי ששירת ביטון גרמה לו התכווצות בטן או ריאות, למשל עם שורות המחאה החריפות כל כך בשיר "משהו על רוח תזזית", בספרו הראשון, בו הוא מבקש: "אתם שהטלתם אותנו בערישות / אתם שטלטלתם אותנו בכל ההריסות / אך זאת עשו עמנו לפחות / עזבו אותנו לאנחות / אנחנו שברי חרוזים". אבל קהל שונה קורא שירה אחרת, כנראה, ולפחות לחלקנו באמירות האלו, בהתרסה הזאת, היה רגע של שחרור, ובסופו של דבר של התנקות והזדככות.

לא אוכל לציין את כל שמות השירים שנחקקו בזיכרוני בחקיקת אש באותה שבת, כי יִכלו דברי והשירים לא יִכלו, על כן אציין רק את הרגע המרגש של השיר "דברי רקע ראשוניים", בספר הראשון, עם פתיחת הבית הרביעי: "אֲנִי אֲנִי / שֶהִרְחַקְתִּי עַצְמִי / הַרְחֵק אֶל תּוֹךְ לִבִּי", ורגע התיקון בספר השני, "תיקון הריחות", שהייתי מצטט שוב ושוב, לעצמי ולאחרים, עם תנועת הפתיחה שלו: "מה אתם רוצים ממני, / טעם עראק וריח זעפרן צורב / אני כבר לא אותו הילד".

בסוף אותה שבת ראשונה, מתוך ההשפעה העזה של ביטון ושל שיריו, ניסיתי לכתוב מתוך שיריו ומולם מעין שיר דיאלוג, דיאלוג שניסה, או מוכרח היה, להיבלע בתוך שברי שורותיו, כמו הרגשתי כי דווקא דרכו או מתוכו אצליח לכתוב את עצמי. אני מצרף כאן את החלק השני של שיר זה:

 

ב.

מַה זֶה לִהְיוֹת אוֹתֶנְטִי, אני יושב בשקט

וכוֹתב שִירִים לְנשים בטעם תות-שדה,

מספר להן על טעם רווקותו של קפקא

ועל ריח בדידוּתוֹ של ארז ביטון.

ושניהם מונחים על הַמדף מעל לְמיטתי

בכריכות קרטון בלויות.

ערב ערב, לפני השינה, אני לומד את טעם העַרַאק,

עד שאולי אצליח להתרגל, וריח הזַעְפְרָן

הוא בשבילי רק ביטוי משיר של ארז ביטון

ולא זיכרון בקצה האף. הַעברית שלי חסרָה

את הַיהודית הַמרוקאית ואת הַערבית הַבגדאדית,

וּמעולם לא ידעתי, ולא אדע, אהבת ילדים

בְּזַרְבִּיוֹת לבנות. מה זה להיות אותנטי,

אֵין לִי חיים אחרים, ולא שמעתי את זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה

שרה בְּחָצַר המלך ברַבָאט כשחיילים נלחמו בסכינים

לגעת בשולי שמלתה, לנשק את קצות אצבעותיה.

לא מצאתי אותה בְּאשקלוֹן ליד לשכת הסעד,

בין שירֵי קופסאות סרדינים לשטיחי מלך מרהיבים

אומרת בקול צרוד: "מוּחמד החמישי אִישוֹן עינינוּ",

וּמעולם לא פגשתי בנים של משוֹררוֹת, גם לא בנוֹת

של משוֹררים, גם לא את בתךָ.

לא סיפרתי לבתךָ שגם אני קצת כותב שירה,

והיא לא התחילה לדבר בךָ, משורר חשוב בָּאָרֶץ הזאת.

מה זה להיות אותנטי, לכתוב שירים על ארז ביטון

ולקוות שיום אחד אני ארוץ באמצע דיזנגוף ואצעק:

"אָנָא מִן בַּגְדַאד, אָנָא מִן בַּגְדַאד".

 

(מתוך "צמאון בארות", עם עובד, 2008)

 

כך התחולל בי הניסיון להעמיד מול הצעקה-שאינה-נצעקת אצל ביטון, "אָנָא מֶן אֶלְמַגְרַבּ", "אָנָא מִן בַּגְדַאד" משלי (שפנה אחר-כך והפך גם ל"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד"), והניסיון להעמיד מול שאלת "מה זה להיות אותנטי" שלו "אין לי חיים אחרים" משלי.

הפלא שהיה ארז ביטון בעיניי נמשך כאשר פניתי אחרי זמן מה וקראתי בספר שיריו השלישי, "ציפור בין יבשות" (1989). שם מצאתי את הרגע המרגש שבו פונה ארז ביטון, גדול המשוררים המרוקאים בישראל, אל ר' דוד בוזגלו, גדול פייטני יהדות מרוקו במאה העשרים, ומזמן אותו לחזור מגלות הזיכרון אליה הוגלה עם העליה לישראל: "בּוֹא מִן הַפִּנָּה / אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת / ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ / מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר אֶל הֵד צְלִילֶיךָ / כִּי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ / ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ… בְּזָכְרִי אוֹתְךָ / לִבִּי עֵץ שָתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם / בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ / אָז מָצָאתִי מִפָּנַי בְּפָנֶיךָ / שֵם כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלֶיךָ / אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש / אִתְּךָ נִפְגַּשְתִּי בְּעֶצֶם הַנְּהָרָה".

השיר הזה, על הזימון הכפול שלו, למעשה, היה בעיני התגלות עזה, מעין אפשרות לחיבור כל הדורות של השירה העברית בשיר אחד. זה הוא בעיניי שירו האופטימי ביותר של ארז ביטון. הפלא הזה היכה בי, כיצד לצד העוצמה הגדולה כל כך של המחאה, של "אתם שהטלתם אותנו בערישות / אתם שטלטלתם אותנו בכל ההריסות", פתאום הפתיחות הגדולה ביותר, המתיקות הגדולה ביותר: "אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש".

חשבתי כשקראתי את השיר הזה לראשונה, ואני חושב כך עדיין עכשיו, כי אם יש לשירה העברית הישראלית תקווה, זאת התקווה להיוולד מחדש מן השיר הזה, הצועד מעבר לשברים של ישן וחדש, מסורתי ומודרני, גלותי וצברי, דתי וחילוני, שירה ישנה ושירה חדשה, פייטן ומשורר, עברי וערבי, אל עבר אפשרות אחרת, שעדיין נסתרת מעינינו כעת, ושארז ביטון יכול וצריך להיות האב הרוחני שלה.

מן השיר ההוא התגלגל הצירוף הכל כך ביטוני, "מִפָּנַי בְּפָנֶיךָ", לשיר בספרי החדש, "אבי", שם הוא התהפך להיות "בפני מפניך":

אבי                 

 

                "חִסְפּוּס יָדָיו שֶכָּל הַיּוֹם

                הָיוּ מִתְעַיְּפוֹת לַהֲפֹךְ עֵצִים

                לְשֻלְחָנוֹת"

                                אלי אליהו, "התעקשות"

 

הרבה שולחנות יצרו ידיו. והרבה שולחנות

לא קרסו תחת ידַי למרות המילים הרבות

והמבוזבזות שהעמסתי עליהם, חלקם מעשי ידיו.

יאמרו עלַי: בנו של נגר, נכדו של גנן,

נינו של מתקן שטיחים, והוא מה?

רק זה המספר אודות הנגר, אודות הגנן,

אודות מתקן השטיחים? האין בו דבר-מה נוסף

מלבד אבותיו? מלבד סיפוריהם וזיכרונותיו?

אני זוכר, אתה הולך מאחורי אמא מרחק מדוד

בַמדרחוב של נתניה, אני כנראה מאחוריכם

והים כתמיד לא רחוק. אני זוכר, אני הולך

ברחוב של עיר אחרת, גם כן מאחורֵי, ופתאום

בְהשתקפותי בְחלונות הראווה אני מוצא בְפנַי

מִפַּנֵיךָ. אני זוכר, אתה מחכה אחרַי בְקופת-חולים

או מחוץ לחוג או בַּמכונית מחוץ לביתו של חבר,

ומספר לי אחר-כך כי הורות היא רובה המתנה,

כבר אז בבית-החולים המתנתָ לצאתי. ומאז

גם אני למדתי אחריך להמתין, לְאוטובוס,

לתוצאות בדיקה, עדיין לא זוכר המתנתי

לִבְנִיבִּתִי. אני הייתי ילד האומר מילתו הראשונה

בארמית: אַבַּא, ואתה באיזו שפה אמרתָ מילה ראשונה?

דנית או גרמנית? אבא או אמא? אתה הייתָ בן

האומר את מילותיו האחרונות להוריו בשפת הבכי,

בשפת גידול הזיפים, ועוד קודם לכן שוב בשפת ההמתנה.

בזִקנתם החליפו ההורים את הילדים, בישיבתך עמם

בקופת-חולים עד קריאת האחות, בהגשת ידך לפני המדרגות

עד שיֶעַנוּ לה, ובסוף ביציאה מבית-הקברות,

עם ההמתנה הבלתי-נגמרת לשובם.

 

(מתוך "חוט מושך מן הלשון", עם עובד, 2009)

 

ארז ביטון ממעט לפרסם, ועל כן צאת ספר שיריו הרביעי, "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית", הוא אירוע מרגש עד מאוד. כל שיר חדש שלו שראה אור בעשרים השנים שבין ספרו הקודם לחדש, באחד העיתונים, האתרים וכתבי-העת היה כאוצר גנוז. אפשר לומר כי ספריו, כי מכלול יצירתו השירית, הציעו מסלול חדש לשירה העברית החדשה, מסלול שהיא נענתה לו רק באופן חלקי בינתיים, אך זה עומד עדיין כפוטנציאל להיות עמוד התווך של השירה העברית הנכתבת עכשיו, או שתכתב בעתיד, וגם כעמוד תווך לקריאתה של השירה שנכתבה כאן בדורות האחרונים.

בספר החדש שירים רבים מרגשים, אבל אחד מהם, "שיר שינה בעיר אורָן", ריגש אותי במיוחד, בדרך שפתאום מתגלה לנו את ארז ביטון התינוק, בן שלוש או ארבע באלג'יר: "'אליהו הנביא' / צעקה אמי / 'זה אליהו הנביא' / קרא אבי / 'שנכנס לו לחלום / לשבת אתו ולשנן / פרק מתהילים' / ואני קם ורץ ויוצא / מהבית שהוא חדר / שהוא קיר נופל על קיר נופל / ואמי ואבי תופסים בשולי בגדי הקטן / שלא אעוף / שלא אברח / שלא אצא / מחוץ עצמי לגמרי / שם בעיר אוֹרָן שבאלג'יר / ואני בן שלוש או ארבע / ואני לאן אברח / ולאן אפול / ולאן אצא מאליהו הנביא / ואני יודע שגם הערב / ילך אבי בראש תהלוכת המתים בבגדי חמודות / ואני יודע שגם הלילה אבי ילך לחברא קדישא / לשבת למראשות המתים / להחזיק בידי הגוססים במיני ברזל ונחושת להבריח מזיקים / עד לבוקר / עד לצאתם יחד / עם אליהו הנביא".

המוות נוכח בהרבה משירי הספר החדש, למשל ב"לאמי, לא חיו לה הילדים", "לאהרון בן חמו", "בכי הנשים", "שהכול נהיה בדברו", "אנחנו זרים", "כשחבר נהיה אח", ובעיקר בשיר הפאנורמי המופלא "בית הקברות בלוד", המגיע דרך רבים ממכריו מילדות, הנמצאים עתה ב"בית הקברות בלוד", אל קבר הוריו ואל אפשרות קברו: "והנה כאן קבר הורי הסדוק / שאנחנו אומרים כל שנה לתקן / ולא מתקנים / וגשם יורד עכשיו / ומחלחל / ואמי שלא עמדה בפני הקור / שלא פשטה מעליה / את הסוודר כל השנה // ואני היכן אטמן, / הייתי רוצה להטמן כאן / בין החיים / בשנות החמישים / בעיר לוד".

אבל גם החיים נוכחים בספר הזה, בשמו הראשון, הערבי, של ארז ביטון: "השלישי / חי לה השלישי / שקראו לו יַעִיש, / שזה חיים / וזה הייתי אני, / וחייתי לה. // אבל / איזה חיים חייתי לך, / אמי", ובסוף השיר "עצי תפוז קצוצי ענף", בעוצמה גדולה: "כך התחיל הפלמנקו / אישה זקנה וילד / וחדר סגור ופחד / ותשוקה גדולה / לצעוק חיים".

דבריו של ארז ביטון הערב, כי "עיקר המאבק שלי כיוצר הוא לפדות את החוויה מן המוזר והשונה והנרפה והגרוטסקי", מתקיימים בשיריו, המעניקים פתיחה חדשה ואפשרות חדשה, או כפי שאמרתי בתחילה, שפה חדשה, גם אחרי רגע השבר והכשלון, כהבטחה לחיים חדשים אחרי כל המוות הרב.

בנוסף לארבעת ספריו העניק ארז ביטון לקוראיו הנאמנים בשנים האחרונות עוד מתנה של התגלות: פרקי הזיכרונות שהוא מפרסם טיפין טיפין, ב"אפיריון" וב"הכיוון מזרח". כל אחד מהם היה רגע של אושר מופלא, בחיבור שנרקם בין שורות שיר לבין סיפור חייו של ארז ביטון, ואותו ניסיון מתמיד, כדבריו, "לפדות את החוויה", להעלות אותה ממעמקים תחתונים למעמקים עליונים. יש לקוות שספר המקבץ פרקי הזיכרונות שכבר נכתבו, ונוספים, יכונס בקרוב.

[אני מעלה דברים אלו לאתר כאשר ספרו החמישי והמרגש של ארז ביטון, "נופים חבושי עיניים" ראה אור, ואירוע לכבודו יערך ביום חמישי ה-13.6.2013, בבית ביאליק בתל-אביב]

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקורת ספרות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על אם יש לשירה העברית הישראלית תקווה, הרהורים מ-2009

  1. שוֹעִי הגיב:

    אלמוג יקר, יש כאן שתי תפיסות שלך את השירה בעיניי. אחת, השירה כנושאת מימד של הרחבה והתרחבות (דעת, שפה, הכרה וכיו"ב). השניה, הדיאלוגיות של השירה, כאילו מכוונת היא לכתחילה אל עולמו הפנימי של הקורא הקשוב לה, ומתוך כך מתחילה נפשו שלו לדבר שיר.
    אשר לשירת ארז ביטון, אני יודע לזהות בה יופי רב לעתים אבל גם אילו חסרים לעתים; לפעמים נדמה לי כי שירה בעלת יסודות תרבותיים-אתניים חזקים, מדברת אל היסוד השבטי-הקדום בתוכנו. דבר דומה אירע לי כאשר התוודעתי לשירת היידיש כאשר הרחבתי מאוד בקריאה בשירת ימי הביניים, פתאום הרגשתי כאילו נוצרה אצלי מחדש זיקה לעולמות שלימים שהם חלק ממני שנותקתי מהם וכעת שבתי אליהם מחדש. בכלל, לעתים אני מתגעגע לאיש הצעיר שהייתי שחשב ששירה היא קול מבשר מבשר ואומר והיה מתאהב בשירים עד כלות, ואילו עתה, שירה במירבה בעיניי היא דיבור אידיוסינקרטי שנגלה, ושקשה מאוד לגלותו בשיחות גלויות (רוב האנשים העוסקים בשירה מדברים על שירה, ועל פוליטיקת שירה, ואינם דוברי-שירה, לעתים גם רחוקים משם, כרחוק יונת רחוקים ממעונהּ בציון). ועדיין לעתים מרגשת אותי שורה כגון: השיר והשגב לחי העולמים. אלא שנמצאים לי מעט מאוד אנשים איתם אני יכול להידבר על כך.

  2. דוד ברבי הגיב:

    כתבת נפלא על ארז ביטון
    אני פגשתי בארז ב1981 בכנס מרכז תמ״י
    עמד אז וקרא משיריו
    ובפעם השניה כשהתחלתי לכתוב ב2010 ואז פגשתי את ספריו
    אחד משיריו מופיע באלבום פטיפון לו אפשר להאזין בלחיצה על השם דוד ברבי בכותרת התגובה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s