חלומות באַלְ-קַאהִרָה

דברים בפני סטודנטים לספרות עברית בקהיר, יוני 2007, בעקבות פרסום התרגום לערבית שעשה מוחמד עבוד לסיפור "אנא מן אל-יהוד" בכתב העת אל-הילאל

 

*

ראשית הרשו לי לומר שאני נרגש מאוד להיות כאן, בקהיר של אוּם כּוּלְת'וּם, כַּוְכַּאבּ אֶלשַּרְק, בקהיר של המלחין מוחמד עַבְּד אֶלְ-וַוהַאב, בקהיר של הסרטים, בקהיר של טַהַא חֻסֵיְן הדגול ונַגִיבּ מַחְפוּז המופלא, בקהיר של נצח הפירמידות והנילוס ותפארת ההיסטוריה הארוכה, בקהיר, כלומר פוּסְטַאט, בה עברו שניים מהיוצרים העבריים הגדולים של ימי הביניים, בדרכם מספרד למזרח, רבי יהודה הלוי גדול המשוררים העבריים, ורבי יהודה אַלְחַרִיזִי גדול כותבי המקאמה העברית, שכתיבתם מעסיקה אותי מזה שנים, בקהיר ביתו של הרמב"ם, חכם מוסא אבן מימון, הנשר הגדול, גדול הפילוסופים ומורי ההלכה היהודיים, בקהיר בה התגורר אבן חַ'לְדוּן בסוף ימיו; במצרים, אם להרחיק עוד אחורה בזמן, של משה רבנו, נבּי מוּסַא.

אני בא לקהיר כישראלי, כך אומר דרכוני, אבל גם כעיראקי, אף על פי שפרט זה אינו מופיע בדרכוני, ואף על פי שמעולם לא ראו עינַי את הפרת והחדקל, ולא אדע מימֵי מִי כחולים יותר, החדקל, אַלדִּגְ'לָה, או הנילוס, אַלנִּיל. כיהודי אני יודע כי נולדנו בעיראק ובמצרים, שתיהן ערש הציביליזציה: אברהם בא מעיראק, משה ממצרים, וביניהן ארץ ישראל. אני בא לקהיר שהיא מעין ניו-יורק, בירת העולם הערבי, וההגעה אליה היא התגשמות של חלום. רוב הישראלים אולי שואפים לניו-יורק שבאמריקה, ולאנגלית, אולי לשם שואפים גם חלק מן הסופרים המצרים בימינו, אבל בעיני הפרסום בקהיר של סיפורִי, בתרגום לערבית שעשה מוחמד עַבּוּד, היה התגשמות של חלום גדול. והצטערתי מאוד, אתם יכולים לדמיין, על כך שסבי וסבתי, עזרא ועליזה (לואיז) גחטן, אשר חיו בבגדאד עד 1951, ואחר-כך בישראל, נפטרו מן העולם ולא זכיתי שיהיו עמי בשעה שהסיפור תורגם וראה אור בשפתם, בקהיר. אני בטוח כי לוּ היו יודעים על כך היו יודעים להעריך זאת באמת, והיו גאים בכך מאוד, גאווה שהיתה הופכת למקור אושר גדול ויציב בחיי.

על כן ההגעה לקהיר היא במובן מסוים מעין חזרה, גם אם חלקית. משפחתית אני קשור אומנם לבגדאד הרחוקה מכאן, שם נולדה אמי לפני כשישים שנה, ושם נולדו לפניה דורות ארוכים במשפחתי, אולי מאז יסודה של בגדאד כבירת החַ'לִיפוּת הערבית, ואולי עוד קודם לכן, אם כי שם משפחתנו, קַחְטַאן, שבו מתרגם רבנו סעדיה גאון את השם יקטאן מן המקרא, הוא שמו של שבט בתימן, וכאשר הגיע סבי לארץ, ועמד לפני פקיד העליה המבקש לרשום את שמו בתעודות הארץ החדשה, הוא הניח כי לפניו גוי ולא יהודי, ועל-כן הגה השם במבטא מוסלמי, גַחְטַן, וכך הוא נותר בתעודותינו.

בגדאד ההיא הרוסה כיום, ומה שנותר ממנה נתון תחת הכיבוש האמריקאי, ואני איני יודע מתי אזכה להגיע לשם. מפחיד אותי לחשוב שאני אהיה הראשון בשושלת משפחתית ארוכה בת 2500 שנים, מאז חורבן בית ראשון, שלא ידרוך על אדמת עיראק. לפחות איני הראשון שלא ימות שם. ואני נולדתי בין בגדאד לקהיר, בבית-חולים בתל-אביב.

ועד שלא אשוב לְבגדאד, אני יודע, אהיה חוזר לקהיר, מתעניין בעיתוניה ובספריה, בכתבי-העת שלה לשירה ולספרות, ובמוזיקה שלה, המוזיקה המופלאה. מוזר, אף-על-פי שנולדתי בשנת השלום בין ישראל ומצרים, ב-1978, קהיר נראתה רחוקה כשהתבגרתי, רחוקה מרחק נפשי גדול, בשל חינוכי הישראלי. אולי בשל כך אני מתרגש כל כך עתה, כמעט מסרב להאמין כי אכן הגעתי לכאן. עלי להתוודות כי גם בשנים האחרונות, כשהתחלתי להעמיק ולהכיר את התרבות הערבית, הספרות, המוזיקה, ובתוכם את קהיר, עדיין היא לא הפכה עיר מציאותית, אלא היתה עבורי עיר של חלום, של חלומות רבים, עיר של שירים וספרים, של מציאות אלטרנטיבית, נעה בין עבר לעתיד ללא הווה שיהיה מוכר לי. והנה היא במציאות, והנה אני כאן, והכחול של הנילוס שמעבר לחלון מחליף את כחול החִדקל עליו חלמתי.

 

*

אני רוצה להתחיל את דברי הערב משיר שכתבתי בדיוק לפני שלוש שנים. השיר, שכותרתו "הערבית שלי אילמת" ("עַרַבִּיַתִי חַ'רְסַאאֻ"), עובר בין שני החלקים הלכאורה מפוצלים של זהותי (אם כי הם כמובן גם מחוברים מאוד), שתי השפות האחיות: הערבית והעברית. ובחַיַי לשוני האחת היתה אילמת והשניה דוברת; הראשונה היתה חוסר, והשניה מלאות, אך מלאות רק לכאורה, כי בלי הראשונה גם היא היתה חסרה, גם אם בתחילה לא ידעה על חסרונה, אולי עד קרוב לרגע כתיבת השיר הזה. השיר הזה הוא שהיווה את הלב לסיפור שכתבתי לאחר מכן, "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד", אשר תורגם לערבית על-ידי מוחמד עַבּוּד. גם השיר תורגם לערבית, על-ידי משוררת פלסטינית צעירה מנצרת, רִימַא אַבּוּ-גַ'אבֶּר, ואני אקרא אותו בערבית לאחר שאקרא אותו בעברית.

הערבית שלי אילמת                  

 

הָעֲרָבִית שֶׁלִּי אִלֶּמֶת

חֲנוּקָה מִן הַגָּרוֹן

מְקַלֶּלֶת אֶת עַצְמָהּ

בְּלִי לְהוֹצִיא מִלָּה

יְשֵׁנָה בָּאֲוִיר הַמַּחֲנִיק שֶׁל מִקְלְטֵי נַפְשִׁי      

מִסְתַּתֶּרֶת          

מִבְּנֵי-הַמִּשְׁפָּחָה  

מֵאֲחוֹרִי תְּרִיסֵי הָעִבְרִית.

 

וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי גּוֹעֶשֶׁת

מִתְרוֹצֶצֶת בֵּין הַחֲדָרִים וּמִרְפְּסוֹת הַשְּׁכֵנִים

מַשְׁמִיעָה קוֹלָהּ בָּרַבִּים

מְנַבֵּאת בּוֹאָם שֶׁל אֱלֹהִים

וְדַחְפּוֹרִים

וְאָז מִתְכַּנֶּסֶת בַּסָּלוֹן

חוֹשֶׁבֶת אֶת עַצְמָהּ

גְּלוּיוֹת גְּלוּיוֹת עַל שְׂפַת עוֹרָהּ

כְּסוּיוֹת כְּסוּיוֹת בֵּין דַּפֵּי בְּשָׂרָהּ

רֶגַע עֵירֻמָּה וְרֶגַע לְבוּשָׁה

הִיא מִצְטַמְצֶמֶת בַּכֻּרְסָא

מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחַת לִבָּהּ.

 

הָעֲרָבִית שֶׁלִּי פּוֹחֶדֶת

מִתְחַזָּה בְּשֶׁקֶט לְעִבְרִית

וְלוֹחֶשֶׁת לַחֲבֵרִים

עִם כָּל דְּפִיקָה בִּשְׁעָרֶיהָ:

"אַהְלָן אַהְלָן".

וּמוּל כָּל שׁוֹטֵר עוֹבֵר בָּרְחוֹב

שׁוֹלֶפֶת תְּעוּדַת זֶהוּת

מַצְבִּיעָה עַל הַסְּעִיף הַמְּגוֹנֵן:

"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד, אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד".

 

וְהָעִבְרִית שֶׁלִּי חֵרֶשֶׁת

לִפְעָמִים חֵרֶשֶׁת מְאֹד.

 

            עכשיו אני אקרא את השיר בערבית, שזאת, אגב, הפעם השניה שאני קורא את השיר בערבית, הפעם הראשונה היתה לפני כחודש וחצי בערב שירה ערבי-עברי משותף בוואדי ערה לרגל האחד במאי:          

 

عربيّتي خرساءُ                             / أَلْمُوج بِيهَار

                                                من العبرية: ريما أبو جابر

 

عَرَبيّتي خرساءُ

غاصَّة

تسُبُّ نفسها

دون أن تتفوّه بكلمة

تنامُ في هواء ملاجِئ نَفسِي الخانق

تختبِئُ

من أبناء العائلة

خلف ستار العبريّة.

 

وعبرِيَتي تهتاجُ

تتراكض بين الغرف وشرَف الجيران

تُسمعُ صوتها للجُموع

تتنبّأ بقدومِ اللهِ

وبلدوزراتٍ

وعندها تنزوي في الصالون

تفكّرُ في نفسها

ظاهرةً ظاهرة على حافّة جسدها

مغطّاةً مغطّاة بين اوراقِ لحمها

لحظة عارية ولحظة مكسوّة

تنكمشُ في الكنبة

تطلبُ معذرة قلبها.

 

عربيّتي خائِفةٌ

تتنكّر بصمتٍ للعبريّةِ

وتهمسُ للأَصدقاء

مع كلِّ طرقةٍ على أبوابها:

"أهلاً أهلاً".

وأمام كل شرطيٍّ يمرُّ في الطريق

تبرزُ هويّةً

تشير إلى البند المدافع:

" أنا من اليهود، أنا من اليهود".

 

وعبرِيَتي صمّاء

أحيانًا صمّاء للغاية.           

 

הערבית והעברית, השפות האחיות, קרובות מאוד, כפי שהתבטא הדבר גם בהקראת השיר בשתי שפותיו. יותר מאלף שנים שימשו אותנו יחד, יהודי העולם הערבי, היהודים-הערבים, שתי השפות הללו, מימי רבי סעדיה גאון שנולד במצרים, בפַיוּם, ועבר לעיראק, ועוד לפניו, וביחד מילאו את עיקר חיי הרוח והחומר, היום והלילה, הפרנסה והתפילה, הפַלְסַפָה והחלומות, השירה והפרוזה. רוב הזמן היו השירה וההלכה עבריות, קרובות ללשונות הרבים של המקרא, התפילה והמדרשים; ואילו הפרוזה, משלימתה של השירה, אשר ביקשה לתקשר עם העולם המודרני ומושגיו, ואשר דרשה יותר גמישות לשונית וחדשנות, ובתוכה הפילוסופיה, חקר הפואטיקה, וגם חלק מן ההלכה, היתה על-פי רוב ערבית.

אחד מגדולי משוררינו בימי הביניים, משה אבן-עזרא, הוא אבו הַרוּן, בן ספרד היא אַלְאַנְדַלֻס, דיבר בספר הפואטיקה שלו, אשר דן בשירה העברית אבל נכתב בערבית, בשבח "המדברים צחי-הדיבור בשתי הלשונות". שתי הלשונות היו זקוקות לו לאדם היהודי כדי שיהיה אדם שלם; השפה אותה ידע כל אדם כשפת אמו היתה הערבית, הערבית-היהודית, ובתיווכה הוא הכיר גם את התרבות הערבית הלא יהודית, התרבות הכללית בת הזמן, במידות משתנות; ולצדה היתה העברית, שפת הדת וההיסטוריה והתפילה והקהילה, וגם שפת השירה, המַקַאמָה, ההלכה, אשר ניסו לעמוד באתגרים האָמנותיים, הפואטיים והלשוניים שהעמידו לפניהם המודלים הערביים. אבן עזרא כתב בהערצה גדולה כי "השירה היא חכמת הערבים", ובחר ללכת בשירתו העברית בעקבות המסורת הערבית; באפיינו את הערבית אותה אהב ועליה גדל הוא השתמש במשל מקובל: "לשון הערבים בין הלשונות כעונת האביב בין העונות" ("לִסַאן אלְעַרַבּ בַּיְנַ אלְאַלְסִנָה כַּזַמַן אֶלרַבִּיעִ בַּיְנַ אלְאַזְמַנָה"). ואיך נוותר על העושר הזה ועל הקרבה של שירתנו אל השירה הערבית?

כתב רבנו יהודה אלחריזי (אשר נודע בשמו הערבי כיחיא אבן סלימאן אבן שאול אבו זכריא), גדול בעלי המחברות העבריות, בעל התחכמוני, ובעל התרגום לְמקאמות אַלְחַרִירִי העיראקי, על התעוררותו לכתוב בלשון ישראל מתוך קנאתו בשפעת הספרים הנהדרים הכתובים בלשון ישמעאל הרחבה, והבהיר: "דעו כי השיר הנפלא, אשר בפנינים ממולא, היה בתחילה לבני ערב לנחלה… ולהם על משוררי תבל המעלה הראשונה… ואף על פי שיש גם בכל אומה משוררים, ומתעסקים במלאכת השירים, כל שיריהם לנגד שירי ישמעאלים לא לעזר ולא להועיל… כי אין השיר הנעים במבטאו, הֶעָרֵב במקראו… כי אם לבני ערב לבדם, וכל הגויים כאין נגדם".

            אבל למרות ששתי השפות שלנו קרובות כל כך, ושתי השירות קרובות כל כך, השיר שקראתי לכם נשמע שונה בשתי השפות, ואף אני לא יכולתי לכתוב אותו בשתי השפות, אלא רק בעברית. לשם הערבית צריך הייתי תרגום, כלומר מתרגמים אשר ירצו בהעברת השיר בין השפות. ושונה מאוד הדבר להגיד בעברית "הערבית שלי אילמת", ולהסתפק בערבית שכל ישראלי יודע, של "אהלן וסהלן", ושל "אנא מן אל-יהוד", מאשר להגיד את הדברים הללו בערבית; ובתרגום קרה שמה שהיה במקור העברי בערבית, נמצא בערבית כחלק מטקסט ערבי שלם, כלומר כאילו נאמר במקור בעברית, כלומר השיר בערבית הוא רק בערבית, ואילו השיר בעברית מכיל גם ערבית; עוד אני צריך לחפש את הערבית שתאפשר לי להכניס אליה מילים עברית וערבית-יהודית. בעברית, האמירה "אנא מן אל-יהוד", המכריזה על היהודיות בערבית, נשמעת קודם כל כערבית, ואילו בערבית זו הכרזתו של היהודי, שהתמעטה בשפה זו.

 

            *

            בזכות המתרגמים יכולתי לעבור בין השפות, כלומר לחזור לערבית, שבמובן עמוק מסוים היא שפת השיר הזה, ושפת הסיפור "אנא מן אל-יהוד", אבל באותו מובן גם לא הייתי כותב אותם בערבית, כי לא הייתי נתון בתוך אותו מאבק, ובאותו חוסר, כי הערבית שהיא שפת השיר ושפת הסיפור היא הערבית החסרה; בערבית אולי הייתי כותב את השיר "עִבְּרִיַתִי חַ'רְסַאאֻ" ("העברית שלי אילמת"). זאת ועוד, השיר הזה, על חוסר הערבית, אומנם אומר כי הערבית שלי אילמת, אבל מתחיל קודם כל באמירה: "הערבית שלי". אחר כך מגיעה האילמת, אבל קודם כל היא הערבית שלי, וכך הוא תובע עליה בעלות, וזיכרון, ושייכות, אני שייך לה והיא שייכת לי. לראשונה יכולתי לומר, ובאופן גלוי, כאמירה לעצמי ולאחרים. את הבעלות הזאת, והשייכות, שבה פותח השיר, הבנתי כמובן זמן ארוך לאחר שהוא כבר נכתב.

אתם, אשר גדלתם בערבית, ונעתם אולי בעיקר בין הערבית הספרותית, הפֻצְחַא, ובין המדוברת, העַמִיַא, אולי אינכם מרגישים את תחושת החנק הזאת, של שפה קרובה, שהיא חלק מכם, חלק הנפש, אבל שאינכם יודעים אותה והיא נחנקת בתוככם, מוסתרת. אולי אין אתם מַכירים את התחושה שאותה שפה עיקר קיומה בקללות, ובהן היא למעשה מקללת את עצמה, מודיעה לרגע על קיומה עדיין, כי מחיקה מוחלטת היא בלתי-אפשרית, אבל באותו רגע של קיום וגילוי היא מוסיפה גם על מחיקתה; שפה הישנה כאותם פועלים חסרי רשיון המהגרים לעיר הגדולה וישנים במקלטיה הנסתרים, מפחד המשטרות, שפה המסתתרת אפילו מבני המשפחה, למרות שגם אצל כל בני המשפחה האחרים היא קיימת, היא הסוד הגלוי-נסתר של המשפחה, שלעיתים לא מדובר בתוך המשפחה, ולעיתים לא מדובר מחוץ למשפחה.

אולי אני צריך לספר לכם משהו על הערבית בישראל, כשפה של יהודים, על מקומה בתוך המשפחה ומחוץ למשפחה, וההשתנות של המקום שלה בין הדורות השונים. למעשה אספר לכם על המשפחה שלי. אמי נולדה בבגדאד בשם סַמִירָה קַחְטַאן, ושפתה הראשונה היתה הערבית-היהודית-הבגדאדית. לישראל היא הגיעה בגיל חמש, ולמדה את העברית, שפת הארץ החדשה, לפני הוריה; הם כמובן הכירו מעט עברית עוד קודם לכן, מילים רבות מהעברית נכנסו לערבית-היהודית, וסבי גם הכיר את התפילה, אבל היתה זאת עברית אחרת, שונה בתחבירה, באוצר המילים שלה, ואף במבטאה: הם הכירו מילים עבריות שמבטאים את אותיותיהן כמו שמבטאים את אותיות הערבית במבטא היהודי-עיראקי, אבל העברית בישראל, שהושפעה מדרכי ההיגוי של האשכנזים וגם של הספרדים, אבל בהחלט לא מאלו של העיראקים ושאר היהודים-הערבים, נהגתה אחרת. ואמי, בגילה הצעיר, קל היה לה יותר מלהוריה ללמוד את השפה החדשה, את העברית, ולאמצה כ"שפת אם" חדשה; ואחרי שלמדה אותה היא "שכחה" את הערבית; כלומר, היא לא באמת שכחה את הערבית, היא המשיכה לשמוע ערבית כל ימי חיי הוריה; היא היתה שומעת אותם מדברים ערבית, מבינה, ועונה להם בעברית, והם כמובן היו מבינים אותה.

למה היא "שכחה" את הערבית? היתה איזו מורה שבא הביתה, אולי כשהיא היתה בחטיבה, וביקשה מן ההורים שלה להפסיק לדבר אתה ערבית; אבל גם בלי אותה מורה, שבקשתה כלל לא קוימה מצדם של הוריה, כל ילד יכול היה להבין באותו הזמן כי הערבית בישראל סומנה כשפת אויב, וגם כשפה נלעגת וכשפה נחותה, וזאת מתוך התנשאות של מערב על מזרח שלא נזקקה כלל להוכחה, שכדי לקבל אותה לא היה צריך להכיר בכלל את השפה ואת עושרה, או לקרוא אצל אבן עזרא. לא היה נעים לילד עיראקי שהוריו ילכו עמו ברחובה של עיר ישראלית ויפנו אליו בערבית, יקראו לו "בְּדַלַכּ", ויהודים רבים למדו לשנוא את מזרחיותם וערביותם, "לתקן" את מבטאם לעברית "נכונה", כלומר אשכנזית-צברית (וכמובן שלא אשכנזית-מזרח-אירופית), לצבוע את השער לבלונד, לבקש מן האבות לגלח את שפמיהם, ולבקש מן הנגנים לשבור את עוּדיהם שיהיו לגיטרות, ומן הזמרים שישטיחו את רבעי הטונים והסילסולים. 

אולי כדאי להגיד משהו על השפות הרבות של היהודים, השפות שיהודים הגיעו איתן לישראל, או שדיברו בהן בישראל לפני הציונות, ועל היחס של הציונות אליהן. יהודים הגיעו ממקומות רבים, עם שפות שונות, הקשורות למקומות שבהם הם חיו, אבל לרוב עם ניבים יהודיים של שפות מקומיות, לעיתים ממש שפות עצמאיות: יהודי תורכיה, יוון, בולגריה, צפון מרוקו וחלק מיהודי ארץ-ישראל, אשר הגיעו אליהן מספרד בגירוש של 1492, דיברו בתחילת המאה העשרים ספרדית-יהודית, ספניולית (שלה שמות רבים, כחכיתיה בצפון מרוקו, וג'ודיזמו, ולדינו), ולא תורכית או יוונית, אך הספניולית כמובן הושפעה מאוד משפות אלו ומשפות נוספות; יהודי פולין דיברו יידיש, המכילה יסודות של גרמנית מוקדמת, עם השפעה חזקה של השפות הסלאביות, וביניהן הפולנית; ויהודי בגדאד דיברו ערבית במבטא שונה מן המוסלמים והנוצרים, ובתוך הערבית שלהם היו יסודות רבים מן העברית והארמית, שאותם לא יכלו שומעים מוסלמיים או נוצריים להבין, וכן יסודות מן התורכית והפרסית הקרובות לעיראק.

בשפות הללו נוצרו יצירות יהודיות רבות, ספרות, פרשנות דתית ושירה עממית. אי אפשר כמעט, לדוגמא, לדבר על יצירת נשית יהודית אם בוחנים רק את העברית, ללא שפות היהודים. הציונות האשכנזית, אשר אבותיה הגיעו בעיקר מאירופה, ביקשה לחדש את קיומו הפוליטי של העם היהודי, בין השאר על ידי החייאת השפה העברית הישנה; השפה העברית מעולם לא מתה ממש, אבל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היא הפכה לשפה מדוברת, כאשר במבטאה נוצרה פשרה בין המבטא האשכנזי והספרדי, או בין מבטא האותיות האשכנזי, למעט הת"ו הרפויה, והטעמה ספרדית, בלי קשר למבטא היהודי-ערבי. כדי להשליט את העברית, מה שנראה לרוב ראשי הציונות כצעד הכרחי ליצירת עם יהודי חדש בישראל, הם נאבקו עם השפות היהודיות הרבות, ובתחילה בעיקר עם היידיש, שהיתה שפה מאוד נפוצה, שפתם של יהודי מזרח אירופה, שפת אמם של רוב הציונים בתחילה.

כלפי היידיש היתה התנגדות עצומה מצד הציונים דווקא בשל כך שהיא היוותה איום מבית, מנפש, היא איימה להיות שפה ראשונה, היו מי שחשבו שהיא צריכה להיות השפה של ישראל החדשה. המיתוס של הציונים היה של מחיקת העבר שלהם, מחיקת הגולה היהודית, וחלק ממה שחלקם ביקשו להשליך מאחור היה היידיש; בשלב הראשון זה היה סוג של התאבדות, מחיקה של חלק מעצמך, ולפעמים, כידוע לכולנו, את האכזריות הגדולה ביותר אתה מפנה כלפי עצמך. אחר כך זה לא היה רק התאבדות, וכשפליטי השואה באו, הם אולצו לוותר על היידיש, ויתכן כמובן שבכל שלב רק מיעוט בחר בכך באמת, ועל האחרים זה נכפה. היחס כלפי הערבית מצד הציונים גם הוא היה קיצוני ונוקשה, כמו היחס ליידיש, ואלו שתי השפות שזכו לניסיון המחיקה החריף ביותר. אבל ניסיונות המחיקה כלפיהן היו בעלי מאפיינים שונים מאוד.

ביחס לציונים האשכנזים בתחילה, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, הערבית היתה השפה של האחר הגמור, של הפלסטיני בן הארץ, המתמודד עמם על הזכות הפוליטית להגדרה עצמית, והזכות לבעלות על הקרקע וההיסטוריה של הקרקע. חלק מהציונים, בשלב הראשון, למדו ערבית, דיברו בה, וחלקם התייחסו אליה ברומנטיקה מסוימת, שאופיינית לרומנטיקה אירופית מול המזרח, וראו בפלסטינים שורשיות מסוימת, כאילו הבדווים הם מעין צאצאים ישירים בתרבותם, דיבורם ומראָם לאברהם אבינו מלפני 4000 שנה. אבל אצל רוב הציונים סימנה הערבית כאמור גם נחיתות עקרונית, של מזרח יחסית למערב, וגם סימנה את הפלסטינים, שהפכו להיות באופן ברור יותר ויותר האויב של הציונים. ב-48, עם המלחמה, רוב הפלסטינים גורשו, ועמם גורשה שפתם. רבים ממקומות הישוב של פלסטינים איבדו את שמם הערבי (שלעיתים היה קשור לשם עברי קדום יותר מתקופת המשנה או המקרא), אשר נמחק מן המפות והשלטים, וקיבלו שמות עבריים; ולעיתים שרדו השמות הערביים, למשל בשכונות הירושלמיות קטמון, טלביה, בקעה, מלחה ועוד.

"במקום" הפלסטינים, ואני אומר זאת כמובן במירכאות כפולות ומכופלות, הגיעו לישראל בראשית שנות החמישים מאות אלפי עולים יהודיים מהעולם הערבי, והערבית שלרגע אבדה שבה, ועמה הפחד שהיא עורר אצל האשכנזים. זאת כמובן הפרזה, כי בין יהודי הארץ עד תחילת המאה ה-20 היו שלוש קהילות, של ספרדים, אשכנזים ומסתערבים, דוברי לאדינו, יידיש וערבית, אך אם עד שלב מסויים במאה ה-19 היוו הספרדים והמסתערבים יחד רוב, הרי שבמאה העשרים הם הפכו מיעוט, וערבית בארץ נתפסה כשפה פחות ופחות יהודית (אם כי רבים הסיפורים על אשכנזים בני היישוב הישן שדיברו ערבית, ואף היה ניסיון למעין מילון ערבי-יידישאי).

רוב יהודי עיראק עזבו אותה בין ראשית 1950 לסוף 1951, במידה רבה בעקבות אילוץ ומניפולציה של שתי הממשלות, הישראלית של דוד בן-גוריון והעיראקית של נוּרִי אל-סַּעִיד, תוך כדי ויתור על אזרחותם ורכושם. וכאן, אני חושב, אם להשוות את היחס לערבית בארץ ליחס ליידיש, היה רצח, לא התאבדות. מישהו חיצוני תבע בכוח לוותר על הערבית, כמסמלת אוייב ונחיתות תרבותית, בלי הכרה אמיתית של הערבית. היהודים מן העולם הערבי נתבעו, ובעיקר הילדים שנשלחו אל בתי-הספר הישראליים, למחוק את הערבית, אלא אם התגלגלו לאחר מכן לשירותי המודיעין. וזה כמובן הוביל להרבה שנאה עצמית, והרבה הכחשה. הם נדרשו להחליף שמות ערביים, ולתקן את המבטא העברי שלהם, מה שהיה קשה מאוד לעיראקים, שביטאו את עיצורי העברית כמו הערבית (מה שאולי נכון יותר היסטורית ביחס לעברית החדשה). כך נוצר בארץ מצב מוזר בו דווקא מי שסומנו כמעמד נחות, גם מעמדית, הם אלו המדברים נכון, ואילו האליטה מדברת לא נכון (וכך כשהציגו את "גברתי הנאווה" בעברית, הפרופסור לימד את העלמה המזרחית מן הפריפריה כיצד לבטל את ההבדל בין האל"ף לעי"ן ובין החי"ת לכ"ף הלא דגושה, וכיצד לבטא את הרי"ש החדשה שהומצאה בארץ), ומכאן נוצרו אובססיות אחרות, למשל לתקן זכר ונקבה בשם המספר, בניגוד לעברית של לשון חכמים שנטתה לעירוב מסויים ביניהם (כדברי משה אבן עזרא: "כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו").

בשונה מהיידיש של יהודי מזרח אירופה שהחרדים האשכנזים המשיכו לדבר בה וממשיכים, רוב היהודים מהעולם הערבי, מעיראק ועד מרוקו, מחַלַבּ ועד תימן, בהדרגה, בשלבים שונים, ויתרו על הערבית, והרבה מהניבים של הערבית-היהודית אין להם היום יותר דוברים, מלבד חוקרים וזקנים, והם אבדו לנצח (כמובן, יש גם קבוצות המזרחיות שלא דיברו ערבית, אלא כורדית, פרסית, ספניולית, בֶּרבֶּרית – וגם אלו התבקשו להשתתק); המלחמה הגדולה היתה על הילדים, ובכך הציונות פחות או יותר ניצחה; אנחנו הנכדים אולי מנסים במידה כלשהי להפוך את היוצרות, אבל אחרי ששפת אבותינו הפסידה.

הערבית נשארה כשפתם של הפלסטינים אזרחי ישראל, כלומר לא הערבית-היהודית, אם כי יש בערבית הפלסטינית-ישראלית תופעות הדומות לערבית-היהודית, כמו ריבוי הכנסת מילים עבריות למשפטים, וכן ראיתי מישהו מאבו-גוש (או ליתר דיוק אבו-ע'וש) כותב הודעות כתובות בטלפון סלולרי, שכנראה לא היו לו בו אותיות ערביות, בדיוק באותו תעתיק עברי של הערבית שמקובל היה בערבית-היהודית. אצל יהודים היא שרדה באופן חלקי, במילות חיבה, ברכה וקללה, במוזיקה, בצליל של המילים (וכמובן גם אצל אלו שהלכו לשירות הביטחון, ושעובדת היותם ערבים-יהודים הפכה נכס לשירותי המודיעין, כגון המסתערבים, אלי כהן, וכו', וכן קבוצה יותר קטנה מספרית, שהמשיכה עם הערבית במחקר, בכתיבה ספרותית ובתרגום).

 

*

ואני אמשיך בעוד מקרה משפחתי, ואתם יודעים, ההיסטוריה היא לפעמים היסטוריה של המון אנשים, ולפעמים היא פשוט המשפחה, ואני משתמש במשפחה שלי להסבר של ההיסטוריה, ואני חושב שהדברים קרובים למה שקרה אצל הרבה אחרים, אבל גם מה שקרה במשפחה שלי קרוב ללבי, והוא ההיסטוריה שלי. קרה המקרה וכשאני הייתי בן שבע עשרה סבתי, שכבר היתה חולה, חזרה לדבר בחודשי חייה האחרונים רק ערבית, בלי עברית; היא "שכחה" את העברית. תארו לכם כמה מוזר זה לנכד, שפתאום אין לו שפה משותפת עם סבתו. היא לא דיברה עוד עברית, אני לא ידעתי עדיין ערבית. למדתי מעט ערבית בבית-ספר, שנתיים, אבל לא ברצינות רבה, ומן הבית הכרתי באמת מילים של חיבה וקללה, ושאלת "מה שלומך?" העיראקית הנצחית, "אַשְלוֹנַכּ" (כלומר, מה הצבע שלך), וכמובן הרבה סלנג ערבי, לאו דווקא עיראקי, שחדר לעברית: אחלה, סבבה, יאללה, אודרובּ, פינג'אן, סחבּכּ, מנגל, ג'אבר, טאוויל, פשלה, דחכּה, חרכּה, רַסְמִי (והרבה מילים שחדרו לעברית כבר בימי הביניים, ואין אנו שמים לב למקורן: תאריך, קוטר, או בעת חידוש העברית: אדיב, וכמובן המילים העתיקות הרבות המשותפות לנו: יד, עין, ראס, חרב, מטבח והמספרים).

לא ידעתי איך לדבר איתה, לא יכולתי. ומה שנראה היה לנו "נורמלי" קודם לכן, שהסבים והסבתות מדברים שפות אחרות ומבטאים אחרים, ואילו לנו רק עברית (ואנגלית), ומבטא ישראלי, נורמלי כל כך עד שחשבנו שבכל דור כך, נכדים דוברים שפות חדשות ושוכחים שפות ומבטאי סביהם, אולי כך יעשו גם נכדינו ונכדותינו, פתאום הפך למאוד לא נורמלי. פתאום הרחוב פלש אל הבית, פתאום לאט לאט התחוור לי איך המדינה, בהחלטות של שרים או פקידים, החליטה שלא אדבר עם סבתי בסוף חייה.

לאמא שלי אין מבטא עיראקי, כמעט ואין. רק כשהיא מבטאת את שמות המאכלים העיראקיים אפשר לזהות את המבטא העולה מאחוריהם. לסבי ולסבתי ולחלק מן הדודים והדודות היה כמובן מבטא עיראקי, ומבטא עיראקי כבד. המבטא העיראקי, ובכלל המבטא המזרחי, הוא נושא לקומדיות בישראל (כתב על כך דרור משעני יפה והכתיר הדברים "המזרחי כהפרעה לשונית"), או לבושה (למרות שמצד שני לפי שולחן ערוך וההלכה הספרדית, מי שלא מבטא חי"ת ועי"ן בקריאה בתורה, למשל, לא יכול להוציא את הציבור ידי חובה, לא יכול להיות שליח ציבור). יש מקומות שבהם המבטא המזרחי עדיין בולט, בהם הוא שרד יותר, ואולי יותר מן העיראקים הקפידו על כך התימנים והמרוקאים, אולי גם בגלל שאותם שלחה המדינה לעיירות גבול מרוחקות, ושם הם היו הקבוצה הדומיננטית ולא ויתרו על מבטאם, ואילו העיראקים הגיעו רובם לערים הגדולות, לרמת-גן ולשאר הערים שסביב לתל-אביב, והתערבבו בהן. במבטא העיראקי בולטת ההגייה שהולכת בעקבות ההגייה של הערבית, וכנראה ההגייה העברית הקדומה, ולא רק של החי"ת שבעברית הישראלית החדשה, כלומר האשכנזית, כלומר זאת שגם אני מדבר, הפכה לכ"ף לא דגושה, והעי"ן שהפכה לאל"ף, אלא גם נמצאת בה הקו"ף שבעברית החדשה הפכה לכּ"ף, הטי"ת שהפכה לת"ו, הצד"י שהפכה לאות שכנראה נלקחה מן הגרמנית בכלל, ונאמרת תְסַ"די, הו"ו שנהגית עכשיו כב"ית לא דגושה, הת"ו והדל"ת הרפויות שנאמרות עכשיו כדגושות, הגימ"ל הלא דגושה שבוטא בה כע'ין הערבית (מעין רי"ש גרונית) ועתה נהגית כדגושה, הרי"ש שנהגתה כרכה (במבטא העיראקי לא היתה הגיה שונה לב"ית הלא דגושה, שנהגתה כדגושה).

העברית עצמה אינה זרה לנו, יהודי המזרח, כמובן. היא שפת התנ"ך, היא אחות לערבית ולארמית, היא שפת התפילה, היא שפת רבים מספרינו ושירתנו, והיא שפתנו המדוברת עכשיו. היה הרבה יותר מצחיק, באמת, לוּ היתה הציונות האשכנזית בוחרת ביידיש כשפה הלאומית של מדינת ישראל, ואז וודאי היתה מתקיימת התנגשות תרבותית אחרת בין יהודי המזרח ויהודי אירופה. אבל העברית הופכת לזרה לנו ככל שהיא מתרחקת מן הערבית, העברית היא שפה משפות המזרח-התיכון, והיא מוכרחה לטעמי, כמו שאמר פעם פרופ' ששון סומך, את הערבית כדי להתקיים, כדי לחיות חיים אמיתיים מלאים, ובוודאי שמבחינתנו, יהודי העולם הערבי, אשר כל מסורתנו קשורה לערבית. גם מבחינת הדיאלוג שלנו עם עצמנו, ועם העולם הערבי.

אני לומד ערבית היום, פֻצְחַא, אבל עדיין בשלב מוקדם של כך. את השיר כתבתי כמובן כשלא ידעתי ערבית, ולמעשה השיר הזה הכריח אותי, או לפחות שלח אותי, ללכת ללמוד ערבית. והמרחק שעברתי מאז עושה אותו מעט רחוק ממני, למרות שעדיין לא לגמרי. הערבית שלי כבר אינה אילמת, ובוודאי שלא חרשת, אבל עדיין אינה מדברת שוטפת, ועוד איני יכול לכתוב בה ממש, ולהתחיל לנסח ערבית שתהיה שלי, שיהיה בה הידהוד העברית והארמית, כפי שהעברית שלי נזקקת להידהוד הערבית והארמית.

הערבית שלי, אני מאמין, משנה את העברית שלי, ואת היכולת שלי לכתוב בעברית. בשיר לארז ביטון כתבתי: "הַעברית שלי חסרָה / את הַיהודית הַמרוקאית ואת הַערבית הַבגדדית". עכשיו היא מעט פחות חסרה, הן את הערבית והן את העברית של אחרי המקרא ולפני הציונות, של התלמוד, המדרש, לשון החכמים, ההלכה והפיוט.

לפני כשלוש שנים, כשנפטר סמיר נקאש, הסופר היהודי-עיראקי אשר הגיע בגיל 13 לישראל וכתב בה בערבית יום עד מותו, אולי הסופר הערבי-היהודי הגדול ביותר במאה העשרים, התגברה בי תשוקה לכתוב ערבית. עדיין לא ידעתי ערבית, וגם היום, לאחר כמעט שנתיים של לימודים, עדיין איני יכול לכתוב בה דברי ספרות. אני קורא, שומע. אני נזקק לתרגום, דרכו אוכל לעבור אל השפה האחות, שקיימת בי אילמת, ופועלת במקביל לעברית, המדברת אותי. אני זקוק למתרגמים כדי להפוך לסופר ערבי.

הגעש של העברית החדשה מבהיל ומהפנט. אני אוהב את הגעש של המשיח בעברית, של האל, של נבואותיו, וזוכר את שכתב גרשום שלום בגרמנית, כי העברית לא תישאר אילמת בשפה שבה השביע האל את נביאיו. אני נחרד מן העברית שבה מיישרים ומשטחים שדות, כלומר עוקרים עצי זית, מן העברית שבה יש כתרים המחביאים את המצור, ובה הבולדוזר אומר את דברו לבניינים אילמים. העברית הישראלית שלנו לעיתים מאוהבת בעצמה ונקרעת בין הקצוות, לעיתים היא מתביישת מול אחותה הגדולה, העברית הרבנית והמקראית, כילד סורר. אך לרוב היא לא זוכרת את הוריה ואת קרוביה, ואז יש בה רב מן החירשות והעיוורון, והתרוצצות בלתי פוסקת, שאין בה שובע, והיא כואבת ומכאיבה, כועסת ומכעיסה.

אני אוהב את העברית, היא שפתי הראשונה, רק בה אני יכול לכתוב ולהתקיים באמת, ולפני מותי כנראה אשכח את כל השפות האחרות שלמדתי ואזכור רק אותה. אבל הדרך היחידה שהיתה לי, מבחינתי, לשחרר את העברית שלי, וכן לא להוסיף לכתוב שוב ושוב, לאורך כל חיי, גרסאות חדשות לשיר "הערבית שלי אילמת" או לסיפור "אנא מן אל-יהוד", היתה ללכת אל הערבית והעברית הרבנית. רק איתן יכולתי להשתחרר מן הכעס הגדול על העברית, מהפניית המבט המאשים על האשכנזי, מהצורך לכתוב שירי התנגדות לעברית בעברית, ולהתבונן במשפחה, ובעצמי, ולכתוב מחדש בעברית, שהיא גם חלק מן המזרח ושפותיו.

 

*

אחרי שאמרתי מה שאמרתי על עצמי, על משפחתי, על העברית והערבית, על השיר, אני רוצה להגיע לסיפור "אנא מן אל-יהוד" ולתרגומו, שבגללם אנחנו נפגשים. קודם כל זה הזמן והמקום להודות למתרגם, מֻחַמַד עַבּוּד, על עצם הבחירה לתרגם, ועל התרגום הרגיש והמאמר המצורף אליו. עבוד העביר אותי למקום אחר, ופתאום ירושלים שלי, שזוכרת בעברית את בגדאד ואת פלסטין שלפני 48, קיבלה נוכחות בתוך הערבית, ובקהיר. והסיפור שלנו, היהודים אשר באו מן העולם הערבי לישראל, היהודים-הערבים, ובעיקר סיפור בני הדור שלי, אשר לא נולדו בעולם הערבי ולא למדו בו, אלא נולדו להורים שבאו משם (או כמוני לאם שבאה משם, ולאב שבא ממקום אחר, להורים מגרמניה ומתורכיה), סיפור אשר אין אנו יכולים לכתוב אלא בעברית, וחשבנו כי לא ישמע "שוב" בערבית, והנה הוא נשמע, ולוּ במעט, בערבית, ואני מקווה כי כמה מן העותקים של "אל-הילאל" התגלגלו לבגדאד השסועה והעצובה שלנו ונקראו שם ולוּ במעט, למרות שאיני יודע כמה הם יוכלו לעורר בה עניין בסערת הקרבות הנוכחית. הימצאותה של האוזן הקשבת של עבוד, ונכונות כתב-העת אל-הילאל לתת לדברים בימה, אינם מובנים מאליו מבחינתי, והם מהווים מבחינתי הזמנה לדיאלוג, שהוא גם אישי וגם קולקטיבי, בין היהודים בני העולם הערבי, היהודים-הערבים, ובין העולם הערבי הגדול ותרבותו.

הקרע האיום אשר כפתה עלינו ההיסטוריה, קרע שהוא גם פנימי לנפשנו וגם חיצוני, מן העולם הערבי והתרבות הערבית, קרע הנמשך מזה שנות דור, הוא דבר שיש לתקנו, ואני מקווה שנמצא לכך שותפים בעולם הערבי, אשר עדיין זוכרים את שותפותם ארוכת השנים של היהודים בהיסטוריה של העולם הערבי, ובתרבותו. אתן דוגמא קטנה: שני המלחינים העיראקים היהודים המפורסמים, צאלח ודאוד אל-כוויתי, אשר אני מעריץ של המוזיקה שלהם (בשל הנתק הארוך אנחנו עדיין ערבים של שנות הארבעים והחמישים, לפחות מבחינה מוזיקלית, מקשיבים לאום כולת'ום, סלימה פאשא, לילא מורד, זוהרה אלפסיה, נאזם אלע'זלי, בנוסטלגיה של מהגרים, רק לאט מעדכנים את הטעם המוזיקלי שלנו, הנה אני מקשיב גם לאִלְהַאם אֶלְמַדְפַעְי ולכאדם א-סאהר הפועלים כיום במוזיקה העיראקית), נמחקו הן מן ההיסטוריה העיראקית, בהוראתו האישית של צאדם חוסיין, אשר אסר להשמיע אותם, והן מן ההיסטוריה והתרבות היהודית, אשר נכתבה בישראל בעיקר על-ידי אשכנזים, שם המוזיקה שלהם לא התאימה לאוזניים של קובעי הטעם. בשנים האחרונות בהקשר שלהם יש תנועות קלות של תיקון, הן בעיראק והן בישראל, אך דרך ארוכה עוד עומדת לפנינו.

אגב כאן, בקהיר, באחד מדוכני הכּוּשַרִי ברחובות, שנשא את השם "כושרי אַצְלִי", שאל אותי המלצר מהיכן אני ועניתי "מן אורשלים אלקודס". המלצר התבלבל לרגע, ואז הקשה ושאל אם מאורשלים או מאלקודס, שכן למיטב ידיעתו אין מדובר באותו מקום. אמרתי שאני מאורשלים. ואז הוא שאל אם אני "יהודי אצלי או מן אל-יהוד אל-ערב". מצד אחד, מוזר היה לשמוע שגם בקהיר יהודי-אצלי, מקורי, הוא יהודי אירופי (ועל כן אולי שמו עורכי גיליון אל-הילאל שבו פורסם התרגום על הכריכה את צילום מסגד אל-אקצא, שיסמל את ירושלים, ואת דמותו של יהודי חרדי חסידי, שיסמל את היהדות, אף על פי שיהודי מצרים לא נהגו מעולם להתלבש בלבוש חסידי). מצד שני, מרגש היה לשמוע ברחובה של קהיר, בדוכן כושרי, בפשטות כזאת, את אפשרות קיומם של היהודים-הערבים.

הסופרים שלנו, מעיראק, כתבו כידוע לכם ערבית גם בראשית שהייתם בישראל, אחרי שבר הקהילה ב-1950 ו-1951. חלקם התמידו בערבית, כיצחק בר-משה, סמיר נקאש ואיבראהים עובדיה (ושלושת אלה, שלושת הגדולים האחרונים נפטרו האחד אחרי השני בשנים האחרונות). אחרים עברו אחרי זמן מה לעברית, אחרי שנים של עבודה בעיתונות הפלסטינית, ומעברם נבע בעיקר מסיבות מעשיות: בעולם הערבי הרחב, וגם בין הפלסטינים, קראו אותם פחות ופחות, למשל את סמי מיכאל ושמעון בלס, כי החוויות שלהם היו שונות, והדילמות אחרות, ואיך אפשר היה לצפות שבאותם ימים יעניין את הפלסטינים בישראל לקרוא על חוויות המעברה של היהודים-העיראקים? ואילו בני הקהילה העיראקית בישראל, ובעיקר בני הדור החדש שהתחנך בבתי-הספר כאן, כבר לא ידעו לקרוא ערבית ספרותית, ולא יכלו לקרוא אותם בשפה זאת.

            אני מניח שאני לא אצליח לכתוב "שוב" בערבית בימי חיי, אף-על-פי שאני לומד, כאמור, ערבית מזה כמעט שנתיים, ואני מתעתד להמשיך וללמוד אותה כל חיי. קשה, בכל זאת, לסופר להחליף שפה, אף על פי שרק בפסקה הקודמת הזכרתי שמות של כאלו שהצליחו. אני מקווה שאצליח לתרגם ספרות ערבית לעברית (וכבר עשיתי מספר ניסיונות כאלו עם שיריו של ניזאר קבאני), ואני מקווה להמשיך ולכתוב ספרות ערבית משלי – בעברית, בדומה לאותם מרוקאים הכותבים ספרות ערבית בצרפתית, והעברית, כידוע לך, קרובה לערבית הרבה יותר מן הצרפתית.

אבל האפשרות היחידה שהספרות שאני כותב, אשר מושפעת מאוד מן העושר העצום של הספרות הערבית הגדולה (ואני חושב שאפשר לדבר על סופרים מזרחים רבים אחרים אשר גם הם כותבים ספרות ערבית, או ספרות הקרובה לספרות הערבית, בעברית), תנהל דיאלוג פורה עם הסופרים הערביים האחרים, האפשרות היחידה היא בעזרת תיווך התרגום "חזרה" אל הערבית. ועל-כן הבחירה של עבוד לתרגם בסופו של דבר את סיפורי היא חשובה לי כל כך.

 

*

            אקרא לפניכם את הפתיחה לסיפורי "אנא מן אל-יהוד", המצוי לפניכם בעברית ובתרגום לערבית:

"בזמן ההוא התהפכה לשוני, ועם שהגיע ראש חודש תמוז נתקע לי בפה, עמוק עמוק בגרון, עמוק מן הגרון, המבטא הערבי. כך כשהייתי באמצע הליכת רחוב חזר אלי המבטא הערבי של סבא אַנְוַואר עליו השלום, וכמה ניסיתי להוציא אותו מתוכי ולהשליכו באחד הפחים הציבוריים ככה לא הצלחתי. ניסיתי ניסיתי לרכך את העַיִ"ן לרכך את העַיִ"ן כמו אמא שעשתה זאת בילדותה נוכח המורים ומבטֵי שאר התלמידים, אבל זרים עוברים רק קיבעוּ אותי במקומי, ניסיתי לרכך את החֵי"ת ולעשות אותה כַ"ף, ניסיתי להרחיק את הצַדִ"י מן הסַמֵ"ך, ניסיתי לצאת מן הקָ"ע העיראקית הזאת, ולא צלח המאמץ. ושוטרים התחילו לעבור מולי בְרחובות ירושלים תקיפים, התחילו להצביע עלי ועל זקַני השחור באצבעות מאיימות, התחילו להתלחש ביניהם בַּניידות, התחילו לעצור אותי ולדרוש בִּשמי וּבְזהותי. ואני מול כל שוטר עובר בָּר-חוֹב הייתי מבקש לעמוד מהליכתי ולשלוף את תעודת-הזהות שלי ולהצביע על סעיף הלאום ולומר להם, כאילו אני מסגיר סוד שֶיִפטור אותי מאשמה גדולה: "אַנַא מִן אל-יַהוּד, אנא מן אל-יהוד"."

في تلك الْفَتْرَة انْقَلَبَ لِساني، وبِحُلُولشَهْرتَمُّوزالْتَصَقَبسَقْفحَلْقي،ثُمَّبدأيُتزحلقبَعِيدًاعلىصَفْحةالحَلْقحتىوَصَلَإلىالنُطْقالعربي. وبَيْنَمَاكُنْتُأسيرفيالشارِع،عادَإليَّالنُطْقالعربيالذيكانيَتلفظُبِهِجَدِّيأَنْوَررحمةاللهعليه،وكَمْحاوَلْتُأنانتزعهمِنداخِلي،وألقيبِهِفيواحِدةمنسِلالالقُمامةالعامَّةلكندُونَجَدْوَى.حاوَلْتُمخلصًاأنأَنْطَقحَرْفالعين،هَمْزةخَفِيفةمِثْلقولأُمي،الَتيفَعَلَتْذلك،فيصِباها،تفاديًالِغَضَبالمُدَرِّسِينَونَظَراتالتَلامِيذالساخِرة،لكنالغُرَباءالَذِينَيَمُرُونَفيالطَرِيقثبّتُونِيفيمَكانِي،حاوَلْتُأنأخفّفحَرْفالحاء،وأَنْطَقَهُخاء،حاوَلْتُأنأَتَصَنَعُمَسافةبَيْنَالصادِوالسّين،جَرَّبْتُالهُرُوبمنهذهالقافالعِراقِيَة. لكنلَمْتَنْجَحمُحاوَلاتِي. وَبَدَأَرِجالالشُرْطةيكسوالحَزْممَلامِحهم،يَمُرُونَأَماميفيشَوارِعأورشليم،أَشارُواإلَيّ،وإلىلِحْيَتِيالسَوْداءبِأَصابِعمُتَوَعَدة،تَهامَسُوافِيمَابَيْنَهُمداخِلالدَوْرِيَّة،وَبَدَءُوافيإِلْقاءالقَبْضعلي،وسؤاليعناسمي،وهُوِيَّتِي. أَمَّاأنافَكُنْتُأَرِيدُأناسْتَوْقَفَكلشُرْطِيِّيَمُرُّأَمامي،وأُشْهِرُفيوَجْهِهِبِطاقةالهُوِيَّة،مُشِيرًاإلىخانةالقَوْمِيَّة،لاقُولَلَهُمْ،وَكَأَنَنِيأَبُوحُبِسِرّسَيُنْقِذُنِيمنذَنْبعظيم: "أنامناليهود،أنامناليهود".

הקטע הזה מבוסס כמובן על חוויות אמיתיות, של התקלויות עם שוטרים ובדיקות "בטחוניות" מרובות ברחובות ירושלים. רגע המהפך של השפה, כלומר החזרה למבטא אשר מזכיר את השפה האחרת, אבל לא מכיל אותה, ולכן הסיפור נשאר בעברית, גם אם עברית אחרת, ולא עובר לערבית, הוא רגע מפתיע, הוא קורה פתאום, הוא חזרה אל הסב אשר נפטר, והוא הופך מיד למאמץ, לניסיון לא לאפשר את המהפך. ומיד הוא גם הופך לא רק לשאלה פנימית, לדילמה של אדם עם עצמו ועם עברו וזיכרונותיו, אלא לשאלה ביטחונית, שוב המדינה מבררת מה קרה כאן בנפשך, שוטרים עוצרים אותך כי אתה נראה ערבי, והם מצווים לעצור ולבדוק את מי שנראה ערבי, את בעלי ה"חזות המזרחית", ואתה גם נשמע ערבי, וזה עוד יותר חמור. וכמובן שהזיהוי החיצוני משפיע עליך, חוזר אליך, וגורם לך לשאול שאלות. למעשה השוטרים מזכירים לנו שוב ושוב, כמה אנחנו קרובים לערבים, גם אם ננסה להתחמק מכך, ובמובן הזה מזל שהם מצווים להטרידנו חזור והטרד. הרגעים הכמעט יחידים לבני דורי שבהם יהודים-ערבים מדברים אלו עם אלו בערבית הם כשוטר או חייל מול חשוד, ואלו כמובן משפטים פשוטים מאוד: "מין ווין אינתא?", "שו איסמכ?", "לווין ראיח?", "ג'יב אל הוויה", "איפתח א-סנדוק".

במידה רבה ההצהרה שלי "אנא מן אל-יהוד", התפתחה משיר של ארז ביטון אותו הזכרתי קודם, אשר כתב שיום אחד אולי הוא ירוץ בתל-אביב ויצעק בּערבית יהוּדִית מָרוֹקָאִית: "אָנָא מֶן אֶלְמַגְרַבּ אָנָא מֶן אֶלְמַגְרַבּ", ומול כך קיויתי אני בשיר אחר לצעוק גם: "אָנָא מִן בַּגְדַאד, אָנָא מִן בַּגְדַאד". הערבית משמשת אותי מצד אחד להגיד כי אני מבגדאד, אך מצד שני גם להכריז כי אני יהודי, דווקא בערבית, שהיתה שפה יהודית, דווקא מול השוטרים, המבקשים לגלות את העברית שלך (וגם הם פעמים רבות מזרחים כמוך, שלחו אותם "לחשוף" ערבים). בתרגום לערבית לפתע הכותרת מקבלת הקשר אחר, עצם היותה בערבית אינו מיוחד משאר הטקסט, והיא מקבל משמעות אחרת, בקשה אחרת. לא הרצון להכריז בערבית על יהדותך בפני יהודים שאינם מקבלים את הערביות, אלא להצהיר על יהדותך בערבית בפני ערבים, מתוך הבקשה שבערבית, כיום, יהיה דיבור יהודי, שיבטא את היותנו חלק מההיסטוריה של הערבית ואולי חלק מעתידה.

בתחילה התלבטתי לגבי כותרת הסיפור בעברית. "אנא מן אל-יהוד" אומנם ליווה את הסיפור כמעט מתחילה, אבל ככותרת זמנית, שכשתמצא אחותה הטובה ממנה היא תיסוג ותוחלף. בסוף היא נשארה, כי לא נמצאה טובה ממנה, וכי אני התחלתי מחבבה. בתרגום לערבית קרה תיקון גדול מכך. הרי העברית מכילה בתוכה ערבית, והאם כל הערבית תעלם כשכל הסיפור יהפוך ערבי, ללא עברית?

להצהיר בערבית על יהדותי? דבר זה נכון יותר בקהיר מאשר בתל-אביב, ולשם הוא התגלגל. הקול היהודי העצמי נעלם מן הערבית, עם מות סופרינו הגדולים האחרונים, אך אולי יש לומר משהו על הפרדוקסליות של זה: עם ראשית הלאומיות הערבית עברו יהודים רבים לכתיבה בערבית ספרותית – יוצרים אלו על פי רוב לא ביטאו יהודיות ספציפית בכתיבתם – השמות שנבחרו לגיבורים היו ניטראליים דתית, ושפת הדיאלוגים שנבחרה היתה ניטראלית – כלומר או ספרותית או מוסלמית. דווקא ההגעה לישראל שינתה זאת. פלפל גורג'י שר פרקי קוראן ברדיו, סמיר נקאש השתמש בערבית-היהודית-הבגדאדית מדוברת בדיאלוגים (מה שהפך חלקים גדולים מהם לקשים מאוד להבנה לקוראיו הערבים הלא יהודים ולא בגדאדיים), הגיע הזמן לומר אנא מן אל-יהוד בערבית בעולם הערבי, כשהמובן מאליו של זה, אנחנו ערבים ויהודים ויש לקבלנו ככאלו הן בתוך התרבות הישראלית והן בתוך התרבות הערבית.

 

*

ועל רקע אותה השתנות, של השפה הבוקעת מגרוני, מתקיים גם ניסיון הדיבור עם הפלסטינים, עם הפלסטינים אשר חיו בשכונות העשירות של ירושלים המערבית לפני 48, אבל השפה הערבית לא באמת חזרה, ואם כך מה יעזור לי המבטא הערבי:

"וכל הזמן כאשר ניסיתי לדבר אליהם ערבית מן הקצת והעילג שידעתי, יצאה לי איזו עברית במבטא ערבי, עד שחשבו כמעט אני לועג עליהם, ואלמלא המבטא שהיה עיראקי כל-כך, אלמלא זה, היו הם בטוחים שאני לועג להם.

אבל ככה עם המבטא התבלבלו, חשבו אולי אני לועג לָעיראקים, לַסדאם חוסיינים, או אולי אני איזה עיראקי יָשָׁן, שנותר לו מבטאו אבל נִשתכחה שפתו. ולא עשיתי שמה חברים למרות רצוני"

"وكُلَّماحاوَلْتُأنأتحدثإليهمبِبَعْضِالكَلِماتالعربيةالقليلة،المُتَلَعثمةالتيتعلَّمتها،كانَتتَخْرُجمنفميعبريةبلكنةعربية،حتىظَنُّواأننيأَسْخَرمِنهم،ولَوْلاأنلكنتيبدتعراقيةجِدًا،لولاهذافَقَط،لَتَأَكَّدُواأننيحقًااسْتَهْزَأَبهم.

لكنهذهاللكنةحيَّرتهم،ظنواأننيأسخرمنالعِرَاقِيِين،وَالصَدَّامحُسينيين،أَوْرُبَّمَاأناعراقيقدِيم،ضاعَتْلُغَته،وبَقِيَتْلكْنَته.لمأصنعأَصْدِقاءهناك،رَغْمَرَغْبَتِي "

הדרך לחדש את הקשר היהודי-ערבי היא לא פשוטה, היא באמת לא מתחילה ונגמרת במבטא, ובוודאי שלא בהקשר הפלסטיני, שבו אין זיכרון היסטורי רב של יהודים-ערבים, והרי כבר בראשית המאה ה-20 רוב היהודים בארץ לא היו דוברי ערבית, וגם דוברי הערבית בארץ רובם היו דור ראשון או שני למהגרים ממקומות אחרים בעולם הערבי, עם מסורת אחרת וערבית מדוברת אחרת, ועל כן לא יספיק זיכרונם של יצחק שמי, אליהו מני, יוסף מיוחס, אברהם אלמליח, דוד ילין או האחים יהודה. בנוסף לכך בתוך העימות הפוליטי האלים והחריף בן הדורות האחרונים, אנחנו היהודים-הערבים אינינו מהווים צד ניטראלי, ולא גשר, לצערנו, ועל-כן לא נוכל להסיר את אחריותנו ממנו, או לשכנע את הפלסטינים שאין לנו כל קשר אליו, ושנדבר בינינו בחיבה על התרבות הערבית בלי לערב בכך פוליטיקה; במובן הזה המבטא הוא שאלה פנים ישראלית, מזרחית-אשכנזית, ופחות שאלה המטרידה את הפלסטינים או את שאר הערבים.

 

*

האוזניים השונות המקשיבות לסיפורים משנות אותם. כלומר ספרות היא פעמים רבות שאלה של קהל: מי הקהל שמקשיב לך, שקורא אותך, שמוכן לקרוא אותך, שאתה כותב לו, שאתה מדמיין שאתה כותב לו. זה מתחבר גם לשאלה של קהילה ספרותית, ובתוכה גם לשאלת המסורת הספרותית, וגם לגיאוגרפיה אחרת: אפשרויות הכתיבה העומדות בפניך שונות בבגדאד ובתל-אביב, בירושלים ובקהיר, וגם האפשרויות להיות נקרא.

כך למשל אחד החסרונות הגדולים בגיבושה של ספרות מזרחית בארץ, הוא העדר ביקורת ספרותית המכירה לעומק את עולם הספרות הזאת והקשריה. לפעמים, והרגשתי כך למקרא מאמרו של מוחמד עבוד על "אנא מן אל-יהוד", אנחנו יכולים להיות מובנים הרבה יותר טוב בערבית, בקהיר, מאשר בישראל בעברית. בישראל הדיונים הללו הופכים פעמים רבות למאבקי סרק, בהם מאשימים אותנו שאנחנו מתבכיינים, שאנחנו עושים נוסטלגיה לעברנו בעולם הערבי, שהדיון כבר מיצה את עצמו כי למעשה הבעיות כבר נפתרו (והן כמובן עדיין רחוקות מפתרון, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה תרבותית). ותמיד יטרחו ויתקנו אותנו, מעולם לא הייתם ערבים, אתם יהודים, ובכל מקרה, עדיף לכם לא להיות ערבים, ובכלל איך אתם קוראים לעברית הישראלית עברית אשכנזית, ההטעמות במילים הן ספרדיות, וכולם סבלו כשעלו לכאן, זה קורה בכל הגירה, תראו את המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר ב"לול".

בעיני כמה אשכנזים אנחנו מיד מתבכיינים, ואילו במצרים יש אפשרות מסויימת לקריאה אחרת, יותר פתוחה וסקרנית, שמותירה לנו מרחב נשימה מסויים. אבל יש לומר גם, למען האמת, שיש דברים שכנראה יובנו בשלב זה של חיינו רק בעברית, או רק בישראל, עם התארכות זמננו בישראל, מכיוון שהם פעמים רבות לא מוכרים כלל ברוב העולם הערבי. כלומר אולי במובן העמוק, מאחר שאנחנו כותבים במרחב ביניים שבין הישראליות לערביות (בדומה אולי לפלסטינים אזרחי ישראל), הרי שמעבר לקהל הפנימי שלנו, המזרחי, ואולי גם הפלסטיני-ישראלי המצוי בחוויה קרובה (מבחינה מוזיקלית רבים מהפלסטינים מקשיבים למוזיקה המזרחית, בספרות זה קיים פחות, כי מחסום ההזדהות, יחד עם השפה, עדיין לא קטן), אנחנו זקוקים, לשני הקהלים, הישראלי-אשכנזי והערבי (כלומר אנחנו, כיהודים-ערבים, זקוקים גם לקהל הערבי הלא יהודי, וגם לקהל היהודי הלא ערבי). ושתי הקריאות, בשתי השפות, העברית והערבית, משלימות האחת את השניה, וכל אחת מהן לבדה היא חסרה, ויש בכך כדי ללמד על זהותו של היהודי-העיראקי בישראל, ועל אפשרותו החצויה תמיד להיות מובן.

לכפילות הזאת כמובן שלעיתים גם מתלווה מבוכה מסויימת, במעבר בין המקומות שבהם הסיפור נקרא: ריב בתוך המשפחה נחשף לעיניים חיצוניות, הריב בינינו היהודים בני העולם הערבי ובין האשכנזים נגלה לעיניים הערביות, אבל גם הערבי הוא בן משפחה, וגם בינינו מתח היסטורי משפחתי, שמביך לעיתים שהאשכנזי יהיה מודע לו.

 

*

            התרגשתי מאוד למקרא הדילמות שהציג מוחמד עבוד בפתח מאמרו לגבי תרגום הסיפור לערבית. אכן אין הדברים פשוטים, וחשוב היה מאוד שהוא הציג את ההתלבטות לפני הקורא. במאמרו הוא שואל "האם המזרחים אתנו או נגדנו?". אני חושב שהתשובה על-כך, אם הייתי צריך להשיבה בשם כל המזרחים, היא אכן לא פשוטה, כי ההיסטוריה שלנו אכן הסתכסכה מאוד בשישים השנים האחרונות. אין ספק שלנו המזרחים, ואולי בכך אנחנו דומים לפלסטינים, הן אזרחי ישראל והן בשטחים, יש טרגדיה של הנהגה בדורות האחרונים, ויותר מדי פוליטיקאים המדברים בשמנו, כדי לקבל את ההכשר של המערכת הפוליטית ההגמונית, הציונית-אשכנזית, תופסים עמדות מליטריסטיות ומחביאים את הקשר שלנו לערביות. בגלל היותנו מיעוט, לאו דווקא מספרי, אנחנו המזרחים לכודים מזה יותר ממחצית מאה במצב בו אנו מתקשים לנווט את גורלנו בעצמנו. לא הצלחנו להוות גשר לשלום, כפי שמזרחים רבים, משמעון בלס ועד תנועות פוליטיות שונות, קיוו שנהיה; מצד שני לא אנחנו יצרנו את הסכסוך, ובניגוד למה שטוענים כנגדנו, לא אנחנו המכשול העיקרי לשלום.

אנחנו, צאצאי היהודים מן העולם הערבי, היהודים-הערבים, אשר הורינו נולדו בבגדאד, בחלב, בצנעא, בקהיר, ברבאט, אבל עברו בגיל צעיר לישראל וויתרו על הערבית כמעט כליל, אנחנו שנולדנו כבר בישראל והעברית היתה לנו שפת אם, גם אם לא השפה הראשונה של אמותינו, ושהערבית היתה שפת הסבים והסבתות, לשון מילות הגנאי והחיבה, שפה שהיתה צל או רקע, מעט מוזיקה, מבטא, החברה הישראלית חשבה כי לא יוותר זכר בחיינו לַערבית, ואנחנו חשבנו כי לעולם כבר לא ישמע קולנו שוב בערבית. ופתאום אנחנו מגלים, ואני משתמש כאן בלשון רבים כי אני חושב שהחוויה הזאת משותפת לרבים בני דורי, שלערבית נותר זכר בחיינו, אותו אנחנו רוצים להכיר יותר, להרחיב, להופכו ממקום מסתור ובושה למקום של גאווה ומקור אור, ופתאום אנחנו מגלים כי יתכן ולקולנו יהיה הד גם בערבית, כי השער לא נסגר לגמרי. זה נותן לנו תקווה, אני חושב שבתרבות הישראלית יש מקום נרחב לערביות, צריך להיות, גם בשל העובדה שחמישית מאזרחי המדינה הם פלסטינים, גם בשל העובדה שאנחנו חיים במזרח-התיכון ועלינו לחיות עם שכנינו בשלום, וגם כי לערביות ולערבית מקום מרכזי בזהותם ותרבותם של יהודי המזרח-התיכון, זאת שפתינו, שפת הדת, המוזיקה של התפילה, ולפיכך מקום מרכזי ביהדות.

אבל צריך גם לשרטט את התמונה הרחבה יותר: אני חושב, ואולי גם בכך אנחנו דומים לפלסטינים, שאנחנו המזרחים מרגישים במובן העמוק שנבגדנו פעמיים במאה העשרים, על-ידי שתי התנועות הלאומיות, הציונית והערבית. בהקשר העיראקי הבגידה היתה על-ידי התנועה הלאומית העיראקית, ועל-ידי נורי אל-סעיד שעמד בראשות הממשלה, ויצר למעשה סוג של שיתוף פעולה עם בן-גוריון בעידוד הגירתנו-בריחתנו-גירושנו. על כן חייב להתקיים דיאלוג מחודש בינינו היהודים בני העולם הערבי ובין מרכז העולם הערבי, על הזיכרון, ההיסטוריה, התרבות.

אני חושב שלפחות בהקשר התרבותי, אבל לא רק, אנחנו המזרחים, המהווים מיעוט מדוכא מבחינה תרבותית, חברתית, כלכלית ופוליטית, יכולים לשאול את העולם הערבי את אותה השאלה, "האם אתם אתנו או נגדנו?" (מַעְנַ אַם עַלַיְנַא), מכיוון שאנחנו זקוקים לסיוע שלכם, ובתוך העולם הערבי למצרים יש כמובן תפקיד מרכזי, כדי לשוב להיות תרבות הנמצאת בקשר מעמיק עם ההיסטוריה הערבית, השפה הערבית והתרבות הערבית. בישראל האוכל הערבי, וגם המוזיקה הערבית, לא נעלמו. אלו הדברים האחרונים שאדם מוותר עליהם או שוכח אותם. בשביל השאר, ובשביל להיות תרבות חיה ומשתנה, אנחנו זקוקים לקשר עם קהיר, עם דמשק, עם בגדאד, עם ביירות, עם רבאט, עם צנעא, קשר שאינו של שירותי ריגול וטייסי קרב, וגם אינו דיפלומטיה ו"מזרח-תיכון חדש" המשורטט בין עשירי האזור.

אני יודע שלפעמים קל לדבר על התרבותי ולשכוח מן הפוליטי. אבל אנחנו גם זוכרים שכמעט בכל דיבור על הסדר פוליטי (הן בישראל והן בעולם הערבי) טורחים לשכוח אותנו, וגם את הפלסטינים אזרחי ישראל, אשר נמצאים אולי במלכודים דומים לאלו שלנו, ואצל שנינו שלובים בדחייה התרבותי, הכלכלי והפוליטי. אבל ראוי לומר שאנחנו מפחדים פחות, אם לדבר בהכללות, מן המקום שצריך להיות לערביוּת בזהות של הארץ הזאת, ישראל ופלסטין, בכל הסדר פוליטי שימצא (וטוב יום אחד קודם), אם זה שתי מדינות, ואם מדינה אחת, הסדר אשר לא יפחד מזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לארצם (בהקשר זה, אגב, נדמה לי שמאוחר מדי שאנחנו, פליטים מעיראק, מסוריה, מתימן, מאלג'יר וגם ממצרים, נמצא את מקומנו חזרה לארצות אלו). לפני כמה שנים ראיינתי דוברי ספניולית, ספרדית-יהודית, בישראל, ואחת המרואיינות, לונה הלל, אשר היתה אז בת למעלה משמונים, ונולדה וגדלה בעיר העתיקה של ירושלים, אמרה לי בפשטות "אנחנו והערבים דם אחד", האישה היקרה הזאת בינתיים נפטרה, ואני רוצה לומר כמוה את אותו המשפט באותה הפשטות.

אני מצפה ליום בו יחקור סוציולוג מצרי, ודווקא מצרי, את ההיסטוריה המזרחית בישראל מנקודת המבט של התנועה הלאומית הערבית, ובעיקר של הפאן-ערביות, מבית מדרשו של גמאל עבד-אל-נאצר; והרי רק אצל המזרחים, מכל הקבוצות במזרח-התיכון, נוצר החיבור וההקמה של תרבות משותפת של קבוצה מכל חלקי העולם הערבי, הכוללת בתוכה לבנונים, סורים, עיראקים, תימנים, מצרים, לובים, אלג'יראים, תוניסאים ומרוקאים – אנחנו הפאן-ערבים האמיתיים (יחד עם מספר קבוצות לא ערביות מהעולם המוסלמי, תורכים, כורדים, פרסים וכו'), כאשר חיבור זה, כמובן לא התקיים בהקשר פוליטי אשר עודד אותו, אלא דווקא כזה אשר התנגד לו וניסה להכשילו.

הסיפור שלנו, המזרחים, אומר משהו לגבי ההיסטוריה הערבית ולגבי ההיסטוריה הישראלית. אנחנו נטלנו חלק בשתי התנועות הלאומיות, הערבית והציונית, ולא תמיד בזמנים שונים ולאו דווקא על-ידי אנשים שונים. ושני הסיפורים מחקו אותנו מסיפורם במידות שונות. הגורל שלנו קשור הן לגורל היחס למיעוטים בתוך הלאומיות הערבית, הן למפגש הקולוניאלי של אירופה והמזרח-התיכון, והן לציונות ולתוצאותיה, והסכסוך הישראלי-ערבי.

 

*

אנחנו, סופרים ומשוררים מזרחים בישראל, התקווה שלנו לעתיד טמונה לטעמי בשני גורמים, בבית-הכנסת ובפלסטינים. אם איננו רוצים להיות שבויים כילדים חורגים במערב, כל הזמן בדילמה פוסט-קולוניאלית ובאי-הכרת העבר שלנו עצמנו, כאילו אנחנו מין מהגרים מהעולם השלישי לבירות העולם הראשון, אלו שני עולמות ההתייחסות העיקריים שלנו אשר יאפשרו לנו דיאלוג עם עברנו, והרחבת אפשרויות לעתידנו מתוך אוקיינוס התרבות היהודית-מזרחית, הדתית, ואוקיינוס התרבות הערבית (ואין אני רומז, כמובן, כי הֶקשר העבר החוץ יהודי היחיד של המזרחיים הוא ערבי; יש צורך להכיר את הקהילות המזרחיות השונות דרך העולמות המזרחיים השונים: הספרדי, הבֶּרְבֶּרִי, התורכי, הכורדי, הפרסי, ההודי וכן הלאה). אלו הסיכויים שלנו, בית הכנסת (וכפי שאמרה סמדר לביא: "כשסגרו בפני המזרחים את כל הדלתות בארץ, שכחו לנעול את דלת בית-הכנסת") והפלסטינים (שהם הקרובים אלינו גיאוגרפית כיום, למרות שההיסטוריה של רובנו המזרחים בני העולם הערבי מתחילה בארצות אחרות: עיראק, סוריה, לבנון, תימן, מצרים, לוב, תוניס ואלג'יריה).

אני חושב שכקבוצה הגיע הזמן שלנו, מי שקוראים לעצמם מזרחים בישראל, בני היהודים-הערבים אשר כבר נולדו במדינת ישראל, לחזור לקשר ברור ונרחב עם העולם הערבי, לשוב ללמוד ערבית. ואנחנו זקוקים לדיאלוג בנושא הזה, זה לא יכול להיות חד-צדדי. ברור שאנחנו חלק מההיסטוריה של ישראל, ונושאים גם באחריות לחלק מן העוולות שלה כלפי הפלסטינים, אבל יש לזכור שאנחנו מבקשים את הדיאלוג הזה מתוך תחושה של אכזבה משתי התנועות הלאומיות אשר בחרו פעמים רבות לשכוח אותנו ולהניחנו בצד – הציונות והתנועה הלאומית הערבית. המאבק שלנו אינו רק פנים ישראלי, למשל המאבק שהיה על תוכניות הלימוד, שיהיה חצי אשכנזים וחצי מזרחים, כי חשוב גם ההקשר הכללי, שלא יהיה רק מערבי או אירופי, שיהיה בו חלק נכבד ערבי, וכן מן התרבויות האחרות של המזרח, התורכית, הפרסית, וכו'.

לשם כך עלינו ללמוד ערבית ועברית רבנית (על ארמיתה), ולתרגם אותן אל ההווה, אם זה על-ידי הוצאה מחדש, ופירוש ותיווך של הספרות העברית לגווניה במזרח לאורך כל הדורות, ואם זה על-ידי תרגום של עוד ועוד מן הערבית לעברית, מה שהתחיל עוד בימי הביניים, כמו מקאמאת אלחרירי תרגם אלחריזי, כלילה ודימנה, ותרגום שנמשך בדורות האחרונים, הקוראן, אלף לילה ולילה, המוקדימה של אבן ח'לדון, נגיב מחפוז, מחמוד דרוויש, טהא חסיין, אמיל חביבי, אלטייב צאלח, אדוניס, אליאס ח'ורי, הודא ברכאת, חנאן אלשיח', ניזאר קבאני ואחרים. וצריך להרחיב עוד ועוד כדי שתהיה היכרות רחבה. אנו הספרות המזרחית בישראל בלי קשר לעולם הערבי נהיה כלואים בצמצום, מנותקים ממעיין השפע של הספרות הערבית.

רק עם שני אלו, אני חושב, אני יכול לא לכתוב שוב ושוב את אותו סיפור שבר, מול פניו של בן-גוריון, את הטיסה הנמשכת במטוס הזה שלא גומר לטוס לארץ ישראל, כדברי אמירה הס, או במעברה הזאת שמסרבת להתפרק ולאפשר מעבר, ולהיכנס אל תוך עולם המזרחי הרחב.

אני רוצה לסיים באלף אלפי תודות למוחמד עבוד על הזכות שהעניק לי להיות, לפחות לגיליון אחד של "אל-הילאל", סופר ערבי. תרגומו היה מעין החזרה לשפת המקור, לשפתנו המשותפת.

 

                                                סיוון-תמוז ה'תשס"ז, יוני 2007, ירושלים, קהיר.

 

ל"חלומות באספניה"

 פורסם בגרסא מקוצרת בהעוקץ, 16.6.2013