הרהורים על תה ועל מחלה

א.

בילדותי הכוסות שבהן שתינו תה אצל סבתא היו קטנות ושקופות. כוסות התה בבית היו רק מעט גדולות יותר, כוסות חדר מורים.
מאוחר יותר החלו באחד מבתי-הקפה של סוף שנות ה-80, אולי אפרופו, אולי קפולסקי, להגיש את התה בכוסות חרס גדולות – ואנחנו התרגשנו וחשבנו לעצמנו "מעתה נשתה יותר תה מכוס אחת".
אחר-כך הגיעו הרשתות הגדולות לממכר כלי בית ומטבח, ובראשן איקאה, והחלו להציע למכירה כוסות שקופות ענקיות, גדולות אף מאותן כוסות החרס, ואנחנו נעננו להן בהתלהבות. קנינו והתחלנו לשתות גם בבית מכוסות הענק, מתמוגגים מהצלחתו של תיון אחד קטן למלא בטובו את כל החלל הזה.
וממש הייתי בטוח שכל הגידול הזה בכוסות התה הוא ניצחון ענק שלנו על הטבע. אבל ביקור בן שבוע באיסטמבול, לפני שבע שנים, גילה שהולכנו שולל. מהלנו את טעם התה במים רבים עד ששכחנו מה בדיוק טעמו. אין לספור כמה כוסות קטנטנות של תה שתיתי באותו הביקור, אולי שבעים, אולי יותר.
כשחזרנו לארץ הבטחתי לעצמי שלא אשוב לשתות תה בכוסות הענק, אך עד לכוסות הקטנטנות והעגלגלות של איסטמבול או של בית סבתי לא הגעתי, וחזרתי לכוסות חדר המורים מן הילדות.

(ובסוגריים – כשהתקלקל הקומקום וחזרתי להרתיח (לשפות) את התה על הגז גיליתי עוד על כמה ויתרנו – אבל המשכתי להכין קפה בוץ, ורק עם אורחים להרתיח על הגז, המשכתי להכין תה מן הקומקום ורק בלילות חורף נדירים ומרובי אורחים, או כשהתקלקל הקומקום, להרתיח על הגז).

 

ב.

המחלה מזכירה לגוף את הגוף.