הערות אחדות בשולי פרשת ילדי תימן הנעלמים, שעלתה שוב לכותרות עם מותו של עוזי משולם:

א. ועדת החקירה הממלכתית לעניין חקירת ילדי תימן הנעלמים (ועדת קדמי) הכירה בכך שלהיעלמות 69 ילדים אין הסבר, ויתכן שרובם או חלקם (ולכל הפחות כמה מהם) אומצו באופן "מזדמן" ביוזמות של רופאים או עובדי רווחה, תוך כדי טענה שהילדים "נטושים",

ב. ועדת החקירה גם הכירה בכך שלגבי מאות ילדים אחרים (כמעט אלף, אם לא למעלה מכך) ההורים לא עודכנו בזמן אמת לגבי מות ילדיהם ולא הוזמנו ליטול חלק בקבורתם, הרשויות לא חיפשו את הורי הילדים, והמידע נמסר להם באופן חלקי ולא מדוייק, וללא מסמכים,

ג. ועדת החקירה גם לא מצאה דרך למצוא תיאום בין כל הרישומים לגבי המוות לבין הרישומים לגבי הקבורה – ולהראות היכן קבורים הילדים,

ד. הוועדה גם הודתה בכך שבמספר מקרים שבהם ההורים פעלו באופן חוזר ונשנה אל מול הרשויות מיד עם ההודעה על מות ילדיהם, הוחזרו להם הילדים חיים,

ה. הוועדה גם הודתה בכך שארכיונים שהיו רלבנטיים עד מאוד לחשיפת האמת לגבי פרשת ילדי תימן הנעלמים, ברשויות הבריאות וברשויות הרווחה, הושמדו "דווקא" בסמוך לתחילת פעילות וועדת החקירה,

ו. עובדות בסיסיות אלו מעלות תהיות לגבי התפיסה של הוועדה על-ידי הציבור כמזכה את הממסד – וזאת גם תפיסת הוועדה את עצמה, והיא מבהירה שלא היתה "חטיפה ממסדית" (כלומר הוראה מבן-גוריון לחטוף 1000 ילדים תימנים), אלא לכל היותר "חטיפה מזדמנת" שנוהלה באופן מקומי על-ידי רופאים או עובדי רווחה, והגיעה לכל היותר עד 69 ילדים – מספר לא נמוך

ז. אם אכן רוב הנעלמים מתו, אזי שמספר המתים באותה תקופה מעלה תהיות רבות לגבי התרשלות רפואית ולא זכה למענה (מספר הנעלמים מגיע לכ-1 מכל 8 ילדים תימנים בני פחות משנה ב-1949-1950)

ח. ועדת שלגי שפרסמה את ממצאיה ב-1988 לא הצליחה למצוא עדויות לגבי 65 ילדים, והותירה ספק לגבי גורלם, מתוך 617 מקרים שהיא בחנה

ט. ועדת בהלול-מינקובסקי הוקמה ב-1967 על-ידי שרי המשפטים והמשטרה, וקבעה כי מצאה עדויות לכך ש-2 מהילדים, מתוך 342 מקרי היעלמות שהיא בחנה, אומצו, 24 היא לא הצליחה למצוא, והיתר מתו בלי שהוריהם נכחו בקבורה.

י. גם לגבי ילדים שאכן נפטרו אך גופותיהם לא נמסרו להוריהם לקבורה, כנראה במאות מקרים, מתעוררת שאלה, לא רק על כבוד המתים וההורים, אלא גם על מה שקרה לילדים ולגופותיהם, שבגללו לא ניתנו הילדים למשפחותיהם לקבורה (בין השאר בעקבות פרשיות מאוחרות יותר, של שימוש בתי-חולים בגופות נפטרים לצורך ניסויים).

יא. "מתוך בירורים שונים שהיו לנו בבתי העולים התימנים בראש העין, שוב אישרנו כי חולים נעלמים. אולי מתים ונקברים ואיש אינו יודע מתי והיכן. אנו עומדים נדהמים בפני מצב זה שאין אפילו מי שיסביר לנו מה העניינים כאן." ארגון התאחדות התימנים במכתב לשר המשטרה, 1950

יב. "לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח" אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית על השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית, בעדותה בוועדת החקירה הממלכתית

יג. "רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים." חנה גיבורי, פקידת סעד ראשית בשנים 1954-1948, וממונה על אימוץ ילדים במחוז הצפון

יד. "קבוצה זרה, דוברת אנגלית או צרפתית, שהתה בעין שמר במשך כשבועיים ובמהלכם נעלמו ילדים רבים. כמעט מדי יום נעלם ילד או שניים. הילדים היו בדרך כלל בריאים ולא סבלו ממחלות או ממגפות[…] כשסיימתי את המשמרת הם היו בריאים, כשחזרתי למחרת, היו ילדים חסרים במיטות. נמסר לי כי חלו והועבדו לבית חולים ברמב"ם[…] הייתה שם אישה אמריקאית שבדקה את הילדים, לא חשדתי אז בכלום[…] שאלתי למחרת למה הילדים לא במיטות, אמרו שהילדים קיבלו חום והועבדו לבית החולים רמב"ם בחיפה. ומה שהלך לחיפה לא חזר. לקחו ילדים בלילה. כל יום נעלם ילד או שניים" עדות אחות במחנה העולים "עין שמר" בפני וועדת החקירה

טו. "היה ידוע כי במגדיאל היה מוסד של נשי אגודת ישראל ושל ארגון אמהות עובדות, ולשם שלחו את הילדים. רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, ולשם לקחו את הילדים. רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, כי היה להם אז רוב בין חברי הכנסת[…] וכאן קרה משהו. היו בעיות משפחתיות אצל חלק מהמשפחות כאשר נשים צעירות מאוד, ממש ילדות, היו נשואות לגברים מבוגרים מאוד והעובדת הסוציאלית לא ראתה זאת בעין יפה[…] גם העובדה שהעולים גרו באוהלים ובתנאים קשים כל כך הוסיפה לעובדה […] אנשים באו לחפש ילדים לאימוץ אבל לא באו באופן רשמי[…] אני זוכר שהיו אורחים רבים שבאו לבקר את משרד הסעד[…] דיברו רבות אז על אורחים מחו"ל, מאמריקה בעיקר, שבאו ואימצו את הילדים האלה. חוק אימוץ לא היה קיים אז, כי הוא נחקק מאוחר יותר, אז הם לא אימצו לפי החוק, אבל לקחו אותם. כך סיפרו אז" אביגדור פאר, שהיה בתקופת ההעלמות סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ותפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות

טז. ד"ר ליכטיג, ציין באפריל 1950 כי "קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם[…] צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים" Israeli Media and the Framing of Internal Conflict: The Yemenite Babies Affair, Shoshana Madmoni-Gerber (New York: Palgrave Macmillan, July 2009)

יז. בסמוך לפרשה נגנבו כתבי-יד, ספרים ותכשיטים מעולי תימן (ומעולים מארצות אחרות במזרח, וספרים מפלסטינים). הרכוש השדוד-חטוף-מאומץ עדיין נמצא בספריות, מוזיאונים ואוניברסיטאות – בלי שהן יודו שמדובר ברכוש שדוד שהיה להן חלק בלקיחתו, ולבי שתהיה הצעה שיהיה פיצוי ותיקון ורכוש יושב לבעליו

יח. למה הפרשה מעוררת הכחשה אוטומטית ולא בדיקה מלאה ואמיתית? למי יש עדיין מה להסתיר?

לקריאה נוספת: בועז סנג'רו, נעמה קטיעי, צבי בן-דור, עמוס נוי, שושי זייד, שלומי חתוכה

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הערות אחדות בשולי פרשת ילדי תימן הנעלמים, שעלתה שוב לכותרות עם מותו של עוזי משולם:

  1. פינגבאק: על אמת וכוח: תגובה לירון לונדון | העוקץ

  2. פינגבאק: קינות המעברה של ר' שלום רדאעי | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s