נדודים

א.

הערבים נדדו ממכה לדמשק, ומדמשק לקורדובה,

ומקורדובה לפס, כדי לכתוב שירי געגועים.

והיהודים נדדו מירושלים לבבל, ומבבל לבֵּחַאר,

ומבֵּחַאר לאיסטמבול, ומאיסטמבול לברלין,

ומברלין לְקונפהגן ולבוכנוולד ולטרזנשטט

ושוב לקופנהגן, ומקופנהגן לְמולדת, וממולדת לסַרַפֶנְד,

ומסרפנד לנתניה, ומנתניה לרעננה,

ומרעננה לירושלים, כדי לכתוב לכולן

שירי געגועים.

 

ב.

ועכשיו נדדנו מבגדאד לירושלים

ואנחנו זוכרים את בגדאד שלנו ואת חורבן בגדאד עכשיו

שמזכיר לנו את חורבן חיינו ועברנו, חורבן

כל עולמנו, ואנחנו חוזרים בַּשירים לְבגדאד

של החלומות שלפני החורבן. וכל פעם שאנחנו חוזרים

אנחנו זוכרים את החורבן של חיינו ושל בגדאד.

 

ג.

ואנחנו שומעים את סַלִימָה פַּאשַא ואנחנו שומעים

את אַלְגַזַאלִי ואנחנו שומעים את סַלִים אֶל-נּוּר                 

ואנחנו שומעים את יוּסוּף אֶלְ-עַוַואד ואנחנו שומעים

את צַאלֶח ודַאוּד אֶלְ-כְּוֵויְתִי ואנחנו שומעים

את אִלְהַאם אֶלְ-מַדְפַעִי ואנחנו שומעים את כַּאדֶם אַל-סַּאהֶר         

ואנחנו שומעים ובוכים אִתם על בגדאד שלנו

על בגדאד האהובה שנשארה רק חלום צילומי

הפגזות מלוויין.

 

ד.

אנחנו יושבים ומאזינים לפוֹג אֶל-נַּחַ'ל שוב ושוב

ובוכים, כבר לא מבינים את המילים, עדיין לא מבינים

את המילים, ובוכים, לא יודעים אם בוכים עלינו,

או על בגדאד של חלומותינו, או על בגדאד של היום הזה,

של הטלויזיה והפצצות, אם בוכים אנחנו על מה

ששכחנו, או על מה שעוד לא נזכרנו בו.

ואנחנו גולים ובוכים, בוכים וגולים, ובעקבות

מואיז בן-הראש, אפילו מגלותנו אנחנו גולים.

 

ה.

אבל עם המוזיקה לבי חוזר להיות גַּלְבִּי,

לפחות לרגע אחד, אחר-כך קַלְבִּי ואַלְבִּי,

ושוב גַּלְבִּי. לבי לבי, למה עזבתני, קלבי קלבי,

למה נטשתני, אלבי אלבי, למה הסתרתני,

גלבי גלבי, למה שבקתני ואיך זכרתני.

 

ו.

והנה אני נע בין לבי העברי לבין האַלְבִּי

של הרדיו המצרי, נד אל הגַּלְבִּי

של השירים העיראקיים, שב אל הקַלְבִּי

של הבית, של סבא וסבתא.

עכשיו גם לבי, גם לבי קלבי.

 

ז.

ופתאום אִלְהַאם אֶלְמַדְפַעִי שר לי מחדש

וִין וִין יַא גַּלְבִּי, יא גַּלֻבּ, ואני שומע

את קולם של צַאלֶח ודַאוּד אל-כְּוֵויְתִי,

בכה בכה לבי, הם שרים לי, ואני

עונה להם ושר, וֵין וֵין יַא גַּלְבִּי, איפה

איפה אתה לבי, איה נעלמת לי שישים שנה.

 

ח.

ואנחנו חוזרים לכתוב מעט ערבית

בתוך העברית שלנו, ואנחנו זוכרים

הרבה אַשְלוֹנֶכּ, הרבה צַ'אי, אומרים

זה קַאנוּנְצִ'י, זה אֶלְ-עַוַואד,

זאת פַשְלָה, זה מַגְ'נוּן, וכל אלו

אַללָּהּ יוּסְתוֹר, מברכים אַהְלַן בִּיכּ,

ואני, אני לוחש: אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד,

אַנַא מִן בַּגְדַּאד, מנסה למשוך מעט

מן הצעקה של ארז ביטון שקרא:

אַנַא מִן אֶלְ-מַגְרֶבּ. והעיקר חסר

מן הלב. מִן אֶלְקַלְבּ.

 

ט.

נַסִיתֻ לִסַאנִי, אֶל הַנְּשִׁיָּה הִטַּלְתִּיהָ

וַלַא אַעְרֶף אֵיךְ נֶעֶרְפָה מִמֶּנִּי

בִּדוּנ צַוְתִהִ שׁוּב לְעַצְמִי לֹא צוֹתַתִּי

וַמַעַ קַלְבִּי גַּם רוּחִי הָלְכָה אַחֲרֶיהָ

וַבִּאלְחֻקוּק כַּלַאם לֹא נוֹתַר לִי מִמֶּנָּה

לַכִּנ אֶלְחַ'וְף אַנְ אַחְ'רֻג' כְּבֵן חוֹרֵג לָהּ

עַל כֵּן, אַחֲרֵי שֶׁסַּמִעְתֻ קַלְבִּי אלְאַגְ'וַף

צִוִּיתִי כִּי יַתַקַלַּבּ קַלְבִּי

וַּכֻּנְתֻ וַאקִף עִם לִבִּי בְּמַהְפֵּכָתוֹ

יָמִים אֲרֻכִּים, אַיַאם טַוִילָה,

וּשְׁנֵינוּ מְשַׁנְּנִים: כַּיְפַ נַסִיתֻ לִסַאנִי,

אֵיךְ כָּךְ אֶל הַנְּשִׁיָּה הִטַּלְתִּיהָ.

 

י.

הערבים אמרו: "אַלשִּעְר דִיוַואן אֶלְעַרַבּ"

ואם אין אנחנו קוראים את השירה הערבית

ואם אין אנחנו כותבים שירה בערבית

שמנו נשכח מדִיוַואן הערבים ומתאריכי הערבים.

 

יא.

וַאֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אֶת שִׁקְשׁוּקֵי הַמַּנְעוּלִים הַיְּשָׁנִים

בְּקוֹרְדוֹבָה וּבִגְרָנָדָה, בְּרַמְלֶה וּבְיַאפַא, וּבְבַּגְדַאד.

וַאֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אֶת שִׁקְשׁוּקֵי הַמַּפְתְּחוֹת הַיְּשָׁנִים

שֶׁנָּשְׂאוּ עִמָּם הַגּוֹלִים לְתֶטְוַאן וּלְאִיזְמִיר,

לְגֶ'בַּאלְיַא וּלְשַׁאתִילַא, לִירוּשָׁלַיִם וּלְאֶלְקֻדְס.

 

יב.

אֵם לְבֵן מוֹרִישָׁה מַפְתְּחוֹת. אָב לְבַת מוֹרִישׁ מַנְעוּלִים.

וְאֵינָם נִפְגָּשִׁים. אֵלֶּה מְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּנְעוּלִים,

אֵלֶּה מְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּפְתְּחוֹת. אֵלֶּה הַמְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּנְעוּלִים

מְחַכִּים שֶׁאֵלֶּה הַמְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּפְתְּחוֹת יִשְׁכְּחוּ,

מְחַכִּים שֶׁיַּחְלִידוּ הַמַּנְעוּלִים וְיִהְיֶה לָהֶם תֵּרוּץ

לְהַחְלִיף אוֹתָם בַּחֲדָשִׁים. אֵלֶּה הַמְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּפְתְּחוֹת

מְחַכִּים שֶׁאֵלֶּה הַמְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּנְעוּלִים

יִשְׁכְּחוּ לְרֶגַע אֶת עֵינָם הַצּוֹפָה בְּכָל עֵת אֶל הַדְּלָתוֹת,

שֶׁאוּלַי יֵרָדְמוּ לְרֶגַע אַחֲרֵי חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנִים,

שֶׁאוּלַי יֵרָדְמוּ לְרֶגַע אַחֲרֵי שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע שָׁנִים,

כְּבָר מְאֻחָר לְהַשְׁלִיךְ הַמַּפְתְּחוֹת הַכְּבֵדִים.

 

 

*

 

פורסם בכתב העת "שבו", גיליון 25, עורך: עזי אגסי, 2011, עמ' 139-142.