א.
אֲנִי אוֹסֵף דִּבְרֵי חָכְמָה שֶׁל אֲחֵרִים
וּבְהֵרָשְׁמָם תַּחַת אֶצְבְּעוֹתַי הֵם הוֹפְכִים שֶׁלִּי.
אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר, אֲנִי רוֹצֶה
לִהְיוֹת הִיסְטוֹרְיוֹן שֶׁל הַשִּׁירָה,
שֶׁל הַשִּׁירוֹת.
ב.
מִי זֶה שֶׁכָּתַב: "מִי שֶׁמִּתְכַּבֵּד בְּכָבוֹד מִזְרָחִי,
אֵינוֹ זָקוּק לְשֶׁבַח מַעֲרָבִי", וּלְמִי כָּתַב?
וְלָמָּה שׁוּב אֵינֶנּוּ שׁוֹמְעִים אוֹתוֹ הַיּוֹם?
ג.
עַכְשָׁו אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְתַרְגֵּם עַצְמִי לַעֲרָבִית
בְּאֵין רוֹאִין
מִתְהַפֵּךְ חֲזָרָה בֵּין הַשָּׂפוֹת.
כְּבָר לֹא חֵרֵשׁ
מְעַט פָּחוֹת אִלֵּם
כְּבָר יוֹדֵעַ כִּי לֹא רַק בְּרֵאשִׁית בָּרָא
אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
אֶלָּא גַּם כִּי אַוַּל מַא כַלַקַ
אַללַּה אֶלסַּמַאוַאת וַאלְאַרְצ'.
ד.
נִיזַאר קַבַּאנִי נָשָׂא עִמּוֹ אֶת גָּלוּתוֹ בְּמִזְוָדוֹת וּבְמִלִּים
בְּכָל מַסְּעוֹתָיו, מַזְכִּיר שֶׁהַמְטֹרָפִים וְהַמְשׁוֹרְרִים מֵיטִיבִים
לְבַטֵּא אֶת גָּלוּיוֹתֵיהֶם. אֲבָל אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא מַמְתִּינִים
לְרַכֶּבֶת הַיָּמִים, כְּבָר לֹא יוֹשְׁבִים לְיַד הַמִּזְוָדוֹת, רַק
שׁוֹכְחִים, וְכוֹתְבִים אֶת גָּלוּתֵנוּ אֶל תּוֹךְ הַשִּׁכְחָה. וְהוּא
מַזְכִּיר לָנוּ, מְסַפֵּר שֶׁבְּכָל יוֹם אוֹ עָשׂור אוֹ שָׁנָה
מִתְאַבֶּדֶת עִיר עֲרָבִית אַחֶרֶת בְּדַרְכָּהּ הַמְיֻחֶדֶת,
הַמְשֻׁנָּה, מְאַבֶּדֶת אֶת שְׁמָהּ, מְנַסָּה לִשְׁכֹּחַ אֶת עֲבָרָהּ
אוֹ לְזַיֵּף אֶת עֲתִידָהּ. מִגְרָנָדָה, וְעַד יַאפַא, בֵּירוּת
וּבַּגְדַאד, הֶעָרִים הָעֲרָבִיּוֹת מְאַבְּדוֹת עַצְמָן לַדַּעַת,
מַעֲלוֹת תִּמְרוֹת עָשָׁן שָׁחוֹר מִלֵּב אַרְמוֹנוֹת הַמּוֹשְׁלִים
אֶל הַשָּׁמַיִם הַמְּתְרוֹקְנִים, וּמְסַמְּנוֹת אֶת תְּבוּסָתָן
בְּתַהֲלוּכוֹת שֶׁל מְנַצְּחִים. וְנִיזַאר קַבַּאנִי נוֹדֵד מֵעִיר עֲרָבִית
אַחַת לַשְּׁנִיָּה, נוֹשֵׂא נְאוּמֵי-שִׁירָה, וּמְקַוֶּה כִּי יוֹם אֶחָד
יַעֲנֶה לוֹ מִישֶׁהוּ מִקְּהָלוֹ וִיבַשֵּׂר לוֹ כִּי בְּכָל שָׁבוּעַ,
אוֹ שָׁעָה אוֹ מֵאָה, גַּם נוֹלֶדֶת עִיר עֲרָבִית חֲדָשָׁה
בַּחֲלוֹמוֹת יוֹשְׁבֶיהָ, כְּמוֹ גְרָנָדָה, רַמְלֶה, רַאמַאללַה וּבֵּירוּת,
וּמְקִימָה בְּלִבָּהּ מִגְדָּלִים גְּבוֹהִים לִקְרִיאוֹת מוּאַזִין.
קַבַּאנִי כְּבָר תִּכְנֵן אֶת תְּשׁוּבָתוֹ, אֵיךְ יֹאמַר כִּי בְּכָל יוֹם,
אוֹ שָׁבוּעַ אוֹ עָשׂוֹר, עִיר עֲרָבִית אַחֶרֶת
מְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת בִּירַת כָּל הָעֲרָבִים, יוֹרֶשֶׁת
לַחַ'לִיפוּת הַמְפֹאֶרֶת, וְשׁוֹקַעַת בַּחֲלוֹמוֹת אִימְפֶּרְיָאלִיִּים
הַמַּשְׁכִּיחִים מִמֶּנָּה אֶת יוֹשְׁבֵי פַּרְוָרֶיהָ הַמְרֻבִּים.
כָּל שָׁעָה אוֹ יוֹם אוֹ שָׁבוּעַ אוֹ שָׁנָה אוֹ עָשׂוֹר אוֹ מֵאָה
קָם מְשׁוֹרֵר עֲרָבִי אַחֵר וּמַכְרִיז בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר כִּי מֵתָה הַשִּׁירָה
אוֹ הַשָּׂפָה אוֹ חֲלוֹמוֹתֵיהֶם הַגְּדוֹלִים שֶׁל הָעֲרָבִים אוֹ
חֲלוֹמוֹתָיו הַקְּטַנִּים שֶׁלּוֹ, וּבְכָל מֵאָה אוֹ עָשׂוֹר אוֹ שָׁנָה
אוֹ שָׁבוּעַ אוֹ יוֹם אוֹ שָׁעָה מִתְקַבְּצִים כָּל הָעֲרָבִים בְּכִכְּרוֹת הֶעָרִים
אוֹ מוּל מַקְלְטֵי הָרַדְיוֹ וּמַאֲזִינִים בְּמֶשֶׁךְ עֶרֶב שָׁלֵם
לְאוֹתוֹ מְשׁוֹרֵר, וּמְנַעַנְעִים בְּרֹאשָׁם, וּבוֹכִים, וּמְלַטְּפִים
אֶת יְדֵי יַלְדֵיהֶם, וְאַחַר-כָּךְ הוֹלְכִים לִישׁוֹן וְקָמִים
עִם חֲלוֹמוֹתֵיהֶם וּשְׂפָתָם וְשִׁירָתָם.
ה.
בֵּין הַבְלֵי הָאָדָם לְהַבְלֵי שָׁמַיִם
אֶבְחַר בְּהַבְלֵי אָדָם. אֱלֹהִים
לֹא סוֹלֵחַ וּמַטֶּה מֵחֶסֶד לְדִין.
נַכְאִיב בְּשַׂעֲרוֹת רָאשֵׁינוּ לַשָּׁמַיִם
עַד שֶׁיִּבָּקְעוּ. נַכְבִּיד בְּרַגְלֵינוּ
עַל הָאֲדָמָה הַנּוֹדֶדֶת וְהַנִּשְׁבֶּרֶת
עַד שֶׁתִּתְאַחֶה וְתִמְצָא מָקוֹם לְרָאשֵׁינוּ.
ו.
שַׁבָּת הַיּוֹם לַה', רְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁסָּבִיב לִי
מִצְטוֹפְפִים בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת כִּרְחוֹבוֹת נָהָר הַבָּאִים
אֱלֵי מְצוּלוֹת יָם, אַךְ הַפְּסַנְתְּרָן הָעִקֵּשׁ שֶׁמֵּעֵבֶר
קִיר חַדְרִי מְנַגֵּן כִּבְחֹל בִּנְקִישׁוֹת חַדּוֹת, מוֹתֵחַ
אֶת מֵיתְרֵי שְׁפִיּוּתִי בַּחֲזָרוֹתָיו. וַאֲנִי קוֹרֵא
עַל אֶחָד מֵאֲבוֹתַי הַבַּגְדַאדִיִּים שֶׁהִכְנִיס אֶת הַשַּׁבָּת הַיְּהוּדִית
אֶל הַדִיוַואן הַגָּדוֹל שֶׁל אַבּוּ-נֻוַאס, וּכְשֶׁזֶּה בִּקֵּשׁ
לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ יַיִן הוֹדִיעוֹ בְּפֶתַח דַּלְתּוֹ הַנְּעוּלָה:
"שַׁבָּת הַיּוֹם, כָּל עִסְקָה אֲסוּרָה". אֵצֶל אַבּוּ-נֻוַאס
סֵרוּב הַיְּהוּדִי הָפַךְ דִּמּוּי, אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב דַּוְקָא
עַל אִסּוּר הָעִסְקָה, שֶׁמָּא אָסוּר עָלַי לַעֲשׂוֹת עִסְקָאוֹת
עִם לִבִּי בַּיּוֹם הַזֶּה, עִם אֶצְבְּעוֹתַי, עִם גַּעְגּוּעַי
הַמִּצְטוֹפְפִים זֶה שָׁנִים בְּתוֹכָן.
ז.
וַאֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אֶת שִׁקְשׁוּקֵי הַמַּנְעוּלִים הַיְּשָׁנִים
בְּקוֹרְדוֹבָה וּבִגְרָנָדָה, בְּרַמְלֶה וּבְיַאפַא, וּבְבַּגְדַאד.
וַאֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים אֶת שִׁקְשׁוּקֵי הַמַּפְתְּחוֹת הַיְּשָׁנִים
שֶׁנָּשְׂאוּ עִמָּם הַגּוֹלִים לְתֶטְוַאן וּלְאִיזְמִיר,
לְגֶ'בַּאלְיַא וּלְשַׁאתִילַא, לִירוּשָׁלַיִם וּלְאֶלְקֻדְס.
ח.
אֵם לְבֵן מוֹרִישָׁה מַפְתְּחוֹת. אָב לְבַת מוֹרִישׁ מַנְעוּלִים.
וְאֵינָם נִפְגָּשִׁים. אֵלֶּה מְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּנְעוּלִים,
אֵלֶּה מְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּפְתְּחוֹת. אֵלֶּה הַמְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּנְעוּלִים
מְחַכִּים שֶׁאֵלֶּה הַמְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּפְתְּחוֹת יִשְׁכְּחוּ,
מְחַכִּים שֶׁיַּחְלִידוּ הַמַּנְעוּלִים וְיִהְיֶה לָהֶם תֵּרוּץ
לְהַחְלִיף אוֹתָם בַּחֲדָשִׁים. אֵלֶּה הַמְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּפְתְּחוֹת
מְחַכִּים שֶׁאֵלֶּה הַמְרַשְׁרְשִׁים בַּמַּנְעוּלִים
יִשְׁכְּחוּ לְרֶגַע אֶת עֵינָם הַצּוֹפָה בְּכָל עֵת אֶל הַדְּלָתוֹת,
שֶׁאוּלַי יֵרָדְמוּ לְרֶגַע אַחֲרֵי חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנִים,
שֶׁאוּלַי יֵרָדְמוּ לְרֶגַע אַחֲרֵי שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע שָׁנִים,
כְּבָר מְאֻחָר לְהַשְׁלִיךְ הַמַּפְתְּחוֹת הַכְּבֵדִים.
ט.
בְּשַׁיְרוֹת הַפְּלִיטִים בּוֹכִים הַתִּינוֹקוֹת.
וַדַּאי, בּוֹכִים גַּם הַהוֹרִים,
בּוֹכוֹת כַּמָּה נְעָרוֹת, בּוֹכִים כַּמָּה נְעָרִים,
בּוֹכִים גַּם כַּמָּה מֵהַזְּקֵנִים.
אַךְ הַתִּינוֹקוֹת תָּמִיד בּוֹכִים.
אֵלּוּ, שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לְהַכִּיר מָקוֹם
הֵם הָרִאשׁוֹנִים לְבַכּוֹת הִקָּרְעוּתָם מִמֶּנּוּ.
***
פורסם בכתב העת עתר, גיליון 1, עורכים: אבישר וסיון הר שפי, טבת תשע"ג, 2013.
אלמוג,
שיר מקסים.
אני עדין מבקשת לשמוע ממך דין וחשבון סדור על ההתרפקות הרומנטית על תרבות שלצערנו מתקשה להתרומם מעל להתנהלות ברברית ולא-דמוקרטית, שלהאשים בתחלואיה את המערב נשמע כמעט כמו זה שדניאל דורון תולה את חוליי
הכלכלה והחברה הישראלית בשנות שלטון מפא"י ההסטורית…
איני רואה הצדקה לערגה רומנטית כזו לתרבות כלשהי, כאילו שהיא תמה וברה (כאילו שאיזו תרבות בעולם אפשר לחבק בכזה חום לא מסויג). זה משיחי, והציבור רוצה לשמוע ממך דו"ח רציני על כך.
נהנית מאד משפתך העסוקה בעצמה וגם משתוללת בשדות אחרים. הנאתך מדבקת.
תודה.
שלום, ותודה,
וגם סליחה על האיחור בתגובה,
לגבי שאלת הדין והחשבון – איני משוללי הרומנטיקה, הערגה והנוסטלגיה – אבל גם איני חושב שיחסי עומד רק על אלו,
איני רואה בתרבות דבר שמתרפקים עליו – לא התרבות הישראלית, לא התרבות הערבית, לא התרבות היהודית – תרבות היא שפה שמדברים אותה – ומתוך כך שמדברים אותה משנים אותה,
העובדה שבתרבותך יש רכיבים קשים ובעייתיים – ואני מסכים שזה נכון לגבי כל תרבות – אינה אומרת שאתה צריך לנטוש אותה (כי לרוב אתה לא יכול לנטוש אותה), וגם לא שאתה צריך לא לאהוב אותה (כי היחס הזה מגיע ממקום עמוק) – אלא להפך, שמתוך האהבה את תרבותך אתה משנה אותה, ממש כפי שאתה דובר את שפתך לא כי אתה מסכים אם כל משפט שנכתב בה בעבר, או עם חלוקת המינים וחלוקה לעבר, הווה ועתיד, אלא דרך זה שאתה מדבר אתה משנה אותה
והשפה עצמה, והתרבות עצמה – על הטוב והרע שבה – היא חלק מזהותך,
על כן לא הבנתי בשאלה את המילים משיחי, חום בלתי מסויג וברבריות,
אבל אם הציבור דורש דו"ח רציני, אני נותן…