אמר רבי שמעון (כא-מא)

כא.

אמר רבי שמעון: מהו שאמר המלך אחשוורוש אל המן הרשע: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת" (אסתר ז', ח')? פשט דברים ברור, שרע בעיניו המעשה שהתחצף המן ליפול על המיטה אשר היתה אסתר עליה, ושמחים אנו שלא הניח המלך לאותו רשע ולא נפגמה תומת אסתר המלכה. אך תחת אותו פשט יש כאן גם סוד שהוטמן לדורות, שקשה לו מאוד להיגלות ולהישמע כיוון שבא לפנינו מדמותו של המן הצורר, הוא עמלק. אבל יודע אני שבעצם עלינו מדבר הפסוק, העוסקים בנסתר ומבקשים לדעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה. אנו עולים וקרבים עד לחומה סביב לחצרו של המלך, ומבקשים להיכנס גם אל החצר וגם אל הביתן שבחצר, גם אל בית משתה היין להתבשם בו, גם אל הארמון עצמו, גם אל חדרה של המלכה. ובאמת נופלים אנו על המיטה אשר המלכה עליה, ומבקשים להתייחד עמה כדי לדעת הסודות כולם, ולהשיב המלכה אל משכנה הארצי שתהיה מקודשת לנו. והמלך, כשהוא מוצא אותנו בחדרה של המלכה, שואל גם לנו "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת"? וזהו ניסיון שהוא מנסה אותנו. שאותו רשע, כשיצא הדבר מפי המלך, פניו חפו, וכך סימן שאינו ראוי למלכה ולסודות. ואילו אנחנו ששים כשיוצא הדבר מפי המלך, ואנחנו עונים לו כן. וזה הדבר מסוכן מאוד, גם לומר את ההן וגם לומר את הלאו. ואז מתיר לנו המלך הסודות כולם, ומשיא אותנו בעצמו למלכה.

כב.

אמר רבי שמעון: מהו "צַדִּיק עִם-רָשָׁע" (בראשית י"ח, כ"ג)? זהו צדיק אמת, שאינו מבטל רִשְעַתו שלו, ואינו מבקש להסתירה מאחורי צדיקותו או בתוכה. כי מהו צדיק שאינו רשע? שחושב הוא שרק מעשי צִדְקַתו גלויים בעולם, אף על גב שיתכן ששכח כל מיני רִשעויות הטבועות בו באדם מלידתו ולידת יצרו הרע עליו, והרי עתה כששכח אותם אינו יכול להבין בני-האדם הבינוניים שגם בהם מידה של רשעות ומתנשא עליהם ועושה עצמו זר להם ולדרך כל אנוש. דבר נוסף: ככל שמזקק הוא האדם צדיקותו והיא עולה, אף מזדקקת רשעתו, בלי שישגיח בה, ואינו יכול לזה ללא זה, ולזה ללא זה.

כג.

אמר רבי שמעון: קודם שברא העולם לא נודע הבורא יתברך בשמו הבורא ובשמו המקום ובשמו ריבונו של עולם ובשמו מלך מלכי המלכים ובשמו הקדוש ברוך הוא ובשמו השם ובשמו אלוהים, ולמעשה לא נודע בשם כלל. ואפשר לכנותו קודם הבריאה רק בשני שמות המתקרבים מעט להבנתנו: אַיִן ואֵינְסוֹף.

כד.

אמר רבי שמעון: האמונה והכפרנות שני צדדים הם לאותו העניין. שמתוך הכפרנות הגמורה אדם מגיע אל האמונה השלמה, שעל-ידי שביטל הכל מתגלה לו האין, והאין הוא הוא הקדוש ברוך הוא. אבל גם מתוך האמונה הגמורה מגיע אדם לכפרנות השלמה, שכיוון שניסח לו הכל וסידר ומיקם במקומו, שוב אין הוא צריך מי שינסח לו ויסדר כל דבר במקומו.

כה.

אמר רבי שמעון: מתבונן אדם בדברי חכמים על מעשה מרכבה ומעשה בראשית ואומר לעצמו שרובם דברים שאין להם כלל מובן ופירוש. ובאמת אומרים אנחנו דברים רבים ללא פירוש ומובן, כדי לבלבל הקורא שרק אם יוציא התבן מן המוץ ישכיל, ואם לא ישכיל להפרידם ילך בחשכה, ואחת לשבעים דברים אומרים אנו דבר עמוק מכל עומק שיחפץ בו כל החפץ להשכיל, וכל שאר הדברים הֶסתר הפנים לאותו הדבר האחד.

כו.

אמר רבי שמעון: יש חכם-טיפש ויש טיפש-חכם. חכם-טיפש כיצד? שהוא יודע שורשה של כל מילה, ומקומו של כל צירוף מילים בנביאים ובכתובים ובגמרא, ואינו יודע להוציא דבר מתוך דבר, ולנוע מן הגלוי אל הנסתר ומן הרמז אל הסוד. טיפש-חכם כיצד? שאינו יודע צורת אות, ואינו זוכר על-פה משנה וגמרא ותוספות, ולא גורס ולא שונה בדברי חכמים, אבל יודע להושיט לך ידו ללוותך ממקום למקום בדרך הקצר ביותר, ויודע להושיט ידו שתלווהו בדרך, ואינו מחביא כל שהוא יודע ויכול ללמדו, ואינו נכלם לבקש ולשאול בכל מה שאינו יודע ואחר יכול ללמדו.

قال الحاخام شمعون : ثمة حكيم أحمق, وثمة أحمق حكيم؟ " فقيل له " كيف يكون الحكيم أحمق؟ قال : لأنه يعلم أصل كل كلمة. وموضع كل عبارة في أسفار الأنبياء والمكتوبات, والتلمود , لكنه لا يستطيع أن يستنتج شيئا , أو أن ينتقل من الظاهر إلي الخفي , ومن الرمز إلي السر . "فقيل له" فكيف يكون الأحمق حكيما ؟ قال : لأنه يجهل الكتابة, ولا يحفظ أقوال التلمود والتفاسير . ولا يطرح فكرة , ولا يخالف أقوال الحكماء , لكنه يعرف كيف يمد لك يد العون ليرافقك من مكان إلي مكان بأقصر السبل , ويعرف كيف يمد لك يده لترافقه في الطريق , ولا يخفي شيئا مما يعرف بل يعلمه , ولا يخجل من السؤال عما لا يعرفه, وبعد ذلك يكون بمقدوره أن يعلمه لغيرهمن العبرية:  Federer Kral

כז.

אמר רבי שמעון: למה ברא הקדוש ברוך הוא שנעשה כל הפְרשות שאנחנו עושים מן הנקבים שלגופנו? שלא נדמה בעינינו כמלאכים החיים בעולם שכולו רוח ואין בהם חומר כלל, ואינם נזקקים לְגוף אף פעם, אלא להפך, שנזדקק לגוף ויזקק הגוף לנו, ונזכור הגוף ויזכור הגוף אותנו, ונזכור שאנחנו דומים לפר ולאתון, שגם הם נזקקים לאותם נקבים, וגם הם אוכלים ושותים ונושמים ומריחים דרך נקבים אחרים, וגם מהם יוצאת הרוח הרעה דרך אותם נקבים אחרים, ואין בינינו הבדל כלל אלא כולנו ממציאות העולם. וכל אדם יראה הפרשותיו ויאמר: כפר וכאתון כך גם אני, ויצטנע הרבה שבמעשה הבריאה קדמוהו יתוש וחגב ופר ואתון, ואף לאחרית הימים עתידים הם להישאר, ועתידות גם אותן הפרשות מאותם נקבים להישאר לאחרית הימים.

כח.

אמר רבי שמעון: ישנו דבר הנקרא עַיִן-שֶל-אַיִן, והוא דבר נפלא מהשגת אנוש, כי פירושו הוא ראייה של אמת, והיא מתקיימת רק מתוך כך שאתה נעשה ריק ואין לך זיכרון לזכור, ואין לך אותן הגדרות הגודרות נפשך, ואינך נאמן עוד לשכלך וללבך ולעיניך ולידיך. ועל פי האמת ראייה כראייה זאת ממש ראה רק הבורא רגע לפני הבריאה, כשצמצם עצמו אל האין ועדיין לא יצא דבר אחר אל כללות היש, והיו הדברים כולם בלתי מתבדלים ובלתי מוגדרים, נעים בהשתנות בלתי פוסקת ועם זאת נחים בנצחיותם. ורק אחר כך נכנסו הבחנות וגדרות ומילים שהם ככלא הכולא אותנו, וכל שאנו יכולים כדי להתקרב אל אותה ראיית אמת ראשונית הוא להסיר הידיעות ולהסיר הגדרות שלמדנו ולשכוח המילים כולן והמראות כולם ולהתקרב לאותה ראייה קדמונית, שבה אולי נוכל לחזות לרגע אחד, שבה אולי נבין כיצד הכל נצחי והכל השתנות אינסופית, ושני הדברים הם אחד.

כט.

אמר רבי שמעון: שבת היא נקודת אין ונקודת אינסוף באותו מקום ממש בתוך מציאות היש. שעל ידי שהאדם גוזר על עצמו לעצור מכל עבודה ומכניס עצמו אל תוך מרחב של צמצום ואין בתוך השפע הגדול של היש בא הקדוש ברוך הוא ומברכו בשפע אינסוף. ועוד, שביום אחד נעצרים כל הזמנים ועל-ידי כך מתמלאים כל הזמנים. ועוד, ששבת היא נגיעת הזמן בתוך החומר, שביממה אחת מוגבלת חווים אנו את מלכות שמיים הנצחית העתידה על כל אינסוף יקר והודה. ועוד, שדווקא אי-המעשה, ששבת האלוהים מכל מלאכתו ביום השביעי לבריאה, וששובתים אנו וחוזרים אל אותו הרגע בכל שבוע ושבוע, הוא מקום המפגש של האין והאינסוף, שרק מי שמסוגל לאי-מעשה, ואינו פוחד מן האין, הוא המכיר את האינסוף והזכאי לו.

ל.

אמר רבי שמעון: מלאכים מדברים ארמית. הם מבינים לכל השפות, ומדברים עם כל עם ועם כלשונו ועם כל מדינה ומדינה ככתבה. אך ביניהם מדברים רק ארמית. ואף אומרים שאם נשאיר תינוק לבדו במדבר עם מיינקת אילמת, כשיגדל וידבר בלי ששמע שפה מעולם, בארמית ידבר.

לא.
אמר רבי שמעון: שמעתי ר' יהודה בן גרים אומר: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו יון ורומי, תיקנו שווקים תיקנו גשרים תיקנו מרחצאות". אמרתי: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן". שמעתי ר' יוסי שותק. אמרתי: "תיקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס". הלך ר' יהודה וסיפר דברי ונשמעו למלכות יון ורומי. פסקה המלכות: ר' יהודה יתעלה, ר' יוסי יגלה לציפורי, ואני אהרג. הלכנו אני ובני אלעזר והתחבאנו בבית המדרש. היתה אשתי מביא לנו בכל יום כד מים ולחם. היתה המלכות תקיפה בגזירתה. חששתי שתגלה האישה מקומנו, והלכנו להתחבא במערה. התרחש לנו נס. נברא לנו עץ חרוב ומעיין מים, והיינו ניזונים מהם. וכל היום היינו קוברים עצמנו בחול ולומדים יחד תורה, ורק בזמן התפילה עולים ומתלבשים ועומדים. תריסר שנים חלפו במערה. בא אליהו הנביא ועמד בפתח המערה. אמר אליהו: "מי יודיע לבר יוחי שמת קיסר ובטלו גזירותיו?". יצאנו וראינו אנשים חורשים וזורעים. אמרתי: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה". וכל מקום שהיינו נותנים עינינו מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה לנו: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם". שבנו וישבנו תריסר ירחים נוספים. אמרנו: "משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש". יצתה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם". יצאנו. כל מקום שהיה מביט בני היה ניזוק, והייתי אני מביט בו ומרפאו. אמרתי לו: "בני, די לעולם אני ואתה".

לב.

אמר רבי שמעון: מהו "הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א', ב')? משמעו הכל הבל הפה, שהוא רוח חיים ונשמת כל בשר היוצאת מן הפה ונכנסת אליו בנשימה. וטעו הטועים להניח שההבל הוא השווא והריק והאין, ואף הפליגו לומר שהוא התוהו ובוהו, שאין לו עמם דבר, אלא להפך, הוא נשמת כל חי, ועל כן לא אמר קהלת הכל שווא או הכל ריק או אין, אלא דווקא הכל חי. דבר אחר משמעו הכל הבל הפה, שהוא הדיבור היוצא מן האדם, שחיתוך העיצורים והתנועות היא חיתוך הבל האוויר במקומות השונים שבפה, ועל כן אמר קהלת שהכל דיבור, הכל מילים, הנחתכים על הלשון והעולים מן הריאות והבאים ויוצאים אל זה העולם. ויש אומרים שלכן הכל אין, שהדיבור נמשך אל האין. דבר אחרון, משמעו הכל הבל בן אדם, שאף על פי שלא העמיד הבל מדמיו בנות ובנים לפני שנרצח, וכולנו בני קין ושת, עדיין הכל הבל.

לג.

אמר רבי שמעון: מהו "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י')? "ויצא יעקב מבאר" – מלמדך שעשיו יצא ראשון מבטן רבקה אמו אחר שהתגושש עם יעקב ברחמה, ואילו יעקב נותר בתוך רחמה עוד שנים רבות נוספות, שכיוון שממילא איבד בכורתו אמר, טוב לי שבת ברחם אמי ונוח שם, וישב שם עד שיצא לחפש לו רחם אחרת לשאת אותה לאישה. שיעקב אבינו הוא משורש רחם אישה, שהרחם היא באר שובע, מקום מוצל משמש ומלא במים שהכל תמיד שבעים בו ולא נאלצים לחפש לחמם, ורק כשהיה יעקב בדרך בין באר-שבע לחרן היה משולל רחם. ולמה עזב יעקב רחם שובע אחד והלך לחפש רחם שובע שני בחרן שהיא מקום חרון? שבשל כעסו שהכעיס עליו את עשיו אחיו ואת יצחק אביו נאלץ לעזוב הרחם הראשון, והלך והרגיז עליו את לבן דודו ואת לאה אשתו הראשונה כדי למצוא רחם שובע ברחל בת-דודתו תחת רחם רבקה אמו. ואלמלא הרגיז עליו את העולם לא היה יוצא כלל מרחם ראשון. מכאן אתה למד שהכעס והרוגז הם מאפשרים לצאת מן הרחם הראשון, אבל הם גם מאפשרים למצוא את הרחם השני, שהכעס פותח מקום גם לרחמים ולאהבה, ועל כן נקראת האהבה בארמית רחמים, שהיא מעשה הרחם.

לד.

אמר רבי שמעון: מה עשה יעקב אבינו עשרים שנה ברחם רבקה אמו? אין זה אלא שבא ללמדנו בהשתהות ארוכה זאת כמה חשובה נאמנות לבית ההורים, שלא זאת שנשאר בביתם כפי שנאמר, "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה, כ"ז), אלא נשאר ממש ברחם אמו, ולא ביקש לעוזבם ולהתחבר אל אחרים, אף אם הם דודו ובת דודתו. דבר אחר, אין זה אלא שבא ללמדנו בהשתהות ארוכה זאת כמה ביקשו הוריו לגונן עליו שלא ילך בדרכים לבד, ואף לא יצא את הבית, אלא ממש יהיה נשאר ברחם אמו, עד שאמר להם הקדוש ברוך הוא, אם זה נשאר בבטן אמו הרי אינו מתעבר בבטן אישה אחרת להעמיד לכם זרע אחריכם ולקיים הבטחתי לאברהם לעשותו גוי גדול, מה עשו, מיד התכעסו עליו כדי להוציאו מן הבטן ולשלחו לדרך ולהובילו לאישה אחרת, ולכן אמר לו יצחק "מִי אַתָּה בְּנִי" (בראשית כ"ז, י"ח), כמבקש לומר, עדיין לא ידענו מי אתה באמת בכל הזמן הזה שהיית בבטן, קרוב ורחוק בזמן אחד, ולכן אמרה לו רבקה "קוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי חָרָנָה" (בראשית כ"ז, מ"ג), כמבקשת לטלטלו ממנה. דבר אחר, אין זה אלא שבא ללמדנו בהשתהות ארוכה זאת כמה פחד יעקב מאנשים ומדרכים ןמן הבלתי-צפוי, על כן נאמר עליו "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה, כ"ז), ועל כן ביקש הקדוש ברוך הוא לטלטלו מאוהלו ומאמו, ולקיים בו את ברכת אברהם להוליד בנים ובנות ככוכבי השמיים לרוב.

לה.
אמר רבי שמעון: מה עשה יעקב אבינו עשרים שנה ברחם רבקה אמו? אין זה אלא שלמד תורה, והיה לומד ודורש התורה כולה, ודבק בכל אותיותיה, שידע שעובר זוכר כל התורה כולה, וכשיוצא בא מלאך, סוטר לו והוא שוכח ובוכה. על כן ביקש יעקב אבינו לא לשכוח אף לא תג אחד מן התגים ודבק ברחם אם. שכל עובר ועוברה לומדים בבטן אמם התורה כולה, ולא זאת המוכרת לנו עלי אדמות, אלא הלוח השמור בשמיים, שאינו מכיל שגיאה אחת, ובו כתובים תורה שבעל-פה ותורה שבכתב יחדיו, כאילו על דף אחד נכתבו. וכשהתארך זמנו בבטן אמו הקים לו יעקב אבינו ישיבה, והיה בה גם הלומד וגם המלמד, גם הקפדן וגם השוחק, גם הפשטן וגם בעל הסוד, גם המעיין המעמיק וגם מי שבחסרון דעתו יכול לזכור מסכת שלמה על פה מראש ועד סוף.

לו.

אמר רבי שמעון: למה יילד האלוהים את חוה אמנו מצלעו של אדם? שבכל פעם שמתקנא איש באישה על רחמה, שיכולה היא להוציא ממנה בריות חדשות ולהכניסן אל זה העולם, יוכל להיזכר ולומר לעצמו, ובכל זאת חוה אם כל חי נולדה מגופי ממש, מגוף אדם הראשון, שנעשה בו מעשה נקבה ונפתח גופו ונכאבו בו כל כאבי הלידה והוציא בריה חדשה לעולם, ואחר כך נסגר מקום הפתח ונחנו צאצאיו חסרים פתח זה ומתקנאים בו וחרדים עליו.

לז.

אמר רבי שמעון: בתחילה אדם הקדמון דו-פרצופין היה, צד אחד זכר ובצד שני נקבה. והיו צד הנקבה וצד הזכר דבוקים זה אל זה גב בגב, לא יכולים להינתק זה מזה ולא יכולים להביט זה אל זה. וכיוון שכבר היו מחוברים זה לזה תמיד לא נגלה להם סוד הייחוד ההופך שניים לאחד, ולא יכולים היו להתייחד אף פעם. ובת לויה קבועה שלהם היתה לילית עוד מזמן קדמון. ופעם היתה לנה בצד זה, משוחחת עם צד הזכר ומספרת לו ממראה הנקבה, ופעם היתה לנה בצד אחר, משוחחת עם צד הנקבה ומספרת לה ממראה הזכר. ולא היו מכירים זה את זה אלא ממה שסיפרה להם לילית, והיתה מעוררת בהם געגועים זה לזה עד שנעשו אוהבים זה לזה, והיו מתגעגעים גם ללילית בכל פעם שעזבה צד חד ועברה לאחר, והיו אוהבים לה. ואז החליט הקדוש ברוך הוא לנסר אדם הקדמון ולחלקו לשני חלקים, לזכר ושמו אדם ולנקבה ושמה חוה. כפי שנאמר "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" (בראשית ב', כ"א), ואין צלע אלא צד, שניסר צד הנקבה ואז סגר הבשר תחת הנקבה ותחת הזכר. ואחר שהעמיד הקדוש ברוך הוא הזכר והנקבה שהופרדו תחת החופה וקידש אותם זה לזה והשקם יין והניחם יחדיו בגן העדן, באה לילית ושכבה לישון תחילה בצד הזכר, צד אדם, ושוב לא יכלה לספר לו ממראה צד הנקבה שכבר ראה אותה. למחרת עברה לילית ושכבה לישון בצד הנקבה, צד חוה, ושוב לא יכלה לספר לה ממראה צד הזכר שכבר ראתה אותו. והיתה מתגעגעת לילית לאדם הקדמון ולדו-הפרצופין זכר ונקבה, עד שעזבה את גן-העדן שלא לראות אדם וחוה, וכשגורשו אדם וחוה מגן-העדן שבה לילית אל הגן, שלא לראותם, ועדיין היא עומדת בשעריו לפני להט החרב המתהפכת.

לח.

אמר רבי שמעון: אחרי שניסר ריבונו של עולם אדם הקדמון והופרדו זה מזה חוה ואדם, נבהלה לילית מיצור זה שהוא רק זכר הנקרא אדם, ומיצור זה שהוא רק נקבה הנקראת חוה, וברחה הרחק מגן העדן. ומאז כל הנשאר לבדו בביתו ודו-פרצופין אוחזו לילית אוחזתו ואינה מרפה, שמתגעגעת היא געגועים מרים לאדם הקדמון.

לט.

אמר רבי שמעון: לית נהורא אלא בחשוכא, שפירושו אין אור אלא בחושך, ולית חשוכא אלא בנהורא, שפירושו אין חושך אלא באור, ואף על גב דאינון חד, שפירושו אף על פי שהם אחד, אתפרשו בגוונין, שפירושו הם מתפרשים בגוונים, ועם כל דא אינון חד, שפירושו ועם כל זה הם אחד. ונאמר גם: אין גבר אלא באישה, ואין כתב אלא בדיבור, ואין חסד אלא בסטרא אחרא, ואין יהודי אלא בגוי, שאף על גבי שהתפרשו בגוונים זה מזה, עם כל זה הם חד.

–

מ.

אמר רבי שמעון: מהו שנאמר "שְׁתֵה-מַיִם מִבּוֹרֶךָ" (משלי ה', ט"ו)? לכאורה מוזר הדבר, למה מצא שלמה החכם מכל אדם להזכיר לו לאדם שישתה מים מבורו שלו, וכי אין הדבר ברור? ועוד, למה ולא יצא וילמד וישתה מבורות אחרים, שתתרחב דעתו ותִרחב נפשו של אדם? אבל הסבר לדבר בכך שמים הם תורה, ומבקש הכתוב להזכיר למי ששוכח שגם הוא ירש התורה, וגם לו חלק בה, שישתה מים מזה הבור, ולא רק זאת אף זאת שבור, שהוא בלשוננו גם באר, כאשר הוא הופך שלך, כפי שכתוב "מבורך", הרי שגם ברכה מצויה בו, ואינו כאותם בורות נשברים. אבל עוד דעה בדבר, שבאמת נאמר כאן שתה מים מבורך שלך, לא מן התורה הקדושה אלא מבור מים שלך ממש המצוי אצלך, ומבקש כאן המלך שלמה להזכיר לאדם שישתה ממש מבורו שלו, ויזכור וישים לב למים מבורו שלו. כי פעמים רבות שוכח אדם כי העולם ניצב על מים אדירים, וכל אחד ואחד מצוי בתוכו חלק מאותם מים אדירים העוברים בעולם וזורמים בו, והוא חלק מאותה זרימה ואותו מעבר, ועל כן מים אלו שלו חלק מזה העולם, וכשמכיר אותם מכיר גם את העולם. ועל אותו עניין ממש נאמר לאדם שכאשר הוא שוקע בביצה ימשוך עצמו ממש בציצית שערותיו, שאף על פי שאין הדבר אפשרי ממש, שאדם בידיו שלו ימשוך עצמו בשערו החוצה מן הביצה, הרי שלעיתים רק כך אפשר לו לאדם לעשות ואכן הקדוש ברוך הוא מצליח בידו, ומעניק לו כוח מן החוץ אחר שזה מצא כוח מן הפנים, כדרך שאמרו שמשעה שהתעוררו בתחתונים, יתעוררו גם בעליונים. ועוד דעה בדבר, בסייעתא דשמייא, שהמים כאן מתפרשים על-פי דברי שלמה המלך במקום אחר, "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ח', ז'), שכאשר משתוקק אדם "בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה" (משלי ה', כ'), יש לצנן אהבה זאת המתעוררת בו דווקא במי באר שלו, שנאמר "וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ : אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת-חֵן" (משלי ה', י"ח-י"ט), ודווקא אז "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי-מָיִם" (משלי ה', ט"ז), ואז יהיה חלב הדדים נמשל כמים מרוב שפע הימצאותו ופשטות התגלותו: "דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל-עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה', י"ט), ויוודע לאדם שדווקא כך, בהולכו לבורו שלו ולא לבורות רחוקים, שאולי הם עמוקים יותר או משופעים יותר בנוזל המבורך, דווקא אז "יְהִי-מְקוֹרְךָ בָרוּךְ" (משלי ה', י"ח).

–

מא.

אמר רבי שמעון: עיקר הפסח הוא ביטול החמץ, וביטול זה יש בו כמה עניינים גדולים. שהלחם הוא המאכל הראשון הנזכר בתורה הקדושה, אחר שהזכיר עצי הפרי למאכל, ואחר שחטאו אדם וחווה בפרי עץ הדעת טוב ורע אמר האלהים לאדם ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״ (בראשית ג', י"ט). ואם כך, הרי שכשבא חג הפסח אנחנו באים לבטל אותו החטא על ידי שאנחנו מבטלים העונש, שהיה אכילת הלחם, ואוכלים במקומו את המצה, לחם עוני שלא הספיק בצקו לתפוח. דבר אחר שיש בביטול החמץ והוא ביטול ההחמצה, שכל הימים אנחנו הולכים ונזכרים בכל החמצה מהחמצותינו שהחמצנו בחיינו, ואין אנו מוכנים לשכוח ולבטל אף אחת מאותן החמצות, ובפסח אנחנו מקבלים עלינו לבטל החמץ, כלומר לשכוח ההחמצות שיהיו כעפר הארץ, ואז להתחיל השנה בניסן חדשה, ללא אותן החמצות שאנו סוחבים עמנו מניסן הקודם. ויש מי שחיבר תפילה על התרת ההחמצות וביטולן כדוגמת תפילת כל נדרי ביום כיפורים על התרת הנדרים והקונמות וביטולן, ויש להמליץ על כך.

–

אמר רבי שמעון (א-י)

אמר רבי שמעון (יא-כ)

אמר חכם עבדאללה (א-י)

אמר חכם עבדאללה (יא-כ)

להציג את המסמך הזה ב-Scribd