השד העדתי הוא מזרחי או אשכנזי?

מה היא מזרחיות בישראל 2013? האם היא הצבעה על שורשי זהות משותפים ליהודים בארצות ה"מזרח" בעבר (שאחת מהן, מרוקו, נקראת בערבית מערב, מַגְרֶבּ), או שהיא ילידת דיכויָם הכלכלי והתרבותי של יהודי המזרח בישראל וכור-ההיתוך הציוני שערבב ביניהם? האם היא מבטאת מהות תרבותית וקהילתית, אשר מזרחי הוא מי שאוחז בה או מי שהיא נשללה ממנו, בין שנוצרה בארץ ובין שנוצרה בארצות המזרח, או שהיא השקפת עולם ומאבק הנגזר ממנה אשר גם מי שאינם מזרחים מבחינה אתנית יכולים להשתתף בהם?

ובאיזה הקשר ממוקמת המזרחיות הישראלית? האם היא עומדת כנגד האשכנזיוּת, או שהיא הניגוד לישראליוּת של שלילת הגלות ובתוכה היהדות ושל אידיאל הצבר, אשר לא הותירה בתוכה מקום למזרחיות ואשר למרות שנוצרה על-ידי ולמען האשכנזים הותיקים כבעלי זכויות-יתר, גם לא הותירו בתוכם מקום רב לאשכנזיוּת, ולמשל ליידיש, וכן לסיפורם של חלק מהאשכנזים שהגיעו לארץ בשלב מאוחר יותר, כגון ניצולי השואה? האם היא ניגודן של הייחודיות הפרסית, הגֶ'רְבַּאִית, הספרדית, הכורדית או המרוקאית, או שהיא מורכבת מכולן (אם כי לא תמיד באופן שיוויוני), ומבטאת את ערבובן בישראל ואת שיתוף החוויות והאינטרסים ביניהן?

האם היא ניגודה של המערביות כפי שנוסחה בישראל בהקשר אירופוצנטרי ואוריינטליסטי, מתוך שותפות עם העולם השלישי אשר סבל את חוויות הקולוניאליזם, או שהיא פרי תפיסות רב-תרבותיות בנות העולם המערבי עצמו? האם היא מבטאת זהות אזורית משותפת עם שאר בני העולם הערבי והמוסלמי, או דווקא היבדלות של היהודים מתוכו, תוך ניסיון למחוק את השורשים הערביים של חלק גדול מהמזרחים?

האם המזרחיות נולדה על-ידי המזרחים עצמם, למשל בקונטקסט הדתי של הגדרת ההלכה הספרדית, או שהיא "הושלכה" על המזרחים כסוג של כינוי גנאי וכניסיון להוציאם מחוץ לזהות הקולקטיבית כלא-אשכנזים, לא ישראלים "רגילים"? ומה קורה כאשר אדם מאמץ את הכינוי שהשליכו עליו שולליו והופכו להגדרתו העצמית – האם הוא מורד במדכאיו או דווקא נכנע להם? האם האימוץ של המזרחיות כהגדרה עצמית הצליח להופכה לבעלת משמעות חיובית ולגרום להעצמה קהילתית, או שביטא ויתור על מגוון התרבויות המזרחיות, על בית-הכנסת והערבית, והותיר את הקהילה המזרחית עם כותרת המתקיימת רק כהתרסה וכהתנגדות וללא תוכן חיובי?

האם עמדה פוליטית מזרחית היא בהכרח פרטיקולארית ("עדתית"), או שיכולה להיות לה גם משמעות ביחס למי שאינו בן-העדה ושותפות עם קהילות נוספות? האם יש בכלל אפשרות לעמדה אוניברסאלית, או שכל עמדה פוליטית מדגישה בפועל פן ייחודי של קבוצה אנושית – לאומי, מגדרי, עדתי, דתי, מעמדי, גילאי או אחר – כיוון שרק כך היא מסוגלת לכונן עצמה כקבוצה? האם יש יתרון פוליטי ברדיקליזציה של הזהות המזרחית, בתוך קבוצת אינטלקטואלים קטנה ומחויבת, למשל על-ידי כינון מחדש של זהות יהודית-ערבית והצבעה בוטה על הדיכוי שגרמה הציונות הן למזרחים והן לפלסטינים, או שדווקא מיתון שלה, על-ידי התרכזות בפן היהודי שבה או בצד הכלכלי-מעמדי תוך התעלמות ממצבם של הפלסטינים או מן השאלה התרבותית, יש לו פוטנציאל שינוי גדול יותר, על-ידי יצירת תנועת מזרחים המונית דוגמת ש"ס? האם הדגשת הפן היהודי אינה בסופו של דבר רדיקלית יותר בביקורת הציונות שבה, מאשר עמדה שמאלית השואבת את השראתה מהאקדמיה במערב? האם ניתן בכלל לשנות את המצב התרבותי-כלכלי-פוליטי בישראל ללא הפיכה למפלגה, או שלהפך – אין אפשרות להקים מפלגה מזרחית ללא טשטוש מוחלט של הגדרותיה וויתור על עיקר סדר-יומה?

האם פתרון של יצירת חברה רב-תרבותית יכול לספק לשם תיקון העוול למזרחים כקבוצה ולתרבות המזרחית, ללא תיקון כלכלי, או שיהיה בו משום החלשת הסולידריות החברתית והסכמה לסדר-היום הקפיטליסטי? האם אפשרות ההכללה הנכונה של התרבות המזרחית בארץ היא על-ידי שילובה בתרבות הקיימת, או שלאחר דיכוי תרבותי ארוך יש צורך בבדלנות, בחזרה למוזיקה הערבית ולא ביצירת פופ מערבי-מזרחי? ומה קורה כאשר חלק גדול מן המזרחים הם למעשה מעורבים, אם לא בשל נישואי תערובת אזי בשל החינוך בארץ והזדהותם עם נקודת מבט ציונית ואירופוצנטרית, אשר גורמים להם לאמביוולנטיות ביחסם לעצמם ולתרבותם? האם אפשר בכלל לחדש את התרבות, ההיסטוריה והקהילה המזרחית לאחר שכבר התקיים בהן שבר ופירוק? והאם אחת הסיבות לתחושת השבר חסר התקנה בהווה אינה האמונה הרומנטית כי העבר היה רצף ולא היו בו שברים?

האם אפשר לדבר בכלל על המשכיותה של המזרחיות לדור הבא כאשר כל בתי-הספר ותנועות הנוער מלמדים את שלילתה, והאידיאל החברתי המשותף הוא הטלוויזיה, המחשב והקניון? והאם אפשר לדבר בכלל על היעלמותה כאשר השימוש בסטריאוטיפים רק מתעצם, כאשר העימות עם הפלסטינים ממשיך להבליט את היחס הגזעני לתרבות הערבית ולמזרח, כאשר מתמשכת חפיפה בין מוצא ובין מצב כלכלי וגיאוגרפיה, אך תוך כדי הפיכתה למורכבת עם הגעתם של הרוסים, האתיופים והעובדים הזרים, וכאשר תכנים מרכזיים של התרבות המזרחית משמשים עדיין מוקד בבתי-הכנסת, בהלכה, במוזיקה, בלשון? ומה קורה כאשר מול המזרחיות מועמדת מראת ה"אותנטיות" התקשורתית, שבה רוב חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית למשל משתקפים כמזרחים לא-אותנטיים, בגלל שבישראל שמאלנות ואקדמיה הפכו לניגודה של המזרחיות, ומולם יהודה ברקן וצביקה הדר האשכנזים מצליחים בקלות לשקף מזרחים "אותנטיים", בעזרת אימוץ של מספר סטריאוטופים והצגת המזרחיות כקומדיה?

והאם לא עבר כבר זמנה של המזרחיות ב-2013? דובר בה רבות עד שהנושא התיישן ונמאס מאותו "שד עדתי" (מזרחי או אשכנזי)? או שאולי עדיין לא התחיל הדיון האמיתי? האם יש לבקש דור שלישי ורביעי וחמישי מזרחי, והמשך של התרבות המזרחית בארץ מתוך הרלבנטיות והיופי של תכניה התרבותיים, מתוך הנאמנות למורשת ההורים וההתנגדות למחיקתה, מתוך הפוטנציאל הפוליטי שלה בקשר עם העולם הערבי, מתוך היותה חלק מהותי מאתנו שאין סיבה לשלול? או שמציאותם של דורות מזרחיים נוספים תעיד על פצע, על חוסר, שלא כדאי להוריש להם, ויש להסתפק בשינוי של הישראליות במעין פשרה בין מזרחים, אשכנזים, פלסטינים, רוסים, אתיופים?

ומדוע המזרחיות מצליחה להתבטא יותר כשאלות, פחות כתשובות? יותר כדיאלוג ופחות כמונולוג? והאם זה טוב או רע?

[נכתב במקור לפני ארבע שנים, מתפרסם כעת כהרהור על הסדרה "השד העדתי" בטלוויזיה ועל שמה]

לתרגום לאנגלית של המאמר ראו כאן