אמר חֶזְקֵל (א'-נ"ו)

אין חכם ניכר אלא בתלמידיו, ואין התלמידים ניכרים אלא ברבם, כפי שהמעיין והמים קשורים ביניהם וכפי שהדבר, הדיבור והדובר אחוזים, ועליהם נוספת האוזן. ועל כן אני הקטן אלמוג בן סמירה כינסתי כאן אמירות חזקל בן אמל, תלמידו של חכם עבדאללה בן גורג'יה, למען ירוץ בהן הקורא וילמד מן הפרי על העץ ומן הבן על האב ומן התלמיד על מורהו. ואם נמצאתי מוסיף או מחסיר דבר מדברי המקור, ימצא בי הקורא את האשם, ואל ימצא בחזקל, ותבוא הברכה על כולנו.

א.

אמר חזקל: למה בא שיר אשת חיל בסוף משלי ובא איוב אחריו? לספר גורלו של מי שלא מצא לו אשת חיל לביתו אלא מוצא הוא אישה כנגדו שאין בה עזר האומרת רק בָּרֵךְ אלוהים וָמוּת. ולמה בא שיר השירים אחר איוב? לספר לך שאין אתה נואש מן האהבה, ואין אתה נואש מן החיים, ואין אתה נואש ממצוא אלוהים.

ב.

אמר חזקל: ליסטים לשון יחיד בא, אך נתחבב על ישראל לאומרו לשון רבים על שום סופו, ואין לך יפה מכך להוכיח כי ליסטים אחד משול לליסטים רבים, שמכתו רעה מרוע, ואין לך יפה מכך להוכיח כי ליסטים רבים משולים לליסטים אחד, שאין כוח נפשם רב מאחד לאחד והם כולם זהים, ואין לך חילוק בין כסילותם לכסילותם.

ג.

אמר חזקל: פעם אחת חלמתי והנה עומד חכם עבדאללה בראש בית-הכנסת הגדול של בגדאד, צְלַאת אֶלְ-כְּבִּירִי, ועל ראשו טורבן כעל ראשו של הבן איש חי בתמונותיו, וקהל אדירים של אנשים עומד לפניו להקשיבו, ובתוכם אבי ואמי וסבותי וסבי, וכל שאמר החכם בבית-הכנסת בירושלים אומר הוא שוב בבגדאד, אלא שהפעם שפתו מעורבת, חצייה ערבית וחצייה עברית, ולעתים אף מילה אחת חצייה ערבית וחצייה עברית, וקולו צח וברור לפני קהל הרבבות. והקהל הולך וגדל ובית-הכנסת הולך ומצטופף עד שכמעט הוא מתפקע, אך כל פעם שכמעט הוא מתפקע גדל מעט בית-הכנסת, קירותיו נסוגים אל החוץ ואל השמים, עד שההיכל גדול כבית-המקדש בחזיונות יחזקאל. ואני עומד בתוך הקהל אחרי שראיתי כל הקהל מלמעלה, עומד רחוק מהורי עד ששוב איני יכול לחזות בהם, ועל אחת כמה וכמה איני יכול לגעת בהם, והייתי מבקש ללכת בין רגלי האנשים ולהגיע עדיהם, והייתי הולך ועובר ושומע את קול החכם צלול וברור, שוב המעשייה על הערבי וכלי הזהב, שוב הזקן והתאנים. הגעתי עד רגלי הורי, וכל קומתי הגבוהה נקצצה והיה ראשי נוגע בברכיהם כבינקותי, ואני מביט בהם עומדים ומאזינים לחכם עבדאללה, ואינם מחולקים בין עזרת נשים לגברים אלא שניהם עומדים יחדיו ומבטם זה לזה נעים, ואף הוריהם מאחוריהם נושאים עיניים, ולִיָהוּ אבי פונה אלי ואומר לי, חסקל, חסקל, ומושך משמי מילים בערבית, ואני מתבונן בו ואינו מבין, ואַמַל אמי פונה אלי, וגם היא קודם אומרת את שמי ואחר כך אומרת לי מילים הנשמעות חיבה וכולן בערבית, ואני מתבונן גם בה ואיני מבין, קורא לה, את תקווה, לא אַמַל, והיא אינה מבינה, והם פונים אלי יחד בערבית, אַשְׁלוֹנַכְּ, אַשְׁלוֹנַכְּ, חסקל, נַסִיתַ, נַסִיתַ לִסַאנַכְּ, שכחתָ, שכחתָ לשונך, תהום נשייה השלכתָ בנו, איך נעלה באוב מילותינו, איך ילד שלנו נמכר לאורחות ישמעאלים ושוב אינו מבין אותנו. ואני מושך בשמלת אמי, מושך חולצת אבי, ונופל על הקרקע לאטום אוזני, איני יכול לשמוע עוד את מילותיו של החכם, כבר שעה ארוכה אני מאזין לו, כבר שעות ארוכות, והמילים חוזרות, שוב מעשייה זו, שוב סיפור זה, החכם מצעק ואני הולך ומצעק אחריו, ואף על פי שהצטמצמו מידות גופי ושבתי להיות כילד קולי היה גדל ועולה ומתגבר בהיכל, והייתי צועק אל חכם עובדיה, והייתי צועק על חכם עובדיה, והייתי צועק עבדאללה, עבדאללה, והייתי צועק אמא, אמל, תקווה, והייתי צועק אבא, אליהו, ליהו.

ד.

אמר חזקל: בתיאולוגיה של עצי-הזית האלוהות שוכנת במעבה האדמה וחסדה בפרנסת השורשים. תורת הסוד של העצים מוסרת שהאלוהות היא שורש, שורש כל שורש, שעוביו כרוחבה של חורשה ועומקו כמרחק העלים שבצמרת העץ מקרובי העננים. האדם, נכתב במדרש-הזיתים, משמש את אלוהות-הראי היושבת בשמיים בין הרוחות ועובדת בפירוק בנייני אלוהות-המקור. האדם, רומז המדרש, עתיד ליפול בהליכתו המהירה, ביהירותו המסרבת לצמיחת שורשים. זנב החיות האחרות הוא זיכרון ועדות לשורשים, האדם שכח.

ה.

אמר חזקל: כשהפכתי תלמידו של רבי חכם עבדאללה הודיעי שיעור ראשון של הלכה: הרואה ירושלים בחורבנה יקרע קרע בבגדו, ואז יתפור הקרע, שלא יהיו בגדיו עשויים קרעים-קרעים. ושאלתי את עצמי, איזו ירושלים זאת, הרחובות בהם גדלתי, סן מרטין ובר-יוחאי עד צומת פת, והרי אני רואה אותם יום-יום בחורבנם, לא יספיק החוט בביתו לתפור את הקרעים. אבל הייתי זהיר בשאלות החכם ולא עניתי מיד, זכרתי דברי אבי לִיָהוּ כי לכל דבר פנים שניים, נסתרים, נזכרתי כי אבי גילה את אוזני שקיימות אלפי הלכות העומדות עדיין סתורות ונסתרות, אלפי שנים מאז גלותם של ישראל מהר סיני, הלכות אותן אפילו רבי עקיבא הגדול בישראל לא למד מן הכתרים והתגים שנתן האלוהים מעל האותיות שבתורה, ואיך אני הקטן בישראל אעמוד מול שאלות של הלכה. ורק חשבתי, והרואה אדם בחורבנו, מה יעשה, מה יעשה הרואה אדם בחורבנו.

ו.

אמר חזקל: פעם אמר לי רבי: דיברתי מספיק וכבר הפה יבש, אמור לי אתה דבר אחד חדש מן התורה. אמרתי לו: רבי, בור מים אינו יכול להוציא מים יותר מאלו שנכנסו בו, וכך אני איני יכול לומר דברי תורה יותר ממה שקיבלתי ממך. אמר לי רבי: בור המים אינו מקבל מימיו ממקור אחד אלא מפעפעים הם אליו גם ממעמקי אדמה וגם מן השמים וגם מנחלים שונים, עד שראוי הוא להיקרא כמעט כמעיין הנובע ומוציא מים ממקור עצמו, וכך אתה יכול לומר דברי תורה אפילו יותר ממה שקיבלו מסיני. אמרתי לו: משה לימד תורה מן השברים של הלוחות, אין לי זמן פנוי ממחשבות.

ז.

אמר חזקל: פעם אחת חיברתי תפילת כותבים וסופרים ומשוררים, וזה לשונה: אני בנך עבדך אֶזָהֵר מֵעשׂוֹת ספרים הרבה, אין קץ להג והרבה יגיעת בשר ואצבעות לפניך אין טעם. ואין בי קנאת סופרים לפניך, היו לפנַי אברהם אבינו שכתב ספר יצירה, ומשה שכתב תורה מראש ועד סוף, ודוד שכתב תהילות, ושלמה שכתב שיר השירים, משלי וקהלת, והיה עזרא הסופר לפניך, ואסתר ומרדכי ששלחו לפני העם ספרים ומגילות, ויהודה הנשיא שהשלים משנה, ובר-יוחאי שגילה הזוהר, וסופרים הרבה היו בעברית וארמית וערבית ושפות קדושות אחרות, וכולם מקומם לפנַי ואני אחרון בשורה זו של סופרים, ואין אני סוגר את ספרי ואין אני מוציאו לְאור אנשים אחרים אם תיתן לי סימן של איסור. וידוע לי כי כל דברי חכמים ובעלי אסופות ניתנו מרועה אחד, על כן אבקש יום-יום למצוא דברי חפץ ולכתוב דברי אמת ולאזן ולתקן משלים הרבה לפניך. אני אדם ומילותי הבל ודפים של נייר עולים באש, וידוע לי כי לפניך דור הולך ודור בא והארץ עומדת, לראשונים אין זיכרון וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון, רק לך הזיכרון ורק מילותיך בַּספרים מתחדשות לַבקרים יום-יום בקריאתן ונשמרות מדור ראשון עד דור אחרון ואין שוכח אותן עד נעמוד כולנו לפני כס המשפט, כיסא מלכותך, ביום הדין והמלכות. לךָ החסד, הממשלה והספרים, ואנחנו קבצנים, אנחנו נתינים, אנחנו הקוראים בספרים. אברהם, משה, דוד, שלמה, עזרא, אסתר, מרדכי, יהודה ובר-יוחאי כתבו ונכתבו ברוח הקודש ולפיכך דבריהם נצח, ואילו אני כותב ברוחי שלי ולפיכך דברי אינם מתקיימים ואינם מתקבלים ואינם משתמרים ועם שבאו הם נעלמים, ועוד דור או שניים הרי הם נמחקים ואני מת ואתה לנצח חי ודבריך גלויים.

ח.

אמר חזקל: פעם אחת למדתי עם רבי פרק ל"ז בספר התניא: שכר מצווה הוא המצווה עצמה, כי בעשייתה ממשיך אדם גילוי אור אין-סוף בעולם-הזה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. ואז אור אין-סוף מתלבש בגשמיות עולם-הזה שהיה תחילה תחת ממשלת קליפה וקיבל חיותו מתוכה. כי אי-אפשר לנפש האלוהית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים כי אם על-ידי נפש החיונית המלובשת איברי הגוף ממש. וכל מה שמדבר בכוח גדול יותר הוא המכניס ומלביש יותר כוחות מנפש החיונית בדיבורים אלו עד שכל העצמות אומרות שפע אור אין-סוף, ורמ"ח איברים נאבקים בשכחה, כי שכחה היא מקליפת הנפש והגוף, ושס"ה גידים של דם או נפש שהם כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם נהפכים מרע לטוב, מטוב לרע, מעשה ללא תעשה ומלא תעשה לעשה, ותרי"ג מצוות מבקשות למול עורלת הלב שהיא קליפה משל עצמה ואין לה נגיעה לדיבור או לשכחה. ונשארת רק מצווה אחת מצווה סתם שיראה עין בעין ויתבלע ויתבטל בסוד צדקה שאדם נותן מיגיע כפיו. כי אחר שכל כוח נפשו החיונית מלובש היה בעשיית מלאכתו ונשתכר בה מעות, כשנותנן לצדקה כל נפשו החיונית עולה להשם. וצריך אדם פעם אחת מדי חודש בחודשו לפקוח כף ידו ולדור בעולמות האביונים עם קול תחינתם לִנדבה וקול שתיקתם לְמילה. ולא יתן כספו בתום יום קבצנותו כנדבה לאחר אלא ירכוש לו עצמו אוכלין ומשקין צרים ומרים, ויאכל וישתה וידע שאנשים נתנו מיגיע כפיהם, וידע שהשתכר מעות אלו מיגיע כף ידו הפקוחה, וכל נפשו החיונית תהא עולה להשם. וצדקה תציל.

ט.

אמר חזקל: פעם שמעתי מרבי חכם עבדאללה שאמר שישתדל כל אדם לזכור כל תאריכי הפטירה של קרוביו וישמור אותם בדף בסידורו קרוב אליו שלא ישתכחו ממנו, ואילו את ימי הלידה אין לנו לטרוח בהם הרבה לזכור, שאם יעלה או יוריד מספר שבועות או חודשים בהם אין בכך דבר. והכעיסו הדברים את צ'חלה אשתי שלא ציינתי הולדתה, לא על פי תאריכינו ולא על פי תאריכי הנוכרים, והלכתי אל החכם וסיפרתי לו סיפור המעשה והתיר לי להקפיד על ימי ההולדה כפי שאני מקפיד על ימי הפטירה, שגדול שלום בית מכל סוגי השלום, שאין הוא רק העדר המלחמה אלא הוא האהבה והרעות ממש.

י.

אמר חזקל: קראתי בספרה של חביבה פדיה שאמרה: גאולה שאין בה זיכרון גלות, רק חצי גאולה היא, וגלות שיש בה זיכרון גאולה, כבר חצי גאולה היא. ונזכרתי במי שכתב: "כציפור נודדת מן קִנהּ כן איש נודד ממקומו" (משלי כ"ז, ח'), ואין ציפור אלא שכינה המגורשת ממקומה, ורשות ניתנה לאותן נשמות אשר נתגרשו ממקומן בעקבות אהובי לבן לקנן בחיבור זה ולקונן בו על גלותן ולקרוא, "שַׁלֵחַ תשלח את האם ואת הבנים תיקח לךְ" (דברים כ"ב, ז'). וכציפור הנעזבת במקומה כן איש נעזב על ידי מקומו, ואין מקום אלא בית המתרוקן מעתידו, ואין גלות אלא הליכה של אדם נעזב ממקומו. ואין בית אלא מקום וקירותיו עומדים עמו, ואין גולה אלא השתכנות הלב מחוץ לעצמו ושתיקתו ימים רבים.

יא.

אמר חזקל: חביבה שירה הפודה את הנפש מאותה תיבה סתומה של אותיות מתות בהן חרץ הקדוש ברוך הוא לוחות הברית, אותיות אשוריות רבועות, סגורות ושאינן סגורות, ועשה בהן נס שיעמדו במקומן אותיות ס"ם, לב אות סמ"ך של פסל וחסד ולב אות מ"ם סופית של מילים רבות, שאין מחזיק ועלולים ליפול מן הלוחות ברעש גדול ולהיעשות חלל. ואחר נשתכחו אותיות אשוריות מן לב, עד שיצא עם ישראל לגלות ולמדן מחדש מן העמים שהגלוהו ושב אל לשונו ואותיותיה בזכותם, שגלות גם לשון גילוי היא, וגם לשון גלים.

יב.
אמר חזקל: שמעתי מאשתי צ'חלה, ששמעה מהצדקת רבקה, המבשלת באולפנה של חב"ד: דִי וֶועלְט אִיז נִישְׁט פַאר אוּנְדְז, ופירושו: העולם הזה הוא לא בשבילנו.

יג.

אמר חזקל: שמעתי מגורג'יה, אמו של חכם עבדאללה, על אביה, שגם לו קראו חכם עבדאללה: אבי חכם עבדאללה היה, וקראו אותו כך שהיה עובד את ה' אלוהי ישראל, ואני קראתי כך את בני, כאן בירושלים עיר קודש. אבי ישב בבית הכנסת הגדול הוא צְלַאת אֶלְ-כְּבִּירִי, בבגדאד, ואמי, אישה נמוכה לבנת שיער וכחולת עיניים, קראה אותי גורג'יה, ביקשה שבתה תהא יפה כבנות גרוזיה, ובשרה יהא רב ועורה צח ועיניה ושערה פחם וגבותיה קרובות וחזקות. בבקרים המוקדמים של החורף היה הג'ין טנטל רודף אחר אבי חכם עבדאללה, רודף נפשו לרופף חבלי עצביו ולהביא על שפיותו כליה. שנים רבות אחר כך, כשירד החכם מבבל לארץ ישראל לקראת פסח ה'תרצ"ט, להתיישב לפני כותל הדמעות ולבכות, ולקח אותי עמו, לא ירד אחריו השד הרע והוא נפטר מתעלוליו למשך י"א שנים, שעה שזה הוסיף לרדוף את צאן קהילתו. אבל כשאלו מרביתם ירדו גם הם מבבל, על כנפי מטוסים, נספח אליהם טנטל באחת הטיסות והתעופות והיה מתקיף בני קהילתו בין בדוני המעברות, ולעתים היה טועה בבני קהילתו ומתבלבל בדיבורם שהחל משתנה ובמראיתם שהחלה משתנה, והחל תוקף מעט זרים מבני הארצות האחרות. הוסיף לגלגֵל בהם מעשי כשפיו והיתוליו ואף עבר עמם עם בניו מן המעברות אל רמת בגדאד, היא רמת גן. עברו שנים מספר, מניין ומחצה למען הדיוק, ומצא השד שוב את חכם עבדאללה, שכבר היה בן חמש ותשעים שנה, אחרי שלא נפגשו השניים יותר משני עשורים, ואף על פי שֶשָׁם, בָּעולם האחר, אמרו כולם כי תעלוליו לא עלו מעולם לבני האדם ביותר מעוגמת הנפש וביטול הזמן, כאן הוא התגלגל אל תוך גוף בנהּ והביא לקיפוח חייו של החכם, עד שהתעוררו רבים לחשוב אולי נותר השד טנטל האמיתי שד היהודים שם בבגדאד, ולכאן נתגלגל שד אחר, של מוסלמים או של נוצרים, שהתחזה לו. אבל אני איני יודעת אם אמנם נותר הוא שם בבגדאד תקופת המלחמות, שהתרוקנה כמעט מיהודיה, רודף רוחות רפאים מבני ישראל, וגם איני יודעת האם בימים האלו עוד רודף השד טנטל אחר אנשים ברמת גן. אומרים האנשים, מאז התרבה חשמל בעולם ממעט טנטל להופיע, אבל יודעת אני כי אם ממעט הוא בהופעותיו הרי זה בגלל מה שעולל לאבי וחרץ בגורלו, השבית לבו. ואולי בחלומות לילה עדיין מופיע הוא לפני בני חכם עובדיה בירושלים בדמות אישה יפה. אבל לא על גלגולים מאוחרים אלו ביקשתי לספר, אלא על ימים שלפני התהפוכות, אז בַּבקרים של החורף אצלנו בעירנו בגדאד כשהיה החכם יוצא את ביתו קודם שעלה עמוד השחר, שעות קודם שיכול אדם להבחין אם מקצה הרחוב נוטה אליו אויבו או אוהבו, ואם מוליך הוא לפניו חמור או עָרוֹד. אז היה השד עוקב אחר דרכי אבי ומהתל בו. פעם אחת מילא את הרחוב עִזוֹת שחורות לפניו ואחוריו עד שלא יכול היה עבדאללה להמשיך בדרכו ועמד שעתיים, ופעם אחרת העביר ברחוב סוהרים ואסיריהם בשלשלותיהם, ולא הצליח לעבור ביניהם שלוש שעות. ואמנם היו אומרים אנשים שרק אחרי השיכורים והבוגדים בנשותיהם והבוגדות בבעליהן מהתל טנטל, אבל ידוע היה בין בני בית המדרש כי גם אחר תלמידי החכמים הכשרים שבכשרים מהתל הג'ין, לנסותם, ואף נטפל הוא אל גדולי הקהילה ומכובדי פרנסיה ולמדניה. ויום אחד טרם השחר, בשלוש לפנות בוקר, שמע עבדאללה קול חברו מן החלון קורא לו לצאת. השד טנטל השמיע באוזניו הקול מתחת לחלון והוסיף, השעה מתאחרת. התלבש חכם עבדאללה בחיפזון ובינתיים הדליק טנטל את מנורות הרחוב, שידמה בעיני החכם כאילו קרב הבוקר ובא. יצא עבדאללה את ביתו והתפלא שלא לראות את חברו, אבל אמר בלבו, ודאי הוא ממהר לעבודתו בבית המטבחיים, ואף הוא מיהר, שכן קבע לפגוש זוג מאורס בבית המדרש וללמדם לקראת חתונתם. ראה ילד בן שלוש בפינת הרחוב בוכה, פנה אליו ושאלו איה אמו וביתו, נשא אותו על כתפיו והילד מכַוונו, כאן ימין וכאן שמאל. הרגיש כי כתפיו נעשות כבדות עליו יותר ויותר, הביט מעלה וראה כי הילד התארך ונעשה גבר גבה קומה, משך את מבטו מטה וראה כי כפות רגליו הפכו רגלי תרנגול. הבין החכם כי טנטל מהתל בו והשליכו בזעם מעליו, ובמקום להפוך לעז ולהיעלם החליט השד להפוך עצמו חומת אבנים וכך למנוע מן החכם לעבור. סָתַם השד את הרחוב בו עמד החכם, ועשה את כל רחובות בגדאד מבוך לפניו, והיה עושה החכם שעות ארוכות עשרות מעקפים בסמטאות עירו רק כדי להיתקל שוב ושוב בשד ההופך עצמו בהתקרבו אליו לקיר גבוה ככותל המערבי שבירושלים, והוא עוצר לידו פעם אחר פעם ובוכה דמעות ומבקש בקשות ומפנה תחינות אל השמים. הסתכסך עולמו של החכם עד שדימה כי כבר נוֹטה היום ועומדת חמה לשקוע במערב, ונשבע לעשות את היום ההוא יום תענית שנה בשנה לזכר עלבונו, והבטיח להגיע לירושלים לכותל המערבי טרם מותו להזיל בו דמעות רבות. כשהגיע החכם לבסוף אל בית המדרש התקוממו עליו תלמידיו ותמהו להפסד תפילותיו ותלמודיו מחצית היום, וסיפרו כי בני הזוג המאורסים ביטלו הזמנתם לחכם שיהיה מְקדשם, ואף הודיעו על ביטול אירוסיהם. שלושה ימים ישב החכם לפניהם בבית הורי החתן וצם בעבור חטאו של טנטל, עד שעלה בידו להחזירם מביטול האירוסין ולהשיבם זה אל זה אהוב ואהובה, עַרִיס וַעַרוּס.

יד.

אמר חזקל:עדיין לא כל הנשמה מהללת יָה, עדיין יש בה חלק אחד סרבנִי, עומד בְּמריו ומצמיח בלבו תהִיָה, לומד לומר בקולו בודד אנִי, ואין לי לשאת על שפתַי שם הוויָה, עד שהיא אינה נושאת עוונִי.

טו.

אמר חזקל: רחל בְערב חתוּנתוֹ שֶל יעקב לְלאָה הייתָה בוכָה שִירֵי רועִים, וּבַבוקר הִיא הארִיכָה לִישון כדֵי שֶלא לַחשוב, וּלפתע ימִים אחדִים היוּ בְעיניה כְשנִים ארוּכוֹת בְאהבתָה אוֹתוֹ.

טז.

אמר חזקל: לאה בְּערב חתונתו של יעקב לְרחל נִזכרה בְּעיוורון בעלה אחריה עַל מיטת כלולותיהם, וּבַסימנים הרבים שסימנה לו לרמותו שהיא  רחל, וְהיתה בוכה עַד שֶנשרו ריסיי עינייה הַרכות, כי ידעה שֶאהב יעקב את רחל ממנה, כי שנואה היא ועוד מעט האלוהים רואה עונייה ורחמה נפתח ואחותה עקרה ומקנאה לה וממררת נהי בכי תמרורים ונִפְתֶלֶת עמה. והחליטה לאה לאגור את דמעותיה בתוך עינייה הרכות, ולשתוק לְבעלה ימים רבים ולדבר אליו בִשמות הילדים: זה שמו ראובן וזה שמעון וזה לוי וזה יהודה. ולבסוף כשהחליטה לסור משתיקתה אמרה אֵלַי תָּבוֹא, ויבוא יעקב בְאוהלה מחריש, נִזכר בְּעיוורונו אחריה עַל מיטת כלולותיהם, וּבַסימנים הרבים שסימנה לו לרמותו שהיא רחל. ובבוקר המשיכה לדבר אליו בשמות הילדים: זה שמו יששכר וזה זבולון וזאת האחרונה שמה דינה. ואחר כך סגרה את אוהלה והחלה לאסוף את כל ריסיה שאיבדה, והיתה אומרת לעצמה בלחש את שמות הילדים: זה שמו ראובן וזה שמעון וזה לוי וזה יהודה, זה יששכר וזה זבולון וזאת האחרונה שמה דינה. כך יום אחר יום עד יום מותה בלחש מסמנת את הצלחתה: זה שמו ראובן וזה שמעון וזה לוי וזה יהודה, זה יששכר וזה זבולון וזאת האחרונה שמה דינה.

יז.
אמר חזקל: כל מי שלא יאמין שהסיפורים שאספר על רבי חכם עבדאללה יכולים היו להתרחש, כופר גמור הוא.

יח.

אמר חזקל: נשמת חכם עבדאללה צריכה היתה לבוא בזמן התנאים והאמוראים, אלא שביקש הקב"ה מנשמות אמוראים ותנאים לפני שירדו לעולם: זקוק אני לנשמה אחת מביניכם שתאיר לעולם בזמנים רחוקים, הרבה אחרי זמנכן כולכן, כאשר ישרו המאמינים כולם במבוכה גדולה ויזדקקו הזדקקות גדולה למדריך, מי מכן מוכנה להמתין? פנו כל הנשמות לאחוריהן, והיו מסובבות סביב לאחיותיהן, והיו מצטופפות יחדיו, שביקשו להצטופף יחדיו בזמנים קרובים, ולא להיות בודדות בעולם בין המוני בני-האדם, כנוח בזמנו וכאברהם בזמנו וכאיוב בזמנו. ומשפנו כולן יצאה מתוכן רק אחת, נשמת הצדיק, ואמרה מוכנה אני, שאם שואל הקב"ה איכה לא אוכל להשיבו ריקם, שאיכה ראשי תיבות לאלוהים יודע כל הנסתרות.

–

יט.

אמר חזקל: עד שהגיעה בתי לגיל שלוש לא סיפרתי לה על אלוהים, שלא תפחד. ומשנעשתה בת שלוש ערכתי ביניהם היכרות. זה אלוהי, אמרתי לבתי. זאת בתי, אמרתי לאלוהי. שאלו כל אחד שאלות זה על זאת. בתי שאלה: האם אלוהיך זה הוא אחד מקרובינו, כמו סב, כמו דוד? לא בדיוק, עניתי לה. אלוהי שאל: למה תפחד כי יתמלאו פני בתך יראה? ליטפתי את פני בתי ואמרתי, אשאל כי יתמלאו פניה אהבה.

–

כ.

אמר חזקל: ליל שימורים שקודם לברית בלימוד תורה. אחר כך אור בוקר של פחד דם וסכינים. וליל שימורים שאחרי הברית בלימוד תווי פניו המתעוררים בקול בכי, בהחלפת החיתולים, ובמיני התנצלויות ודברי פיוסים: בעבור סכין זו שהעברנו עליך לא נדרוש ממך לעולם לסדר את מיטתך, או את חדרך, או לגמור האוכל מן הצלחת, לא נתיר לעולם שיעלה על גופך בשנית כל כלי סכנה ומשחית.

–

כא.

אמר חזקל: אב חייב לָמול את בנו בעצמו. אלא אם אינו יודע, או אם ידיו רועדות, או אם הוא מתיירא מפני הדם והסכין. ואז חייב הוא למנות אחר שימול בנו בשמו, ויאחז היטב בסכין ויקיז הדם. ויאמר האב לקהל זה בני חתן דמים, ועל דמים אלו שאנחנו מקיזים מגופו ישלם לנו אלוהי בננו בשמירת הדם והנפש, ברפואת הרוח והבשר.
–

כב.

אמר חזקל: תינוק זה פניו פני מי שנולד אתמול, ופני מי שלא יצא מעולם את מחילות הרחם, ופני זקן בן מאה שעבר בכל מחילות החיים. אנחנו שואלים זאת לזה: אדם נעשה אב או אם לפני שקרא לו בנו אמי או אבי? והנה אנחנו כבר קוראים זה לזאת: אבא, אמא, מושכים השמות החדשים בפניו, זה מחליף חיתול וזאת אומרת הנה אביך, זאת יושבת להניק וזה אומר הנה אמך, אומרים בלחישה בינינו: חסד עשה לנו, פלא פלאות, הבן נולד ואף הוריו באותו זמן במקרה נולדו.

–

כג.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה כי הגלות היא שכחה ואילו הגאולה היא היזכרות. אבל מצאתי אצל רבי שמעון שאמר כי הגלות היא זיכרון ואילו הגאולה שכחה.

–

כד.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה כי אמר לו סבו חכם עבדאללה שלמד ממורו רבי שמעון בן פרידה: השלום הוא כתרופה, ועל-כן הוא מר בתחילה והאנשים מסרבים לקבלו, כי אף על גב שהוא יביא להם רפואה, הרי כשהם מכניסים התרופה לפיהם טעמה רע, ולא כן אלא שהם תמיד פוגשים התרופה בזמן שהם חולים, ועל כן בראשם הם מקשרים דברי רפואות לדברי מחלות, ושניהם רעים בעיניהם. וכך גם עניין השלום: שתמיד נזקקים אנשים אליו במצב מלחמה, ועל כן הם מקשרים דברי שלומות לדברי מלחמות, ולא זאת אלא שבתחילה השלום מר בפיהם, והם כילדים שאינם זוכרים כי אף על גב שהתרופה מרה בתחילה הרי שהיא מביאה עמה פתרון גדול, ועל הגוף לשאת המרירות כדי להבריא מחדש, שהבריאות באה מלשון בריאה, שכל פעם שמבריא אדם כאילו הוא נברא מחדש, וכך גם השלום, אחרי שהבריות כולן היו בסכנת כליה ממש בעצם ימי המלחמה העצומה, הרי הן נבראות מחדש לחיים. וכפי שהתרופה עושה אותה המרפא מתמצית הרעל שהוליד את המחלה, כפי שעושים בחיסונים כידוע, כך גם השלום שנעשה מתמצית המלחמה, ועל כך טעמו בתחילה. והוסיף חכם עבדאללה: ואם אין דברים אלה באים לשכנע הבריות, הרי שאתה מזכיר להם שהשלום אחד משמות הקדוש ברוך הוא, ולמען שלום בית נקבע שיוכל כהן גדול לקחת קלף ובו שמו המפורש של הקדוש ברוך הוא ולמחות אותו במים, ואם הקדוש ברוך הוא מוכן כך שימחק שמו למען שלום בבית, ודאי וודאי עבור שלום בעולמות, והרי לנו ללמוד למחוק שמותינו למען השלום, שודאי יש בו עניין גדול ונסתר.

–

כה.

אמר חזקל: הקמתי כּוּתַאבּ קטן עם בתי בסלון. בבקרים של יום שישי היא קמה עמי מוקדם ללמוד, ואני מזכיר לה כי בחדר אין מורה ואין תלמיד, רק תורה לפנינו, ואנחנו משננים יחד תפסיר רסג לתורה פרשת בראשית. אנחנו נזהרים במילים רבות, ביניהן אלוהים ואללה והשמות הרבים, וכשאני רואה כיצד יראה קשה מתלבשת בפניה, אני ממתיק לה אותיות בדבש, מתכנן עמה כיצד הכותאב יתרחב עם אחיה ואחיותיה, ונמתיק גם להם את האותיות בדבש, ולא נלעג לנכשלים, ונברך יחד לפני ואחרי הפסוקים. ואני אומר לה בכל בוקר בתום הלימוד, אב חייב ללמד לבתו תורה, ואם אינו יכול ללמדה חייב לשכור מלמד לבתו מבני עירו ללמדה, אבל את בתי, עליך לזכור שגם יבוא היום שתהיי חייבת להרגיש כמי שלא לימדה אביה, ואז תהיי חייבת ללמד עצמך כל הפסוקים והשמות והאותיות והתגים שלא חלפו בינינו, וכל אלו שחלפו בלי שאמרנו מילה אחת על מקומם בחיינו.

–

כו.

אמר חזקל: כתוב בסידור עוד יוסף חי, בקונטרס המצורף בסופו, קול יעקב, שחיברו הגבר יוסף חיים מזרחי בירושלים עיר הקודש, מעט מוסר על עניין אחד התלוי בהררים גבוהים, שאף על כל הטרדות הסובבות כל אחד ואחד מאתנו, בכלל ובפרט, מבית ומחוץ, ובזמנים מבולבלים אלו, נוכל בעבודה קלה לקיימו, והוא חיוב גמור מצד הדין ולא חסידות, והוא עניין הדקדוק במילות התפילה ונקודותיהן. ומתריע באוזני קוראיו הקונטרס שיש להדגיש בָּראויים להדגיש, שלא יהפוך חס וחלילה בעל גבורות לבל גבורות, או מאת ה' למת ה'. כי אם יחליף צֵירֶה בשווא בימי הבלו, וחיריק בשורוק, וידלג אותיות, ויבטל מַפּיקים, ולא יתן רווח בין הדבקים, יעלו האותיות והנקודות שקלקל מלידתו ועד מותו, והן כולנה תעמודנה לפניו ותקטרגנה עליו, וייבקשו מריבונו של עולם שייפסק דינו לחומרה ולקשיוּת, שנאמר, פלוני זה ביזנו והכלימנו ומנע מאתנו להיות נמנים בכתר עליון. ועל כן עלינו להכיר כל אות עברי מאל"ף ועד ת"ו וכל תנועה עברית, שלא נכלים אף אות ולא נקלקל כל תנועה: שהאל"ף מוצאה בגרון, בפנים הלוע, פְּנים יותר מן הה"א אך פחות מן הח"ית, ויש להיזהר לא להחליפה בה"א ולומר בהימה במקום באימה, ובי"ת רפה שאבד מבטאה בגלילות ישראל בבבל, והבי"ת הדגושה שכל העולם מבטא נכונה, והגימ"ל הרפה שהיא מן החֵך, ואצל הערבים קרובה לאות עי"ן, כבשם העיר עזה בלשונם וכשם בגדאד, ודומה היא לאות רי"ש שמבטאים עתה הישראלים, והגימ"ל הדגושה שיש לבטאה כמנהג העולם ולא כפי התימנים, שמבטאים ג'ימ"ל כבמילה ג'ורג', ודל"ת רפה, שמוצאה בלשון כמנהג הבבלים והתימנים, ומצויה היא אף בשפת האנגלים, ודוחקים בשעת אמירתה הלשון בשיניים, וכך כשמזכירים שם אדנ"י וכך באחד שנצטווינו להאריך בו, ואי אפשר להאריך בו בדל"ת דגושה, ויש להיזהר לא להחליפה בזי"ן, ודל"ת דגושה כמנהג העולם, וה"א מוצאה בגרון, בפתח הלוע, ויש להבדילה מן האל"ף והיו"ד, שלא יאמרו מלך אוֹיֵב במקום מלך אוֹהֵב או יִיְיֶה במקום יִהְיֶה, וּוא"ו מוצאה מהשפתיים ואין לבלבלה בבי"ת רפויה ולהשוות אָבֶן לאָוֶון, אלא כבערבית וכמנהג הבבלים והתימנים, וכאנגלים בַּשם ויליאם בשפתם, וזי"ן מוצאה בשיניים, ויש להתיזה יפה שלא תישמע כסמ"ך ואז יחליפו תִּזְכְּרוּ בתשְׂכְּרוּ מלשון שכירות, וחי"ת מוצאה בגרון ולא כמודרנים, שהם מכלימים במקום להחלים, וזה יש להשריש לילדים עוד בתלמוד תורה ולהשגיח במלמדיהם שיהיו יודעים לבטא האותיות כהלכתן, ובוודאי שגם מי שמקטנות לא למד לבטא החי"ת כהלכתה יוכל לִשנוֹת אם ירצה, וטי"ת מוצאה מהלשון ומבטאה יותר קשה מאות ת"ו דגושה, כמנהג כל הספרדים והתימנים, ואם לא יקפיד בה לא יבחין טבע מתבע, ויו"ד כמנהג העולם, ורק אין לבלבלה עם אל"ף ולומר שמע אִשראל, וצריך זהירות והשגחה בזה, וכ"ף דגושה ורפויה ולמ"ד ומ"ם ונו"ן כמנהגי כל אומות העולם, וסמ"ך אין מבדילים בינה לבין שי"ן שמאלית, ועי"ן מוצאה מהגרון ויש לאומרה ממש מתוך הלוע, בדיוק כמו אותה הברה שאדם המקיא משמיע, שלא יעמיקו איון במקום הזקוק לעיון, ופ"א רפויה ודגושה כדרך שאר העדות, וצד"י מוצאה מהשיניים וסמוכה לאות סמ"ך אך חזקה יותר ולא כאשכנזים וכמודרנים, המבטאים צד"י כדרך אחת האותיות הגרמניות כהרכבה של ת"ו וסמ"ך, ולכן קשה להם ליזהר באומרם את צמח, ומבטאים אצמח, וקו"ף מוצאה מהחך כמוצא הכּ"ף הדגושה רק שהקו"ף עמוקה יותר, כמו הקו"ף הערבית, ויש ליזהר בזה דְאִם לא כן אין הבדל כלל בין קינים לשון קן לכינים יצורים, ובין לבקר לשון ביקור ללבכר לשון ביכּור, ורי"ש מוצאה מהשיניים ולא מהחך, באופן שהלשון רועדת על ידי הצמדתה לשיניים, ולא כמבטא המודרני, שהוא כמו גימ"ל הרפה שלנו, אלא כמו רי"ש הונגרית כפי שקוראין היום, ושי"ן ימנית ושמאלית דרך עולם, ות"ו רפה מוצאה מהלשון כשמצמידים הלשון לשיניים, וישנה בשפת אנגליה, ואין לנהוג כמנהג האשכנזים, שהפכו הת"ו הרפה לסמ"ך ממש שאין מבדיל בין ממית לממיס ובין לתקן עולם ולסכן עולם, ות"ו דגושה כדרך תבל ויושבי בה.

–

כז.
אמר חזקל: האם ראוי לנו שנתקן אני וצ'חלה דרך דיבורנו ונאמר אותה חי"ת כהלכתה, כדרך שאומרים אותה חכם עבדאללה והחכמה אשתו, שעוד מעט אנחנו מלמדים לבתנו והיא מחקה אחרינו מבטאנו ואינה מחכה לקרוא קונטרס "קול יעקב" בסידור "עוד יוסף חי" כדי לתקן דרכיה. ובינתיים אני אומר התפילה שעל לבי והתפילה שעל שפתי בכל מוצאותיה הנכונים לבני בבל, ומלמד גם בנותי ובני אחרי להתפלל נכון לפני האלוהים, בכל אותיות שלנו, בו"ו ובח"ית ובט"ית ובע"ין ובצ"די ובקו"ף, שאין אנו יוצאים ידי חובתנו בתפילה ובקריאת התורה לפני האלוהים בלי שנבטא מילות האלוהים. ובדיבור יום-יום עוד אני ממתין להכריע, כבר מבטא ע"ין כהלכתה.

–

כח.

אמר חזקל: התחייבתי בלבי שאקרא הברכות שעל המיטה ערב אחד לפי סידור הספרדים וערב שני לפי סידור האשכנזים, כי הודיעי חכם עבדאללה שאבדו רבים מאחינו האשכנזים באירופה במלחמה הגדולה, ויש להשמיע קול תפילתם.

–

כט.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: אחרי מגפת הדֶּבֶר שהחריבה את פוּסְטַאט שבמצרים בשנת אלף שלוש מאות ארבעים ושמונה שרפו את העיר ובנו מאבניה את אַלְ-קָאהִרָה היפה הסמוכה לה. חלפו שש מאות שנה ועשו לנו אותו הדבר שעשו לפוסטאט. כשהגענו ארצה הסתערו עלינו כאילו אמרו אלו ערים בצורות, אלו לוקים בדבר, חשבו צריך לכבוש אותן ולפרק אותנו שנהיה שוב לבֵנים מסודרות בערימות, ואז יוכלו לבנות מחדש מחומרי הגלם המרכיבים אותנו בתים חדשים וערים חדשות. כמו אויבים צרו עלינו להחריבנו, כבשו את הרחובות, רוקנו את הבתים ופירקו את הבניינים אבן אבן. וכך בנו בתוכנו את בתיהם החדשים, ודרו בהם בלי לחשוב על יושביהם הישנים, דרו בהם בלי להבין כי הם עדיין יושבים בבתים הישנים וכי אנחנו עדיין חיים. לא רצו לבזבז מן החומר, ולא הבינו שעם החומר באה רוח. אבל, הסביר, ידעו שלא יצליחו לרוקן את בנייני הזקֵנים ועזבו אותם בבדידותם, או פירקו אותם בלי לבנות מחדש.

–

ל.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: מה שקורין הבריות בטעות תרגום הרי הוא פירוש, ועל-כן קרא רבנו סעדיה גאון לתורה שהכין בערבית-יהודית תפסיר רסג לתורה פרשת בראשית, שהודיע בערבית את פשר דברי התורה, אבל תרגום ממש הרי זה אי אפשר, שאינך יכול להעביר ממש את שהיה בשפה אחת לשפה אחרת, אלא תמיד אתה נאלץ להוסיף על כך פירוש. ועל כן נכון בלשוננו לומר פירוש, ולוותר על מילת תרגום, ובעיקר לגבי אותם ספרים קדושים שאין אתה יכול כלל לתרגמם, אלא רק לקרוא מקורם עם פירוש.

–
לא.

אמר חזקל: אחר כל חג קורא אני דברי הלכות כל חג בחגו, ואיני קורא קודם החג שלא אהיה מצער עצמי הרבה בכל אותן הלכות שעדיין איני יכול לקיים. וחכמים אומרים כי יש לקרוא וללמוד הלכות כל חג מסופו של חג קודם, וכך עליך להתחיל בקריאת הלכות הפסח ממוצאי הפורים.

–

לב.אמר חזקל: עכשיו אני הולך ומתרגם עצמי לערבית באין רואין, מתהפך חזרה בין השפות. כבר לא חירש, מעט פחות אילם, כבר יודע כי לא רק בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אלא גם תפסיר רסג לתורה פרשת בראשית.

–

לג.אמר חזקל: לבי נמשך לכסות ראשי כל השעות בכיפה הלבנה הגדולה, לא רק בבית-הכנסת, אבל בינתיים אני אומר לעצמי, כשאשלם עוד כך וכך מצוות אמשוך על ראשי כיפה ואעטה על גופי ציצית, בינתיים עדיין אני עובר בכמה איסורים. וכשאני מסיר הכיפה הגדולה מראשי אני נושא עיני מעלה ואומר: מצטער אני ריבון עולמי שאיני חובש עלי תמיד כיפה זאת להזכירי מי שוכן מעלי, אבל אתה הלוא גם שוכן נהרות וימים וארצות ותחתית ארצות וליבת כדור של ארץ, ואין אני יכול להקיף עצמי כיפה מכל צדדים.-

לד.

אמר חזקל: למדתי מחכם עבדאללה שמותר לישא אישה בפורים, וכל שכן שמותר לעשות פדיון הבן בפורים. ועוד לימדני שמה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא, וכן בלבישת כלאיים דרבנן, ויש אומרים דאסור אבל המנהג כסברא הראשונה שמותר, וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה, אין בזה משום לא תגזול, ונהגו כך ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר. ועוד, כאשר באים ללבוש פרצופים בפורים, זה בחינת מה שמשנין עצמן ומדמין עצמן לאומה אחרת, לישמעאל או לעשיו או לגוי אחר ולובשים בגדיהם, וזה בחינת משנין מפני דרכי שלום, כי כשצריכין להרבות שלום אזי צריכין לשנות פניו לכמה גוונין, לכל אחד ואחד מגווני העמים כפי רצונו בשביל השלום עמם. כי למעשה צריכין להתדמות לכל אחד כפי רצונו כדי לאחוז בשלום עִמו, כדי שיוכל למָשכו ולקרבו על ידי זה להשם יתברך, וזה בחינת משנין מפני השלום. ועל כן פורים מרמז על הגאולה אחרונה, שנכתב "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר ט', כ"ח), כלומר גם כשיבוא המשיח וישתנו הזמנים, לא יתבטל חג הפורים, וזה שאנחנו מתחפשים לאומות העולם הוא ריבוי השלום עם כל האומות, שאנחנו לובשים פרצופיהן ומתקרבים אליהם בכדי שנוכל לקרב גם אותם להשם יתברך. ואמר חכם עבדאללה כי מותרים גבר ואישה הנישאים בפורים להתחפש ולשנות פניהן וללבוש פרצופי אחרים, ויתלבש זה כבני הגר וזאת כבנות אדום, ושאלתי האם מותרים גבר ואישה שילבש הוא שמלת אישה והיא כלי גבר בחתונתם כאשר הוא בפורים, וענה חכם עבדאללה כי יש לעיין בדבר.

–

לה.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: הלכתי פעם בדרך ושמעתי מאחד מחכמי המוסלמים, מן השייח'ים שלהם, שאמר לקהלו: באים אלי אנשים ואומרים לי שהם התחזקו בדתם, ושעתה הם מוסלמים טובים בתפילה, ומוסלמים טובים בצום הרמדאן, ומוסלמים טובים בעלייה לרגל למכה. ואני שואל אותם: והאם אתם גם מוסלמים טובים כשאתם משוחחים עם ילדיכם? והאם אתם גם מוסלמים טובים כשעליכם לשלם שכרו של עובד? והאם אתם גם מוסלמים טובים כשאתם פוגשים אדם זר שאיבד את דרכו? שאלהים כבר אמר לנביאים שאינו מבקש שתשמרו דתו וחוקיו רק בבית התפילה, ורק בזמן התפילות והצומות והעליות לרגל, כפי שהוא לא שומע תפילתכם רק בבית התפילה ורק בשעת התפילה, אלא דווקא הוא מבקש שתשמרו דתו וחוקיו בכל המקומות והזמנים האחרים, כאשר אתם עם נשותיכם וילדיכם, וכאשר אתם בין אנשים זרים ורחוקים. כי כן נודע לנו מפי הנביאים שרק עשירית דתו וחוקיו הם לעשות הטוב לפני האלהים, ואילו תשע עשיריות הן לעשות הטוב לפני האדם, ורק אז תוכלו לעשות הטוב לפני האלהים. והוסיף על דברי אותו החכם חכם עבדאללה ואמר: נדמה לי שבדבריו לנביאי ישראל ממש התכוון.

–

לו.

אמר חזקל: למחרת שבאו המשטרה והמלכות ובעל הממון וגירשו את יושבי גבעת עמל מבתיהם, כפי שגירשו קודם בכפר שלם ובימין משה ובמלחה ובעוד הרבה מקומות, סירב חכם עבדאללה לדרוש את דרשותיו לפני הקהל. באתי אליו ואמרתי לו: רבי, כיצד נקרא ליום הזה שבת אם אין אנו שומעים לדרשתך? אמר: כאשר מלכות הרשעה משליכה את הצדק לאשפתות ומרבה את לחצה על העם על הדרשנים לעמוד מול קהלם ולשתוק, לשתוק עד שיצליחו להעביר להם את מה שאין המילים יכולות לומר, ואז יקום הקהל על המלכות ויצעק בצעקה גדולה, שאין אנו יודעים שם לה במילים, עד שתישבר המלכות. ורק אחר כך ישובו הדרשנים לדרשנותם, שלא יהיה בינתיים צוף המדרש מרגיע הנפשות הדואבות ומשהה אותן מלצעוק את צעקתן הגדולה, וימצא שאנחנו מעכבים מהפכות הלב והברזל ומעדיפים היופי על הצדק והאמת, שכבר אמר ישעיהו: ״שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל-הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי-שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה–וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ-כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת״ (ישעיהו נ״א, ו׳).

–

לז.

אמר חזקל: גם שלושה ימים אחרי הגירוש מגבעת עמל המשיך חכם עבדאללה לסרב לדרוש דרשותיו. להפצרותי ענה בשאלות: כיצד נדבר בהִלכות ההסבה לשולחן הסדר כאשר משפחות מושלכות אלֵי רחוב, וכיצד נרחיב בהלכות ביעור חמץ כאשר מי שאין לו בית אין לו לבער חמץ אלא מבגדיו? והבטיח חכם עבדאללה שנחפשה היטב בהלכות המלכות והמלכים, והלכות סליחה ומחילה ומה שאין לו סליחה ומחילה, והלכות הבתים, כדי שנמסור לציבור בשבעת ימי האבל על הגירוש מגבעת עמל הלכות שיש בהן תועלת לציבור.

–

לח.

אמר חזקל: קרא לפני חכם עבדאללה מספר משנה תורה לרבנו הגדול הרמב"ם, ופתח בספר המדע בהלכות דעות: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אומר "הוֹלֵךְ אֶת-חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ" (משלי י"ג, כ'). ואומר "אַשְׁרֵי הָאִישׁ– אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהלים א', א'). וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כעניין שנאמר "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" (איכה ג', כ"ח). ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו ליישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטעים כעניין שנאמר "מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים" (ירמיהו ט', א')". עד כאן דברי הרמב"ם. ואמר לי חכם עבדאללה: ומה עשה הרמב"ם, שגם בזמניו כמו בזמנינו היו כל המדינות שהוא ידע ושמע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה? האם קיים את שנאמר "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם" והאם יצא למערות ולחוחים ולמדברות? אלא שנהג עמו וקהלו ביד תקיפה לתקנם ולהשיבם מדרכם הרעה ולשבר הרשעה והעוולה. ומה נעשה אנחנו, שאין ידנו תקיפה כיד הרמב"ם, ואין עמנו נשמע לנו, ויד הרשעה אוחזת במלכות? ללכת למדינה אחרת איננו יודעים, שכבר כבדו רגלינו מהליכות הורינו, והגיעה שמועתן שגם שם מושלים הרשעים על הצדיקים, ובשב ואל תעשה אין אנו יוצאים ידי חובתנו. על כן עלינו לחלק את זמננו, ולתת מחצית למדברות ולחוחים ולמערות, ולקיים שם נפשנו כדי שלא להידבק ברשעה, ומחצית ניתן למדינה להוכיח מלכות הרשעה ולבשר נפילתה, שאנו מצווים במצוות תוכחה, שנאמר "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט, י"ז), ושגו לומר שכבר בטלו המוכיחים כשם שבטלו הצדיקים הגמורים, שאף על פי שגם בנו שגגות וחטאים שוב איננו יכולים להתמהמה עד שנשוב בתשובה שלמה, וחייבים אנו בזמן שאנחנו שבים משגגותינו גם לעמוד מול מלכות הרשעה ולהציל הנפשות הניגפות לפניה ומתענות בעוניין וגולות בגלותן ומתות במיתתן, כפי שהמליץ רבי דוד בוזגלו בפיוטו: "מְקוֹמְךָ אַל תַּנַח, שֵׁב לְךָ בֵּין הַשְּׁפָלִים, כִּי רָם קוֹמָה יִשַּׁח, וּנְפִילִים הָיוּ לִנְפָלִים, וּבֵית גֵּאִים יִסַּח, חִישׁ וְנָסוּ הַצְּלָלִים. כִּי יוֹם לַשּׁוֹכֵן שְׁחָקִים, עַל כָּל עֲנָקִים, וְעַל כָּל שׁוֹכְנֵי עֲמָקִים, מִי לְהַשְׁפִּיל מִי לְהָקִים", ועלינו לקיים בגופנו מליצתו: "נְהַג לִשְׁכּוֹן אֶת דַּכָּא, וּלְדַל וָהֶלֶךְ הִלָוֵה".

–

לט.

אמר חזקל: צאי ולמדי שבכל דור ודור אנוסה אישה או איש בישראל על-פי הדיבור לומר: "ארמית אובדת אני". וכדי להפוך שוב מארמית לְעברית חייבת אישה או איש לעבור בעצמה את אחד הנחלים או הנהרות כשהוא מלא בְמים או אכזב בַחום, גם אם את הנהר הזה לא עברו אמותיה ואבותיה. ולעיתים אין מי שיאמר לך לכי לך ואז אנוסה את לראות את עצמך כאילו את אברם אבינו ואמנו שרי ולך נאמר לכי לך מן השמיים או מן האדמה. ולפעמים עליך לרדת מצרימה ולגור שם במתי מעט עד שתהיי לגוי גדול עצום ורב. ולעיתים את צריכה לתת על עצמך עבודה קשה ולהתחכם לעצמך כדי לנתץ את מסך האדישות ואז לזעוק גם אם אין מטרה לזעקה ואז לשתוק כי לפעמים כל הצעקות לא יִשַמעו כי לפעמים יש קול גם בַשתיקה כי לפעמים צריך להקשיב לצעקות האחרים. ולעיתים את שוקעת בתוך עבדות מצרים ובין מיצרי חושך מצרים וזעקת מצרים הגדולה ואת צריכה לא להתמהמה ולא לעשות צידה ולעשות ליל שימורים ולצאת אל המדבר אל פי החירות ואין לך משה שיקרע את הים ואין לך מרים שתצא בתופים ובמחולות ותשיר את שירת הים. ולפעמים מָן לא יורד מן השמיים ואין לך משה שיתן לך את דבר ה' חרות על הלוחות ואין לך אפילו אהרון שיעשה לך אלוהים חדשים בדמות עגל זהב ולעיתים צריך להסתפק אף בפחות מן השברים של הלוחות. ואין שליח ואין שָרָף ואין מלאך והזרוע הנטויה ממול היא חרב שלופה ממנה יש להיזהר והמופתים כולם הם דם ואש ותִמרות עשן הנותנים בך סימנים: דְצַ"ך עַדַ"ש בְאַחַ"ב.

–

מ.

אמר חזקל: פסח זה נעשה ביעור חמץ איש-איש בגופו, נעבור בנר ונוצה נתחיל מפתח הפה והנחיריים ונמשיך ונעמיק. ולאשתו אמר: תני לי הנר והנוצה ואחפש חמץ ואבדוק בכל החורין והסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ, ולא אָקוּץ בבדיקתי אף על גב שיש בכך טרחה גדולה, ואשמח כי כותלי הבית לא עשויים אבנים קטנים, ואם היו בנויים אבנים קטנים היתה עלי טרחה כפולה ומכופלת ולְפוּם צַעֲרָא אַגרָא. ואַת תעייני היטב בכל הבגדים, בכיסים שלהם, אולי הנחנו בהם חמץ, ואפילו על הספק צריכה את לבדוק ולראות. ונברך על ביעור החמץ אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ, ונתחיל נברר כל החדרים לאור נר אחד של שעווה, ועמנו קערה שנתנו בתוכה חתיכת לחם וסכין כדי לחטט בה בחורין וסדקין, ונניח עשרה פתיתי חמץ בזוויות הבית קודם בדיקה כדי שנמצאֵם ונבַעֲרם, ונניח בקערה הנזכרת מעט מלח, והטעם מדברי רבנו יוסף חיים, הבן איש חי, בפרשת צַו, דְהשטן וגֻנְדָּא דִילֵהּ מתקנאין במצוות בדיקת החמץ הרבה, ולכן מוליכין עם הבודק מלח, לדחות המשׂטינים והמקטרגים, על דרך שאמרו בהשמת המלח על השולחן, ועוד טעם, דעושין כן לסִימָנָא טָבָא שנזכה לשנים רבות לבדוק בכל שנה ושנה החמץ ולהבעירו, דְהמלח הוא סימן לקיום דכתיב בספר במדבר "חָק-עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִיא לִפְנֵי יהוה לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" (במדבר י"ח, י"ט), משמע ברית מלח דבר המתקיים. ולאחר ביעור החמץ מברכין שלוש פעמים כָּל חֲמִירָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דְּלָא חֲזִיתֵיהּ וּדְלָא בִיעַרְתֵּיהּ לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא, ויש להבין לעומקה מילת חמירא שכוללת כל סוגי חמץ, ולעשות את החמץ הפקר שאין לנו רשות בו.

–

מא.

אמר חזקל: סיפר לי חכם עבדאללה שאשתו החכמה מזל מצאה בשערות זקנו בעצם ימי הפסח חמץ, והיה שואל אותה מה מצאה ובתחילה לא גילתה, ואחר שגילתה שאלו עצמם למה הניח שם הקדוש ברוך הוא חמץ בעצם ימי הפסח ומה ביקש לסמן, והיו נבוכים ימים רבים וסופם שהלכו לחכם אחר לשאול לפתרון הדבר. ועוד סיפר חכם עבדאללה כי אחר שמצאו החמץ סיפרה לו אשתו, החכמה מזל, כי עוד קודם לכן היתה חולמת בעצם הלילה שלפני הפסח כי תמצא חמץ בתוך שערות ראשו או זקנו באמצע ימי הפסח, ובחלומה הוא יושב לפניה והיא עומדת מעליו כפוֹלה כינים, והיא אוחזת החמץ בין אצבעותיה, והוא שואל אותה, מה מצאת, והיא אינה משיבה, והוא שב ושואל ושוב אינה משיבה, כך עשרות פעמים, עד שהוא קם ועומד מול המראה ופולה בעצמו מתוך שערותיו חמץ רב, על ראשו ובזקנו, ומביט בכל החמץ במראה ועומד וממרר בבכי, עד אנה, בוראי, עד אנה, והיתה היא מתעוררת ופניה משוכות בתאוות בכי.

–

מב.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: דע לך שחג המימונה זה ליוצאי המערב, בני מארוק שבארץ ישראל, אינו כפי שהוא נדמה לך היום מצילומי אותם אנשי שררה ומלכות הבאים אצל החוגגים ומשמינים ממטעמי מוגדור ואגאדיר וראבט ופס וקזבלנקה ומראכש ודבש וחמאה נוטפים על שפתותיהם, אלא הוא חג שאין שני לו בישראל, שהוא מתקיים בזכות שהגויים, להם מכרנו חמצנו, מביאים לנו שאור וקמח חדשים משלהם, והם אורחי החג והם סיבת החג, וכפי שבפסח היינו מסובים יחדיו המשפחה, כך במימונה מסובים יחדיו יהודים ומוסלמים, וכפי שבצאת השבת אנחנו מברכים על שהבדיל בין ישראל לעמים, כך במימונה אנחנו מתברכים כשמטושטשים התחומים בין ישראל לעמים, כפי שכתב ליוצאי מערב ועליהם פייטנם הגדול רבי דוד בוזגלו: "אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב, מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, הַלְלוּ אֵל בְּעַם רָב, יוֹם זֶה יוֹם אַלְמִימוּנָה, אֶתְמוֹל פָּעַר אֶת לוֹעוֹ, יַם סוּף לְנֶגֶד פַּרְעֹה, עִם כָּל רִכְבּוֹ בְּנָסְעוֹ, וּלְקָחָם לוֹ לְמָנָה… וְשָׁמָּה עַל כָּל מִדְרָךְ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בֵּרַךְ, חָבֵר תִּהְיֶה מְבוֹרָךְ, בְּכָל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, וּבְמָארוֹק לְדוֹר דּוֹרִים, כָּכָה יֹאמְרוּ הָעִבְרִים, בִּבְרָכָה לַחֲבֵרִים, אַרְבְּח יָא כָאי וּלְגִ'ינָא… וִילִיד עֲרָב זֶה דַרְכּוֹ, עַד עַתָּה תּוֹךְ מָרוֹקוֹ, וְלַיְהוּדִים כְּעֶרְכּוֹ, יַקְרִיב מִנְחָה שְמֵנָה, שְׂאוֹר וּדְבַשׁ וּתְבוּאָה, חֲלֵב פָּרָה בְּרִיאָה, דָּגִים נַעְנָע וְחֶמְאָה, עִם פִּרְחֵי בָּר וְגִנָּה, שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים, וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים, עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה, וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה, תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה, וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא, וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי, לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי, אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי, רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה, שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים, אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה, הֵמָּה הַמְגוֹגִים, מוֹסְרִים עַמָּם לַהוֹרְגִים, כִּי לְכִתְרָם דּוֹאֲגִים, לֹא לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה, עִזְבוּ רִיבוֹת וּמְרוֹרִים, לָעַד וּלְדוֹרֵי דוֹרִים, וְעַל שָׁלוֹם וּדְרוֹרִים, קְרִיאוֹת הוֹי תֶּחְדַּלְנָה, אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב, מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, הַלְלוּ אֵל בְּעַם רָב, יוֹם זֶה יוֹם אַלְמִימוּנָה".

–

מג.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה כי המצות הללו שאנחנו קורין אותן מצות בימינו אינן כמצות שהיו. שפעם, לפני המפעלים שהחלו עושים המצות המרובעות והקשות, היו האנשים עושים מצותיהם כמעין פיתות שטוחות שבצקן לא החמיץ, והיו יכולים לכרוך במצה כפי שאנחנו מצווים בהגדה את הפסח והמרור, וכפי שאין אנו יכולים היום במצות שקונים אותן. וראוי לשוב ולהכין המצות בבתים, אך האנשים חוששים שמא יחמיץ בצקם ומעדיפים לסמוך על המפעלים הגדולים והמכונות ולא על ידיהם, שכבר אבדה מסורת אבותיהם מידם. וכך הם גם קונים בימינו קמח מצות, שהוא המצות המרובעות הללו כשהן טחונות, ואינם משתמשים בקמח הרגיל, למרות שקמח זה ודאי אינו חמץ בעצמו לפני שנגעו בו המים, וכך אינם יכולים להכין המצות הישנות, שקמח מצות לא יוכל להן.

–

מד.
אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה כי צריכים אנחנו למורים היודעים לבטא עי"נין וחי"תין בכל המילים, כדי שילמדו מהם ילדינו, שאחרת הולכים הם ודובבים לשון נכות. וכדי שישתכנעו המורים לדבר כך ולא כדרך שהיו מוריהם מלמדים אותם לדבר בחסרון צורות האות, נאמר לילדינו שכאשר עושים המורים הכתבה למילים העבריות, כשיגידו יאר יכתבו יאר, ואם יתלוננו לילדינו למה לא כתבו יער, יאמרו כי לא שמעו אות עי"ן, וכשיגידו אכות יכתבו אכות, ואם יתלוננו לילדינו למה לא כתבו אחות, יאמרו כי לא שמעו אות חי"ת, וכך בכל המילים, שעדיף לנו להיות טועים לפני המורים וצודקים לפני לשון קודש מטועים לפני לשון קודש וצודקים לפני המורים.
–
מה.
אמר חזקל: סיפר לי חכם עבדאללה שכבר פנו אליו אנשים רבים ושאלו: כיצד תאמר לנו שעלינו להחזיר עטרה ליושנה ולחדש דרך אבותינו ואמותינו כקדם, ואנחנו חיים בזמנים אחרים, ואין לנו חיים אחרים שנדע כיצד היו סבותינו מתפללים בבגדאד, וכיצד היה דרכם להשיח איש עם רעהו במֶקנס? שכבר עברנו ארצות וימים ותקופות ולשונות, ואבותינו הלכו למנוחות, ונטלו עמם העטרה על יושנה ועל חידושיה, ואנחנו כאן בארצות החיים טרודים באנחות. ובאמת הוטרדתי בשאלותיהם ובתחילה לא ידעתי כיצד אני משיב להם, עד שאמרתי להם: ואומרים אתם איש לאחיו אני חוזר הביתה? השיבו הן, אמרתי, וכי אין אתם מוטרדים בכך שהבית כבר אינו אותו הבית ואתם כבר אינכם אותם אנשים? לא הבינו, אמרתי, שוב ושוב אנחנו חוזרים אל הבית ושוב ושוב הוא משתנה ואנחנו משתנים, שהחזרה לשון מליצה היא, וגם השיבה והתשובה, וגם אבותינו ואמותינו היו משיבים עטרה ליושנה חדשות לבקרים, וכי חיו הם בזמנם של גאונים או בזמנם של תנאים או בזמנם של נביאים? אבל היו קוראים בספריהם, או שומעים בעלילותיהם, ומכניסים אותם בין כל מה שלמדו מהוריהם ומה שלימדו לילדיהם. וגם אתם לכו וקראו בספרים מצנעא ומחלב ומג'רבה ומאיזמיר ומאספהאן, וגם מאומן ומליטא ומצפת, והכניסו אותם בין כל מה שלמדתם מהוריכם ותלמדו את ילדיכם, שאם אין לך ישן אינך יכול לחדש, שתורתנו נקראה תורת חיים שכל הזמנים וכל המקומות בתוכה, וכל מה שעתידים ילדינו ותלמידינו לחדש כבר נשמע בסיני.

–

מו.
אמר חזקל: כשעמדתי עם צ'חלה תחת החופה הודיע חכם עבדאללה את הציבור: מחזיר אני המנהג לנפץ כוס של חרס אל הקיר, כפי שהיה בבגדאד, ולא כוס זכוכית על האדמה שהחלו נוהגים בארץ, אבל עליך להיות נזהר, המשיך בדבריו ופנה אלי, שלא יפגעו בכלתך השברים. ועוד אמר: קידוש האישה בטבעת מנהג גויים אשכנזים שנתחבב על ישראל הוא, וכך אנו נוהגים היום, וקודם היו ישראל מקדשים בשווה פרוטה, עדיף מטבע עשוי כסף או זהב, ומניחים בכף נשותיהם ואומרים הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, ומוכן הייתי לקדשכם בפרוטה ובשווה פרוטה, אך הדור השתנה.
–
מז.
אמר חזקל: קודם שעמדתי עם צ'חלה תחת החופה אמרתי לחכם עבדאללה: למה יודיעו גבר ואישה כי עומדים הם לנסות להיות פרים ורבים, נִגלים מן הבגדים, בין אנשים רבים, ולמה נערכת החופה קבל עם ועדה, בנוכחות משפחה וחברים, ולא ביחידות של גבר ואישה, כחתונת אדם וחוה? אין זאת אלא כדי ללמד הקהל פרק בהלכות אהבה, וכדי להלל את הקדוש ברוך הוא המצוי בין אישה ובעל, וכדי לקשור הזוג בעבותות של ידיעת הציבור, שלא יהיו קלים להפר אותן, וכדי שיהיו חולקים את השמחה עם אחרים כפי שחולקים הם את העצב והאבל בשאר ימים, וכדי להודות להורים וחברים שהיו חלק מן הזכייה באושר זה, ואולי גם כדי להודיע כי רגע החתונה הוא גם רגע התחלפותה של אהבת הגבר והאישה השרויים בזוג למשפחה, שאהבתם אינה דבר השייך רק לשניהם, אלא גם לילדיהם ולכל צאצאיהם לפניהם. וסיפרה לי צ'חלה כי קודם שעמדה עמי תחת החופה שנתה לה החכמה מזל פרקים בהלכות הנישואין ובטקס החופה והקידושין, והזכירה כי המתחתנת בשלושים הימים שקודם יום הכיפורים מותר לה לרחוץ פניה ביום הקדוש שלא תהיה מִתגנָה לפני בעלה. וביקשה צ'חלה באותו הרגע מהחכמה ממזל שידחו החתונה עד שלושים ימים קודם יום הכיפורים ותזכה לקיים מצווה זאת פעם אחת בימי חייה, ולא דחינו.
–
מח.
אמר חזקל: כשעמדתי עם צ'חלה תחת החופה הודיע אותנו חכם עבדאללה: על החתן להעלות כלתו על ראש שמחתו שבעת ימי משתה ושנה ראשונה וכל חייו, שאם היא אינה כלה אין הוא חתן, וכשאנחנו אומרים מילת כַּלָּה עלינו להדגיש דגש שבלמ"ד, שמשורש כלל היא, שהיא כלולה כולה ומתכללת לבעלה בכלולות, ולא משורש כליה, שהוא דבר שמתכלה וכבר כָּלָה מן העולם, שלא תבוא עלינו כָּלָה וכליה ויבואו אלינו כַּלָּה וחתן.

–

מט.

אמר חזקל: קראתי לפני חכם עבדאללה את שנאמר, ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. שאלני: מבין אתה למובן העניין? השבתי: שאין לנו להרחיק הבנים האובדים ולהחמיר עמם, שאף על פי שחטאו ישובו? השיבני: יותר מכך, שאין לנו לחשוך שִבְטנו מהם, שעדיין ישראל הם לעבור עבירות ולהיענש בעוונות, שעבירות רבות יותר יכול ישראל לעבור משיעבור מי שאינו ישראל. שאלתיו: עד כאן? ענה: יותר מכך, שעם חילופי הדורות במשך אלפי שנות, שנתרבו המתנצרים והמתאסלמים והמתייהדים, הרי שלמעשה כל בני-האדם, או לפחות רוב רובם של מוסלמים ונוצרים, ישראל המה, שאם תלך אחור ותחפש בין אמהות אמהותיהם תגלה שאחת מהן יהודיה שהתאסלמה או התנצרה, ועל כן הם יהודים גם אם אינם יודעים לכך, ואנחנו יודעים, ואלהים יודע. שאלתי: עד כאן? ענה: יותר מכך, שעם חילופי הדורות גם אנחנו כולנו, או לפחות רוב רובנו, מוסלמים ונוצרים, אם גם אצלם נאמר כי ישמעאל אף על פי שחטא ישמעאל הוא, ועשיו אף על פי שחטא עשיו הוא.

–

נ.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: מה בינינו ובין הפלסטינים? שאנחנו כאותם אנשים שחגגו את חג הפורים והתאהבו כל כך בתחפושותיהם שהתחילו מאמינים שאין זו תחפושת בלבד, אלא לבושם ממש. שמעיקרו של דבר עם הדורות התחלפו בינינו התלבושות, ועתה אנו נאמנים לתחפושת ושוכחים את הלבוש. שרוב הפלסטינים, נוצרים כמוסלמים, הם יהודים ושומרונים, וגם כמה קראים, שהתנצרו והתאסלמו, ורוב היהודים הם מוסלמים ונוצרים, וגם כמה שומרונים וקראים, שהתגיירו. ומפחד זה שימצא מי שיקרא ללבוש לבוש ולתחפושת תחפושת, אנחנו והם נאחזים וקוראים לתחפושת לבוש וללבוש תחפושת.

–

נא.

אמר חזקל: אמר לי חכם עבדאללה: כשגלינו מירושלים לבגדאד, נטלנו מעט מירושלים של מעלה שנוכל לחיות בבגדאד של מטה. ועתה שגלינו מבגדאד לירושלים, אם לא נביא מעט מבגדאד של מעלה, לא נצליח לחיות בירושלים של מטה.

–

נב.

אמר חזקל: קראנו שוב בסיפורו של התלמיד שהסתתר בבית הכסא של רבו  וחיכה עד שיבוא לשמש עצמו כדי ללמוד ממנו הלכות. אמר לי חכם עבדאללה שהיה מגרש תלמיד זה ממקומו, ואומר לו שיש מה שלא ילמד לא מרבו ולא מתורתו, וצריך הוא להיות למד מגופו ומחושיו. אמרתי לחכם עבדאללה כי הנה עתה אנחנו גומלים את בננו מן החיתול שיתחיל להשתמש בבית הכסא, והוא ברוב פחד פסק מלעשות את צרכיו. אמר לי: אמור לו פשוט שהצואה, שמכנים אותה הילדים היום קקי, יודעת בעצמה כיצד לצאת מן הגוף, ואין לנו אלא להניח לה. אמרתי לו ואחר שלושה ימים נגמל. שבתי אליו וסיפרתי לו שנגמל. אמר לי: לך אמרתי הדבר ולא לא, שאף אם לא היית אומר לו, משעה שאתה שמעת כבר נעשה יכול להיגמל.

–

נג.

אמר חזקל: הדת היא הסרת העין מן הדעת, ולא מה שאמרו הבורים שלכן אין בה דעת והיגיון, אלא להפך, בעולם אין היגיון וטועים הכופים אותו להגיונם, ותוהים. והדעת היא קוצו של יוד אשר נשר מן העתיד, שאין הזמן נע כפשוטו מן העבר אל העתיד, דרך משפך ההווה, אלא כל הזמנים אחד הם בבחינת נצח, וקץ הזמן, שהוא עתיד הרחוק, שהוא כבר הווה בתוך הנצח, והוא מה שכבר היה בראשית הזמן, הוא שלמות הדעת מכל הבחינות, שלכשיבטלו העולם והזמן תוכל הדעת לשוב ולהיות שלמה כפי שהיתה קודם הבריאה בעומדה לפני האין והיא בתוכו. אבל עתה מלוא דעתנו של כל האנשים בעולם רק קוצו של יוד ממה שיהיה ומה שכבר היה.

–

נד.אמר חזקל: אמרתי לחכם עבדאללה בערב שבת כשהמתנו בין מנחה לערבית: חברי בא אלי ואמר לי שהוא יהודי-ערבי. שתקתי. אמר לי שאנחנו יהודים-ערבים, ושתקתי לו שלושה ימים. חשב שאני כועס עליו ושותק, ובאמת מרוב ששמחתי שתקתי לו. ואחרי שלושת הימים אמרתי: עוד אין לנו הזכות לומר שאנחנו ערבים-יהודים, שאבותינו היו כאלו, ואנחנו שכחנו, ואולי ילדינו יזכרו. אמר לי חכם עבדאללה: אמור לו בפעם הבאה כי אנחנו יהודים-מוסלמים, ועודנו כאלו, וכך יהיו ילדינו. שתקתי. חשב שמרוב שמחה אני שותק, ובאמת מבוכה אחזה בי, שאם החכם עדיין יהודי-מוסלמי, הרי שאני כבר עיראקי-אשכנזי, ומי מבטיח לי שילדי אינם גדלים ונעשים ישראלים-אמריקאים? אחר נזכרתי באחי אִסמאעיל, והוא מוסלמי-יהודי, והנהנתי בראשי לחכם.-

נה.

אמר חזקל: ערב אחד אחר התפילה אמר לי חכם עבדאללה: פייטן נמשך אל היפה והיפה נמשך אליו, על כן מתנאים הפייטנים בקולם היפה, ואף נוטלים מן העולם נעליים יפות ונועלים אותן, וחליפות נאות ולובשים אותן, וכמה מהם אף נטלו נשים יפות ונשאו אותן. ועל כן קהילות רבות נהגו שאין להסמיך פייטנים לרבנות, שלא יפסקו כפי שהם נוהגים, שוודאי רבים מהם פוקדים את בתי-הקפה ושותים מן המשקאות החריפים ואוהבים השפע בטעמים ובקולות ובמראות ובריחות ובמה שעשויה היד לחוש, ואינם מסרבים למי שבאים לומר שִבחם לפניהם ומסתכנים לחטוא במידת הגאווה, וכך התירו לפייטניהם רק לזמר ולעורר הקהל, אך לא להטעותו בהגיונות לבם. אבל אנחנו לא פוחדים מן היפה, שידענו שעולמו של הקדוש ברוך הוא הוא היפה, וגם פייטנינו שמבבל אינם פוחדים מן העצוב והכעור והמפחיד, שיודעים הם שתפקידו של פייטן אינו רק לשמח קהלו, אלא גם להזיל דמעות מעיניו, ולקונן על אסונותיו, ולצייר את השריפה בקול. על כן רבים אצלנו הפייטנים שהחזיקו גם בתואר חכם, ורבים החכמים ששלחו ידם בכתיבת הפיוטים ואף בזִמרתם.

–

נו.

אמר חזקל: ערב שבת אחד, אחרי שקראנו בבית-הכנסת פרק "במה מדליקין" ממשנה מסכת שבת ואחר התפללנו, באתי אל חכם עבדאללה ואמרתי לו: למתי אנחנו קוראים בקול הדברים הנוראים: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה ובחלה ובהדלקת הנר"? שכפי שאחר קריאת שמע אנחנו קוראים בלחש כמה מן הפסוקים הנוראים שמאיים בהם האלהים לאבדנו: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם : וְחָרָה אַף-יהוה בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יהוה נֹתֵן לָכֶם" (דברים י"א, ט"ז-י"ז), כך בעוד דור או שניים נאמר בלחש הדברים שמאיימים בהם חכמים על נשותינו לאבדן, שאין אנחנו יכולים למחוק מילותיהם של חכמים, אבל יכולים אנו ללחוש אותן או לשתוק אותן, שקשות הן לנשותינו ומפחידות הן הילדים, בנות ובנים.

–

אמר רבי שמעון (א-י)

אמר רבי שמעון (יא-כ)

אמר רבי שמעון (כא-ל)

אמר חכם עבדאללה (א-י)

אמר חכם עבדאללה (יא-כ)

אמר חכם עבדאללה (כ"א-ל"ד)

להציג את המסמך הזה ב-Scribd