*
"בזכרוני מצטייר פחדו של אבא כשבנו המשורר נסע אל תוך האופק הרחוק. לא ששנא שירה. הוא מאוד אהב את שאגותיו של אַלְ-מֻתַנַבִּי ושמר את נפשו מפסוקי הזימה של אַבּוּ-נֻוַאס. לא שנא את השירה אבל לא רצה שבניו יעסקו בה. פעמים רבות, פעמים רבות, אני זוכר, היה אומר לי: היֵה רופא אם תרצה או למד משפטים, בן. השירה לא תניב פת-לחם" (סמיח אל-קאסם, "צילום של הורים שאינם על קיר הבית החדש", תרגום: ששון סומך).
כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל אֲסִירֵי בָּתֵּי-הַסּוֹהֵר וְהֶרְאֵיתִי אוֹתוֹ לְאָבִי.
אָמַר: מַה יַּעַזְרוּ הַשִּׁירִים לַאֲסִירִים, וּמַה לָּנוּ
כִּי נְזַלְזֵל בְּצִדְקַת הַסּוֹהֲרִים וְהַשּׁוֹפְטִים וְהַמְחוֹקְקִים?
אָמַרְתִּי: עַל הַמַּאֲסָר שֶׁלָּנוּ אֲנִי כּוֹתֵב, אַבָּא,
יוֹם-יוֹם אֲנִי חוֹזֵר לַתָּא, מַמְתִּין לִרְמִיזָתוֹ שֶׁל סוֹהֵר מְרֻחָק,
אִם יִרְצֶה אֶכְבֹּל יָדַי בַּאֲזִקִּים, אִם יְבַקֵּשׁ
אֶתְחַנֵּן לְפָנָיו לְחֹפֶשׁ בְּמַכּוֹת עַל סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן.
אָמַר: חֲלוֹמוֹת הַשִּׁיר מִפִּיךָ מְדַבְּרִים, וְאַתָּה עַצְמְךָ עוֹמֵד
מִחוּץ לְחוֹמַת הַכֶּלֶא, אֲנִי לֹא הוֹלַדְתִּי בָּנִים לְמַאֲסָר, בֵּן,
אִם תִּרְצֶה אֶשְׁלַח אוֹתְךָ לַפָקוּלְטָה לְמִשְׁפָּטִים וְאוּלַי
תִּהְיֶה שׁוֹפֵט, בִּמְקוֹם שִׁירִים תִּכְתֹּב גִּזְרֵי-דִּין
לְהָקֵל עַל כְּאֵבֵי הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי: אָבִי, שֶׁאֲנִי בִּנְךָ,
לֹא הוֹלַדְתִּי לִי הוֹרִים לְפַחֵד, וְהַכֶּלֶא גָּדוֹל מִשְּׁנֵינוּ,
סוֹגֵר עַל שְׁנֵינוּ, הִנֵּה מְסַמֵּן לְךָ עַכְשָׁו הַסּוֹהֵר
שֶׁתְּסָרֵב לְהַכִּיר בְּמַאֲסָרְךָ, שֶׁתְּבַקֵּשׁ לֹא לָצֵאת
אֶת גְּבוּלוֹת הַתָּא. אָמַר: אִם כֵּן אֲסִירִים כֻּלָּנוּ
בְּבֵית-כִּלְאוֹ שֶׁל אֱלֹהִים, בְּנִי, כֻּלָּנוּ עֲבָדָיו, אַךְ מָה
הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, כֻּלָּם צוֹדְקִים, וְאֵין אֶחָד
שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, הַאִם שָׁכַחְתָּ? אָמַרְתִּי: אֶת הַכֶּלֶא הַזֶּה
בְּנֵי אָדָם בָּנוּ, אַבָּא, וְיוֹם-יוֹם אֲנַחְנוּ עוֹזְרִים לָהֶם
לְהַמְשִׁיךְ בִּבְנִיַָּתוֹ, לְהוֹסִיף אֲגַפִּים, לְהַצִּיב מַצְלֵמוֹת,
עוֹד מְעַט כְּבָר אֵינָם זְקוּקִים לְסוֹהֲרִים, יְפַטְּרוּ אֶת כֻּלָּם
וַאֲנַחְנוּ נַמְשִׁיךְ לִשְׁמֹר עַל עַצְמֵנוּ, אֲנִי לֹא אֵלֵךְ
לַפָקוּלְטָה לְמִשְׁפָּטִים, אַךְ כְּבָר הֶחְלַטְתִּי לְהַפְסִיק
לִכְתֹּב שִׁירִים. אָמַר: כֵּיצַד הֶחְלַטְתָּ? הִנֵּה כְּבָר הוֹדַעְתִּי
לְאֹרֶךְ כָּל הַמִּסְדְּרוֹן בָּאֲגַף שֶׁלָּנוּ בְּבֵית-הַסֹּהַר
כִּי הַבֵּן שֶׁלִּי כּוֹתֵב שִׁירִים לְיוֹם הַשִּׁחְרוּר, כְּבָר לוֹמְדִים
שְׁכֵנֵינוּ אֶת הַשִּׁירִים וּמְזַמְּרִים. אָמַרְתִּי: אֲנִי שׁוֹמֵעַ, אַבָּא,
אֲבָל לֹא אֶת שִׁירַי הֵם מְזַמְּרִים, אֵלֶּה הֵם שִׁירֵי הַסּוֹהֲרִים,
מֵהַיּוֹם אֲנִי אֶכְתֹּב גִּזְרֵי-דִּין לְהִתְחָרוֹת בְּגִזְרֵיהֶם,
אֶכְתֹּב פִּסְקֵי-דִּין לְהִתְחָרוֹת בִּפְסוּקֵיהֶם, אֶכְתֹּב לְךָ
וּלְאִמָּא מִכְתָּבִים מִתָּאִי בָּהֶם אֲבַשֵּׂר כִּי הַשִּׁחְרוּר
לֹא יָבוֹא גַּם לֹא בִּימֵי נֶכְדֵיכֶם, הַמַּאֲבָק אָרֹךְ
מִמַּה שֶּׁיּוּכְלוּ לְתָאֵר הַשִּׁירִים, כָּשְׁלוּ כָּל הַשִּׁירִים.
פורסם בכתב-העת "מטען", גיליון 23, ובמדור הספרות של וויינט.
אלמוג בהר 