קנו ספרים דיגיטליים!

א.

ההדרדרות בשוק הספרים הישראלי, שהיתה קשורה מאוד בשנים האחרונות לכוח המונופוליסטי של שתי רשתות השיווק הגדולות, סטימצקי וצומת ספרים, תימשך גם אחרי כניסתו לתוקף, בשבוע שעבר, של חוק הספרים החדש, ואולי אף תחמיר.
אולי המחוקקים לא יכלו לצפות זאת, ואולי פשוט הגענו כבר לנקודת אל-חזור: הכוח של רשתות השיווק מול הוצאות הספרים עדיין גדול מאוד, והן מכופפות אותן בימים אלו למבצעים ותנאים שימשיכו בהרבה מובנים את אותו המצב.

אבל יותר מכך – חלק מהאשמה בהדרדרות המצב היתה ועודנה של הוצאות הספרים הגדולות עצמן, שקבעו מחירים גבוהים במכוון, ולא ריאליים למכירה, של הספרים שלא בתוך המבצעים, וכך רק החמירו את החלוקה הדיכוטומית בין הספרים במבצע שנמכרים, והספרים שלא במבצע שנועדו רק לקשט את קטלוג ההוצאות, מדפי החנויות ואחר-כך את המחסנים.
יותר מכך, הוצאות הספרים הגדולות, ועתה זה מקצין גם לחלק מן ההוצאות הקטנות, הפכו לכל כך זהירות, שלא בטוח שנשאר מה להציל בשוק הספרות המודפס: כבר מזמן אין מקום לספרי מסות, גם המקום של ספרי שירה שהלך והדרדר עם השנים נדחק עוד יותר (אפילו עם עובד מתחילה בימים אלו לגבות מכותביה השתתפות עצמית, ונותרה רק סדרת ריתמוס של הקיבוץ המאוחד שלא גובה תשלום מכותבים בשל המימון שלה מקרן רבינוביץ' (אותה קרן שהפסיקה לתמוך בספרי שירה של משוררים לא תל-אביבים)), ועכשיו עם הזהירות שלקראת החוק החדש נזהרים בצורה קיצונית גם עם קובצי סיפורים קצרים וכמובן שעם סופרים מתחילים.

הסתיים המקום של ספרות ניסיונית ברוב ההוצאות הקיימות. כל מה שנשאר לכותבים ולעורכים זה להסתגר במסגרת הרומן, המשעמם כבר את עצמם, כי זה לכאורה מה שהציבור רוצה. במצב הזה ישרדו עשרים או חמישים או מאה סופרים שכותבים רומנים שנמכרים היטב ושיש להם גב של הוצאות המרוצות מהם, ועוד עשרה סופרים שיש להם עורכים המשמשים להם "פטרונים" וימשיכו להוציא אותם.
כל שאר הכותבים יתקשו למצוא את עצמם בתוך המערכת הזאת. ונדמה לי שגם חלק גדול מן הקוראים.

–

לפני כשנתיים כתב אלכס אפשטיין קול קורא שלא לקנות ברשתות הספרים הגדולות, סטימצקי וצומת ספרים, ובצדק רב, וזה עדיין נכון – אבל חנויות ספרים קטנות וחנויות ספרים משומשים (ששם אפשר למצוא ספרים טובים במחירים נמוכים) יש בעיקר בתל-אביב, ירושלים, חיפה ובאר-שבע. ברוב הארץ כבר אין חנויות כאלו.

נדמה לי שהקול הקורא העכשווי לקוראים שרוצים שימשיך להיות מקום לספרות ניסיונית בעברית, לספרי מסות, לספרי שירה, לסיפורים קצרים, וגם לרומנים של סופרים מתחילים, צריך לומר: קנו ספרים דיגיטליים, גם כמתנה לאנשים אחרים, קנו בחנויות ספרים אינטרנטיות, קנו בחנויות קטנות, קנו ספרים משומשים, קנו ספרים מהוצאות קטנות, לכו לספריה.

ולכותבים יש לקרוא: פרסמו בדיגיטלי; ואם אתם חותמים עכשיו על חוזה עם הוצאת ספרים בדפוס – השאירו את הזכויות הדיגיטליות בידכם, אחרת ההוצאה לא תעשה כלום למען דיגיטציה של ספריכם; ואם כבר הוצאתם ספרים, בררו בידי מי הזכויות הדיגיטליות – אם אצל ההוצאה, תבעו ממנה שתוציא את הספר גם בפורמט דיגיטלי, אם אצלכם – העבירו היום את הספר לפורמט דיגיטלי.

–

הקריסה של שוק הספרים הממוסד, לצד השיפורים הטכנולוגיים בקוראי הספרים העבריים בטאבלטים, בקינדל ובסמארטפונים (ותפוצתם העולה), מביאים לכך שהשנה הקרובה יכולה להיות שנת העלייה של הקריאה הדיגיטלית בעברית.

השירה, הסיפור הקצר, המסה – ז׳אנרים שנדחקו לגמרי בהוצאות ובחנויות, ושצריך להחזיר אותם לעצמנו – יכולים להיות בחזית השינוי הזה בגלל המקום הדחוק והדחוי שלהם – ואולי השירה גם תעניק מעט רומנטיקה לקריאה הדיגיטלית שעדיין חסרה דימויים של יפי הקריאה.
חנויות הספרים האינטרנטיות שהן גם הוצאות דיגיטליות, כמו אינדיבוק ומנדלי מוכר ספרים ברשת ובוקסילה, יכולות להוביל בתוך השינוי.
אם בשנה הקרובה תהיה מהפכה בדרכי הקריאה בעברית, והמכירות האלקטרוניות יעלו באופן משמעותי, אפשר יהיה לדבר מחדש על שוק הספרים הישראלי, על ספרות ישראלית, ועל סיכוי לסופרים חדשים, לספרות ניסיונית ולמשוררים, אינשאללה.

–

ב.

ברור שהשינוי מעלה גם חששות רבים: חוויית הקריאה הדיגיטלית אינה מוכרת לרבים, ואינה זהה לקריאה מן הדפוס; קריאה דיגיטלית תלויה בקניית מכשיר מתאים: טאבלט או קורא ספרים (כגון קינדל), אבל אפשרית גם בסמארטפונים ההופכים נפוצים יותר ויותר; ברור שיש בעיות עדיין לא פתורות בשוק הספרים הדיגיטליים – מי ינקד שירה? האם יהיו עורכים משמעותיים בכל ההוצאות? האם גם יתרגמו ספרות בהוצאות הללו? וכן נשאלות שאלה טכנולוגית – האם את ספריית הספרים שנקנה בטאבלט נצטרך להעביר מטכנולוגיה לטכנולוגיה כל כמה שנים, עם השינויים,  או שהם יאבדו לנו, כפי שקרה להרבה ממה שהקלטנו בקסטות ונעלם עם בוא הדיסקים? מנגד – ההיצע החינמי לקריאה ודאי יגדל בצורה משמעותית בהמשך (ואולי בעוד כמה שנים המודל המרכזי לא יהיה קניית ספרים, אלא מנוי לחנויות ספרים דיגיטליות שיהוו מעין ספריות, ויאפשרו עיון בכל חומריהן תמורת מנוי חודשי).

הפרידה מספרים מודפסים היא קשה לקוראים ולכותבים כאחד, אבל ברור שאין מדובר למעשה בפרידה – לרבים מאיתנו יש כבר כל כך הרבה ספרים מודפסים בבית שהם יספיקו לנו לכל החיים, ספרי קודש ימשיכו להיות מודפסים, וספרים לקריאה בשבתות, וקיימת אפשרות של הדפסה של מהדורות מוגבלות במקביל להעלאת ספר דיגיטלי; ספר דיגיטלי גם לא דורש ויתור על זכויות היוצרים, ומאפשר להוציא את אותו הספר, אם התעורר בו עניין ציבורי, בהוצאה של ספרי דפוס.
השינוי אינו פשוט, אבל לחלקנו כבר אין אפשרויות אחרות.

וכדאי שבשינוי הזה יטלו חלק מרכזי גם ההוצאות הקטנות הקיימות, שקמו על מודל הדפוס, אבל מוציאות את לחמן בדוחק ממנו. רובן קמו על אידיאולוגיה של החייאת שוק הספרות הישראלי השקוע בבעיות, ועל כן הן צריכות לשתף שיתוף פעולה מלא עתה עם האופציה הדיגיטלית, גם אם היא מעלה חששות, ולהקדים את ההוצאות הגדולות בכך.

–

ג.

כשהתקרבנו לסיים את עריכת הגיליון הראשון של כתב-העת לרוחב (תאמר מסאלחה, נעמה גרשי, מתי שמואלוף ואנוכי), לפני כשנה וחצי, לא היה לנו כסף להדפיס אותו. היה נראה גם כי בתנאים אלו, ובהתאם לתפיסה של גרילה תרבות, יהיה מתאים יותר להעלות אותו לאינטרנט חופשי להורדה.
אודה שהיתה בכך תחושה של אכזבה קלה – איך נעשה השקות, חשבתי, כשאין לנו בידיים דבר מה מודפס, ומה אתן לקרובים שישמעו שערכתי דבר מה, קישור לאתר האינטרנט?
אבל העיצוב של הגליון והאתר היה מופלא, בזכות אבי בוחבוט, והתאים לעולם של האינטרנט, ובהשקות עשינו מה שעושים תמיד – קראנו, וגם חילקנו גלויה שעליה שער כתב-העת וכתובתו.
בסופו של דבר הסתבר שאת הגיליון הורידו מן האינטרנט, ובתקווה גם קראו, הרבה יותר ממה שקונים כתב עת ממוצע.
ואז עולה השאלה – למה אנחנו ממשיכים להתעקש להדפיס את כתבי-העת הספרותיים?
הרי ברובם, מלבד אולי אלו ששייכים להוצאות, העריכה היא בהתנדבות, וגם הכותבים לא מקבלים תשלום. ולמעשה, את הכסף למימון הדפסת הגיליון, ולעיתים גם המימון להכללתו במסגרת הוצאה כלשהי, מקוששים בדוחק לאורך שנים מקרנות.
ואם כבר מקבלים כסף מן הציבור, האם לא עדיף פשוט לתת את כתב-העת בחזרה לציבור, חופשי ומכובד, במקום לפרנס את הדפוס, הוצאות הספרים וחנויות הספרים, שידאגו שכתב-העת יודפס בנייר משובח ובכריכה משובחת (שתזכיר את העבר שבו היתה לשירה "הילה"), ואחר כך הוא גם ימכר במחיר מכובד, שלא יוביל לקונים רבים, ויידחק אחר כבוד לאחורי החנות או למחסנה?

כמה מכתבי העת בשנים האחרונות הודפסו בזול ונמכרו בזול, כמו מעיין ודקה, ואז היה בכך היגיון, אבל בכמה עותקים נמכרים כתבי-העת עם ההדפסה היפה והמחיר היפה?
האם לא עדיף להדפיס פשוט מאה עותקים, לספריות, להשקות, למנויים ולכמה חנויות קטנות, בדפוס פשוט ובנייר זול, ואת השאר להחזיר לציבור בחינם?
או לכל הפחות – האם אי אפשר שכל גיליון, כמה חודשים לאחר גיליונו, יפורסם גם באינטרנט חינם, אחרי ש"סערת" קנייתו בחנויות מסתיימת?
ממילא חלק גדול מן העותקים המודפסים מוכנסים למעטפות ונשלחים למבקרים הרבים למיניהם, בכל אמצעי התקשורת, ואצל רובם הם מושמים אחר כבוד על המדף בלי להיקרא. האם לא עדיף לשלוח את הגיליונות הללו לציבור, ולמבקרים לשלוח קובץ מחשב?

–

שאלת הפרסום בחינם מתחדדת בהקשר אקדמי – גם שם על-פי רוב היצירה של מאמרים, כתבי-עת וספרים ממומנת למעשה על ידי הציבור.
בתחום זה גם אפשר לומר שכבר התרחשה המהפכה בקריאה – רוב הקריאה האקדמית עברה למעשה דיגיטציה, בין השאר כיוון שחלק גדול מן הקריאה הוא באנגלית, והקריאה היא ממאגרי המידע שהספריות רוכשות (ושאינם פתוחים לכלל הציבור).
הספרים האקדמיים עצמם עדיין מודפסים באופן מהודר, בכריכות קשות, ונמכרים במעט מאוד עותקים, ומהווים בעיקר סעיף בקורות החיים של כותביהם, וממומנים על-ידי תקציבי מחקר.
האם לא הגיוני הרבה יותר שכתבי-העת האקדמיים יהיו פתוחים לציבור, ומאגרי המידע האקדמיים יהיו פתוחים לציבור, וגם הספרים ינתנו להורדה, אם לא מיד לאחר פרסומם אזי לאחר כמה חודשים או שנה, בדיוק בשל היותם מיוצרים בזכות התקציבים הציבוריים, ולכאורה גם למען הציבור?

חלק מכתבי-העת מאפשרים גישה למאמרים ישנים אצלם, אבל לא מספיק מכתבי-העת.
חלק מן המרצים כבר מעלים את מאמריהם להורדה חינם באתריהם, אבל פחות מהם מעיזים לעשות זאת עם ספריהם, מחשש להסתבך עם חוקי זכויות היוצרים.
–
ד.

כשעברנו דירה לפני שלוש וחצי שנים, והתחלתי במשימה המתישה פיזית ורגשית של אריזת אלפי ספרים, החלטתי שעלי להיפרד מחלקם.
הצלחתי להחליט רק על 20 שאעביר לחנות ספרים משומשים, והחנות כמובן שלא היתה מעוניינת בכולם.
אחרי שסיימתי להכניס את כל הספרים לארגזים, ושוב פרקתי אותם בבית החדש, נשבעתי שלא אקנה עוד ספרים.
במשך חצי שנה הצלחתי לעמוד בשבועה זאת פחות או יותר, וקניתי רק 3 או 4 ספרים. אחר כך חזרתי לסורי, אבל בכל זאת קניתי פחות מפעם, ובעיקר משומשים, ואת שאר הספרים שרציתי השתדלתי לשאול מהספריה.
על כן בשבילי העולם של הספרים הדיגיטליים הסתמן כפתרון לכאבי הגב בסחיבת הספרים בעת מעברי דירה, ופתרון לתחושת האשמה על העצים הרבים שכבר השתתפתי בכריתתם, בבניית ספריה ביתית מוגזמת.
זה לא שאני מבטל את מקומם של הספרים המודפסים, והרי יש לי מספיק מהם, וודאי אקנה עוד ספרים מודפסים בהמשך. אין דיכוטומיה בין עולם הספרים המודפסים לעולם הספרים הדיגיטליים, ואפשר להנות משני העולמות. אבל אם אני אמשיך לקנות ספרים באותה כמות שקניתי עד כה, לא יהיה לי מקום לישון או לשבת בבית מרוב מדפים וערימות.

ועכשיו אני מתחיל לקנות ספרים דיגיטליים עבריים, ספר העיון של מאיר עמור שיצא לאחרונה, ספר השירה החדש של מתי שמואלוף, ספר השירה החדש של רון דהן, קובץ התרגומים מן הספרות היפנית שראה אור בבוקסילה, ספריהם של אלכס אפשטיין וערן הדס שיצאו לאור כבר לפני זמן מה ועוד.
באנגלית ובערבית יש ספרים רבים להורדה חינם כספרים דיגיטליים. בעברית אפשר בינתיים למצוא כתבי קודש באפליקציות, כמו האפליקציה הנפלאה "ובלכתך בדרך", אבל לצערי אין עדיין מי שמעלה ספרים עבריים שאבדו עליהם זכויות היוצרים כספרים דיגיטליים חינמיים. המצב מזמין "פרוייקט בן-יהודה", כמו זה הקיים באינטרנט, גם בעולם הספרים הדיגיטליים – וכך מי שמתחיל לקרוא ספרים דיגיטליים ישמח לגלות שהוא יכול גם לקנות ספרים חדשים בזול, וגם לקבל ספרים ישנים בחינם.

–

ה.

ספרי שירה מודפסים הם פריט מן העבר. פריט לאספנים, אם רק היו אספנים שהיו מתעניינים בכך. אולי שמונה חנויות בתל-אביב, ועוד שלוש בירושלים, שתיים בחיפה ואחת בבאר-שבע, משתפות פעולה עם הרעיון. בהוצאות הגדולות שמוציאות גם ספרי שירה, לצד ספרי הפרוזה, עומדים להיות עוד ועוד קיצוצים דרסטיים בספרי השירה, וממילא ספרי השירה שם הם מעין נדבה של ההוצאה לקרובי המשפחה העניים שפעם היו נחשבים. מוציאים אותם ואז טורחים להחביא אותם, שלא יפריעו לשאר ספרי ההוצאה.

ועוד – הפער ההולך וגדל בין דור העורכים בהוצאות לבין המשוררים, שלא תמיד מאפשר שיח פואטי מעניין, ולא מכיל את היצירה החדשה. והפער מזמין שינוי. לשווא אנחנו כורתים עוד ועוד יערות? או שרק בשל תחושת הכבוד שמספק הספר המודפס, שדומה שממש קיים בעולם, בכל כובדו (אם כי מהר מאוד הוא נעלם)?
בהיעדר כל צורך כלכלי בספרי השירה, הגיע הזמן שלהם לעבור אל עולם הספרים הדיגיטליים, עם הוצאות שירה דיגיטליות חדשות. שם ספרי השירה יוכלו להימכר במחירים זולים מאוד, שחלק משמעותי מהם יגיע למחברים. ושם מהדורה מוגבלת, לצורך ספרים להשקות ולמספר המצומצם של חנויות ספרים שבאמת מתעניינות בכך, תוכל להיות מודפסת (או בטכניקת print on demmand, כאשר רוכש הספר מבקש לקבל עותק בדפוס).
השאלה שנותרת היא כמובן איך יהיו עורכים ומעצבים ומנקדים לספרים שלא יהיו קשורים לממסד של ההוצאות, ללא מימון. מודל העריכה ישוב אל המודל הישן – של שיח בין משוררים. ומהיכן ימצאו הנקדנים והמעצבים?

–
ו.

מזה זמן כשאני נכנס לחנויות הספרים הגדולות אני רואה גוויות. לא היה זה שינוי מוסרי, כשהבנתי מה קורה בסטימצקי ובצומת ספרים. דווקא פעם אהבתי את החנויות הללו. אבל מאז שראה אור ספרי הראשון, "צמאון בארות", ב-2008, בכל פעם שאני נכנס אל אחת מחנויות הספרים הגדולות אני רואה גוויות. גוויות ברות מזל היושבות על הערמות בשולחנות, גוויות עצובות על המדפים, וגוויות נשכחות לגמרי בקבורת המחסנים.
–
ספרי "צ'חלה וחזקל" בחנות האינטרנטית אינדיבוק, ובגרסא דיגיטלית באתר "עברית".
–

עוד על שאלת ספרים דיגטליים בעברית כאן וכאן וכאן.

–

פורסם בהעוקץ