"שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים" – פיוט למימונה לרבי דוד בוזגלו

על הפיוט למימונה "אתם יוצאי מערב" לרבי דוד בוזגלו:

הפייטן מימון כהן מבצע את "אתם יוצאי מערב" של ר' דוד בוזגלו:

אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב/ ר' דוד בוזגלו

(שיר לליל המימונה)

אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב. מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה

הַלְלוּ אֵל בְּעַם רָב. יוֹם זֶה יוֹם אַלְמִימוּנָה.

אֶתְמוֹל פָּעַר אֶת לוֹעוֹ. יַם סוּף לְנֶגֶד פַּרְעֹה.

עִם כָּל רִכְבּוֹ בְּנָסְעוֹ. וּלְקָחָם לוֹ לְמָנָה.

וְעָבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו. צֹאן יִשְׂרָאֵל עֲבָדָיו.

עֵת נֶעֶרְמוּ מִשְבָּרָיו. עַל יְדֵי רַעְיָא מֵהֵמְנָא.

וּרְכוּשׁ רוֹדְפָיו וּמוֹשְׁלָיו. שָׂם יִשְׂרָאֵל אֶל כֵּלָיו

מִתּוֹךְ הַיָּם וְגַלָּיו. נִתַּן לוֹ לְמַתָּנָה.

וְשָׁמָּה עַל כָּל מִדְרָךְ. אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בֵּרַךְ.

חָבֵר תִּהְיֶה מְבוֹרָךְ. בְּכָל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

וּבְמָארוֹק לְדוֹר דּוֹרִים. כָּכָה יֹאמְרוּ הָעִבְרִים.

בִּבְרָכָה לַחֲבֵרִים. אַרְבְּח יָא כָאי וּלְגִ'ינָא. [תרגום: הצלח אחי בעושר]

וּבְנֵי נֵכָר, נוֹזְלֵיהֶם נִבְקְעוּ תּוֹךְ כְּלֵיהֶם

וְתִפֹּל שָׁם עֲלֵיהֶם. יִרְאַת שׁוֹכֵן מְעוֹנָה.

וּמַשָּׂאוֹת עַל מַשָּׂאוֹת. מִלְאוּ כָּל טוּב וּתְבוּאוֹת.

הוּבְאוּ מֵאַרְבַּע פֵּאוֹת. לְעַמּוֹ אֲשֶׁר קָנָה.

וִילִיד עֲרָב זֶה דַרְכּוֹ. עַד עַתָּה תּוֹךְ מָרוֹקוֹ

וְלַיְהוּדִים כְּעֶרְכּוֹ. יַקְרִיב מִנְחָה שְמֵנָה.

שְׂאוֹר וּדְבַשׁ וּתְבוּאָה. חֲלֵב פָּרָה בְּרִיאָה.

דָּגִים נַעְנָע וְחֶמְאָה. עִם פִּרְחֵי בָּר וְגִנָּה

שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים.

וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה.

וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה.

וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה.

וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי.

אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי. רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה.

שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים

אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים. אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה.

הֵמָּה הַמְגוֹגִים. מוֹסְרִים עַמָּם לַהוֹרְגִים

כִּי לְכִתְרָם דּוֹאֲגִים. לֹא לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה.

עִזְבוּ רִיבוֹת וּמְרוֹרִים. לָעַד וּלְדוֹרֵי דוֹרִים

וְעַל שָׁלוֹם וּדְרוֹרִים. קְרִיאוֹת הוֹי תֶּחְדַּלְנָה.

ר' דוד בוזגלו נולד במרוקו בשנת ה'תרס"ג, 1903. למד אצל הפייטן ר' חיים עטר, המוציא לאור של קובץ הבקשות "שיר ידידות". בגיל 16 עברה משפחתו לקזבלנקה בעקבות רבו שהרחיק אליה. היה גדול פייטני יהדות מרוקו במאה העשרים, משורר, מוזיקאי ומבצע מחונן. הקים בקזבלנקה את מקהלת הילדים והנערים ב"אם הבנים". העמיד פייטנים רבים, ביניהם ר' יצחק רווח ור' חיים לוק. התעוור ב-1949. בשנת 1965 עלה לארץ והתיישב בקרית-ים. ממובילי תחיית שירת הבקשות המרוקאית בארץ. נפטר ב-1975. כתב מאות פיוטים בעברית, בערבית-יהודית ובמטרוז (בשזירת ערבית ועברית) במרוקו ובישראל. סירב ששירתו תוקלט וסירב ששיריו יפורסמו. לא חתם על שיריו באקרוסטיכון שמו, ובכך חזר למסורת הפיוט הקדום בניגוד למאות ארוכות של פיוט. פיוטיו נכתבו ללחני המוזיקה האנדלוסית הקלאסית, המוזיקה השעבית המרוקאית והמוזיקה הערבית הפופולרית החדשה ממצרים ומצפון-אפריקה (ופיוט אחד ללחן הארץ ישראלי של השיר "באב אלוואד").

השיר "אתם יוצאי מערב" של ר' דוד בוזגלו הוא הפיוט הראשון שנכתב לכבוד חג המימונה הנחוג בקרב יהדות מרוקו מיד לאחר הפסח. בפתח הפיוט פונה הפייטן אל קהלו "אַתֶּם יוֹצְאֵי מַעֲרָב". מערב הוא הגרסא העברית לשמה הערבי של מרוקו, המגרב (מע'רב, مغرب), וכך בארץ נקראו יהודי מרוקו קודם להקמת מדינת ישראל "עדת המערביים"; נקודת המבט של הפיוט היא מן הארץ, שבה חיים חוגגי המימונה שהם "יוצאי מערב", יוצאי מרוקו. השם מרוקו הוא שם מאוחר (המתבסס על שיבוש השם מארכש) לשמה של ממלכת המגרב, והוא מופיע בחלקה השני של השורה הראשונה: "מָארוֹק אַנְשֵׁי אֱמוּנָה"; כאן מהדהד הפייטן את הפיוט הקדום מן הסליחות, "אנשי אמונה אבדו", המקונן על ירידת הדורות, אך הוא מהפך את משמעות הפיוט כדי להצביע דווקא על ההווה במרוקו כמלא ב"אנשי אמונה". הפייטן מבקש מבני עדתו "הַלְלוּ אֵל בְּעַם רָב" (על פי "אוֹדְךָ בְּקָהָל רָב בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ" (תהלים ל"ה, י"ח)), ורומז אולי לחגיגות ההמוניות של המימונה במרחב הציבורי בארץ, בניגוד לחגיגות המימונה שהתקיימו במרוקו בעיקר במרחב הפרטי, וממקם את היום המדוייק בו הוא מבקש בקשה זאת, הקובע את החרוז החוזר בשיר, והמופיע בשיר כצורה ערבית: "יוֹם זֶה יוֹם אַלְמִימוּנָה"; במרוקו נחוג בעיקר ערב המימונה, ואילו בארץ היציאה לפארקים בחגיגה גם ביום המימונה, ויתכן שר' דוד בוזגלו מושפע מכך.

ר' חיים לוק ותזמורת ירושלים החדשה מבצעים פיוטו של ר' דוד בוזגלו "צור שהחייני":

רצף הזמן ממקם את ההווה ביום המימונה, ואת האתמול בחציית ים סוף, המופיעה בקריאה מן התורה לשביעי של פסח בבתי-הכנסת (ועל פי המסורת חציית ים סוף חלה בכ"א ניסן, שהוא שביעי של פסח). תנועת הזמן המעגלית של לוח השנה היהודי מאפשרת לחוש את יציאת מצרים כיום אתמול, ובין שני האירועים מחבר הפייטן, כאשר הוא מתאר את הרכוש הרב שבו יצאו בני ישראל ממצרים, ממה שלוו משכניהם וממה שלקחו מביזת הים. גם את הברכה שברכו לדבריו בני ישראל לאחר שיצאו מן הים וגליו: "וְשָׁמָּה עַל כָּל מִדְרָךְ / אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בֵּרַךְ / חָבֵר תִּהְיֶה מְבוֹרָךְ / בְּכָל חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (חודש ניסן הוא הראשון בחודשי השנה בלוח השנה המקראי), מעמיד הפייטן מול המצב במרוקו: "וּבְמָארוֹק לְדוֹר דּוֹרִים / כָּכָה יֹאמְרוּ הָעִבְרִים / בִּבְרָכָה לַחֲבֵרִים / אַרְבְּח יָא כָאי וּלְגִ'ינָא"; ברכת החג מופיעה בערבית, ופירושה "הצלח אחי בעושר". בהמשך להקבלה לזמן שאחר יציאת מצרים, לא רק הברכות שבין יהודים ליהודים ממשיכות את זמן הנס, אלא גם היחסים בין בני מרוקו המוסלמים ליהודים המופיעים כהמשך של היחסים בין בני ישראל לנוכרים לאחר יציאת מצרים, כאשר היחס הטוב ליהודים מנומק ביראת ה' בעקבות נס יציאת מצרים: "וְתִפֹּל שָׁם עֲלֵיהֶם / יִרְאַת שׁוֹכֵן מְעוֹנָה". הנוכרים מעניקים מתנות לעמו של האל, היהודים: "וּמַשָּׂאוֹת עַל מַשָּׂאוֹת / מִלְאוּ כָּל טוּב וּתְבוּאוֹת / הוּבְאוּ מֵאַרְבַּע פֵּאוֹת / לְעַמּוֹ אֲשֶׁר קָנָה".

יחס הנוכרים אל היהודים, שבמדרש מופיע כאירוע רגעי לאחר יציאת מצרים, מופיע אצל הפייטן כאירוע המתמשך מן העבר אל ההווה ומאפיין יחסי יהודים ומוסלמים במרוקו: "וִילִיד עֲרָב זֶה דַרְכּוֹ / עַד עַתָּה תּוֹךְ מָרוֹקוֹ / וְלַיְהוּדִים כְּעֶרְכּוֹ / יַקְרִיב מִנְחָה שְמֵנָה"; אך בהקשר של יום המימונה יש לקרוא שורה זאת לא כהווה מתמשך, אלא כאירוע מחזורי המתרחש ביום החג, כאשר בסוף הפסח מביאים המוסלמים ליהודים חמץ ראשון כדי שיוכלו להכין את מאכלי המימונה, לאחר שהיהודים מכרו את כל חמצם לשכניהם המוסלמים לפני הפסח; מכאן עובר ר' דוד בוזגלו ומתאר המאכלים שמביאים המוסלמים ליהודים, המאופיינים בשפע רב, אך פותחים בחמץ שמביאים המוסלמים ליהודים עם תום הפסח, השאור, ועמם החלב, החמאה והדבש הדרושים למאכלי החג: "שְׂאוֹר וּדְבַשׁ וּתְבוּאָה / חֲלֵב פָּרָה בְּרִיאָה / דָּגִים נַעְנָע וְחֶמְאָה / עִם פִּרְחֵי בָּר וְגִנָּה".

התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד מבצעת יחד עם ליאור אלמליח את הפיוט "דגולים משלו":

היפוך היחסים בהירארכיה שבין הרוב למיעוט, בין יהודים למוסלמים, ליום אחד, מהווה הדהוד לזכר יציאת מצרים והוא מעוגן בתוך מציאות החג בהווה במרוקו, כאשר זקוקים היהודים למוסלמים כדי למכור להם את החמץ לפני הפסח ולקבל מהם חמץ לאחר הפסח; באופן חגיגי פעם בשנה משתנה ההירארכיה באופן סימבולי, והפייטן קורא כאן את שותפות המוסלמים לחג כשותפות שלהם בזיכרון יציאת מצרים; הסיטואציה הקרנבלית הופכת אצל הפייטן למאפיין בסיסי של חגיגת המימונה, המאופיינת על ידי השפע העובר בין מוסלמים ליהודים כסוג של מנחה, ולאחר מכן על-ידי הסבה משותפת של יהודים ומוסלמים לשיר ומוזיקה: "שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים / יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים / וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים / עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה", כאשר לשון ההסבה, שבאה מן ההקשר של הישיבה בליל הסדר, בחיק המשפחה והקהילה היהודית, הופך כאן לסימון של ישיבה בצוותא לאכילה משותפת של יהודים ומוסלמים, בחג בין-דתי.

המוזיקה מסמלת את החיבור, ושלא במקרה בוחר ר' דוד בוזגלו לסמל את החיבור לא בשמות יהודים וישמעאלים, המסורתיים יותר, אלא דרך שמות הלשונות, על הדמיון שבהם, ותחושת החיבור שלו לשתי הלשונות, "עִבְרִים וַעֲרָבִים" (ובעת המודרנית אכן השם עברים שימש בארץ כשם חליפי ליהודי החדש, והשם ערבים הפך שם כללי לדוברי הערבית, אחרי שקודם לכן כיוון בעיקר לבדווים ובני חצי-האי ערב). המימונה מתוארת כחג של שפע ושל שותפות, והדברים מגיעים עד חוסר הבחנה קרנבלית: "וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה / תִלְבֹּשֶׁת עַרְבִיָּה… וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי / לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי / אִם עִירוֹנִי אוֹ כַּפְרִי / רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה". בלבול כמובן פירושו שיש גם הבחנה, ואפשרות הבחנה, ויום אחד בשנה שבו היהודיה לובשת את תלבושת הערביה – אך ההבדלים מונחים כאן גם על המישור של ההבדל שבין העירוני לכפרי, ולא דרך דיכוטומיה אחת, דתית, ודרך חיבור משמעותי "רוּחַ כֻּלָם נְכוֹנָה" (על פי תהלים נ"א, י"ב, "לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי") בדברים אלו הוא מבטא את הנטייה של היהודי העירוני במרוקו, שעבר ללבוש בגדים אירופיים ביומיום, ללבוש בגדים כפריים בחג, המזוהים בהווה כבגדים כפריים, וגם כערביים או מוסלמיים (המילה ערבי בערבית עד המאה ה-20 פירושה בדווי, ורק עם הפאן-ערביות היא משתנה להיות מובנת כמי שמדבר ערבי, כשם של עם, ובמגרב תהליך זה מאוחר יותר מן המשרק, והיא עומדת כהיפוכה של העירוניות, גם ביחס למוסלמים עירוניים, המזהים ערבים כמי שהם בדווים וחיים מחוץ לעיר).

ר' חיים לוק מבצע את הפיוט "בינו נא מורדים" של ר' דוד בוזגלו:

חגיגת המימונה הופכת בשיר זה למודל חיובי של מפגש ושילוב בין יהודים לגויים: "שָׁם טֻשְׁטְשׁוּ הַתְּחוּמִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים"; שורה זאת המתייחסת לטשטוש שבין יהודים לשאר העמים בחיוב היא נדירה למדי במסורת היהודית, אשר הסתמכה על הציווי "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא, י"ח, ג'), ועל הפסוק "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם: "וַיַּעַבְדוּ אֶת-עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ" (תהלים ק"ו, ל"ה-ל"ו), ודרשה אותם לדורות שונים ומקומות שונים, אף-על-פי שבפסוקים מדובר כמובן בעובדי אלילים. ר' דוד בוזגלו נוטל את הביטוי "בין ישראל לעמים" מתוך ברכות ההבדלה למוצאי שבת: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְחל ובֵּין אור לְחשֶׁךְ ובֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים ובֵּין יום הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה", אך הופך את המשמעות המקורית, ולעומת ההודייה לאל שהבדיל בין ישראל לעמים ממש כשם שהבדיל בין הקודש לחול, בין האור לחושך ובין השבת לשאר הימים, הוא מעניק משמעות חיובית לטשטוש התחומים בין ישראל לעמים בחג המימונה.

אך סייג לפייטן לגבי עירוב התחומים, והוא: "אִלְמָלֵא אַנְשֵׁי דָּמִים / אֲשֶׁר עַל הַמְּדִינָה". כאן נראה שכוונתו או לצרפתים אשר שלטו במרוקו, אך יתכן שגם לבית המלוכה המרוקאי, ובשל ההקשר הישראלי שבו נכתב הפיוט, יתכן שקשור לזיהוי של היהודים עם ישראל, והמלחמה בין ישראל לצבאות ערב. על פי דבריו אנשי הדמים הללו "הֵמָּה הַמְגוֹגִים"; על פי שושלת בני בניו של נוח ("בְּנֵי יֶפֶת–גֹּמֶר וּמָגוֹג, וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל; וּמֶשֶׁךְ, וְתִירָס" (בראשית י', ב'), נחשבו בני מגוג לעם היושב באירופה, ועל כן לכאורה סביר הזיהוי שלהם עם הקולוניאליסטים ולא עם משפחת המלוכה המרוקאית, שגם זכתה להערכה מצד הקהילה היהודית; אבל יתכן שהשימוש כאן הוא על פי המסורות על גוג ומגוג, על פיהן באחרית הימים גוג מלך מגוג יפתח במלחמה עם עם ישראל, יחד עם עמים רבים, שתהיה קשה מאוד אך תסתיים בנצחון עם ישראל; על פי מסורת המתחילה מספר יחזקאל: "בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג–נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל וְהִנָּבֵא עָלָיו… לָכֵן הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ לְגוֹג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח—תֵּדָע : וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן–אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב : וְעָלִיתָ עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל-אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג" (יחזקאל ל"ח, ב', י"ד- ט"ז). כך יכול המושג מגוגים להופיע כסמל כללי למהרסים ולמי שבאים ללחום בעם ישראל, ויכול להיות מושלך גם על המלכות במרוקו. את הייחוס לבית המלוכה מחזקת השורה הבאה: "מוֹסְרִים עַמָּם לַהוֹרְגִים / כִּי לְכִתְרָם דּוֹאֲגִים / לֹא לְנֶפֶשׁ נַעֲנָה". יוסף שיטרית מביא גרסא שונה לשורה זאת: "המה הדמגוגים / מוסרים עמם להורגים", ומפרש זאת על פי המילה הלועזית שנכנסה לעברית החדשה, כמנהיגים השולטים בארצם בכוח הדמגוגיה.

חתימתם של פיוטים רבים באופן מסורתי כוללת בקשת גאולה, לעיתים בדמות בקשה לכינוס נדחי ישראל או לבניין בית המקדש או לחידוש מלכות דוד; באופן מעניין בפיוט זה, העוסק במימונה ובחיבור ערבי-עברי ומוסלמי-יהודי במרכזה, ודרך מקום כתיבתו גם בחיבור ישראלי-מרוקאי, הבקשה בסיום היא על השלום, ושלום זה נטען במשמעויות גאוליות: "עִזְבוּ רִיבוֹת וּמְרוֹרִים / לָעַד וּלְדוֹרֵי דוֹרִים / וְעַל שָׁלוֹם וּדְרוֹרִים / קְרִיאוֹת הוֹי תֶּחְדַּלְנָה". הבקשה היא על שלום נצחי, אשר יביא להחלפת המרורים בדרורים, בחופש, וחופש זה נטען הן במרכזיות החירות בחג פסח הצמוד, ואולי גם במאבקן לעצמאות של ישראל ומרוקו.

שירו של ארז ביטון לרבי דוד בוזגלו:

לדבר בעצם הנהרה / ארז ביטון

לרבי דוד בוזגלו, מגדולי פייטני יהדות מרוקו

–

נוסח א'

אַרְשֶה לְעַצְמִי לוֹמַר

מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר לִשְמֹעַ אֶת שְמֶךָ

אַרְשֶה לְעַצְמִי לוֹמַר

עֲסִיס אַהֲבָתִי נִגָּר עַל סַף דְּלָתֶיךָ

בּוֹא מִן הַפִּנָּה

אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת

ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ

מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר אֶל הֵד צְלִילֶיךָ

כִּי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ

ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ.

–

נוסח ב'

בּוֹא מִן הַפִּנָּה

אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת

ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ

בְּזָכְרִי אוֹתְךָ

לִבִּי עֵץ שָתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם

בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ

אָז מָצָאתִי מִפָּנַי בְּפָנֶיךָ

שֵם כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלֶיךָ

אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש

אִתְּךָ נִפְגַּשְתִּי בְּעֶצֶם הַנְּהָרָה.

–

מתוך "ציפור בין יבשות", 1990

–

שיר לרבי דוד בוזגלו

"סאלים, חיים ודוד: וריאציות של שכחה", ד"ר מאיר בוזגלו
–

–
פורסם בקפה גיברלטר