בין סלוניקי, אושוויץ ותל-אביב: סיפורו של דוד חיים

לזכרו של דוד חיים ז"ל

דוד חיים נולד בשנת 1920 בעיר סלוניקי ביוון, בימים בהם "הכל סלוניקי הכל היה ספרדית", למשפחה שישבה בעיר מאז שהגיעה מגלות ספרד; ראיינתי אותו בפרדס-חנה בשנת 2003, בביתה של בתו המאומצת, אסתר יקואל בת השישים ושש. סיפור חייו, כבן יחיד להורים גבריאל חיים ושמחה לבית אליעזר, מתחיל על מי מנוחות בקהילה היהודית-ספרדית המפוארת של עיר הנמל, זמן קצר לאחר התפרקות האימפריה העות'מאנית והקמתה של המדינה היוונית החדשה, ונקטע באחת כשהיה דוד בשנות העשרים לחייו והגרמנים פלשו ליוון. דוד חיים נשלח, יחד עם עשרות אלפים מבני עירו, אל מחנה ההשמדה אושוויץ, אך הוא נמנה על היהודים הסלוניקאים המעטים אשר שרדו את מלחמת העולם השניה. כשתמה המלחמה חזר דוד ליוון, נשא אישה באתונה וראה את סלוניקי הריקה מיהודיה, ובסוף שנת 1946 עלה על ספינה שהיתה בדרכה לארץ, יחד עם אשתו הטריה נורה, ויחד עם אסתר, אחיינית של אשתו שהתעקשה לעלות עם הזוג.דוד סיפר שאביו גבריאל היה רוקח שידע לצחוק עם כולם ולספר "כל מיני סיפורים", ואמו שמחה היתה עקרת בית שבאה מ"משפחה של דתיים". המשפחה גרה "ברחוב טוב", וכאשר דוד סיים את בית-הספר, היו חילוקי דעות בין אמו לאביו לגבי עתידו: אמו, שלבן-דוד שלה היה בית-כנסת, רצתה שהוא ילך לישיבה, ואילו אביו רצה שהוא יהיה סוחר. דוד מסביר שהוא היה "בחור מכבד את ההורים", וכאשר הוא מספר שאביו הצליח בסופו של דבר, הוא צוחק, ומסביר ששלושה חודשים הוא הלך לישיבה, ולמד, אבל "אני הייתי יותר נוטה לביזנס, אני הייתי הולך בבית מרקחת איפה שאבי היה עובד שם, הוא לא היה בעל המקום, אבל עובד שם, רואה איך שעושים מסחר, פה ושם, אז אהבתי את הדרך הזאת יותר, אמרתי ללכת לבית כנסת זה בסדר, שבתות, אפילו כל יום"; לבית-הכנסת המשיך דוד ללכת, בשבתות ובחגים, ובימי שני וחמישי, אז הוא גם היה קורא בתורה.

דוד מספר שהגרמנים נכנסו ליוון בשנת 1940 או 1941 (בפועל האיטלקים ניסו לפלוש ליוון ב-1940, ובסופו של דבר הגרמנים פלשו וכבשו את יוון ב-1941), והוא נלקח למחנות, לאושוויץ. ההחלטה הראשונה שקיבל דוד באושוויץ, אחרי שקיבל מכה מגרמני בלי להבין מה הוא אומר, היתה ללמוד את שפת המענים: "הייתי מוכרח, צריך ללמוד גרמנית, במחנות, שלוש שנים, איך אפשר לחיות, היו מרביצים, ואתה לא מבין מה אומרים לך". לדבריו בין היוונים, הסלוניקאים, איש לא ידע גרמנית, ואילו בין האשכנזים "היו כאלה שידעו קצת גרמנית, כי ידעו את האידיש הזה וזה עזר להם הרבה". דוד הלך לבחור צרפתי, נתן לו קצת תפוחי-אדמה, וביקש בתמורה חתיכת דף וחתיכת עיפרון, והיה רושם על הדף מילים ששמע בגרמנית, כדי לשאול אותו למשמעותן; וכך הוא למד גרמנית, וכשהגרמנים היו צריכים מישהו שידבר עם היוונים, הוא יכול היה לעשות זאת.

באושוויץ נשלח דוד לבּוּנָה (מפעל כימי ואחד המחנות באושוויץ) ועבד קשה מאוד, והשתדל להבין את הגרמנים, מתוך תקווה שלא יקבל מכות; על המכות הוא אמר לנו: "לקחתי את זה ללב כל הזמן, כל הזמן". כשדוד מדבר על ימיו במחנה הוא משלב בדבריו מילים בגרמנית כמו חדר הברזים שהוא ה"וַושֵר-רַאוּם", וה"קאפּוֹ" שאמר עליו שהוא "גוּט ארבּייט" ל"מאייסטר" (בכך הוא דומה למשה העליון, שכתב פואמה ארוכה בספניולית על החוויות בשואה, והשתמש גם הוא (בתוך הספניולית) במילים גרמניות כמו "מוזלמן", "אס.אס." (משה העליון, אין לוס קאמפוס די לה מואירטי: במחנות המוות, עברית: אבנר פרץ, מכון מעלה אדומים לתיעוד השפה הספניולית ותרבותה, מעלה אדומים, תש"ס, 2000)); בגלל שדוד היה "גוט ארבייט" [עובד טוב] לקחו אותו בחורף לבית-חרושת, וכך הוא ניצל מן העבודה היומיומית בחוץ בשלג הקפוא. הוא התחיל כעוזר בחיתוך ברזלים, ואז למד את התוכנית של האיש שהיה מכופף את הברזלים; ו"כעבור כמה זמן הבעל מקצוע הזה לקחו אותו למקום אחר, אי אפשר היה לדעת, כי יום אחד אתה רואה בן אדם יום השני אתה לא רואה אותו, אז שמה בא המאייסטר, אומר לי מיד, תראה, הוא איננו עכשיו, תעמוד אתה במקומו, תעמוד אתה עם התוכנית, אני הייתי ברזלן".

בראשון באוקטובר 1945, אחרי השחרור, חזר דוד ליוון. הוא התחתן עם נורה באתונה, ועבד איזה זמן כמוכר בגדים בחנות; אמה של אשתו, שהיה לה רכוש בסלוניקי, נסעה לשם, וגם הוא נסע לשם יחד עם אישתו. לבית בסלוניקי שסידר להם חבר שיגורו בו פלשו יוונים נוצרים לפני שהם הגיעו, ולא נתנו להם להיכנס. דוד מעיד על עצמו ש"העניין של היהדות" היה אצלו חזק, כי הוא הספיק ללכת להכשרה לפני השואה, בארגונים הציוניים, שם היו משכנעים את החניכים לנסוע לישראל ולהיות חלוצים; על כן הוא כבר היה מוכן לבוא לישראל, ואכן כעבור שנה בערך, בה נשאר הזוג בסלוניקי, הם עברו למחנות שהקימו הארגונים הציוניים מארץ-ישראל, שנועדו להיות תחנת מעבר בדרך לארץ. שם, בשנת ארבעים ושש, הכינו אותם לבריחה לארץ-ישראל (הנסיעה לא היתה חוקית), והם עלו על סיפונה של אונייה בשם "הנרייטה סולד", שלמעשה לא היתה יותר מסירה גדולה, וזאת הביאה אותם לחיפה, יחד עם אסתר, שלדבריו היתה אז בת שש. אסתר, "אֵסְתֵרְקֶה" בלשונו של דוד, "האמא שלה, היא אחות של אשתי"; אמה של אסתר היתה חולה, והבת לא נתנה מנוחה לדוד ונורה שהיו בהכשרה, והודיעה להם "אני באה אתכם". אמה של אסתר ניסתה לבוא לראות אותה ולקחת אותה בחזרה, אבל אסתר סירבה לה; וכך נורה ודוד לקחו את אסתר כבת, ואמה נפטרה שלוש או ארבע שנים לאחר מכן ביוון. בארץ הם נתנו לאסתר את שם משפחם, ולא היו להם עוד ילדים מלבדה.

הסירה הגיעה לנמל חיפה, והעולים זרקו מסיפונה חפצים על האנגלים, עד שאלו השתלטו על הספינה ולקחו את האנשים לקפריסין; דוד מעיד שהם "פתחו כמעט" את קפריסין כתחנת-גירוש בריטית של עולים יהודיים לארץ-ישראל. ארבעה חודשים הם שהו בקפריסין, ודוד שימש כרב המחנה בקפריסין, עד שהעבירו אותם לנמל חיפה, ומשם לבית העולים בחדרה. דוד רצה להגיע לתל-אביב, לרחוב הקישון שהיה "רחוב מפורסם של סלוניקאים", והוא יצא לשם יחד עם אשתו ואסתר; בהתחלה הם נסעו לבת-דודה של אישתו שגרה בפלורנטין ועזבה את יוון לפני המלחמה, וביקרו אצלה, ואחר כך "יהודי מצוין" מסלוניקי, אדון מצליח, שידע שדוד היה הרב בקפריסין, סייע בידם. דוד מסביר: "לא היה לי כלום, והביא [אדון מצליח] אותנו לרחוב הקישון, שמה היו שני בתי קפה של סלוניקאים. אחד מול השני. ישבנו שמה, וכל סלוניקאי שהיה עובר היה אומר שלום… זכרונם לברכה, הרבה הלכו".

במקום התארגנו פלישות לבניינים, וצעירים חסונים היו פורצים דלתות; דוד ומשפחתו קיבלו חדר על גג, אשר הצעירים פרצו את דלתו, שהיה חדר כביסה. בראיון הסביר דוד שבחדר זה היתה מקלחת, ואז תרגם לספניולית, והסביר שהיה זה "בַּאנְיוֹ כזה"; בהמשך הראיון הוא יקרא לספרייתו "ביבליוטקה" בספניולית, ויזכיר את שיר הערש שאמו היתה שרה לו, "נַאנִי נאני";  לדבריו הוא יודע ספניולית כשפת אם, ויוונית טובה מאוד, וצרפתית, וגרמנית מהמחנה (אשר גם בה הוא השתמש בראיון, לתיאור השנים באושוויץ), ועברית מהתפילות ומהארץ. דוד מספר על התקופה הראשונה בישראל, כשהם גרו בגג: "סבלנו סבל גדול משום שלא היה קל למצוא עבודה ואיזה עבודה אני יכול להשיג? אז הלכתי ברחוב הקישון אמרתי אני לא יודע מה לעשות, אז לקחו אותי לעבוד בנמל". אחרי כמה ימים כסבל, סבל דוד מכאבים חזקים בגב, והלך לחבר שהכיר את אבא שלו, ועשה אצלו עגלות לילדים. אחר כך הוא זיפת גגות, ואז עבר לעבוד כברזלן בבניין, למשך חמש או שש שנים, עבודה שעשה במחנה בזמן השואה; "אבל פעם היו עבודות, פעם לא היו עבודות, היה קשה מאוד".

דוד סיפר שכל האנשים אצלם הוא עבד היו סלוניקאים, ושכל רחוב הקישון התנהל בלאדינו ("הלאדינו זה קוראים אנחנו ספניולית"), לא בעברית ולא ביוונית. ואז הוא פגש אנשים שהכירו את אבא שלו, והם שאלו אותו מה הוא עושה, והוא סיפר שהוא עובד כברזלן בבניין; "מה אתה מדבר, אתה עובד ברזל? בוא בוא הנה, עכשיו בבנק דיסקונט צריכים אנשים". אחרי שאמרו לו את הדברים הללו, הוא הלך לבנק, שמה הוא מצא מנהלים סלוניקאים שהכירו את אבא שלו, והם לקחו אותו, והכניסו אותו לסניף בשכונת התקווה, בו דוד הפך להיות פקיד ראשי. דוד מספר שבנה שני בתי-כנסת סלוניקאים בתל-אביב, ולאורך שנים ארוכות הוא היה חזן בבית-כנסת.

דוד מספר שיצא לו לבקר בכמה בתי-כנסת אשכנזיים בתל-אביב בהם יש חזנים טובים, ואומנם השטח שלו הוא ספרדי, אבל הוא הכניס לתפילות מדי פעם ניגון אשכנזי, למשל בשירה של שחרית בשבת, כדי לתת טעם אחר. לעומת זאת, בבתי-כנסת מזרחיים כמעט ולא יצא לו להיות, והוא מתגאה בנוסח של הטעמים, שלדעתו הוא ייחודי לתורכים, ומתבסס על המַאקַאמִים הערביים; לדעתו חזנים מזרחיים, למשל עיראקיים, לא יודעים לפי איזה מאקאמים הם עובדים. את הספר עם המאקאמים והשירים יש לו בביבליוטקה שלו, ושם יש לו גם ספרי תפילה הכתובים בעברית ובספרדית, ספניולית. בבית-הכנסת הסלוניקאי בארץ, לדברי דוד, אין ספניולית בתפילה, אבל "היו דברים שקראנו, שרנו שירים ספרדיים, בבית-הכנסת, רק כדי להיזכר שאנחנו ממוצא סלוניקי, כי גם בבית-כנסת זה מסלוניקי, כל אלו שבנינו אותו, לא נשארו הרבה".

דוד מודע לצורך בזיכרון, ומבקש להשאיר זיכרון, והוא סיפר שכשיצא לפנסיה ואישתו היתה בסדר, אז בזמן שהיה פנוי לו הוא התחיל לכתוב, בעברית, כל מיני דברים, "על החיים, על מה שהיה, על מה שעשינו, על מה שהיה במחנות, כתבתי קצת"; אבל מאז מחלת אישתו אין לו זמן לחשוב על-זה, והכתיבה נשארה בתחילתה. הוא אומר "יש מספיק בשביל לכתוב ספר, כמו שאומרים", ומסביר שאת הדברים שהוא עבר בחייו, "זה לא דבר שאתה יכול בכמה שעות לגמור בכל מיני סיפורים, כי לכל דבר, לכל יום היה סיפור, בייחוד במחנות, כל יום היה, כל רגע, מה זה כל יום, הרוגים, היו, ראיתי מספיק בחיים". כעת (2003) דוד גר בפרדס-חנה, בביתה של בתו המאומצת אסתר, ואשתו דורה, אשר חלתה באלצהיימר, נמצאת במוסד הגריאטרי "מלבן" הסמוך; כל יום הוא הולך לראות אותה בבית-החולים. הוא מספר שעם ההורים שלו הוא היה מדבר רק בספניולית, אבל עם אישתו, לעומת זאת, הוא מדבר בעיקר יוונית, אבל גם ספניולית, כי המשפחה שלה נסעה לאתונה, ושמה היו חייבים לדבר רק ביוונית בזמן מלחמת העולם השניה, כדי שלא יזהו אותם הגרמנים כיהודים. עם אסתר הוא ואשתו דברו יוונית, ללא ספניולית, כי היא למדה את השפה היוונית עוד ביוון כילדה; על השאלה האם אסתר יודעת ספניולית הוא עונה: "קצת יודעת".

כששאלנו האם יוצא לו לדבר עם מישהו בספניולית הוא עונה שלא, "לא נשארו הרבה", כל יום הוא שומע על מישהו אחר, שאולי בעבר הוא יכל לדבר אתו בשפה, שמת. המחשבה בספניולית היא אפשרית יותר, "כי אני יכול לחשוב לבד", וגם אם הבת לא שמה לב לספרדית, אלא רק ליוונית, הוא עדיין יכול לחשוב בפנים. לפני שאסתר נוסעת ליוון, הוא מדבר אתה ביוונית, אבל היום הם כבר לא מדברים המון בשפה, לעומת פעם, כשהם דיברו "כל הזמן יוונית". דוד הסביר שבמחשבה "אני לא יכול לחשוב על יוונית, יותר ספרדית אני יכול לחשוב, נאמר כשאני הולך לישון, אז אני מדבר, לפעמים אתה יודע, בן-אדם"; כלומר, לעצמו הוא מדבר בלב לפני השינה בספניולית, פשוט כי "ספניולית זה השפה שאני נולדתי אתה". כשהוא הולך למוסד הגריאטרי בו אשתו מאושפזת, והיא לא פותחת את הפה ולא מדברת, כדי לעשות קצת שמח הוא שר לה שיר בלאדינו או ביוונית; אמא שלו היתה שרה לו לפני השינה, והיום הוא זוכר בעיקר את המנגינה של השירים, ולא את המילים שלהם, אבל הוא שר לי שני שירים, האחד בלאדינו והשני ביוונית, מבין אלו שהוא זוכר את מילותיהם.

מה היא השפה הזאת, הספניולית, הספרדית-יהודית? דוד חיים מתאר את המרחק בין שפתו לבין הספרדית, מרחק אשר נוצר בשנים של חיים בסלוניקי העות'מאנית והיוונית: "ספניולית, הם באו מאספניה, מספרד, אז שמה דיברו כל הזמן ספרדית, היהודים, בייחוד, דיברו כל הזמן ספרדית, רק מה, שמה בסלוניקי, לפני זה היו התורכים, משלו התורכים בסלוניקי, אז דיברו, הרכיבו בשפה הספרדית גם מילים תורכיים, אז בזמנו, אחר-כך ב1914-1916 כשהיתה מלחמת העולם הראשונה אז שמה נכנסו היוונים, אז כשנכנסו היוונים הם היו מוכרחים ללמוד את השפה היוונית, אז היו מכניסים בספרדית גם את השפה היוונית, זאת אומרת שהלאדינו הזה שקראו פעם לא קיים, קיים, הבסיס הוא לאדינו, ויש כתב בלדינו, אז ככה שאין, מה, מה יכול להיות בשפה הספרדית כמו ששמעת מהסבא שלך, שאתה אומר, הבסיס הוא ספרד, ספרדית, אבל שם הכניסו פעם קצת תורכית בשפה, ואחר-כך באו היוונים והכניסו גם יוונית בפנים… היום גמרנו, לא שומעים יותר את הספרדית הזאת, יותר שומעים כאן אולי, ברחוב הקישון, או ברחובות האלו שיש כאן, שמה, כמה סלוניקאים, זהו מה שהיה… אם אתה מדבר על השפה הספניולית, זה כבר משהו אחר, ספניולית יש בפנים כל מיני מילים, יש מילים ביוונית, יש מילים בתורכית… בעברית כמובן, הדבר הראשון, לכן הספרדית, אם נאמר אדם מסלוניקי נוסע לספרד, הוא לא יכול לדבר ספרדית"

שאלתי את דוד חיים אם מישהו ממשפחתו כיום יודע ספניולית, והוא השיב בשלילה, והסביר: "כי לא השתמשנו" בשפה; על-כן כאשר הוא מנהל את סדר הפסח או את ארוחת החג בראש-השנה, הוא עושה זאת רק בעברית, ולא חושב להוסיף שירים או ברכות בספניולית, כי לדבריו אם הוא יקרא בספניולית אף אחד לא יבין, וחוץ מזה "העיקר זה העברית, בשבילהם, הם צברים כולם, כולם, כל המשפחה". על השאלה אם הוא רוצה שמישהו מן הצעירים ממנו במשפחה ידע ספניולית הוא עונה: "בשביל מה? מה יעשה?". לשאלה האם ביקר אי פעם בספרד, ארץ מוצא אבותיו, הוא עונה בנחרצות: "לא הייתי ולא רוצה להיות, בשביל מה?"; הוא מבהיר שהוא לא מרגיש שום קשר לספרד, ושואל: "איזה קשר יכול להיות? שסבלו היהודים, שברחו משמה, לא, שום קשר מיוחד, לי אין, כמובן אפשר לבקר בכל מקום, יש צרפת לבקר, יש איטליה לבקר, יש כל מיני מקומות לבקר". לעומת זאת ליוון שמורה לו פינה חמה בלב: "ביוון, הדבר הראשון שאני רוצה לבקר, אבל עכשיו, היום, לא נשאר אף אחד מהמשפחה ביוון, אף אחד, חוץ מזה שאלה שנשארו גם אחרי השואה, הלכו כמו כל המשפחה של אישתי, שלה גם כן, אז הלכו, אינם, מתו. אז ככה שאין מה לראות, אבל יש, בוזוקי יש שמה, וזה טוב מאוד, (צוחק) ביוון אפשר". מאז שעזב את יוון הוא חזר פעמיים: "קודם כל הייתי פעם, כדי למכור רכוש שהיה לנו, קצת, איפה שגרנו, שוב הייתי עם אישתי, עשינו טיולים איזה שבועיים ביוון, וזה הכל".

בתו אסתר יֵקוּאֵל, כבת 66, אומרת: "דוד מרגיש שהוא חייב לספר את חייו כי הוא מרגיש שההורים שלו נמחקו ולא השאירו דבר"; לדבריה דוד "יודע ממקור ראשון… יש לו הזיכרונות הבסיסיים, של סלוניקי של אז, כי הוא כבר היה בחורצ'יק כשהוא הלך למחנה ריכוז, הוא לא היה ילד, הוא זוכר את הכל".

למאמר על דוברי ספניולית, שבמסגרתו רואיין דוד חיים

עוד על הספניולית כאן, וכאן, וכאן, וכאן, וכאן, וכאן.