לפני מעט יותר משנה התחלתי לערוך אסופה בת שלושה חלקים מדברי חכמים, ובאחד מחלקיה, "אמר חכם עבדאללה", היה למרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל חלק מרכזי, יחד עם עוד רבנים שנאספו לשם, ובתוכם חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, ורבנים נוספים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים.
בתחילה לא הטרדתי את הרב להזמינו לבית-קפה כיוון שידעתי שאינו מן ההולכים לבתי-הקפה, וכן כיוון שידעתי שהוא טרוד בענייני רפואת הציבור ורפואת גופו ממש, ואין הזמן פנוי לו. ולאחר שהותיר אותנו לבדנו בזה העולם, ונפטר מכל הטרדות ועבר לעולם הבא, שוב לא יכולתי להזמינו לאחד מבתי-הקפה.
עד שזכרתי שרבותינו וחכמינו מרבים היו לזמן זה את זה בחלומותיהם. הנה גם מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל זימן לו בחלומו את רבנו יוסף חיים, הרי"ח הטוב, וכך תיאר המפגש:
"והנה בחלומי בלילה ההוא ראיתי את הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל מבבל אשר בא לבקרני בביתי ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה והתיישב ליד השולחן. ראה לפניו אחד מחיבורי, כמדומני ספר שאלות ותשובות, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר טוב מאוד, ועוד שאל אותי האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר כאשר היתה באמנה איתי? עניתי ואמרתי כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים, אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה לא תנח ידיך, כי יש נחת רוח מאוד לפני השם יתברך בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה, וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא, ואין לנו תורה שבכתב ללא תורה שבעל-פה, כך בתורת משה וכך אצל כל חכם וחכם. ואיקץ והנה חלום".
**
ועל-כן ניסיתי גם אני לזמן הרב בחלומותי, לשאול אותו בשאלות שהיו טורדות אותי. ואף-על-גב שבתחילה לא היה מטריד עצמו לבוא לאלו החלומות, בסופו של דבר, כשהמשכתי כמתעקש להזמינו, בא. והייתי שומע ממנו הדברים בחלום, ואחר באור היום הייתי מגלה שאותם הדברים ממש גם כתב בספריו, ולחינם הטרדתי אותו.
וראש לכל שאלתי אותו, באותו בית-קפה, או בית-קַהְוָה, בחלומי, אם עלי לקרוא לו עובדיה או עבדאללה, וכך ענה: "חלק מן הבריות קורות אותי עבדאללה וחלק מן הבריות קורות אותי עובדיה, חלק קורות אותי חכם וחלק קורות אותי רב. ובאמת אין הפרש ביניהם. והיה מי שאמר אחר מותי שנכנסתי לעולם בשם עבדאללה ונפטרתי מן העולם בשם עובדיה. ואין הדבר נכון כלל. שאומנם קרתה לי אמי בילדותי בקולה עבדאללה, וכתבו ילדי על מצבתי אחר לכתי עובדיה, אבל על פי האמת נקרתי בשני השמות, וכל תלמידי המובהקים פנו אלי בשם עבדאללה-עבד-אדני. וכך גם רוב האנשים שהכרתי נקראו בכמה שמות, ולא היה שם אחד מוחק שם אחר או מחלישו, אלא להפך, השמות מחזקים זה את זה ומעמיקים חריטת כל שם בלבבות".
**
כיוון שבאחת הפעמים התארכה ישיבתנו עם כוסות הקפה, ולא סימן הרב שזמנו חלף, שאלתי אותו עוד שאלה שאינה מעניין קושיות ההלכה, שבהן אהב לדרוש, אלא על שנותיו בקהיר, בסוף שנות הארבעים. האם זכית לראות ולשמוע את הזמר שכה היית מעריצו, מוחמד עַבְּד-אֶלְ-וַהַאבּ? שאלתי.
וכך הודיעי באותו בית-הקהוה שבחלומי: "פעם אחת ישבתי אצל הסַפָּר בקהיר, ולפתע שמעתי המולה עולה מן הרחוב. שאלתי אחד האנשים שנכנסו לסיבת אותה המולה. אמר לי שהזמר המפורסם מוחמד עבד-אל-והאב עובר ברחוב. זינקתי מכסא הספר לצאת אל הרחוב, ורצתי אל המקום שאליו הלך עבד-אל-והאב, שביקשתי לברך אחריו ברוך הבורא בריות מבורכות והמפליא ליצור חכמים מופלאים. אבל כשראיתיו נזכרתי ששכחתי כיפתי אצל הספר, ולא רציתי לברך בשם ובמלכות בגילוי ראש ועצרתי מילותי, וברכתי על הפלא שראיתי בלבי, בלא שם ומלכות, בדרכי חזרה אל חנות הספר, באחד מניגוניו ממש של עבד-אל-והאב".
ועוד חפצתי להאריך עמו השיחה בענייני המוזיקה, לכן שאלתיו, אף כשידעתי התשובה לפרטיה, האם התיר לנו לשיר ברכות, ופרקי תהילים ופיוטים בניגוניו של זה עבד-אל-והאב, ובמזמורי אום כולת'ום ועוד בזה הדרך?
טפח על כתפי כמי שיודע שכבר התבררה לי תשובתו לפני שענה, ובכל זאת פירט הפרטים בבית-הקהוה בחלומי: "כתב הגאון מנחם די לונזאנו בספרו שתי ידות בזו הלשון: "ולפי שהשיר והשבח להשם יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, שכך נאמר "בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ-לוֹ", כלומר, בכל מאמצי הכח, זאת היתה לי לחבר רוב השירים שלי על פי ניגוני הערבים, לפי שהם מגביהים קולם ומנעימים את שירתם יותר מזולתם. ואמנם ראיתי קצת חכמים שמתאוננים רע על המחברים שירות ותשבחות לה' יתברך על פי ניגונים אשר לא מבני ישראל המה, אולם אין הדין עמם, כי אין בכך כלום". וידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם, שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצותיו, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחת מצוה זאת ראוי ליפרע ממנו. ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה: "עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ– תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהלים קל"ז, ב')".
**
לבסוף, כשידעתי שזמן החלום מתקצר, ועוד מעט אני ער, ביקשתי ממנו שמלבד הדברים שכבר נודעו בספרים, והוא מצטטם באוזני בחלומות, אולי יוכל למסור לי לכתיבה גם אחד מחלומותיו שלא הספיק להעלות על הכתב באחד מספריו, שאני יש לי עניין רב בחלומות של חכמים.
ראיתי שהוא נע ונד בכסאו, ומאריך בשתיית הקהוה ובבחישת הסוכר, ואינו יודע אם להיענות לי. ולבסוף הסכים, וסיפר לי זה החלום, ולא מצאתי כמוהו באף אחד מספריו: "פעם אחת חלמתי שבאתי על פתחו של בית-אסורים והסוהרים לא הניחו לי להיכנס. אמרתי להם: כאן ביתי. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד האסירים שהכרני שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע קולי. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי להיכנס לחצר, אך אסרו עלי להיכנס לתאים. לאחר מכן חלמתי שתי פעמים שאני בתוך בית-האסורים בתאי ומבקש לצאת ממנו, והסוהרים לא מניחים לי לצאת. אמרתי להם: ביתי בחוץ. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד מחברי החופשיים שראיתי מעבר לחומה הנמוכה שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע את הקול. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי לצאת לחצר, אך אסרו עלי לצאת לעולם".
ישבתי ואני משנן מילותיו שלא ישתכחו, ועדיין הוא לא התחיל לסמן לי שתם זמן הפגישה. חשבתי שדבר חשוב יש לו למסור לי, לכוון מעשי. פתח פיו וידו מלטפת את זקנו, ורמז לי כי דברים אלו שיאמר יחתמו מפגש אחרון בינינו, ואחר-כך שוב לא יתפנה לראותי בחלומותי. ואמר לי חכם עבדאללה: "טוב שם טוב שיבור לו אדם ויביא משמו דבריו, על שם אחד החכמים הקדומים או בעלי המעלה מבני משפחתו או מאורחי חלומותיו בלילות. והיו מתווכחים ביניהם אנשים, חד אומר – מעלת ענווה היא זאת, למסור הדברים מפי אחר ולהניח לשמך שלא יגע בהם, וילכו הדברים לזיכרון ושמך לשכחה, ואחר אמר – מעלת גאוותנות היא שחשב שראוי שדבריו יהיו ניתנים בפי אברהם או יוסף או משה או דוד או עזרא או בר יוחאי או בן מימון, שהוא מערבב דמותם בדמותו ועל ידי כך ממעט פרצופם ומבקש להרבות פרצופו, ואין מתירין לו, אלא בכמה פליטות קולמוס טובות שיכוונו המקום ברוך הוא לכוון לדברים אמיתיים".
–
פורסם בעיתון "מקור ראשון", מוסף "שבת", יום שישי ה-13.6.2013, גיליון שבוע הספר, עמ' 12:
–
אלמוג בהר 
אהבתי