אני הקטן חֶזְקֵל בן אַמַל כינסתי כאן אמירות מורי ורבי חכם עובדיה בן גוּרְגִ'יָה, והשם ירחם אם חללתי שבתות מעט פה מעט שם כדי להעלות הדברים על הכתב, שלא נותר לי תמיד זמן בשאר השבוע מרוב טורח הפרנסה והימים, וחששתי לשכוח הדברים.
א.
אמר חכם עבדאללה: יש לנו אב זקן. שישראל אבות להם ביעקב וביצחק ובאברהם. ועוצרים שאין אומרים שאבות להם בתֶרַח ובנָחוֹר. ואמהות להם ברחל, בלאה, ברבקה ובשרה. ואב לאבותינו בשמים, והוא מלך מלכים, והוא ריבון עולמים, והוא קונה שמים וארץ, והוא אל עליון, והוא הקדוש ברוך הוא, והוא המקום והשם והתפארת. וכל מה שאנחנו עושים, לכבודו של אב זקן אנחנו עושים, ומכבודו. וטוב שהוא מביאנו לידי מעשים, וגואל אותנו בכל יום מהיעדר המעשים, וכפי שגואל הוא בכל יום גם עתיד הוא לגאול אותנו לסוף הימים. ובינתיים את הימים שטרם סוף הימים עלינו למלא בתפילות ותחנונים והודיות ושבחים ותשבחות ותהילות שכולם יחד אינם מתחילים לשבח ראשון שבחיו של המקום ולפאר גדולתו. ועשה שנשיר לפניו, שהוא הבוחר בשירי זמרה. וכיוון שעלינו למלא את הימים בתפילות, נכתבים סידורים ומחזורים בכל דור ודור ובכל קהילה וקהילה ובכל מקום ומקום, שאין לך קהל שאין לו סדר תפילות משלו, וקהלי ישראל, למן הבנים והבנות מרגע שלמדו צורת אות אשורית ועד הזקנות והזקנים על סף יום הדין שעדיין הם רואים בעיניהם ומניעים שפתותיהם, כולן הוגין בתפילות. ועשה הקדוש ברוך הוא שירבו סידורים לפניו, שאוהב הוא לשמוע שבחיו מפיות רבים בלשונות רבים בדרכין רבים.
ב.
אמר חכם עבדאללה: ויושב המקום מאז שברא העולם ומחבר תפילות ופיוטים ומסדר סידורים ומצטער שאין בניו באים לפניו לקנות סידוריו אלו ונצרכים במקומם לסידוריהם. ואין אנחנו ממליצים כלל לפני הציבור לקנות סידורים אלו, כי אלוהים בשמים ולבו רחוק מלב אדם כמרחק רקיעים מאדמה, ואין הכאב שווה בשניהם, ואדם חייב שיתפלל מתוך כאבי חייו ולא מן הסידורים שהמקום מכין לו. שאמרו חכמים הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים, ועוד אומר אני כי מבקשים בני אדם פרנסה למעשי ידיהם, שימכרו סידוריהם, ואין להם בִּלתם הכנסות רבות, ואילו מלך מלכי המלכים כמה ארמונות לו וכמה שומרים לו וכמה טרקלינים וכמה אבני חן ומעשיות טובות ומעשים טובים, ואינו נדרש לכספכם תמורת סידוריו. ומי שנתן לשון בפינו ודאי יָדע למלל אותה, ודאי יֵדע להבין מילות שאנחנו אומרים ללא הכוונות הרצויות כאילו היו בהן הכוונות הרצויות, וידע גם להבחין בכוונות הרצויות שאנחנו מעלים ללא המילים הנחוצות כאילו היו בהן המילים הנחוצות.
ג.
אמר חכם עבדאללה: נאמן אני לשתי התורות, לתורת בבל ולתורת ארץ ישראל, שלידת אבותי בבגדאד העיר הגדולה לה', שישבו בה אוכלוסין גדולין והתורה היתה נישאת על כפיים, וירדו לירושלים בשל הצרות שפקדו אותנו, וירושלים נאה והדורה ותורתה מלוא הטנא, אך רחובותיה צרים, ואין היא מבטלת תורתנו הקדומה. שבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל סופן להיקבע בארץ ישראל, דאמר רבי אֶלְעָזָר הַקַפָּר, עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שייקבעו בארץ ישראל, דאמר רב יהודה אמר שמואל, כל ארצות עִיסָה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל, דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה.
ד.
אמר חכם עבדאללה: טוב שם טוב שיבור לו אדם ויביא משמו דבריו, על שם אחד החכמים הקדומים או בעלי המעלה מבני משפחתו או מאורחי חלומותיו בלילות. והיו מתווכחים ביניהם אנשים, חד אומר – מעלת ענווה היא זאת, למסור הדברים מפי אחר ולהניח לשמך שלא יגע בהם, וילכו הדברים לזיכרון ושמך לשכחה, ואחר אמר – מעלת גאוותנות היא שחשב שראוי שדבריו יהיו ניתנים בפי אברהם או יוסף או משה או דוד או עזרא או בר יוחאי או בן מימון, שהוא מערבב דמותם בדמותו ועל ידי כך ממעט פרצופם ומבקש להרבות פרצופו, ואין מתירין לו, אלא בכמה פליטות קולמוס טובות שיכוונו המקום ברוך הוא לכוון לדברים אמיתיים.
ה.
אמר חכם עבדאללה: וזרח השמש ובא האור. שהקדוש ברוך הוא מלמדנו להבדיל בין הדברים בכך שהאיר עליהם, וטוב האור לעיניים ומתוק, זאת שמחת החיים, ועדיין לא תשבע העין מלראות, ולא ילאה הפה מדבר. ואנחנו פיות מדברי גדולות, ואפילו פינו רחב כים וגומר, לא נוכל להללו. על כן נהגתי אני הקטן בדרך של מתינות וצמצום בכל המקומות שהצלחתי, ובמקומות שלא הצלחתי הרחבתי בדברי יתר על המידה, ומוטל על תלמידַי אחרי למחוק ממילותי, ואני מניח אותן להם.
ו.
אמר חכם עבדאללה: מי שלא העמיד תלמידים מעלה עליו הכתוב כאילו מת הוא עוד בחייו, ומי שהעמיד תלמידים מעלה עליו הכתוב כאילו הוא חי גם במותו. ואני הייתי משתדל להעמיד תלמידים כל חיי, והיו התלמידים עוזבים אותי, מי למורים אחרים ומי לחיים ללא הוראה, ולא הייתי יודע האם נותר משהו מתלמודי אצלם. עד שבסוף הרבה ימים בא אצלי תלמיד בשם חזקל, ונותר אצלי ולמד אצלי ואף העמיד מספר חידושים משלו. ואם יעמיד תלמידים שיהיו תלמידי תלמידי הרי אני חי. ומי אמר ולא התבדה אף פעם, אם לא בחייו אזי במותו, ואני תקווה שלא אהיה מן המתבדים.
ז.
אמר חכם עבדאללה: אמרו חכמים על אלכסנדרוס מוקדון שעלה למעלה עד שראה כל העולם ככדור ואת הים כקערה, ופירשו שמטעם זה במקום אחד יום ובאותה שעה ממש במקום אחר לילה. ולכן פיזר הקדוש ברוך הוא את ישראל בעמים שיפוצו בכל ארצות, כדי שכאשר יסיימו את לימוד התורה בארץ ישראל וילכו לישון במרוקו עוד יהיו שונים משניות ומחדשים חידושים, וכאשר יסיימו את לימוד התורה במרוקו וילכו לישון באמריקה עוד יהיו דורשים בדברי רש"י ומקשים בין ראשונים לאחרונים, וכאשר יסיימו את לימוד התורה באמריקה וילכו לישון בפרס עוד יהיו עוברים בין מקור לתרגום ומודדים בכל מידות שהתורה נמדדת בהן, וכאשר יסיימו את לימוד התורה בפרס וילכו לישון בארץ ישראל עוד יהיו מלמדים אותיות לפעוטות ופותרים קושיות, ונמצא שאין לך רגע אחד בעולם הפנוי מלימוד תורה, כי אם יהיה רגע פנוי מלימוד התורה אין קיום לעולם, שנאמר "אִם-תָּפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת-בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם-וָלַיְלָה בְּעִתָּם" (ירמיהו, ל"ג, כ').
ח.
אמר חכם עבדאללה: מעשה באחד שהיתה בידיו תרנגולת והיתה מטילה ביצים מדי יום ביומו. והיה אוכל מהן במידה ומשאיר בידו לימים אחרים באומרו אולי יחסר לי. והביצים עומדות ומתקלקלות והוא לא נוגע להן. עד שהתרנגולת חדלה להטיל והוא חוזר לאותן ביצים שהניחן ומבשלן ואוכלן וחולה חולי חמור על שום קלקולן. ולְמה הדבר דומה, למי שמניח חלק מן התפילות לימים אחרים ומסתפק בתפילות אחדות בלבד, והאחרות הולכות ומתקלקלות, שמתגעגעות הן לעיניו ולפיו הדובר אותן, והן הולכות ומבאישות וכשיבוא להתפלל בהן כבר יהיו כולן סרוחות. ועל כן טוב לו לאדם שיעשה תפילתו למען החלמת ידידיו וקרוביו כשהם כולם בריאים, שביום שיֶחלו תהיה התפילה מיודדת עמו ורצונה לעוזרו, ולא תהיה זרה לו ומביטה לו כאילו רק עתה, משנצרך לה, נזכר בה, וחוששת כי יטילהּ אל השכחה מרגע שיסור מן הסכנה. אלא כשאינו בסכנה מתפלל על הסכנות וכשהוא בסכנה מתפלל על השלום. שהשלום מידה גדולה הוא ואחד משמות הקדוש ברוך הוא, וכפי ששמו שהוא שלום מוחקים כדי להביא שלום בין בעל לאישה ולמתק עליהם הזמנים, כך ילמדו בניו למחוק כבודם ושמם למען השלום במשפחות ובמלכויות ובכל העולמות. וברכה תבוא על כל המברכים בשם ובמלכות מי שאמר והיה העולם, אמן. עד כאן.
ט.
אמר חכם עבדאללה: למה לעברית כ"ב אותיות ולא כ"ח כאחותה הערבית? בתחילה ביקש הקדוש ברוך הוא לברוא גם לעברית כ"ח אותיות, והיה בונה כל אות במקומה, והיה חוצב האותיות מעמודים המחזיקים את העולם, שעליהם הכל עומד, והיה יוצר האותיות בלי שידע איזה צליל תקנה כל אות. אחר שצייר כ"ח האותיות שלח את חֲנוֹךְ בן יֶרֶד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם להתבונן בהן ולקרוא כל אחת מהן בשמה ובצלילה. והיה חנוך קורא בשמותיהן של כ"ב אותיות ראשונות, ומוסיף להן פתחים וקמצים ושוואים ודגשים וסימנים עליונים ותחתונים ומגלה צליליהן. ואילו ו' אותיות שבאו אחריהן לא הצליח לקרוא להן שמות, והיה מתאמץ בהן התאמצות גדולה, והיה הולך ובוכה לפני אלוהים, חוזר ובוכה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? לימד אותו ו' סוגי בכיות שהם ו' אותיות אלו בסימניהן וצליליהן, שלא יהיה בוכה בכי אחד על הכל ותהיה בכייתו פותחת השערים המתאימים לה, וכל בכי קולו שונה מקול חברו. נמצא שאנו יודעים היום רק גימ"ל בכיות ואילו חנוך ידע ו' בכיות, וכך גימ"ל בכיות אחרות נשכחות, והן הולכות הלוך ובכֹה, חזור ובכֹה, ואין מי שיבכה בהן.
י.
אמר חכם עבדאללה: אנחנו פותחים ספרים וסוגרים ספרים, ויש שאנחנו מבלים ספר עוד בחיינו, ויש שהספר מבלה אותנו ונותר אחרינו. ואנחנו רק נבקש את הקוראים להיזהר בדפים, לא לקרוע ולא לתלוש ולא למחות ולא למחוק ולא לכסות ולא לחשות, אך נתיר להם להוסיף הערותיהם בשולי הדפים, אם אפשר בעט ולא בעיפרון, שלא ימְחקו מחמת הבושה ולא יימחקו מחמת חליפות הזמן.
–
יא.
אמר חכם עבדאללה: מקובל עלינו מרבנו סעדיה גאון, הוא סַעִיד אֶלְפַיוּמִי, שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה. ומה אנחנו למדים מכך? שדרך שאר האומות שהן נקראות על שֵם המקום שהן גרות שָם, ולשונן גם היא נקראת כך, ואם כן היה עלינו להיקרא כנענים ולשוננו כנענית. אבל אנחנו נקראים על שם אברהם אבינו, שעמד מעבר אחד וקרא בשם אל אחד, ועמדו כל שאר האומות מן העבר השני וקראו בשם אלוהים רבים, על כן נקרא הוא עברי ואנחנו על שמו עברים. ועוד אנחנו נקראים על שם יעקב אבינו, ששרה עם אלוהים ואנשים, ועל כן נקרא הוא ישראל ואנחנו על שמו ישראל. וכך אנחנו כל זמן שנקרא בשם אל אחד ונשרה עם אלוהים ואדם ונלמד תורתנו הקדושה שבכתב ותורתנו הקדושה שבעל-פה אנחנו אומה, ומשנחדל אין אנו אומה כלל, ונקרא אז על שם מקומות מגורינו או לשונותינו או מלבושינו או שמותינו או תווי פנינו, ולא בשמות שמקבלים אנו היום. ויהודים לא קראנו את עצמנו אלא קראו לנו האומות, אשור, בבל, פרס, מדי, יוון ורומי, בשעה שגירשונו מעל ארצנו ולקחונו לארצותיהם, וחשבו שהם קוראים אותנו על שם חבל ארץ יהודה שישבה בו ממלכת יהודה וישבו בו מלכי יהודה. אבל לפי האמת יהודים אנו על שם לאה אמנו שאמרה "הפעם אודה את ה'" בשעה שנולד לה בנה יהודה, ואם אנו פוסקים מלהודות שוב אין אנו אומה. ועם חילוף הזמנים התרגלנו לשם זה, יהודים, והחלנו קוראים בו לעצמנו.
יב.
אמר חכם עבדאללה: פעם אחת חלמתי שבאתי על פתחו של בית-אסורים והסוהרים לא הניחו לי להיכנס. אמרתי להם: כאן ביתי. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד האסירים שהכרני שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע קולי. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי להיכנס לחצר, אך אסרו עלי להיכנס לתאים. לאחר מכן חלמתי שתי פעמים שאני בתוך בית-האסורים בתאי ומבקש לצאת ממנו, והסוהרים לא מניחים לי לצאת. אמרתי להם: ביתי בחוץ. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד מחברי החופשיים שראיתי מעבר לחומה הנמוכה שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע את הקול. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי לצאת לחצר, אך אסרו עלי לצאת לעולם.
–
יג.
אמר חכם עבדאללה: מספרים באותו תלמיד שהחביא עצמו בבית הכסא של רבו, וחיכה עד שיבוא לשמש עצמו בבית הכסא. בשעה שהיה עסוק באותו מעשה חש המורה בקול נשימת תלמידו, שהיה עולה ממנו מין חרחור דק, ושלח ידו לאחוז בשערו והעלה אותו ושאלו מה מעשיו שם. השיב התלמיד: תורה היא וללמוד אני צריך, שמעולם לא פסקת לפני באיזו יד אוחזים בתחילה כשבאים להתנקות, ומה מותר בקריאה בבית הכסא, ומה אסור לזמר על לשון, ובאתי ללמוד ממנהגך. שתק הרב והניח לתלמידו להיוותר שם עד שיצא. וכשיצא התלמיד וסיפר כל מה שלמד באותו היום לחברו שהיה לומד עמו אמר לו זה: עד כאן העזת פנים ברבך? אחר ימים אחדים החביא עצמו אותו התלמיד בחדר המיטה של רבו, וחיכה עד שיבוא הרב לשמש אשתו. בשעה שהיה עסוק באותו מעשה חש המורה שוב בקול נשימת תלמידו, שעדיין היה עולה ממנו אותו חרחור דק, ושלח ידו תחת למיטה לאחוז בשערו ולהעלותו ולשאול אותו מה מעשיו שם. השיב התלמיד: תורה היא וללמוד אני צריך, שמעולם לא פסקת כיצד באים לפני האישה, והאם מותר לראותה כולה בעירומה בשעה שמשמשים אותה, והאם מותר לך להתגלות בעירומך, ומה נאה לומר לה, וכמה זמן עליך להשתהות עמה, והאם יש ברכות לברך קדם ואחור, ובאתי ללמוד ממנהגך. שתק הרב והניח לתלמידו להיוותר שם עד שיצא. וכשיצא התלמיד וסיפר כל מה שלמד באותו היום לחברו שהיה לומד עמו אמר לו זה: עד כאן העזת פנים ברבך? מה אנחנו למדים מכך? שאף על פי שממבט ראשון דומה שלא היתה דרך ארץ באותו תלמיד, הרי שתורתנו תורת חיים היא, והיא שואלת ועונה בכל דרך מדרכי החיים, ולא רק בזמן קריאת שמע של שחרית ובברכות שראוי לברך על פירות האילן ועל פירות האדמה, אלא גם בית הכסא בתחומה של תורתנו, וגם חדר המיטה. ועוד נמצאנו למדים, שנאה לחכם שתלמידיו יהיו בני ביתו, ולא רק בבית המדרש הוא דן עמם סביב לספר, אלא גם הולך אתם בדרך, ויודע כיצד הם קמים וכיצד הם עולים על המיטה, ואף הם מכירים אותו בכל דרכיו וזמניו.
יד.
אמר חכם עבדאללה: מצאנו כבר חזנים שאין בהם יראת השם, ומנגנים גדולים המצטרפים לפייטנים שלבם רחוק מעבודתו יתברך, ואין בהם כלל אמונה רחמנא לצלן. הכיצד יוכלו אלו לעורר את הקהל הקדוש? והאם תפילתם לא תימצא מעכבת את שמבקש הקהל לפני בוראו? ואיך יחדרו מילותיהם אל הלב, כאשר יצאו ממש מן השפתיים והלשון ולא פנימה להן? אלא שלעיתים קורה בהם היפוך, שכופה עליהם הקהל לבו ואמונתו, ודברים שיצאו מלב הקהל בקדושה מזככים תפילות אותם שליחי ציבור, עד שנדמה שנכנסו בהם יראה וטהרה, והם עולים מעלה יפים. ובאמת כששואל אתה אותם חזנים על תפילתם, יעידו הם שלא היו הם מתפללים בשם הקהל, אלא התפלל בהם הקהל, ועל כן במובן נסתר דווקא שליחי ציבור אלו עדיפים על שליחי הציבור שכל כולם יראת השם ועבדתו יתברך באמונה ובטהרה ובלב שלם, שאז חש הקהל שאלו צדיקים המחמירים על עצמם בתפילתם, ותפילתו אינו יכולה להגיע עד מעלת תפילתם, ואזי הוא מוצא עצמו נבוך ומשתתק לפני האלוהים מבלי שישפוך לבו, ונותר להאזין בלבד לתפילת אותם שליחי ציבור, ואילו עם החזנים שאינם יראים קול הציבור עולה כמתגבר.
טו.
אמר חכם עבדאללה: לא חייב כל אדם לחבר ניגונים חדשים לעצמו כדי לעורר נפשו לעבודת השם, כפי שלא חייב אדם לעשות יין מגתו דווקא כדי לשמח עצמו, וכפי שלא חייב לחבר שפה חדשה כדי לחשוב מחשבות שהן שלו לבדו. אלא ייקח לו האדם איזו תנועה של ניגון שכבר הכיר, ויסב פניו לקיר או יסגור עיניו, ויחשוב שהוא עומד לפני כסא הכבוד עד שיישבר לבו, ויבקש לשפוך נפשו באותו ניגון שהכיר ועתה הוציא מקרבו, ויחוש נפשו יוצאת ברמה עם נגינתה והצלילים עולים וחוקקים דבר מה בכסא הכבוד. ואז יבין שניגון זה הוא באמת שלו, דווקא דכיוון שהיה שייך לאחרים ונעשה שלו בדרך של דבקות, כפי שכשהוא משתמש במילים המורגלות שמשתמשים בהן האחרים כדי לבטא מחשבה שלו, הרי שהמחשבה נעשית שלו ממש דווקא דכיוון שהיתה שייכת לאחרים ונעשתה שלו בדרך של דבקות, שחשב אותה לעצמו שאין כמותה, אף אם ימצא דומה לה אצל אחרים. ואף על פי כן מותר לאדם היודע דרך של ניגון לחבר ניגון חדש לעצמו ולאחרים, ומי שמחדשים ניגונים זהו נס גלוי שנעשה להם בתוך המציאות, שמוצאים להם ניגון חדש בתוך השפע הרב שכבר נמצא, וכדרך זאת גם מי שמחדשים מילים של תפילות ופיוטים, שגם זהו נס גלוי שנעשה להם בתוך המציאות, שמוצאים להם מילים חדשות ומשפטים חדשים ורעיונות חדשים בתוך השפע הרב שכבר נמצא. והאלוהים מכיר כל הניגונים האפשריים וכל התפילות והשירים האפשריים, לא רק אלו שכבר חוברו, וחלקם זכורים חלקם שכוחים, אלא גם אלו שאפשר לחבר, וחלקם יחוברו וחלקם לא יחוברו לעולם.
טז.
אמר חכם עבדאללה: כיצד אנחנו יודעים שבכל דיבור ודיבור שמדבר האלוהים בעולם הוא מתרגם עצמו לכל השפות כולן בזמן אחד? סיפרו לנו חכמים שכך היה בזמן נתינת התורה, שהיה האלוהים דובר בשבעים לשון את התורה ולא בעברית לבדה, והיה דובר אותן לא זאת אחר זאת, ולא זאת קודם לזאת, אלא בזמן אחד. ושבעים לשון אלו כל לשונות העולם, שבכל מקום שביקשו חכמים להגיד הרבה אמרו שבעים. וכיצד אנחנו יודעים שכך בכל דיבור ודיבור ולא רק בשעת מתן התורה? שזו הבטחתו ממגדל בבל, שכפי שלבני האדם היתה שפה אחת ודברים אחדים קודם למגדל, והוא בלל אותה ופיזרה לשבעים לשון שלא ישמעו איש שפת רעהו, כך הוא להפך דיבר עוד קודם למגדל בשבעים לשון שנשמעו באוזני אדם ובניו כלשון אחת, עד שהגיעו דורו של נוח ודורו של מגדל בבל, ושוב לא הצליחו רוב בני האדם לשמוע את קול האלוהים מתוך לשונותיו הרבות ולהכירו בלשונם. וכך אנחנו למדים שאין לשון אחת מסוגלת להכיל מחשבות האלוהים הרבות, ואין אנחנו יכולים לדבר עמו בלשונו, אלא הוא מדבר עמנו בלשון בני אדם לשונות רבות, והוא חייב בכל זמן וזמן לתרגם עצמו ללשוננו כדי לדבר עמנו, וכל דיבור שלו הוא מעביר דרך כל לשונות בני האדם, ואולי יחד, אם שומעים את דבריו בכל לשונותיהם, יש בהן מעט ממילותיו שלו. ועוד אנחנו למדים שהאלוהים מדבר בכל השפות בזמן אחד והאדם שומע רק שפה אחת, ואילו האדם לשון אחת מנסה ואינו מצליח לדבר, ושובר בה ושובר בה עד שמעמיד דבר.
יז.
אמר חכם עבדאללה: אומרים האשכנזים אלוקים במקומות שכתוב אלוהים, וזהו סימן של זהירות בלשונם כשהם חוששים לומר שמו, שאינם אומרים בפשטות שמו יתברך אלוהים. ואנחנו לא שמענו כדבר הזה מאבותינו, ואין אנחנו מכירים שם זה אלוקים ואין לנו שימוש בו, אף על פי שכמה מאיתנו התבלבלו אחר ששמעו כך מן האשכנזיים, והחלו גם הם קוראים לו אלוקים. שמצווה עלינו לפרסם שמו ברבים אלוהים, ולומר כך שמו בכל מקום שהוא מופיע, וכאשר מבקשים אנו להיזהר יש לנו לשונות רבות אחרות, כגון ריבונו של עולם והקדוש ברוך הוא והשם יתברך ובורא עולם ואבינו מלכנו וקונה שמיים וארץ ומלך מלכים ועוד כינויים רבים על דרך זאת, וגם בערבית כגון רַבּ אֶלְ-עַלַאמִין ועוד. ואין לנו חשש כלל לקרוא לו אלוהים, ואין לנו היתר כלל לקרוא לו אלוקים, שאין זה שמו כלל והוא לא נודע בו, וחס וחלילה שם זה אלוקים אולי משורש לקה בא, כגון מי שלוקים בנגע ובמחלה, ולא כך אלוהינו.
יח.
אמר חכם עבדאללה: כל לידה בריאה מחודשת בקדמוניות העולם, וראשיתה חושך על פני תהום, ורוח מרחפת על פני מים, ותוהו ובוהו בין ארץ לשמים, ואז נמצא מבדיל בין מים למים, החוקק תוהו ובוהו ורפש וטיט, ועושה ממש את שאינו ממש, וחוצב עמודים גדולים מאוויר שאינו נתפס, ועושה אותם כמעין ערוגה, מציבם כמין חומה, מסוכך עליהם כסוכה, יוצק עליהם מים עד שהם נעשים עפר. והלידה והבריאה בדיבור ובהבדלה ובנתינת שם, ומכאן שֶמה שאין הפה יכול לדבר, ומה שאין באוזן יכולת לשמוע, אין לגוף בגוף יכולת לברוא.
יט.
אמר חכם עבדאללה: מספרים באותו אדם פשוט שהלך אצל נסיכה יפה שלא היתה אישה יפה ממנה בעולם, שהיו פניה זוהרות באור החמה וצורתן כלבנה ושערותיה מקיפות אותן כַּלילה, וכל גופה אָצוּל מזוהר האינסוף שנשמר עוד קודם לשבירת הכלים והגופים בבריאה הראשונה, וכשעמד מולה כמשתזף לפני יופייה וכנמשך אל זה השורש שממנו נולד העולם העז פנים לבקש בוא חדריה, וענתה לו הנסיכה מיד ופניה עזות לפניו, לך אל בית הקברות, רק שם תפגוש אותי. והלך אותו אדם והמתין לה בין הקברים לילה ועוד לילה ועוד יום, כי חשב שאמרה לו כי אין נסיכה במעמדה יכולה להתייחד עמו בארמונה, ועל כן הציעה כי תגיע בהסתר לבית הקברות שאין האנשים רואים ותתייחד עמו. כשלא הגיעה ימים רבים ולילות ארוכים, עד שצימח זקנו וכחש בשרו, חשב שאמרה לו כי אין נסיכה במעמדה יכולה לפגוש בחייה אדם פשוט כמותו, אך מוכנה היא כי כאשר יובא גופה לבית הקברות יימצא הוא בסמוך אליה, חי ואחר כך מת, והתחיל לאהוב אותה באמת. לבסוף, לאחר ארבעים שנה, באה שיירת האבל מן הארמון ונשאה את גופת הנסיכה המתה, והיה בשרה קורן מן התכריכים וכל העם בוכים ואנשי הדת מתפללים והזקנות מקוננות, והוא עמד ונסתר וחש כי אינו יכול לבכות ואינו יכול להתפלל ואינו יכול לקונן, אלא רק להימשך אל האור הקורן מן התכריכים באהבה, והמוות לא היה לפניו פרידה אלא ההפך ממנה, היה הוא האיחוד. כאשר הלכה שיירת המלווים ונשארו פועלים להקים סביב לקברה הרך אחוזת קבר בנויה אבני שיש, נשכב בהסתר על האדמה מעליה, ואחוזת הקבר האטומה היתה מוקמת סביבו וסביבה וחוסמת ממנו את אור השמש. לאחר שנים שלא אכל היה אוכל מן העשבים שצמחו מקברה, לאחר שנים שלא שתה היה שותה ממעיין מים שעשה אלוהים שישטוף מקברה, לאחר שנים שראה רק חושך היה מתבונן בה ובאורה שהיה מאיר את המערה כיום, והיה מתבונן באהבתו אותה. לא חלפו שנים ארוכות עד שהתחיל מתפלל, וגילה כי תפילתו נמשכת מעלה מן הבשר שראה ושעתה בלה תחתיו ונמלא בתולעים אל העולמות העליונים, אל אהבת האהבה ולא רק אל האהבה עצמה. אחוזת הקבר נתפרסמה כעושת נפלאות והיו באים המון עם להתפלל בה, נשים וגברים היו מבקשים על זיווגם הארצי ונפקדים בבני זוג, ובני המסדרים הצוּפִיִים היו מבקשים על זיווגם השמימי ושומעים על המעלה הגדולה שאפשר להעלות את הזיווג הארצי לזיווג שמימי ולמשוך ממנו חוטי אהבת האל, והיו בוחרים להם אהובות ארציות שאחרי אהבתן ומותן יוכלו למשוך את אהבת אלוהיהם.
כ.
אמר חכם עבדאללה: התיר המשורר הקדמון משה אבן עזרא, הוא אַבּוּ הַרוּן, לכותב אחד להעתיק מדברי קודמו, ורק ביקש ממנו בזה הלשון: אם מצאת לך עניין להעתיק רעיון ממקום זר למקומך, אין אתה יכול להעתיק הדברים כלשונם, אלא עליך מוטל לשפרם, או תעדן ציורם או תדייק חרוזם או תגוון מילותם או תעמיק רעיונם, תחסיר מהם או תוסיף עליהם – חסרון או תוספת שלא יביישו קודמך. ואחר שעשית אחד מכל אלו או כולם, הרי שהדברים על פי האמת הנם שלך ובבעלותך, ויכול אחר לבוא ולהעתיק ממך.
–
כא.
אמר חכם עבדאללה: מהו שנאמר "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים ל"ד, ט"ו)? פירשו שעליך לבקש תחילה, ואם אין מענה לבקשתך עליך לרדוף, רדפהו במקומו וכשאינו במקומו רדפהו להשיבו למקומו. ומהו "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ'), ומהו שנכפל הצדק בפסוק פעמיים? פירשו שנכפל פעמיים כיוון שעליך לרדוף הצדק במקומך, ואם אינך משיגו במקומך לא תישאר במקומך ותמתינוֹ ממקומך אלא תצא ממקומך למקומו ושם תרדוף הצדק מחוץ לעצמך. דבר אחר, פירשו שמלמד עניין הכפלת הצדק פעמיים שאין צדק אחד, אלא יש סוגים שונים של צדק בעולם, והצדק עצמו משתנה, ואינך יכול בסוג אחד של צדק לתקן את העולם כולו, כפי שאינך יכול למוד כל הדברים בסרגל אחד, אלא עליך ללמוד סוגים שונים של צדק, צדק צדק, מאנשים שונים, כדי להביא לתיקון עולם.
قال الحاخام عبد الله : ما معنى قوله في سفر المزامير (15:34 ) " اطلب السلام واسع في أثره" ؟ فسره بأن عليك أن تبدأ بطلبه, فإن لم يكن جواب لطلبك فعليك أن تسعى، اسعَ إليه في موضعه , فإن لم يكن في موضعه فاسعَ إليه كي تعيده إلى موضعه . وماذا عن قوله في سفر التثنية ( 20:16) " العدل العدل فاطلب" . ولماذا تكررت كلمة العدل مرتين في هذه الآية ؟ فسر العلماء التكرار مرتين بأن عليك أن تسعي إلي العدل في مكانك , فإن لم تنله في مكانك فلا تبق في مكانك وتنتظره من مكانك، بل عليك أن تذهب من مكانك إلى مكانه وهناك تسعي إلى العدل من خارج نفسك . مسألة أخرى , فقد فسر العلماء تكرار كلمة العدل مرتين بأن العدل ليس واحد، وإنما هناك أنواع مختلفة من العدل في العالم , والعدل نفسه متغير . وانه لا يمكنك أن تصلح العالم كله بنوع واحد من العدل, مثلما لا يمكنك أن تقيس الاشياء بمقياس واحد , بل عليك أن تتعلم أنواعا مختلفة من العدل، العدل العدل من ناس مختلفين، لكي تؤدي إلى إصلاح العالم.
من العبرية
תרגם: : Federer Kral
כב.
אמר חכם עבדאללה: אמר רבי שמעון במדרש שכבר מידפקות הנשים יחד עם השכינה הנקבית על שערי ממשלת עולם והשער עומד להיפתח, ועתידה ממשלת עולם לעבור לידי הנשים יחד עם חזרת השכינה הנקבית. וחזו בסתר בני חבורתו של הצדיק הנורא בר-יוחאי שכך יתרחש בשנת חמשת אלפים שמונה מאות ושלוש-עשרה שנים לבריאת האישה, ועתידות נשים ליטול ממשלתו של עולם מידינו, בין ברצוננו הגברים ובין שלא ברצוננו. ועתה כשאנחנו בקרבת דור או שניים להתגשות נבואתו, אין לנו להמתין עד פתיחת השער כדי לתקן דרכינו, כי טעינו לדחוף נשים לתחתית עלילות ולבטלן, ועוד מעט קמות הן ודוחפות מקומנו לְתחתיות, ואינן באות לקחת שלטון בלי זיכרון עבר. ועל כן עלינו להודות במקומן ולבשר בוא ממשלתן הקרֵב אלינו ולהכריז כי אינו בא לרעתנו או כדי לבטלנו אלא רק כדי להשוותנו אליהן ותו לא. ואם כך תשמענה אולי לא ינהגו כלפינו אותו מנהג אדנות שלנו. וראיה לכך שכבר כיום אפשר לחזות כיצד אותן נשים הבאות ליטול עט סופרים מתארות גם אותנו בסיפוריהן, לא רק את עצמן הן מתארות, אלא כותבות על גברים ועולמם ומחשבותיהם, ואינן דוחקות אותנו לפינה צרה. ועדיין כותבי הימים והזמנים והסיפורים מבינינו ממעטים לתאר קורותיהן של נשים ומעדיפים על פניהן קורות הגברים, ועתה עלינו לִתקוֹן יחסינו עמן ולסגת ממנהגי אדנותנו, ולהשמיע קולן כפי שהן משמיעות קולנו.
כג.
אמר חכם עבדאללה: אמר שאול בן עבדאללה, החכם הבגדאדי בעל ספר הפירושים לשירי רבי יהודה הלוי, "גבעת שאול", אותו כתב בהונג קונג, שרוב אחינו האשכנזים משתמשים בבשורה גם לטובה גם לרעה, ולנו בשורה לטובה ושמועה לרעה, ולא ידע שאול כמה צדק וכמה שונה היתה עברית שלו, הקרובה אצל שפת אחינו בני ישמעאל, שהיתה גם שפתנו, מן העברית של אחינו האשכנזים, הקרובה אצל שפות פולניה וגרמניה, שהביאו לארץ ישראל ועתה גם היא שפתנו. וחסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא בכך ששינה מבטא האשכנזים בעברית ממבטאה הנכון, שהם מדברים שפה אחרת, שכנה לעברית אך אינה עברית, מין עברית של אירופאים, וכך בשפה זאת אנחנו מדברים ברחוב ואין היא מבזבזת לנו מכמות הדיבור העברי שקצב לנו הקדוש ברוך הוא לדבר עמו, כיוון שדיבור זה אינו עברי ממש, ויכולים אנחנו להקפיד על עברית הקדושה שלנו בשיחה עם האלוהים בבית הכנסת ובבית המדרש ובספרים של קודש, בלי שהיא נמעטת או נפגמת.
כד.
אמר חכם עבדאללה: נכתב בסֶפר בקורות החַלַבּים בארצם כי משהחלו בני הקהילה נודדים לארצות שונות, קדם ואחור ימין ושמאל, התחילו לקחת כל אחד מהם דף אחד מאחד כתבי-היד העתיקים שעמדו לפניהם, של אחד מחכמי חלב האחרונים, ויש האומרים כי בחכם מחכמי פֵס מדובר, ושרק בערוב שנותיו נדד לחלב, ובה ישב וכתב בכתב-ידו ספר חכמה בן למעלה מאלף עמודים בשפת המקום, באותיות נקיים ובצירוף שרטוטים, וכבר קודם שנפטר נודע הספר שהחזקתו סגולה טובה, ונגעשו הרוחות אחריו. ובתחילה היו מעטים הלוקחים, ואף לקחו כמה מהם קבוצות של כמה דפים, והיו יודעים לקרוא בספר. אחר-כך משהתמעטו הדפים והתרבו הלוקחים היו לוקחים כל אחד דף אחד, אף אם אינם יודעים בענייני הספר. ולבסוף היו מחלקים הדפים פיסות פיסות, וכך אלף דפים הכתובים באותיות מחוטבות הפכו קרעים קרעים והתפזרו בין אנשים רבים וכל הספר התפצל בעולמות כפי הקהילה. והילדים כבר אינם יודעים לקרוא בדפים הכתובים בשפת המקום, ועוד שומרים הם איש תחת מיטתו בלילות משהו מן הדפים הללו, שאין להחזירם, שאין יודע להחזירם ולחברם יחד. ומוזיאונים וספריות ואוניברסיטאות בארץ ביקשו כתב-היד ופרסמו קול קורא בארצות הים, וכל המחזיקים בדפים עד אחרון שבהם היו מסרבים להם, כי מה למוזיאונים אלו ולספריות ולאוניברסיטאות ולעצב קהילתם שהתפרקה כאותו הספר, תשושה ואין חוט או דבק שיחברה ויתפור כאבה.
כה.
אמר חכם עבדאללה: מצאנו אצל רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי שדיבר בספר יצירה לאברהם אבינו עליו השלום, וביאר כי כל לידה היא בריאה מחודשת בְּקדמוניות הַעולם, וראשיתה חושך על-פני תהום ורוח מרחפת על-פני מים ותוהו ובוהו בין ארץ לְשמים. ואז נמצא מבדיל בין מים למים, החוקק חוצב תוהו ובוהו ורפש וטיט, ועושה ממש את שאינו ממש, ומקים עמודים גדולים מאוויר שאינו נתפס, מציבם כמעין חומה, מסוכך עליהם כסוכה, ויוצק עליהם מים עד שהם נעשים שוב עפר. והעוברים סוד בריאתם בַּבטנים שהם נקבה, כולם נֵקֵבות עשויות נִקְבות נִקְבות. וּבְחודש שני או שלישי גלגל חוזר עובר בהן, לש בהן מותחן ומהפכן, ומשנה בריות ובריאות ומעצבן. כי כן נודע שכל איברי הזכר הם הם איברי הנקבה, רק מהופכים הם לצד חוץ, זכר ונקבה אותם איברים הם, רק אצל זאת מהופכים הם לצד פנים ואצל זה מהופכים הם לצד חוץ. כמו גם זריחה ושקיעה אשר אינן כניסה ויציאה, כי כלפי הגלגל עצמו אחת הן, ורק כלפי יושבי ארץ מהופכות הן. והלידה והבריאה בְּדיבור וּבְהבדלה וּבִנתינת שם. צאי וחשבי, צא וחשוב: מה שאין הפה יכול לדבר, ומה שאין בַאוזן יכולת לשמוע, אין לגוף בְּגוף יכולת לברוא.
כו.
אמר חכם עבדאללה: מהו "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז', א')? מכאן אנו למדים שאין לנו לזכור יום הלידה ולציינו ברוב פאר והדר ושמחה כפי שעושות האומות, שנוהגים להביא מתנות ולסעוד בסעודות ביום זה, שאלו מעשי הגויים וחוקות הגויים, שנאמר "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא י"ח, ג'). אבל אחינו האשכנזים הלכו בעוונותיהם אחר הגויים האירופים ועשו כך, שנאמר "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תהלים ק"ו, ל"ה). ולנו אין מנהג כזה, לחוג יום הולדת כל שנה. ולנו חשוב לזכור יום הפטירה, שכל אחד אצלנו מחזיק בסידורו כל ימי הפטירה, הם היָארצייט בלשון אשכנז, ואותם הוא מציין ועולה לקברות בזִיַארָה ומתפלל. וטוב לציין יום הפטירה בכל שנה ושנה לכל בני משפחה ולחכמים שבכל דור ודור ולכבדם בזִיַארָה ביָארְצַיְיט שלהם, שמה שנותר אחריהם הוא רק שמם, בעולם הזה ובעולם הבא, וטוב הוא מכל השמן הטוב שנמצא בעולם הזה. ואין לך טוב מזיכרון ימי הפטירה, ולנו אין עסק כלל בזיכרון ימי ההולדה. ועל כן אמר קהלת: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה–בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל-הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ" (קהלת ז', ב').
כז.
אמר חכם עבדאללה: אמרו חכמים: תורה נקנית ביישוב דעת ויש להימנע מכל מפריעים. שאלו: ואף הוריו מפריעים? ענו: מפריעים. ואף אשתו מפריעה? ענו: מפריעה. ואף ילדיו? ענו: הן. אמרו להם: ובכל זאת תורת חיים נקראת תורתנו ולא תורת נזירים, שמי שמתנזר מביתו ומשאלות של יומיום איך יפסוק אחר כך בשאלות של הלכה, ואינו יודע להבחין בין ריב קל לריב כבד, ואינו מבין מה היא קימה של לילה לילדיו, ואינו לומד מהו חיפוש אחר עבודה ומהם פיטורין. שבו בהם חכמים ואמרו: תורה נקנית בכל דרכים, יש ביישוב דעת ויש שלא ביישוב דעת, יש שללא מפריעים כלל ויש שמתוך שמפריעים לומד כלל גדול בתורה.
כח.
אמר חכם עבדאללה: ידוע המאמר שאמרו חכמינו: "העבר אין, העתיד עדיין וההווה כהרף עין". ופירשו הקדמונים, ובתוכם בעל ספר העיקרים רבנו יוסף אלבו, שבאמת העבר כבר אינו נמצא, ואילו העתיד עדיין לא יצא, וההווה אינו ממש ואין בו עצה, מלבד שהוא קושר בין העבר לעתיד, והוסיפו על כך אחרים, כדי לעודד הקהל: "וישועת השם כהרף עין, על כן קום ושתה יין". אבל באמת אין זמן לפני האלוהים, ואין מוקדם ומאוחר לפניו, אלא רק אנחנו חשים בחליפות הזמן. ועל כן אמרו הקדמונים שבאמת לא יכולים להימצא יחדיו עבר, הווה ועתיד, ועל כן בתורתנו הקדושה ובלשוננו הקדושה רק עבר ועתיד, ואילו הווה היתה בלשוננו מילה המעידה על קיום ולא על זמן, בניגוד למה שטעו לפרש זאת בעלי הלשון בימינו. ואילו אצל חכמי הודו רק זמן אחד בעולם, הווה מתמשך, ללא עבר ועתיד. ולכן פירשו שכאשר אנחנו אומרים עליו שהוא נצחי אין זו נצחיות בבחינת זמן אלא בבחינת שהוא קיים בלי קשר לזמן, ואין אצלו הבדל כלל בין השתנות לאי-השתנות, שרק הזמן מבדיל ביניהם.
כט.
אמר רבי שמעון: איש אחד בא אצל אברהם אבינו. בחן אותו אברהם במקרא ובמשנה ובתוספתא ובאגדה, ולא מצא בו כלום מהם. בחן אותו במציאות שיש בורא לבריאה, ובגמול לצדיקים ובעונש לחוטאים, ובדין ובחסד, ולא מצא בו אחד מכל אלו. שילח אותו החוצה ולא הזמינו לאכול עמו. הופיע לפניו הקדוש ברוך הוא ואמר: אני שאני זן כל בשר איני בוחן אותם תחילה במציאותי ובתורתי, ואתה מה לך. נבהל אברהם ממעשהו ויצא אל המדבר וקרא אחר אותו אדם זמן רב, וכשבאה השמש לשקוע מצא אותו הולך בדרך והתנצל לפניו והזמינו לאכול עמו. הגיש לפניו כל מטעמים. לסוף הארוחה בחן אותו שוב במקרא ובמשנה ובתוספתא ובאגדה ובמציאות הבורא ובדין ובחסד. מצא אותו מלא כרימון בכל אלו, והיה אותו איש עונה על כל מה שנשאל ועוד מוסיף על כך. אמר לו אברהם: ניכר לי שאתה מכיר התורה על כל סעיפיה והבורא על כל מעשיו, מפני מה השתמטת משאלותי ששאלתי אותך קודם לכן? ענה לו האיש: לא עניתי שהייתי רעב ולא היה לבי פנוי לשאלותיך ולא מצאתי פנאי לעיין בהן, ועכשיו שאני שבע יכול אני לענות עליהן מראש ועד סוף בכל פרט ופרט. אחדים מספרים כי נשאר אותו איש אצל אברהם והתגדל בין תלמידיו ונעשה גדול ביתו וראש לחכמיו, ולמד ממנו אברהם אבינו שיש לעסוק בתורה במתינות, לא מתוך רעב גדול של עניות או נזירות, ולא מתוך שובע גדול של עשירות ומשתה ידידים, ולא מתוך צמאון של הלך במדבר, ולא מתוך שתיית יין עד שוכרה. ואחרים מספרים כי שוב שילח אברהם את ההלך למדבר ואמר לו, מילות חוכמה משביעות מלחם, ואם מסרב אתה להן כשאתה רעב לא תשבע לעולם, גם אם יבואו על שולחנך כל המאכלות הטובים כולם. שאין אנחנו לומדים תורה רק מתוך נוחות מצעינו, ושינה ארוכה, וארוחה טובה, וידידים אוהבים, אלא גם כשאנחנו בגלות מגורשים ונודדים, ומוצאים חול בתוך בגדינו, ואוכלים לחם מעט ומים במידה, ואין לנו רֵעַ, וגם כאשר החדר קודר תורה לא משה משפתינו.
ל.
אמר חכם עבדאללה: ניו-יורק היא רומי היא בבל, וארץ-ישראל נמצאת בכל מקום ובאף מקום, אף לא בארץ ישראל עצמה.
–
Dijo el savio Abdullah : Nueva – York es Roma es Babilonia y Eretz – Israel está en todas partes y en ninguna parte, ni siquiera en la propia tierra de Israel.
traducción: Ezyño Ezygual Quemasda
–
לא.
אמר חכם עבדאללה: חלק מן הבריות קורות אותי עבדאללה וחלק מן הבריות קורות אותי עובדיה, חלק קורות אותי חכם וחלק קורות אותי רב. ובאמת אין הפרש ביניהם. והיה מי שאמר אחר מותי שנכנסתי לעולם בשם עבדאללה ונפטרתי מן העולם בשם עובדיה. ואין הדבר נכון כלל. שאומנם קרתה לי אמי בילדותי בקולה עבדאללה, וכתבו ילדי על מצבתי אחר לכתי עובדיה, אבל על פי האמת נקרתי בשני השמות, וכל תלמידי המובהקים פנו אלי בשם עבדאללה-עבד-אדני. וכך גם רוב האנשים שהכרתי נקראו בכמה שמות, ולא היה שם אחד מוחק שם אחר או מחלישו, אלא להפך, השמות מחזקים זה את זה ומעמיקים חריטת כל שם בלבבות.
לב.
אמר חכם עבדאללה: פעם אחת ישבתי אצל הספר בקהיר, ולפתע שמעתי המולה עולה מן הרחוב. שאלתי אחד האנשים שנכנסו לסיבת אותה המולה. אמר לי שהזמר המפורסם מוחמד עבד-אל-והאב עובר ברחוב. זינקתי מכסא הספר לצאת אל הרחוב, ורצתי אל המקום שאליו הלך עבד-אל-והאב, שביקשתי לברך אחריו ברוך הבורא בריות מבורכות והמפליא ליצור חכמים מופלאים. אבל כשראיתיו נזכרתי ששכחתי כיפתי אצל הספר, ולא רציתי לברך בשם ובמלכות בגילוי ראש ועצרתי מילותי, וברכתי על הפלא שראיתי בלבי, בלא שם ומלכות, בדרכי חזרה אל חנות הספר, באחד מניגוניו ממש של עבד-אל-והאב.
לג.
אמר חכם עבדאללה: והנה בחלומי בלילה ההוא ראיתי את הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל מבבל אשר בא לבקרני בביתי ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה והתיישב ליד השולחן. ראה לפניו אחד מחיבורי, כמדומני ספר שאלות ותשובות, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר טוב מאוד, ועוד שאל אותי האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר כאשר היתה באמנה איתי? עניתי ואמרתי כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים, אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה לא תנח ידיך, כי יש נחת רוח מאוד לפני השם יתברך בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה, וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא, ואין לנו תורה שבכתב ללא תורה שבעל-פה, כך בתורת משה וכך אצל כל חכם וחכם. ואיקץ והנה חלום.
לד.
אמר חכם עבדאללה: כתב הגאון מנחם די לונזאנו בספרו שתי ידות בזו הלשון: "ולפי שהשיר והשבח להשם יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, שכך נאמר בנבל עשור זמרו לו, כלומר, בכל מאמצי הכח, זאת היתה לי לחבר רוב השירים שלי על פי ניגוני הערבים, לפי שהם מגביהים קולם ומנעימים את שירתם יותר מזולתם. ואמנם ראיתי קצת חכמים שמתאוננים רע על המחברים שירות ותשבחות לה' יתברך על פי ניגונים אשר לא מבני ישראל המה, אולם אין הדין עמם, כי אין בכך כלום". עד כאן. ובאמת שמעשה רב בכמה גאוני ישראל שחיברו שירות ותשבחות על פי הלחן של מנגינות שירי עגבים, ומהם שירי הבקשות הנאמרים כיום בכל ליל שבת ברוב קבל ועדה בבתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח בארץ ובתפוצות הגולה אשר יסודתם בהררי קודש, וחוברו על ידי הגאונים רבי שלמה לניאדו, מחבר שו"ת בית דינו של שלמה, ורבי אברהם ענתבי, מחבר יושב אהלים ועוד, ורבי מרדכי לבטון, מחבר ספר נוכח השלחן ועוד, ורבי מרדכי עבאדי, מחבר ספר מעין גנים. וכהנה וכהנה רבנים גאונים גדולים ועצומים בתורה, לקדושים אשר באר"ץ המה. והבקשות והפיוטים האלו חוברו על פי הלחן של שירי עגבים. וכן בדורותינו אלה זכינו לשמוע מפה קדשם של שליחי צבור תלמידי חכמים צדיקים וישרים בעלי קול נעים שהתפללו בנעימה מזרחית, ובהרכבת מנגינות של שירי עגבים בקטעים מסויימים שבתפלה ובקדיש ובקדושה, ולקחו מזמרת הארץ בידם, לשורר לה' יתברך הבוחר בשירי זמרה, בנועם שיח סוד שרפי קודש. ולב הקהל נמשך אחריהם בדחילו ורחימו בשמחה וטוב לבב בתודה ובקול זמרה, אשרי העם שככה לו. וכתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים: "כשאתה מתפלל אמור ברכות התפלה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה ימשך לבך אחר מוצא פיך, ובבקשה ותחנה בניגון המושך את הלב, ולשבח ולהודות בניגון המשמח את הלב למען ימלא לבך אהבה ושמחה בעבודת השם יתברך". וידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם, שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצותיו, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחת מצוה זאת ראוי ליפרע ממנו, שנאמר בפרשת התוכחה, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב–מֵרֹב כֹּל : וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כ"ח, מ"ז-מ"ח). ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה: "עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ– תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהלים קל"ז, ב').
לה.
אמר חכם עבדאללה: כל יהודי שנכנסתי לביתו, אכלתי אצלו. ומעולם לא שאלתי אותו אם מטבחו כשר, או אם קנה משוחט נאמן או אם מכר חמצו לפני הפסח, שמעולם לא שמעתי על יהודי שלא עשה אחד מכל אלו. וכל יהודי שנכנס בבית הכנסת שלי, מיד הזמנתי אותו לעלות לתורה. ומעולם לא שאלתי אותו אם שומר שבת הוא או אם מחללה, בביתו או בפרהסיה, שמעולם לא שמעתי על יהודי שכך יעשה.
לו.
אמר חכם עבדאללה: אישה שמיניקה את בנה ומגלה דדיה, אסור לקרות או לברך כנגדה אפילו היא אשתו, וכל שכן באישה אחרת, ויש אומרים דְכיוון דְהאישה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה, הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידיים והפנים, ומותר לקרות או לברך כנגדם אפילו היא אישה אחרת. ושיער של אישה שדרכה לכסותו ערווה הוא, ואסור לקרות ולהתפלל ולברך כנגדו ואפילו בשער אשתו, ואין חילוק בזה בין אישה כעורה וזקנה וכיוצא, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין מעט מהן לצאת חוץ לצמתה וכיסויה בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן כיוון שדרכן בכך ורגילים בהם. והנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש, מותר לקרות כנגדן כיוון דכל הנשים דרכן בכך, ומותר לקרוא שם גם כנגד אשתו בשעה שהיא פרועת ראש, אבל שם בערי אירופא שדרכם של נשים ללבוש אנפילאות תמיד, ואין נראה אפילו כל דְהוא מכפות רגליהם, הנה אורח ההולך שם מעירנו בגדאד, אף על פי שאשתו אינה נוהגת בכך, כי במקומה דרכן של נשים לילך בכפות רגליהם בגילוי, הנה הוא צריך להיזהר שם בזה ולחשוב כפות הרגליים כולם ממקומות המכוסים, כפי מנהג המקום ההוא, ואסור לקרות כנגדן והן כערווה, ואפילו כפות רגלי אשתו שהוא רגיל בגילוין נהפכות ערווה לפניו שם.
לז.
אמר חכם עבדאללה: כל אדם ינשק ידי אביו ואמו בערב יום הכיפורים לעת ערב, קודם שילך לבית-הכנסת, ויבקש מהם מחילה. ודבר זה הוא חיוב גדול על כל אדם, ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא ומזלזל בכבוד אביו ואמו – דאם בין אדם לחברו חייבו חכמינו זכרונים לברכה לבקש מחילה קודם יום הכיפורים, כל שכן מאביו ואמו, שאין אדם ניצול מחטא זה בכל יום. ואם הבן שוטה ולא ביקש, הם יתנו לו מחילה, שיאמרו בפיהם: אנוכי מוחל לבני פלוני על כל מה שחטא לי, מחילה גמורה. וכן כל תלמיד שיש לו רב או חכם או מורה בעירו, ילך אצלו קודם יום הכיפורים ויבקש ממנו מחילה.
לח.
אמר חכם עבדאללה: הרוצה לאבד דבר מחזקתו, יחביאו בבור בתוך בור, או במגירה בתוך מגירה, ויעמיד עליו שומרים רבים, שאז ידעו העולם שמפחד הוא לאבד דבר זה, וידעו הגנבים שיש לדבר ערך בגניבתו, ויבואו כשהשומרים ישנים, שכיצד יוכלו להיות ערים תמיד, או בשעה שהם מתחלפים, וכבר יודעים הם כל הבורות שבתוך הבורות. והרוצה לשמור דבר יזרקהו בשדה, שבין הדברים הרגילים שאין שמים עליהם שומר מי יבחין במרגלית זאת דווקא או בזהוב זה דווקא? ועל כן אני שרוצה שיגנבו דברי ויצאו מחזקתי ויהיו נפוצים, מחביאם תיבה בתוך תיבה ומילה בתוך מילה והסתרה בתוך הסתרה, וקונה לי שומרים גדולים ומאיימים, עד שבאות כל הבריות אלי בלילה לגונבם ולאבדם ואני צוחק, שאינם יודעים שאותם דברים שבאמת מבקש אני לשמור זרוקים הם בשדה בור באין סימן, שכך לימדוני רבותי שהרוצה לשמור סוד ישליכהו בתוך הדברים הגלויים עצמם שלא יורגש.
לט.
אמר חכם עבדאללה: כשביקרתי בארמונו של מלך ספרד שאל אותי המלך מדוע נוהגים בארץ ישראל לכנות את כל עדות המזרח מיהודי ארצות ישמעאל ספרדים. והשיבותיו בגלל שכולם נוהגים בכל ענייניהם על פי הרמב"ם הספרדי אשר מוצאו מהעיר קורדובה בספרד, ואין אומתנו אומה אלא בתורותיה, לפיכך כל יוצאי המזרח שמתנהגים על פיו נקראים ספרדים.
אמר חכם עבדאללה: שמעתי חכם אחד בדרשה שנשא שהסביר שאין אנו אוכלים חזירים לא בגלל שהחזיר חיה בלתי טהורה ומלוכלכת, אלא להפך, כדי לשמור את החזיר שלא ישחט לצורכי מאכלנו, כמו אלו ההודים שאינם אוכלים את הבקר. אבל אני לא קראתי כדבר הזה וכתירוץ הזה מעולם בספרי אבותינו.
אמר חכם עבדאללה: אמרו במשנה מסכת אבות: "אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד", ונראה לי לפרש בסייעתא דשמייא, הנה נודע ששכל האדם מורכב מחלקים הרבה, והוא דוגמת השושנה שיש בה עלין הרבה זה על גב זה, ולעת ערב תמצא אותה סתומה, שכל העלין הם נקבצים ונצמדים יחד ושוכבין זה על גב זה, והרי היא כולה גולם אחד. אך בעבור עליהם הלילה לעת בוקר תתפתח ויפרדו ויבדלו העלין זה מעל גב זה, ומה שהיתה נראית גולם אחד, הנה עתה נראית חלקים רבים, שכל עלה מן העלין עומד ומובדל בפני עצמו. כן השכל הוא מורכב מחלקים רבים, לכך יוליד לאדם בעניין אחד אופנים רבים, כי אם יראה או ישמע עניין אחד ישפוט בשכלו שכך וכך היה, וכך וכך סיבתו, וישפוט בזה כמה אופנים, כי אפשר שכל חלק מחלקי שכלו יוליד לו אופן אחר. ברם בתחילת ראייתו העניין בהיותו רך בשנים הנה שכלו הוא גולם אחד. לכן במושכל הראשון ריבונו של עולם ישפוט ויחליט בו דווקא בהיותו כגולם רך בשנים, בליל השושנה, והוא אופן אחד הדן באחד. ואחר עבור זמן מה, עם שיתפרדו חלקי שכלו ויהיו אופנים רבים ויראו לו אופנים חדשים, ידון בכל הדברים הרבים ויברר האופן היותר מוכרח והיותר אמיתי שבהם, והוא מתמתן בכל דבר שבא לפניו, דאפשר שכל חלק מחלקי שכלו ישפוט לו אופן מחודש, ואז ידון ויגמור הדין בדברים הרבים. אך זה כבר אחרי שגמר הדין בדבר האחד, קודם שהתפרד וקודם שהתמתן וקודם שבא היום, אלא בלילה בלילה.
נד.
אמר חכם עבדאללה: קראנו בפיוטו הקדוש של רבנו יוסף חיים ליום ט"ו בשבט שגילה: "אז ירנן עץ היערים לפני אל אדיר אדירים יעיר זמירות ושירים", ובאמת באותו היום שרים כל האילנות והשיחים והצמחים, ובכל יום ויום הם שרים, שאין לך יצור חי שלא שר בנעימה לפני ריבונו של עולם, ובכלל זה עץ התמר ועץ האתרוג ועץ הזית ועץ התאנה ועץ הרימון וגפן הענבים, שכולם מעלים רננה לבוראם מסוף עולם ועד סופו, ולא רק הם אלא גם הנהרות והנחלים והיובלים, וגם הגשם והברד והשלג, וגם הרוח והסערה והרעם, כולם באים ושרים להודות למי שאמר והיה העולם, והם שרים כל אחד בנעימה אחרת, המיוחדת רק להם, והם שרים בכל יום שיר חדש, המיוחד רק לאותו היום, ועד קץ הימים אינסוף שירים עולים כריח ניחוח לאל אדיר אדירים, והם כל לבבות בשמחה מעירים.
–
נה.
אמר חכם עבדאללה: ודע כי אבותינו סיפרו לנו על רבנו הרש"ש, רבי שלום שרעבי הקדוש ז"ל, רבו של החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, כשיצא מארץ תימן מצנעא בא דרך בומביי ובצרה לעירנו בגדאד, ישמור עליה הרחמן, והיה בה עובר אורח כדי לילך ממנה לירושלים, דרך חלב ודמשק, להיות בירושלים ראש למקובלים בישיבת בית אל. וכאשר בא רבנו הרש"ש אצלנו היה מתעלם כדי לא להודיע עצמו שהוא חכם, אלא סוג אדם פשוט גר עובר אורח, ונתעכב פה עד שניזדמנה לו שיירה שהולכת לדמשק. ובזמן ישיבתו פה היה הולך ביום לישיבה שעל מצבת השיך יצחק גאון ז"ל, ויושב ללמוד זוהר הקדוש עמהם. ואומרים שכאשר היה לומד בזוהר פרשת בלק היה רבנו לומד הזוהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהגיע לתיבות "כֹּה תְּדַבֵּר" וגומר היה מוציא תיבת "כה" מפיו בחוזקה ותוקף לבו בכוח גדול. ויאמרו לו הזקנים היושבים שם: "מדוע אתה צועק בתיבת "כה" בתוקף ובקול גדול וקורא אותה בכוח גדול מאוד?", ויאמר להם בלשון ערבית של תימן בזו הלשון, "האדי אל כה חרקת קלבי", שפירושו זאת ה"כה" שרפה את לבי. עד כאן שמענו מאבותינו. נמצא שצדיק זה קודם שזרח אורו בירושלים תוב"ב, תבנה ותכונן במהרה בימינו, בא אל ארצנו ודרכו רגליו על רחובות עירנו, כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראש, ואשרי עין ראתהו, זכותו יגן עלינו. אמן.
נו.
–
Dijo el Savio Abdullah : Judios que viven entre musulmanes, se les pegó el lenguaje de los musulmanes y sus costumbres y sus poemas a Dios, y los Judios que vivían entre los cristianos , se les pegó el lenguaje cristiano y las costumbres e incluso sus cantes a Dios. Y por lo cierto, cuando se encontró uno de llas tierras ismaelitas con un Judio de los paises de Esaú , en su corazón le llama Judio – cristiana , y cuando se encontró un Judio es judío de Esaú a un hijo de Agar le llamó un Judio – musulmán o Judio – Ismaelí. Pero no es correcto llamar ahora, cuando nos reunimos con ellos los Judios de los cristianos europeos , o incluso tal como se llaman a sí mismos los europeos ,Blanco , una confusion que nos hace llamar a una persona por su color de piel, y nos confundimos en detectar el color, que no es blanco. Aunque parecían a ellos en su idioma y acentos y costumbres y comidas , los Judios en el dominio cristiano no fueron considerados antes de los europeos como europeos , quienes se llamaron blancos, pero por el contrario solían llamarlos hijos de Asia y el Oriente y tiempos, y se los llamaron ratones y ratas como si fueran animales salvajes y no seres – humanos , al igual que también a los hijos de muchas tierras conquistadas por europeos que les denominaron de diferentes colores como el negro , rojo y amarillo y colorido , y también seconfundieron en identificar los colores . Alemanes en su capital Auschwitz incluso llamaron al Judio Ashkenazis- Muselmann-. Sólo aquí y ahora, en Israel, se están convirtiendo en una cosa llamada Judios blancos y europeos , pero que en realidad son sobrevivientes de Europa y sobrevivientes de la persecusión por los blancos, e, aunque a veces nos han agredido como una conquista blanca conyra no blancos como la conquista de los europeos a los no europeos , y nos ha llamado africanos negros y los asiáticos , entonces tenemos que recordarles que no les gusta , Entonces tal vez la paz habite entre nosotros , y vamos a ser "una nación de " ( I Crónicas , XVII , CA).
traducción: Ezyño Ezygual Quemasda
אמר חכם עבדאללה: אלו המדברים שהם דור חדש, דור קידמה שלא ידעה הארץ, ואלו זמנים חדשים שהצעיר מוביל את הזקן ולא להפך, אינם יודעים במה הם מדברים. שהאם בכך שהדור יצר טלפונים משוכללים ומחשבים משוכללים ופצצות משוכללות, נעשה הדור משוכלל? אלא להפך, השליכו כל גאונם על המכשירים ושכחו לשכלל נפשם ורוחם ונשמתם, ואף שכלם נעשה עייף בדברים שהם ראשית האדם. שבזבזו כל זמנם לשכלל אלו צעצועי הקידמה, ולא נותר בידם זמן להשתכלל במקצועות האדם והתורה, ללמוד המידות הראויות ולחנך נפשם וילדיהם, ולהעמיק בים התורה ובמציאות הבורא ובמעשה בראשית ובמעשה מרכבה, "כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם" (קהלת י"ב, י"ג). שידועים לנו דברי חכמים: "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים".
–
סט.
אמר חכם עבדאללה: יהא צנוע בבית-הכסא, לא יגלה גופו עד שישב, וגם אז יצמצם שלא לגלות רק מה שמוכרח לו לגלות, שלא לטנף את בגדיו, ויזהר בזה גם בלילה כמו ביום. ראוי להחמיר שלא לפנות בין מזרח למערב, אפילו בבית-הכסא שבבית, שיכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או להפך. דרך זריזות ונקיות להרגיל עצמו לפנות ערב ובוקר, דהיינו קודם תפילת שחרית וקודם מנחה וערבית. המשהה נקביו עובר משום "אַל תְּשַׁקְּצוּ" (ויקרא, י"א, מ"ג), ואם משהה מלהטיל מים בעת צרכו, עובר גם משום "לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר" (דברים ז', י"ד). ולא ימהר לצאת מבית-הכסא, עד אשר ברור לו שאינו צריך עוד. בבית-הכסא אסור להרהר בדברי תורה, לכן בהיותו שמה, טוב שיהרהר בעסקיו ובחשבונותיו, שלא יבוא לידי הרהור תורה או הרהור עבירה חס ושלום. ובשבת שאין להרהר בעסקיו, יהרהר בדברים נפלאים שראה ושמע וכדומה.
–
ע.
אמר חכם עבדאללה: מצוות תלמוד תורה מחייבת כל יהודי לדעת כל התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה עד ההלכה למעשה, כדי שידע כיצד לנהוג וכיצד להתייחס למאורעות חייו על פי הדרכת התורה. ואומנם ידוע שאין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים אין ספור רעיונות והסברים, וכמו שנאמר "גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה-תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה-תֵּדָע : אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי-יָם" (איוב י"א, ח'-ט'), שכן שורש התורה בנצח וממילא ברור שאין סוף לעומק רעיונותיה. מכל מקום ליסודות התורה, היינו לתורה שבכתב, להלכה ולטעמיה יש גבול, ויכול אדם ללומדם ולדעתם. בזמן חז"ל היו לומדים את כל יסודות התורה עד לגיל עשרים, ולאחר מכן היו מקימים משפחות ומתפרנסים וממשיכים לחזור על תלמודם ולהתעמק בו. וכך גם ראוי לנהוג היום, שעד לגיל עשרים בערך ילמדו את כל יסודות התורה, ולאחר מכן יתחילו לעסוק בישובו של עולם על כל המשתמע מכך תוך קביעת עיתים לתורה. וזאת המצווה המוטלת על ההורים, לדאוג שבניהם ילמדו את כל יסודות התורה, ומי שאביו לא דאג לכך, לאחר שיגדל חובה עליו ללמוד בעצמו. נפרט מעט מהם היסודות שכל יהודי מצווה ללמוד ולדעת. ברור שהתורה שבכתב שניתנה למשה היא יסוד הכל. ועל כן צריך ללמוד היטב את כל חמישה חומשי תורה בהבנה פשוטה ועם פירוש רש"י. וכן צריך ללמוד היטב את כל דברי הנביאים והכתובים שכולם בכלל המקרא. ובזמן חז"ל היו מתחילים ללמד את הילדים בגיל חמש מקרא, ועד גיל עשר היו מסיימים את כל התנ"ך בהבנה פשוטה. ולאחר מכן יש ללמוד היטב את כל יסודות ההלכה, והספר הבסיסי בלימוד ההלכה הוא השולחן ערוך. והעיקר להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, לפיכך יש ללמוד רובו הגדול של חלק 'אורח חיים', שבו מבוארות הלכות תפילה, ציצית ותפילין, הלכות סעודה וברכות, הלכות שבת וחגים. ובחלק 'יורה דעת' יש ללמוד קרוב למחציתו, שבו הלכות בשר וחלב ושאר הלכות כשרות, והלכות נידה, והלכות כיבוד הורים, מזוזה, מילה ועוד הלכות נחוצות. וכן יש ללמוד מקצת מן החלקים 'חושן משפט' ו'אבן העזר', שבהם הלכות איסורי נזיקין, הלוואה והשבת אבדה, וכן הלכות חתונה והקמת המשפחה. את כל ההלכות הללו יש ללמוד עם הטעמים היסודיים שהם מבוארים בתלמוד. ואת שאר המצוות שאינן נוגעות כל כך למעשה יש ללמוד בקיצור תוך התמקדות בכללים היסודיים בלבד. שכן אמרו חז"ל: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה", וכן כתוב בתורה הקדושה: "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה', א'). בנוסף לכך צריך ללמוד את יסודות האמונה והמוסר. בלא לימוד רחב ומעמיק של נושאים אלו לא ניתן לדעת כראוי את השקפת התורה על החיים. היסודות מבוארים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל המובאים בתלמוד ובמדרש רבה ותנחומא. אבל אי אפשר להסתפק במדרשים בלבד אלא יש להוסיף וללמוד כמה מן הספרים היסודיים שנתחברו על ידי גדולי ישראל הראשונים והאחרונים, וראשון 'ספר הכוזרי' לריה"ל, המבאר את יסודות אמונת ישראל ותורתו, וכן 'מסילת ישרים' לרמח"ל ו'חובות הלבבות' לרבנו בחיי. כי כן כל אחד צריך למצוא את הספרים המתאימים יותר לשורש נשמתו. יש שמתקשרים לספרי הרמח"ל ויש שמוצאים פירוש חשוב על התורה, כגון הרמב"ן או אור החיים, יש שחשוב שילמוד ספרי חסידות ויש שמתקשרים ל'מורה נבוכים' וכיוצא בו. שלאורך הדורות נתרבו הספרים לאין קץ, עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהיתה בתקופת הראשונים. וכך רבים מן הלומדים מעיינים בספרים רבים ומתעמקים בכל הדעות השונות, ולימוד כל סוגיה אורך זמן רב מאוד, ובאופן זה אין שום אפשרות להקיף את כל יסודות התורה. ולכן כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, שמשמעותה לדעת את התורה, מוכרחים ללמוד בספרים המסכמים את כל היסודות שבוארו בדברי התלמוד, הראשונים והאחרונים, שרק בדרך זו ניתן ללמד את התלמידים את כל יסודות ההלכה. וכך רוב התלמידים, גם אלו שאינם בעלי כשרון מיוחד, יוכלו ללמוד את כל יסודות התורה ולצאת לחיי המעשה, והעיקר שכל תלמיד ידע בסוף לימודיו את כל תרי"ג המצוות ואת כל יסודות ההלכה הנוגעים למעשה.
–
עא.
אמר חכם עבדאללה: מהי מגילת אסתר בשם אחר? מגילת הסתר, שהסתירה דתה ועמה ומולדתה ולשונה, ואף החביאה עצמה בארמונו של המלך, שאולי אם תחכה שם בהסתר תוכל להציל עמה כפי שלא תוכל בגילוי הפנים והשם. ורק לדודה מרדכי היהודי גילתה פנים אמיתיים. וכמוה בדורות האנוסים שבכל דור ודור, כפי שהיו בין היהודים בספרד שהיו מתנצרים ומסתירים דתם ברחוב, ולעיתים אף מילדיהם ממש עד הגיעם למצוות, ומגלים אותה רק במרתף, בבור בתוך בור שאין קול השירה ואור הנר בוקע ממנו. וכמוהם השכינה, שכשהיא נמצאת בגלות מירושלים היא מסתתרת וכמעט אינה מתגלה, אלא היא הולכת הרחק מכל מרחק ובוכה על גלותה מדודה ועל ירושלים השרופה ועל בניה המפוזרים. וכמוה גם מלך מלכי המלכים בעצמו, שהסתיר עצמו במגילת אסתר ולא גילה עצמו, אלא הניח אחשוורוש וושתי ואסתר ומרדכי והמן לגלגל את העלילה, מתוך שידע שדווקא כאשר אינו מתגלה, ואינו עושה דבר, אין דבר שאינו נעשה והתגלותו גדולה אף מהתגלותו על הר סיני ובבקיעת ים סוף ובמות הבכורים. על כן נאמר בסוף המגילה: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם" (אסתר ט', כ"ז), שחזרו על מעשה נעשה ונשמע, והפעם בלי שכפה עליהם הר כגיגית. ולכן אנחנו מתחפשים בחג הפורים, לגלות זמן הגלות שהוא זמן הכיסוי וההסתר.
–
פ.
אמר חכם עבדאללה: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שישתה בזמן הפורים לאחר קריאת המגילה עד שיאמר ממש בשפתיו: ארור מרדכי ברוך המן. ויש בכך סוד לדורות, שטיפשות היא לומר סתם כך "ארור מרדכי ברוך המן", וחוכמה היא לומר "ברוך מרדכי ארור המן", ובינה היא לומר אחר כך "ארור מרדכי ברוך המן", שהבין שאף על פי שפעל מרדכי כאשר פעל בצדיקותו, ופעל המן כאשר פעל ברִשעתו, הרי שניהם ביצעו מעשה אלהים לגלות גדולתו, ואולי הבין המן עומק מעשה האלהים בעולם אף יותר ממה שהבין מרדכי, שכפי שהקשה לב פרעה ושלחו לסרב למשה ולאסור העם לעבדותו, כדי לנסותם בניסיון, אף הקשה לב המן בעם, ועל כן נתן סימן בשמו המן, שהוא כשם הַמָּן שירד מן השמיים לכלכל עם ישראל במדבר, כאשר התאוו תאווה ושאלו "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר : זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" (במדבר י"א, ד'-ה'), ואז "וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יהוה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה : וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יהוה" (במדבר י"א, א'-ב'). ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו והרגלו עד שירדם מתוך ששתה, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי.
–
פא.
אמר חכם עבדאללה: קראנו בשולחן ערוך שהקורא מגילה בפורים חייב לקרוא מן הכתב, ואם קרא בעל פה לא יצא, ומצאנו שם עוד שהקורא מגילה בלשון לועז והיא כתובה באות עברי לא יצא, ואילו הקורא בלשון עברי באותיות לעז יצא. שבאמת אות עברי ניתן לנו מן האשורים, והוא אות לועז שנטלנו לעצמנו מן האומות בשעת הגלות, ואין לך הבדל בינו לבין אות ערבי או אות איטלקי, אבל המילות צריכות להיות עבריות כדי שיצא, ויכול אחר כך לקרוא לעצמו התרגום, כדי להבין המילות שקרא, או לקרוא בתרגום קודם הפורים, להכין נפשו ולבו. וגם אם אינו מבין מילות עברי, יכוון לשים לבו מתי אומר הקורא שמו של המן, שירקע בנעליו וירעיש בעת אמירת השם. והקורא חייב לקרוא מן הכתב, שלא יתנאה לפני הציבור שיודע הוא המגילה מראשה ועד סופה, כי אז סופו שיטעה, וראוי שיכוון לבו דווקא מתוך שעוקב באצבעו אחרי מילות המגילה, שאז פנוי לבו להבין תוכן הדברים, ולא כקורא על-פה שאז הוא מאמץ כל לבו להיזכר ואינו פנוי כלל לכוון למשמעות הדברים.
–
פב.
אמר חכם עבדאללה: קראנו אצל הבן איש חי כי אפילו עני המתפרנס מצדקה יתן מתנה לאביונים ויקבל מחבריו ביום הפורים, אבל במקום שאין עניים, ולוואי ירבו מקומות אלו, אף-על-גב שאין אנו מכירים היום מקומות כאלו, יכול לעכב מעות פורים אצלו עד שיגיע למקום אחר עם אביונים ויתן, או עד שיגיעו אביונים לעירו ויתן להם, ובכל מקרה לא ימתין עד פורים הבא, אלא קודם הפורים הבא לפחות ביום יעשה הדרך, גם אם היא ארוכה, למצוא אביונים ולתת להם המעות לכבוד הפורים.
–
פג.
אמר חכם עבדאללה: מהו שאנחנו קוראים לחכמים בשמות ספריהם, כגון שלרבנו יוסף חיים נקרא הבן איש חי, כשם ספר ההלכה על פי פרשת השבוע שכתב? שמה מותיר חכם בעולם? תלמידים, ומותר לקרוא לחכם על שם תלמידו כשם שקוראים אדם על שם בנו, ומותר לקרוא לתלמיד על שם רבו כשם שקוראים אדם על שם אביו. וכן מותירים החכמים ספרים, שהם כמצבה שהם מניחים בעולם עוד בהיותם בחיים, וכל הפותח ספרו של חכם כאילו מעורר אותו חכם לחיים, ועל כן חכמים נקראים חיים במותם שאנחנו מעוררים אותם יום יום לחיים בתלמודנו, ודוד ושלמה ותנאים ואמוראים וראשונים ואחרונים ופייטנים ובעלי לשון כולם יושבים בינינו בבית-המדרש, ועל כן אנחנו מצווים לקרוא בספרים רבים ככל שיכולים אנו, לעורר לחיים מחברים רבים, שימצא גם מי שיעורר אותנו לחיים אחרי לכתנו, אמן.
–
פד.
אמר חכם עבדאללה: בגזרת החונן לאדם דעת, החוכמה תעוז לחכם לשום תחילת אמרינו תהילת יוצרנו, ופתח דברינו שבח לצורנו, אשר עשה שמיים בלי עמל ידיים ובלא מבטא שפתיים, והם אחוזים בלי כפיים, תלויים כמאזניים, מסובבים כריחיים, ציווה אותם ונבראו, קראם ונמצאו, וחיות מרכבה לשאת כסאו נצבאו, כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, הוא הנמצא ועין לא תראנו, והוא הנעלם וכל דורשו ימצאנו, הוא הקרוב וגלגלי מעלה לא ידעו מכונו, והוא הרחוק ובתוך הלב משכנו, הבורא גלגלי שחקים כראי מוצק חזקים, ועליהם כסא הכבוד וחביון ההוד, ושם נווה השרפים והתרשישים, והנשמות אשר לאל משבחים ומקדישים, ובתי הנפש והלחשים, ושם יסוד כל סוד, עדיו יגיע שכל כל משכיל ויעמוד, ואם ירצה על הכבוד העליון להשקיף, דלתיו בפניו יגיף, ויאמר לו: עד פה תבוא ולא תוסיף, ואין לך רשות לדעת אשר בקרבי, ולא תעבור בי, ונשמות הצדיקים בעודם בגופותיהם, ירצו לעוף אל הכבוד ההוא כיונים אל ארובותיהם, אבל בכובד הגוף תרפינה כנפיהם, ובצאתם מן הגוף אל החצר החיצונה יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בהם, ומבית גנזי המלך יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, ובבואם אל בית המלך בגדי קודש ילבשו, והניגשים יתקדשו, לפאר ליוצרם ולרומם לבוראם, הוא האל הבורא נשמה טהורה, מבור הבור נוקרה, ומצור הצור נגזרה, חצב אותה מן היסוד הקדמון, ותהיה אצלו אמון, עד עת בוא דברה, אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה, ויאמר לה מלאך האלהים עזבי יסודך אשר משם חצבתיך, ושכחי עמך ובית אביך, והיי לגוף שפחה נחרפת לו, כי הוא אדוניך והשתחווי לו, ותלך ותשב לה מנגד, עד נברא הגוף ותלבש אותו כבגד, והפיצה חום יקודה בבשר ובגלד, ויחם בשר הילד, כי בחום הנשמה יצא האדם מאין ויהי יש, מפני אשר ירד עליו האל באש, והנפש מגזרה טהורה נחצבת, ובראש הגוף כצופה ניצבת, כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת, זרחה בגוף ככוכב, ולקחה אותו למרכב, מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב, והשכל נתן למעלה מן הנפש מעונתו, כי שם ביתו, והוא כחתן יוצא מחופתו, וכל חפצו ותשוקתו, להיצמד עם הנפש חשוקתו, והוא אוהב אותה כבתו, כאשר היתה באומנה אתו, ואם תהיה טהורה וקדושה, מהור ימהרנה לו לאישה, ועל ערש אהבים יתעלס בנעימה, והשכל יורה דרכי אלהים, ירימנה מן העפר למעלת גבוהים, וזאת תורת העולה, כי אם תהיה נקיה בצאת מן הגוויה, תעוף לקינה וקונה בלי כנפיים, כחסידה בשמיים, ואם תחטא תשב בשאול גלמודה וסורה, בכל קודש לא תיגע, ולא תבוא אל המלך, כי אם חפץ בה המלך, כשוך חמת המלך, ועל כן שלח אלהים השכל אליה, לפרוש כנפיו עליה, ולהאיר באורו עיוורוניה, ולרוות במימיו צמאוניה, ויפקח אלהים את עיניה, ותרא באר מים, משיבי נפש מאירי עיניים, ותמיד תשאב ממקורו סוד אלוה ממעל, ותרה העיינה ותמלא כדה ותעל, כי השכל ירוונו ממקור החיים, מעין גנים באר מים חיים, והוא יפקח עיני לבותינו, לראות האור העליון במחשבותינו, ולהתעדן בפרי עץ הדעת נשמותינו, לטוב לנו כל הימים לחיותנו, ועל כל אלה הטובות הגדולות, חובה עלינו לערוך תהילות לנורא עלילות, ולאמור לפניו: גדול אתה וגדול שמך, ומרחבי העולם לא יכילון תעצומך, כי אתה מקום עולמך, ואין עולמך מקומך, בטרם הרים יולדו, ועמודי שמיים עמדו, מושב אלהים ישבת, ובאין מקום ניצבת, והשכל העליון אשר מצור כבודך חצבת, כבן יקיר אליך הקרבת, ולמלך על כל ברואיך הצבת, את בנך יחידך אשר אהבת, ובו יצרת ארץ, כי בחוכמה יסד ארץ, ובראת עולמך בששת ימי המעשה, ונתת ארץ לבני איש למחסה, וכוננת בשחק חביון המכסה והכיסא, אשר נסתרת שם ביום המעשה, וכל נפש משכלת תכסוף להשיג סודך אבל תלאה, אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה, והחושבים להבין סודות שמיים נבוכים הם בארץ, ושתו בשמיים פיהם ולשונם תהלך בארץ, ובסודך נלאו רעיונינו לעמוד, כי עצמת ממנו מאוד, ואשר מהם נעלמת בעין לבם ראוך, ובקרבם מצאוך, כי אתה קרוב למבקשיך, ונמצא בכל קוראם לדורשיך.
–
פה.
אמר חכם עבדאללה: כל קורא בספר הזה יפקח עיניים, וימתקו לו המים, במטעמי שירי ידידות, וממתקי משלים וחידות, לשמוע לשון נגידים, ושיחת ילדים, וכל איש אשר ללחם תרעב נפשו, ימצא בספר חיפושו, על כן אלהים נתן לי לשון לימודים, למלאות עניינים חמודים, ביד השכל צמודים, והיו לאחדים, לקשור מפניני מיליהם לצווארי הנגידים רבידים, ובזרועות הידידים צמידים, בשעשועיהם ישמחו מרודים, ובענייניהם יעלזו חסידים, ובכל מדינה ומדינה מגיע שמחה וששון ליהודים, ואל נכשל בכל אשר נחבר, והיה עם פינו בכל אשר נדבר, ואל תבישנו שלא נשבר, ונצור רעיונינו, משגיאות הגיונינו, שמור דרכינו, מחטוא בלשוננו, ואל תשימנו מטרה לחיצי חרוניך, והסתירנו בסתר פניך, ובמחשכים נסה עלינו אור פניך, ונהייה יראי שמך.
–
פו.
אמר חכם עבדאללה: כי לשון ערב אין בכל הלשונות כמוה צחה ונקיה, ברה יפהפיה, מליצתה כלולה, ודרכה סלולה, והיא מכל לשון ערבה, ולשומעיה אהובה, מלהבי אש חצובה, מני ים רחבה, כי לשון ערב היא מבחר הלשונות, האחרונות והראשונות, וכולן לנגדה בזויות ומשונות, חוץ מלשון הקודש, כי בלשון הקודש דיבר אל עם נביאיו, והקדיש בהר סיני קרואיו, ונתן דתו ותעודתו, ללומדי תורתו ועובדי עבודתו, וחלילה לאל בורא כל הלשונות לבחור מהם לעמו השפה החסרה, ולדבר בלשון צרה וקצרה, אך בעת גלינו מאדמתנו, למדנו לשונות גויים ועזבנו לשונותינו, וזה סיבת קוצר לשוננו וחסרונה, אחרי תמימותה ויתרונה, כי מיום גלו עם קודש מאדמת קודש, דיברו לשון חול ועזבו לשון קודש, ואבדו פניניה ופסו חכמיה, ובניהם חצי מדברת אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית, על כן רוב לשוננו אבד, ולשאול ירד, ומעט ממנה שרד, אבל במעט ההוא נפליא לעשות, ונרוץ בצל החוכמה לחסות, ונחבר בה מליצות, בזהב השיר משובצות, ונצמיד אמרים מעולפים בספירים, וזה לך מופת ואות כי לשוננו היא לשון נפלאות, ודבריה דברי נבואות, כי היא צרה ותתרחב לנו, קצרה ותספיק לכולנו, בדברי מליצות לדבר ושירים לחבר.
–
פז.
אמר חכם עבדאללה: קראנו אצל ר' יהודה אלחריזי בספר התחכמוני שאמרה האישה לאיש: ״הוי חוטא, כמדקרות חרב בוטא, ואחר השקר נוטה, במחסה שווא נסתרתָ, ובמבצר הכזב נבצרתָ, וצדק לא דיברתָ, רק יש לך לדעת כי לולי הנשים, לא נבראו האנשים, כי אנחנו שורש ואתם ענף ואיך יצמחו הענפים מבלי שורשים, אבל אתם עזי מצח וקשים, אבל אינכם מודים על האמת, והנכוחה מכם נעלמת, ואילו באמונה שפטתם, מעלת הנשים ידעתם, ואותם עבדתם, כי אם לכם עלינו יתרון גם יש יתרון לנו עליכם, וצורככם אלינו כצורכנו אליכם״.
אמר חכם עבדאללה: מהו "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ" (תהלים צ"ו, י"א)? שהשמיים אלו אנשי אלהים בעלי מדרגות גבוהות, והארץ אלו אנשים הבינוניים. ואומנם ידעתי כי ספרי זה לא בשמיים הוא, כלומר שלא נצרך לאנשים הגדולים הדומים כמלאכי אלהים, אשר עולים בסולם החכמה השמימה ואינם נזקקים לו כלל. אבל הלא ישמחו גם המה בגילת הארץ, בראותם התעוררות האנשים הבינונים ללמוד ולהבין, כי זה אות שקרובה הישועה להיגלות, ואז יקוים בנו הכתוב "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ" (תהלים צ"ו, י"א)
צח.אמר חכם עבדאללה: אסור לעשות גבינה בחג שבועות, דאין לגַבֵּן ביום-טוב, אבל מה שקורין בערבי לַבַּן, ובלשון לעז יֶגוֹרְטִי, מותר לעשות ביום-טוב, אך אין לעשותו אלא מחלב שנחלב בערב-יום-טוב. וגם העליתי בסייעתא דשמיָא דמותר לעשות "דוֹז דוֹנְדֻרְמָה", שהיא הגלידה, ביום-טוב. וזה המתַקֵן ועוסק בדבר זה, ה"דוז דונדורמה", אף על פי שהוא משתכר ביום טוב שכר – מותר, משום שמחת יום-טוב, דיש תענוג הרבה בזה ה"דוז דונדורמה" ביום-טוב של שבועות, שהאוויר חם הרבה במדינות אלו, ויש בזה שמחת יום-טוב. אבל לחלוב ביום-טוב אסור, מפני דאין מותר לחלוב ביום-טוב אלא לתוך המאכל. ומי שיש לו בהמה בביתו עומדת לחלבהּ, יחלוב הגוי ויקח הגוי את החלב לעצמו. ופה עירנו בגדאד דרכם שיניח הישראל האורז בתוך הקדרה, ויוליך הקדרה עם האורז שבה לבית הגוי, ויחלוב הגוי על האורז בפני ישראל, כי צריך לחלוב תוך המאכל. ואז יוכל לחלוב בחג השבועות ולהכין האורז בחלב בחג השבועות, ויוכל לאוכלו בחג השבועות.-צט.אמר חכם עבדאללה: ליל חג שבועות יזהרו שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה, וצריך להם שמירה גדולה בזה בלילה זו, כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה, וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. דכל עת שיש אסיפה מאנשים הרבה, דרכו של יצר הרע להכשילם לדבר דברי חול, ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של שחוק ושל לשון הרע. ועל כן יזהרו ללמוד כל סדר הילמוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב. וכתוב בזוהר הקדוש כי חסידֵי קַדְמָאֵי לא היו נמים בלילה זה, והיו לומדים באורייתא, וכבר אמר רבי שמעון על חברים הלומדים באוֹרַיְתָא בְּהַאי לֵילְיָא: כֻּלְהוֹן יְהוֹן רְשִימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דִּדְכִירְנַיָּא, וְקֻדְשָא בְּרִיך הוא מברך לוֹן בכמה בִּרְכָן וְעִטְרִין דְעָלְמָא עִלָּאָה, עד כאן. ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפַנֶּה לבו לבטלה בלילה הזאת? ויתגבר כארי שלא יטנף פיו בדברים בטלים ודברי חול של משא ומתן, וישב על המשמר בעיניים פקוחות לדחות את השינה ולירחק מליצנות ולשון הרע, ולא יתנמנם כלל, והנזהר תבוא עליו הברכה.-
אמר חכם עבדאללה: נראה לי, בסייעתא דשמייא, דיעקב אבינו, עליו השלום, לקח חלקו: ניסן, אייר, סיוָן, ועֵשָו לקח חלקו: תמוז, אב, אלול. אך נתגבר עליו יעקב אבינו, עליו השלום, וחטף ממנו את אלול, ונשאר בידו תמוז ואב בלבד, ולכך שלט בהם בזמן החורבן והֵרָע לישראל בהם. אך לעתיד לבוא גם שתיים אלו יהיו ימים טובים לישראל, ודבר זה תלוי בתשובה ומעשים טובים. ולכן חודש זה נקרא אב, שהוא עתיד להיות אב לכל חודשים, מאחר שנעשו בו רבות רעות מוכרח שיהיו בו טובות מרובות יותר מכל חודשים, על דרך מה שאמר הכתוב: "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ" (תהלים צ', ט"ו), ותוקף ימים רעים של חודש זה הוא בכניסתו בלבד, שהם תשעה ימים, שיש בהם רי"ו שעות. תוציא מהם ארבע שעות, שהם שליש אחרון של יום תשעה באב, שאז נולד המשיח, מושיען של ישראל, נשאר רי"ב שעות, ונעשו רי"ב שעות אלו רעים לישראל בחורבן, בשביל שביזו תלמידי-חכמים, וידוע כי תלמיד חכם של ארץ ישראל נקרא רבי, ומאחר שביזו את "רבי", לכך לקו ברי"ב שעות קשות אלו של תשעה ימים הנזכרים. והנה אנחנו בוטחים כי רי"ב שעות רעות אלו יתהפכו לעתיד לטובה, שיהיה מספר "אורה", שעולה רי"ב.
–
קיח.
אמר חכם עבדאללה: תספורת אסור מדינא בשבוע שחל בו תשעה באב, אחד ראשו ואחד כל שער שבו, ויש נוהגין להחמיר משבעה עשר בתמוז. ובזקן: כל שמעכב האכילה מותר לספר. ופה עירנו אין אנחנו גוערים ביד המקלין בזה בחוזקה. ואסור מכוח המנהג לאכול בשר ולשתות יין בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש נוהגין בזה מראש-חודש, ויש מן שבעה עשר בתמוז. ופה עירנו בגדאד ישמור עליה אלוהים נוהגין איסור מליל שני של חודש אב עד ליל עשירי.
–
קיט.
קכ.אמר חכם עבדאללה: כשבא ר' שלום אלרדאעי מתימן ציונה, בשנת ה'תש"ט, וראה אשר נעשה כאן במעברות ובערים אשר במדינה, התיישב על הארץ לכתוב קינות על גורל תורת הקודש בפי עם הקודש אשר בתוך ארץ הקודש, והשאירן אחריו שנקונן אותן בט' באב יחד עם הקינות על שריפת בית-המקדש, וכך לשונו: "אש תוקד בקרבי, בהעלותי על לבבי, בהיותי בתימנה. נפשי תהימה, ותשתומם כמה, בבואי ציונה. יהודים לסגולה ולשם ולתהִלה, בהיותי בתימנה. שולמית מכל סיג, גבולים תשיג, בבואי ציונה. לאל נורא ואיום, תפִלה בכל יום, בהיותי בתימנה. ולמלאכתם שוקדים, ולא לאל עובדים, בבואי ציונה. מדי יום ולילה, עִתים לַתורה, בהיותי בתימנה. רק תורת הגוף, עלֵי הכל תצוף, בבואי ציונה. דת משה ויהודית, לכל אִשה עברית, בהיותי בתימנה. את ראשן פְרוּעוֹת, וּמָתנים וזרועות, בבואי ציונה. עטרת בעלה בפנים, ולא תתראה פָּנִים, בהיותי בתימנה. יחד נשים ואנשים, מתהלכים ולא בושים, בבואי ציונה. בלבוש נהדר וטוטפות, וארבעה ציציות, בהיותי בתימנה. נקיים מכל אלה, וסות זר וראש מגולה, בבואי ציונה. יהודים בשבע פיאות, לְכָבוד נקבעות, בהיותי בתימנה. חוק גדל בלורית, ושבע פיאות להכרית, בבואי ציונה. ימי שבת ומועדים, לתענוג מיוחדים, בהיותי בתימנה. אוי על חילול שבתות, ומועדי האותות, בבואי ציונה. עִלזו נפשות נְכֵאוֹת, בסדרי משתאות, בהיותי בתימנה. צמאה נפשנו, כקדם מי עוד יִרְאֵנוּ, בבואי ציונה. בתי ספר למורה, כדת משה יורה, בהיותי בתימנה. שמחו הילדים באפס לימודים, בבואי ציונה. מאין סוף לספור, כמה יש עלַי מחסור, כמאז בתימנה. חי וקיים ישיבנו, ובצדק ינחנו, כקדם בציונה".-
קכא.
אמר חכם עבדאללה: מהו "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כ"ה, י"ט)? שבכל אחד מאיתנו ישנו עמלק, בתוכנו ממש, שהוא יצר הרע, המצוי בתוך לבנו ממש, ולכן עלינו למחוק את עמלק הזה כדי להתחזק באמונה. והאמת היא ש"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד', ל"ה), אין כלום מבלעדי הקדוש ברוך הוא. כיוון שכך, עצם העובדה שהקב"ה מאפשר את מציאותו של עמלק, הינה מכך שהקב"ה הוא כל יכול ומסוגל לשאת שני הפכים גם יחד. כלומר המקור הפנימי הנעלם של עמלק מגיע מהקב"ה, כפי שהחומץ הוא בן יין, ושורשו הפנימי נובע מצד יכולתו הבלתי מוגבלת של הקב"ה היכול ליצור הפכים. ואנחנו מתוך חולשתנו איננו יכולים לשאת ההפכים, אלא מבקשים להכריע לצד זה או לצד אחר, ועמלק זה מפתה ומדיח אותנו למרוד במקורו, בהקב"ה, ועל כן עלינו למחוק אותו, על-ידי כך שנעשה מעשים טובים שאין להם סיבה, כגון לאהוב לזולתנו בלי מידה כלל, ולשמח הורים ומורים ואחים בלי שדווקא ציערנו אותם קודם או בלי שיהיה זה יום מולדם, ולגמול טובה תחת רעה, וכן הלאה, ואז עמלק שבתוכנו מתבלבל ונמחה. ועוד, דעו שיש לנו כמה וכמה סוגים של חלישות הדעת בעניין התפילה, ולמעשה כל סוגי חלישות הדעת הללו הם קליפות עמלק בתוכנו המטילות ספק בכוחה של התפילה בתוכנו, ועמלק בגימטריה הוא ספק. וככל שהאדם מתגבר להאמין בתפילתו, זו למעשה נקראת מלחמת עמלק והכנעתו. ומהו עיקר החיזוק בעניין התפילה? רבי נתן מברסלב האיר את עינינו וכתב שהעיקר הוא שצריכים להתחזק באמונה שלמה להאמין בעצמו שיש לו כוח לפעול כל דבר בתפילתו, וכשיאמין כך בודאי יתחזק בתפילה וימחה את זכר עמלק בתוכו. שכתוב בתורה בעניין מלחמת עמלק שמשה, שהיה כולו אמונה ויכול היה לעמוד ולהתפלל אף ארבעים יום וארבעים לילה ללא הפסק, כל זמן שהיה מרים את ידיו למעלה היו ישראל מתגברים על עמלק, וכשחס ושלום היה מוריד את ידיו מיד "וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות י"ז, י"א). נמצא שמשה, שהוא הצדיק, הוא זה שיש לו את הכוח למשוך את לבותיהם של עם ישראל אל האמונה ואל התפילה ובכך לנצח את עמלק שבתוך כל אחד ואחד מישראל. שנאמר בגמרא: תנו רבנן, ארבעה צריכין חיזוק ואלו הן: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ. ובזה שאנחנו מגלים ומפרסמים לכולם שהקדוש ברוך הוא נמצא, ואין בלעדיו נמצא, בזה מעצמו נמחק עמלק, אך יש לשוב ולחזור על כך בכל יום, כי כשם שבכל יום אנחנו מצליחים למחוק את עמלק, כך למחרת הוא שב ונולד בתוכנו מחדש, ואם אינו נולד כספק נולד כיצר הרע, ואם אינו נולד כיצר הרע נולד כמעשי ליצנות ומחשבות ליצנות, ובכל יום אנחנו נלחמים בפיתויו ובהדחתו.
–
קכב.
אמר חכם עבדאללה: בואו וראו כמה גדול כוחה של שכחה, כמו שאומר הפתגם הערבי המוגרבי של אחינו בני מערב: "לוכאן מאהוסי נסיאן די כ'אלק מעאנא די ביה כא נסאו ז'מיע צרות, לוון כ'יירנא מותנא מן חייאתנא", שפירושו: "אילולא השכחה שנבראה עמנו שבה אנו שוכחים את כל הצרות כי אז היינו מעדיפים למות מלחיות".
קכג.
אמר חכם עבדאללה: מה עלינו ללמוד מכך שעשה הקדוש ברוך הוא כך שיעמוד מסגד המוסלמים, מסגד אל-אקצה, על הר הבית? ראשית אנו למדים שעדיין אין לנו רשות להקים לנו את בית-המקדש, שכבר נמסר לנו שבית-המקדש השלישי יירד משמיים כולו מעשה ידי אלוהים, ועדיין לא ירד. שנית אנו לומדים שגם המוסלמים מבקשים לעבוד את הקדוש ברוך הוא, ולקיים את שנאמר בנבואת ישעיה: "הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם : וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם : וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם : וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', א'-ד'). ובגלל שהיו המוסלמים מתגעגעים אל האלהים, עלו על ההר והקימו מסגדם, והם שומרים את מקום הקודש לאחרית הימים, שלא יהלכו בו שועלים ושעפרותיו יחוננו בכל יום עד ביאת המשיח. ובאחרית הימים יעלו כל העמים אל ההר, ויקראו לו בכל הלשונות, לשון לשון כלשונה, מסגד וכנסיה ובית-כנסת ומקדש, ואין מבחין ביניהן, כי לכולם יהיה זה הר בית ה', וכולם יבואו לעובדו יחד וללמוד אורחותיו ולא ללמוד אורחות מלחמה.
–
קכד.
אמר חכם עבדאללה: היוצר והיצירה, האדם וגרגר החול בים, כולם תלויים זה בזה ונזקקים זה לזה.
–
קכו.
אמר חכם עבדאללה: מעשה באר"י הקדוש, שפעם אחת יצא כדרכו בכל יום ערב שבת קודש עם דמדומי הערביים אל השדה לקבל את פני השבת עם תלמידיו, ופתאום תבוא עליו ההארה האלוהית כבמחזה ונאמר לו: הקיץ הקץ לגאולת ישראל. פנה לתלמידיו וביקשם לגרש מקרבם כל מחשבות החולין וללכת אחריו לירושלים ממש באותה השעה. אולם התלמידים שהיו קשורים בקשרי-משפחה ונגועי-פחד, לא הרהיבו לעשות אותו מעשה-רב, וביקשו שידחו לכתם אחריו לירושלים אחר כמה ימים, לאחר השבת. וכה החמיצו את שעת-הפלאים, ולא הקיץ הקץ עדיין.
–
קכז.
אמר חכם עבדאללה: כשבאו אחינו מארץ התימן לעיר קודש ירושלים בשנת אעלה בתמר, לא קיבלו אותם הספרדים והאשכנזים לתוך העיר. יש אומרים שלא האמינו כי יהודים הם בשל צבעם ומבטאם, אך אחרים אומרים כי לא רצו לחלוק עמם הדירות בעיר העתיקה שהיו רכוש ההֶקדש של הספרדים והאשכנזים, ולא רצו לחלוק עמם כספי החלוקה, שהאשכנזים אמרו יטלו חלקם מן הספרדים, והספרדים אמרו מן האשכנזים יטלו. והנה מצאתי מה שכתבו על מפגש זה רבני התימנים בשנת ה'תרמ"ב, ואביא הדברים בשם אומרם, שכתב ר' שלום כסאר על הגעתו לירושלים: "סוף סוף הגענו לשוק היהודים. כיון שעורנו שחום ולבושים היינו בגדים שהבאנו עמנו מתימן – נדמינו לערבים. גם הלשון הערבית-היהודית שבפינו היתה מוזרה. היהודים שאלו אותנו: מי אתם ומאין תבואו? ענינו: יהודים אנחנו ומתימן הרחוקה באנו. הם לא האמינו לנו. ביקשו שנראה להם סימנים. הראינו להם סידור תפילה, ציצית, קראנו "שמע ישראל" – ועדיין לא האמינו. התברר לנו, שמימיהם לא שמעו שיש יהודים בתימן ואז היינו לפלא בעיניהם ולשיחה בפי כל. הילדים היו באים להסתכל בנו ולראות את היהודים כהי העור מבני עשרת השבטים, שבאו מעבר לסמבטיון, והם מדברים בלשון הקודש בהברה משונה וגם יכולים לקרוא בספר ישר והפוך ומן הצדדים. סקרנים שבהם היו מביאים לנו ספרי קודש ומבקשים לשמוע קריאתנו בלשון הקודש, בהברה שלנו. ישבנו שם עד שעברו תלמידי הישיבה שהתעניינו בנו, וגם רצו להווכח אם אמנם יהודים אנחנו. פשפשו בכלינו ומצאו תפילין וספרי קודש. רק אז האמינו בנו ולקחו אותנו לשכונת 'נחלת שבעה', השכונה היחידה שמחוץ לחומות". וכתב ר' יוסף מצ'מוני: "ותהום העיר ירושלם על אודות החלוץ לאמר: מי הם אלה היאודים השחורים, ומאיזה שבט הם, ואיפה היא ארץ התימן? וישנם אחדים שלא האמינו שהם יהודים, והיו שואלים וחוקרים אותם אם יש להם ציצית ותפלין, והיו מראים להם ציציותיהם וכו' וכו', וגם מראים להם ספר תורה גויל שלהם, ולפעמים היו מוכרחים להראות להם את ילדיהם המהולים". וכתב ר' שלום אלשיך: "אין איש ממקהלות ירושלים מכיר אותם שהם יהודים, גם כן לא היו מאמינים להם שהם מבני אברהם יצחק ויעקב גם שהכרת פניהם וכל סימני היהדות ענתה בם כי הם זרע בירך ה', יען כי יהודי תימן הם מסובלים בפאותיהם הארוכות ואין גם אחד בהם שמגלח זקנו. גם מלבושיהם אינם דומין בשום ענין למלבושי הנכרים, ואין עליהם שום מלבוש ממלבושי הדור החדש, וכל מלבושיהם הם כמלבושי היהודים שבדורות קדמונים. גם אין שום אחד מהם מהלך בקומה זקופה ואין להם שום התדמות לנכרים הן בגופם והן במלבושם והן בכל דבר. לבסוף הכניסו את אבי לבית המדרש, פתחו לפניו ספר גמרא ובקשוהו לקרוא. הוא קרא כמה שורות. רק אז האמינו שאכן יהודים אנחנו והניחו לנו ללון אותו לילה בבית המדרש שבבית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד". כתב ר' יוסף הלוי: "ויהי כשמוע הרב הראשי של ירושלים את הדברים האלה ויצא אליהם אל שער העיר, וירא והנה לפניו עדה מיוחדת בדמותה אשר לא ראה כמוה במדינות. וישאל להם לשלום. אבל התחיל לבחון אותם בענייני סדריהם ומנהגם. ויראו לו את ספרי הקודש וסדורי התפלה המסורים בידם על-פי תקנת עזרא הסופר ובית דינו, שהם אנשי הכנסת הגדולה". וכתב אברהם בן יוסף אלשיך, שעלה עם העולים ירושלימה בשנת תרמ"ב, אך לבסוף ירד לשבור שבר במצרים משלא מצא פרנסה לגופו בארץ ישראל: "רק נודיע לכם כי מה שאומרים שבונים בתים בירושלים לעניים אמת שכן הוא. ורק כל אחד מזכה לבני משפחתו. אנשי ספרד לספרדים, אשכנז לאשכנזים. וכן המערביים. והסדר כך הוא: מקבצים מעות בעירם מהגבירים, ושולחים לירושלם לבנות לעניים שעולים מאתם לשכון בירושלם לזכות להם וליישב הארץ. ואנשי ארץ תימן לא יש מי שיזכה להם. ואם יעלה אחד לא ימצא מקום לישב בו. לכן לא תאמינו לדברים ששמעתם וכל אחד מקומו טוב לו אלף פעמים באמת. עד שירצה ה' לגאלינו במהרה בימינו אמן גאולה נצחית".
–
קכח.
אמר חכם עבדאללה: מעשה באדם אחד בריון שבא לבית כנסת ביום כיפור סמוך למנחה אחר שאכל וסעד תבשיל של בשר בביתו, ובא וישב בבית הכנסת אצל אחד שמכירו, ויאמרו לו תן לי סידור שאתפלל בו כי שכחתי להביא הסידור עמי, וזה האיש הסתכל בו כשהיה מדבר עמו, וידע שזה אכל בביתו ובא עתה לבית הכנסת, יען כי ראה שפמו יש בו לכלוך של תבשיל, והיה אצלו סידור של חול ופתח הסידור בברכת המזון וימסרנו לזה הבריון פתוח בברכת המזון.
–
קכט.
אמר חכם עבדאללה: הר הבית הוא מקום מקדשנו, מקדש שלמה החכם ומקדש שהקימו שבי ציון מבבל ומפרס בזמן כורש. וכשם שאנו בנינו לו הבית פעמיים לרצונו, החליט הקדוש ברוך הוא פעמיים לשרוף ביתו ולזרות כוהניו לכל רוח בין העמים ולשלח השכינה לגלות. ומאז שנחרב הבית באים אנו עד מרגלות ההר, הכותל המערבי, ובוכים, ומבקשים שישוב וירחם ציון ויבנה מקדשו וישיב השכינה ויקבץ נדחיו ויסיים גלותנו הקשה. ובאמת טוב להוסיף ולהתפלל, שעדיין לא התקיימו בנו מה שנאמר: "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים : הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה', כ'-כ"א). וקדושת ההר לא פסקה על אף חורבן הבית, שראשית העולם מאבן השתיה שעל הר הבית, ושם נקבר אדם הראשון, ושם עקד אב זקן את בנו, ושם ישן יעקב בלילה בדרכו חרנה וראו בחלום את הסולם העולה השמימה, ושם הניחו את ארון הברית בבית המקדש הראשון. ואנחנו איננו מותרים לעלות להר הקדוש משום טומאת מת, שאסור ליקרב ולהיכנס למקום העזרות והחיל בטומאת מת, וכיום שאנו כולנו טמאי מתים, ובעוונותינו אין לנו אפר פרה אדומה להיטהר, הדבר אסור לנו בכל תוקף, והנכנס למחנה שכינה בטומאה חייב כרת, ועונשו יבוא לו מידי שמיים. ונודע האיסור החמור על פי דין תורתנו הקדושה שלא להיכנס להר הבית בטומאה מימים ימימה, והדברים נכונים גם היום. ולכן אסור גם בזמן הזה להיכנס להר הבית אפילו לאחר טבילה במקלו ובאבק שעל רגליו וכו', וכן אסור להיכנס להר הבית דרך טיול בעלמא. ולא הותר אף לאחר שטבל, שמשום טומאת מת, שאין הטבילה מעבירה אותה, צריך להיזהר מאוד ולהתרחק באופן שלא יכשל ויכנס למקום העזרות והחיל. ובאמת שקשה מאוד לצמצם ולדעת את מקום העזרות והחיל, שברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדוייק של המקדש. ואף שפסק הרדב"ז שאין ספק שהאבן הנקראת אלצח'רא בערבית, ואנחנו קוראים אותה כיפת הסלע, היא אבן השתיה, באו גדולים אחרים לפקפק על זה כי מצאו עוררים על כך. ואין לנו ידיעה גם ממה שאומרים הארכיאולוגים בזמננו, שאולי רק למקדש הורדוס נכונים דבריהם ולא למקדש שלמה. וגם אף שידוע לנו שהכותל המערבי הוא חומת הר הבית המערבית, ומשם לחומה המזרחית ת"ק אמה, מכל מקום הרי אין ידוע לנו המרחק שבין הכותל המערבי לכותל בית קודשי הקודשים, ולכן בודאי שיש להתרחק ולהישמר שלא להיכנס להר הבית, כי יבואו ההמון לפרוץ ולהיכנס בטומאה לשטח העזרות והחיל, דילפי איניש מקלקלתא ולא מתקנתא. וכעת כבר נמנו וגזרו והסכימו כל גדולי הדור בכל מקום לגדור גדר ולהזהיר באזהרה חמורה לבל יהין שום אדם להיכנס לשטח הר הבית, עד כי יבוא שילה. ולכן כתבנו במכתב לכל עם ישראל: השמרו לכם מעלות בהר ונגוע בקצהו, כי חובה קדושה להעיר הלבבות לאיסור גמור שנאסר על-ידי כל גדולי ישראל. לפיכך, אנו חוזרים ומזהירים על כל מה שהוזהרנו מכבר שבל יהין איש ואשה להכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער שנכנסים בו, ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש, יש גם מצווה רבה של מורא המקדש ושמירתו, שאנחנו מצווים כשבית המקדש חרב להביט במקומו ולקבל מוראו עלינו ולא ליקרב אליו, ויש בכך עבודה גדולה בדבקות הנפש הפנימית בהשם שלא להיפתות ללכת אל המקום קודם בוא משיח צדקנו, והפיתוי גדול לאנשים ריקנים. ובהיות ובתקופה האחרונה כל מיני אנשים קוראים אל הציבור לעלות אל הר הבית, ואנשים שאין בהם דעת תורה אלא רק לאומיות חופשית ממורא שמיים חולקים על כל גדולי הדור, ורבנים קטנים מכשילים בעניין זה את הרבים, והם אינם ראויים להיקרא בשם רב, שבמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ויש להתייחס אליהם כאל שבתי צבי בזמנו, שהם מזידים באיסור כרת, וממרים דעת תורה, ומסבירים סברות שגויות בדינים חמורים, וממרידים יהודים תמימים להפר ההלכה, ונמצא שאינם אשמים רק באיסור כרת על עצמם אלא על הציבור כולו, והדברים חמורים עד כדי סכנה שיש לנדותם בפומבי שלא ילך איש אחריהם. שהם מבקשים ללבות להבות אש אסורה ולא לעבוד את השם ביראה ובאהבה ובאש קודש ולהרבות את שמו, שמי שבא להר הבית שלא כדי להתפלל ולהשתחוות עונשו נכפל מן השמיים. ויש לעורר את הציבור להפסיק ההסתה הזו, "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו ג', י"ד). וראייה שהם עצמם יודעים שהם מזידים, שמתירים לגברים ואוסרים על הנשים. וכאשר יבוא משיח צדקנו ויבנה בית מקדש השלישי, יביא עמו גם פרה האדומה, ויטהר אותנו מטומאת המת, ונעלה להר בשמחה, וכמה שנעמוד צפופים כך נשתחווה לפני הקדוש ברוך הוא מרווחים, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶך עַל-כָּל-הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד–וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט'). ונתפלל על ההר כל העמים יחדיו, שנודע שכל העמים מבקשים את קרבת ההר, שנאמר "כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז').
–
קל.
אמר חכם עבדאללה: מעשה שהיה ביהודי אחד שהמיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבוא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירצהו לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הריצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם, אלא רק להמיר, אז תהיה ההמרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש. ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל, ולא יכול אלא זה עודנו עומד במִרדו להמיר. וקודם שנסתלק החכם בא יהודי אחד שהיה חבר של זה והוא יודע בו שמקטנותו ערֵבים לו הביצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדרה, ואוהב לאכול בכל שבת שבע ושמונה ביצים מחמת שערֵבים לו הרבה. ויגש אליו ויאמר לו אם תמיר דתך מה תעשה בשביל הביצים של שבת, כי זה הערבות של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי השבת. ודבריו של זה תיכף עשו פֵּרות בלב זה האדם, וחזר בו מן ההמרה בשביל הביצים של שבת.
–
קלא.
אמר חכם עבדאללה: מעשה בחכם אחד שהיה גביר עצום, וה' הניח לו מסביב תורה וגדולה ובנים ובריאות הגוף השלם בכל מִידֵי דְּמֵיטַב, ולא יחסר ממנו כלום, והיה חושב תמיד בדעתו ומציֵר בלבו שהוא זכה לכל הטובה הגדולה הזאת בעבור מעשיו הטובים, ודרכו הישרה. והנה מן השמים הורו לו שטועה בוא בכך, לכן גלגלו עליו דבר אחד, שיום אחד יצא לטייל בשדה בימי הקיץ, ולא שם לבו להביט במסילה שהולך בה, ותעה בדרך והלך במדבר לבדו, ולא ידע אם הוא מתרחק מן העיר או מתקרב לה, ומחמת החום היה צמא למים ולא נשאר בו כוח לֵילֵךְ ברגליו, ונפל על הארץ והרגיש שהוא סכנה גדולה. והנה ראה אחד עובר וכד מים בידו, וַיֵבְךְּ ויתחנן לו להשקותו מים הן במעות הן בחינם, וימאן בעל הכד, ויאמר אני לא אמכור מים במעות, אלא רק בתורה ובמצוות, שתיתן לי כל זכויות שלך שעשית מנעוריך ועד עתה בתורה ובמצוות. והגביר התחנן לו שקשה עליו לעשות הדבר, לתת כל זכויותיו, ואחר בכייתו ותחינתו נתרצה למכור לו כד המים בחצי תורה ומצוות ומעשים טובים שיש לו. והוציא בעל הכד נייר וקולמוס ודיו, וכתב זה את שטר המכירה הזה. והלך בעל הכד מלפניו והוא מחמת הצמאון שתה כל הכד עד שצבתה בטנו מריבוי המים, ולא היה יכול לזוז ממקומו אפילו טפח, והרגיש שנפל לסכנה גדולה, ואותו האיש בעל הכד כבר הלך. ואחר חצי שעה עבר עליו אדם אחר שמכריז מי רוצה רופא מי רוצה רופא, ויקרא לו ברמיזה שיבוא אצלו. ובא אצלו ויאמר לו אני יש לי עשב אחד תלעס ממנו שיעור אצבע ותתרפא ותלך על רגלך כאחד האדם, אך אני לא אעשה בחינם, וגם לא אמכור במעות, אלא אמכור בתורה ובמצוות, בעבור כל זכויות שצברת. ויאמר הגביר עכשיו מכרתי החצי, ולא נשאר אלא חצי, ואיך אתן גם זה ואשאר ריקם. ויענהו אחת דיברתי, לא אתן לך העשב אלא עד שתיתן לי כל הנשאר אצלך מן התורה והמצוות והמעשים הטובים. וזה כיוון שראה שימות נתרצה, והוציא האיש נייר ודיו וכתב, וחתם בו החכם ההוא ויתן לו העשב והבריא תיכף ומיד, ואחר כך הלך במדבר חצי שעה, והנה מדינתו לפניו. ויכנס למדינה, ויבוא לביתו ויפֵּל עצמו על מיטתו ויצעק צעקה גדולה ומרה, וַיֵבְךְּ בכי גדול. אמרה לו אשתו, מה לך. ויאמר נשארתי ערום מכל תורה ומצוות וצדקות שעשיתי מקטנותי עד היום, כי הכל מכרתי. והוא מרוב צער לא אכל בלילה, וישן מתוך בכייה גדולה, ויחלום והנה אותו האיש הרופא לנגד עיניו ויגש ויפול על רגליו ויתחנן לו שיחזיר לו השטר, כי נשאר ערום. ואחר שבכה הרבה בחלום אמר לו האיש, אל תירא, אני אליהו הנביא ואני הוא בעל הכד ואני הוא בעל העשב, ומן השמיים שלחוני להראות לך הטעות שלך, שאתה חושב תמיד בדעתך שאתה ראוי לקבל כל הטובה, העושר והכבוד והבריאות, בעבור תורה ומצוות שיש לך, ובאמת אתה טועה בזה טעות גדולה. כי בעבור תורה ומצוות די לך שתחייה בלבד, ואין לך משורת הדין לקבל דווקא ריבוי הברכה והטובה שבידך. ולכך גלגלו לך דבר זה של הצמא ושל הצבת הבטן, שאתה הוכרחת ליתן כל תורה ומצוות שלך בעבור חיי שעה, ומעתה היזהר והישמר שלא יעלה בלבך מחשבה שבדין זכות לך כל הטובה והגדולה שבידך, אלא תדע שכל הטובה שבידך נותן לך הקדוש ברוך הוא בתורת צדקה וחסד, ואתה העשיר מתפרנס מן הצדקה שמעניק לך אלוהים ממש כפי שמתפרנס העני מן הצדקה, ואין לך זכות כלל בכספך, אלא כולו שלו.
–
אמר חזקל א'-נ"ו
–
מתוך:
אמר רִבִּי שמעון
קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:
חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל
הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":
חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה
הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":
אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל
–
האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון", "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".
"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.
כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.
–
אלמוג בהר 
פינגבאק: אמר רבי שמעון (א'-מ"ב) | אלמוג בהר
פינגבאק: "אמר חכם עבדאללה" לתשעה באב | אלמוג בהר
פינגבאק: אמר חכם עבדאללה לזכר הבן איש חי | אלמוג בהר
פינגבאק: חכם עבדאללה מסיר את מועמדותו למשרת הרב הראשי לירושלים | אלמוג בהר