אמר חכם עבדאללה (א-קלא)

אני הקטן חֶזְקֵל בן אַמַל כינסתי כאן אמירות מורי ורבי חכם עובדיה בן גוּרְגִ'יָה, והשם ירחם אם חללתי שבתות מעט פה מעט שם כדי להעלות הדברים על הכתב, שלא נותר לי תמיד זמן בשאר השבוע מרוב טורח הפרנסה והימים, וחששתי לשכוח הדברים.

א.

אמר חכם עבדאללה: יש לנו אב זקן. שישראל אבות להם ביעקב וביצחק ובאברהם. ועוצרים שאין אומרים שאבות להם בתֶרַח ובנָחוֹר. ואמהות להם ברחל, בלאה, ברבקה ובשרה. ואב לאבותינו בשמים, והוא מלך מלכים, והוא ריבון עולמים, והוא קונה שמים וארץ, והוא אל עליון, והוא הקדוש ברוך הוא, והוא המקום והשם והתפארת. וכל מה שאנחנו עושים, לכבודו של אב זקן אנחנו עושים, ומכבודו. וטוב שהוא מביאנו לידי מעשים, וגואל אותנו בכל יום מהיעדר המעשים, וכפי שגואל הוא בכל יום גם עתיד הוא לגאול אותנו לסוף הימים. ובינתיים את הימים שטרם סוף הימים עלינו למלא בתפילות ותחנונים והודיות ושבחים ותשבחות ותהילות שכולם יחד אינם מתחילים לשבח ראשון שבחיו של המקום ולפאר גדולתו. ועשה שנשיר לפניו, שהוא הבוחר בשירי זמרה. וכיוון שעלינו למלא את הימים בתפילות, נכתבים סידורים ומחזורים בכל דור ודור ובכל קהילה וקהילה ובכל מקום ומקום, שאין לך קהל שאין לו סדר תפילות משלו, וקהלי ישראל, למן הבנים והבנות מרגע שלמדו צורת אות אשורית ועד הזקנות והזקנים על סף יום הדין שעדיין הם רואים בעיניהם ומניעים שפתותיהם, כולן הוגין בתפילות. ועשה הקדוש ברוך הוא שירבו סידורים לפניו, שאוהב הוא לשמוע שבחיו מפיות רבים בלשונות רבים בדרכין רבים.

 

ב.

אמר חכם עבדאללה: ויושב המקום מאז שברא העולם ומחבר תפילות ופיוטים ומסדר סידורים ומצטער שאין בניו באים לפניו לקנות סידוריו אלו ונצרכים במקומם לסידוריהם. ואין אנחנו ממליצים כלל לפני הציבור לקנות סידורים אלו, כי אלוהים בשמים ולבו רחוק מלב אדם כמרחק רקיעים מאדמה, ואין הכאב שווה בשניהם, ואדם חייב שיתפלל מתוך כאבי חייו ולא מן הסידורים שהמקום מכין לו. שאמרו חכמים הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים, ועוד אומר אני כי מבקשים בני אדם פרנסה למעשי ידיהם, שימכרו סידוריהם, ואין להם בִּלתם הכנסות רבות, ואילו מלך מלכי המלכים כמה ארמונות לו וכמה שומרים לו וכמה טרקלינים וכמה אבני חן ומעשיות טובות ומעשים טובים, ואינו נדרש לכספכם תמורת סידוריו. ומי שנתן לשון בפינו ודאי יָדע למלל אותה, ודאי יֵדע להבין מילות שאנחנו אומרים ללא הכוונות הרצויות כאילו היו בהן הכוונות הרצויות, וידע גם להבחין בכוונות הרצויות שאנחנו מעלים ללא המילים הנחוצות כאילו היו בהן המילים הנחוצות.

ג.

אמר חכם עבדאללה: נאמן אני לשתי התורות, לתורת בבל ולתורת ארץ ישראל, שלידת אבותי בבגדאד העיר הגדולה לה', שישבו בה אוכלוסין גדולין והתורה היתה נישאת על כפיים, וירדו לירושלים בשל הצרות שפקדו אותנו, וירושלים נאה והדורה ותורתה מלוא הטנא, אך רחובותיה צרים, ואין היא מבטלת תורתנו הקדומה. שבתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל סופן להיקבע בארץ ישראל, דאמר רבי אֶלְעָזָר הַקַפָּר, עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שייקבעו בארץ ישראל, דאמר רב יהודה אמר שמואל, כל ארצות עִיסָה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל, דאמר רב יהודה, כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה.

ד.

אמר חכם עבדאללה: טוב שם טוב שיבור לו אדם ויביא משמו דבריו, על שם אחד החכמים הקדומים או בעלי המעלה מבני משפחתו או מאורחי חלומותיו בלילות. והיו מתווכחים ביניהם אנשים, חד אומר – מעלת ענווה היא זאת, למסור הדברים מפי אחר ולהניח לשמך שלא יגע בהם, וילכו הדברים לזיכרון ושמך לשכחה, ואחר אמר – מעלת גאוותנות היא שחשב שראוי שדבריו יהיו ניתנים בפי אברהם או יוסף או משה או דוד או עזרא או בר יוחאי או בן מימון, שהוא מערבב דמותם בדמותו ועל ידי כך ממעט פרצופם ומבקש להרבות פרצופו, ואין מתירין לו, אלא בכמה פליטות קולמוס טובות שיכוונו המקום ברוך הוא לכוון לדברים אמיתיים.

ה.

אמר חכם עבדאללה: וזרח השמש ובא האור. שהקדוש ברוך הוא מלמדנו להבדיל בין הדברים בכך שהאיר עליהם, וטוב האור לעיניים ומתוק, זאת שמחת החיים, ועדיין לא תשבע העין מלראות, ולא ילאה הפה מדבר. ואנחנו פיות מדברי גדולות, ואפילו פינו רחב כים וגומר, לא נוכל להללו. על כן נהגתי אני הקטן בדרך של מתינות וצמצום בכל המקומות שהצלחתי, ובמקומות שלא הצלחתי הרחבתי בדברי יתר על המידה, ומוטל על תלמידַי אחרי למחוק ממילותי, ואני מניח אותן להם.

ו.

אמר חכם עבדאללה: מי שלא העמיד תלמידים מעלה עליו הכתוב כאילו מת הוא עוד בחייו, ומי שהעמיד תלמידים מעלה עליו הכתוב כאילו הוא חי גם במותו. ואני הייתי משתדל להעמיד תלמידים כל חיי, והיו התלמידים עוזבים אותי, מי למורים אחרים ומי לחיים ללא הוראה, ולא הייתי יודע האם נותר משהו מתלמודי אצלם. עד שבסוף הרבה ימים בא אצלי תלמיד בשם חזקל, ונותר אצלי ולמד אצלי ואף העמיד מספר חידושים משלו. ואם יעמיד תלמידים שיהיו תלמידי תלמידי הרי אני חי. ומי אמר ולא התבדה אף פעם, אם לא בחייו אזי במותו, ואני תקווה שלא אהיה מן המתבדים.

ז.

אמר חכם עבדאללה: אמרו חכמים על אלכסנדרוס מוקדון שעלה למעלה עד שראה כל העולם ככדור ואת הים כקערה, ופירשו שמטעם זה במקום אחד יום ובאותה שעה ממש במקום אחר לילה. ולכן פיזר הקדוש ברוך הוא את ישראל בעמים שיפוצו בכל ארצות, כדי שכאשר יסיימו את לימוד התורה בארץ ישראל וילכו לישון במרוקו עוד יהיו שונים משניות ומחדשים חידושים, וכאשר יסיימו את לימוד התורה במרוקו וילכו לישון באמריקה עוד יהיו דורשים בדברי רש"י ומקשים בין ראשונים לאחרונים, וכאשר יסיימו את לימוד התורה באמריקה וילכו לישון בפרס עוד יהיו עוברים בין מקור לתרגום ומודדים בכל מידות שהתורה נמדדת בהן, וכאשר יסיימו את לימוד התורה בפרס וילכו לישון בארץ ישראל עוד יהיו מלמדים אותיות לפעוטות ופותרים קושיות, ונמצא שאין לך רגע אחד בעולם הפנוי מלימוד תורה, כי אם יהיה רגע פנוי מלימוד התורה אין קיום לעולם, שנאמר "אִם-תָּפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי הַיּוֹם וְאֶת-בְּרִיתִי הַלָּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת יוֹמָם-וָלַיְלָה בְּעִתָּם" (ירמיהו, ל"ג, כ').

ח.

אמר חכם עבדאללה: מעשה באחד שהיתה בידיו תרנגולת והיתה מטילה ביצים מדי יום ביומו. והיה אוכל מהן במידה ומשאיר בידו לימים אחרים באומרו אולי יחסר לי. והביצים עומדות ומתקלקלות והוא לא נוגע להן. עד שהתרנגולת חדלה להטיל והוא חוזר לאותן ביצים שהניחן ומבשלן ואוכלן וחולה חולי חמור על שום קלקולן. ולְמה הדבר דומה, למי שמניח חלק מן התפילות לימים אחרים ומסתפק בתפילות אחדות בלבד, והאחרות הולכות ומתקלקלות, שמתגעגעות הן לעיניו ולפיו הדובר אותן, והן הולכות ומבאישות וכשיבוא להתפלל בהן כבר יהיו כולן סרוחות. ועל כן טוב לו לאדם שיעשה תפילתו למען החלמת ידידיו וקרוביו כשהם כולם בריאים, שביום שיֶחלו תהיה התפילה מיודדת עמו ורצונה לעוזרו, ולא תהיה זרה לו ומביטה לו כאילו רק עתה, משנצרך לה, נזכר בה, וחוששת כי יטילהּ אל השכחה מרגע שיסור מן הסכנה. אלא כשאינו בסכנה מתפלל על הסכנות וכשהוא בסכנה מתפלל על השלום. שהשלום מידה גדולה הוא ואחד משמות הקדוש ברוך הוא, וכפי ששמו שהוא שלום מוחקים כדי להביא שלום בין בעל לאישה ולמתק עליהם הזמנים, כך ילמדו בניו למחוק כבודם ושמם למען השלום במשפחות ובמלכויות ובכל העולמות. וברכה תבוא על כל המברכים בשם ובמלכות מי שאמר והיה העולם, אמן. עד כאן.

ט.

אמר חכם עבדאללה: למה לעברית כ"ב אותיות ולא כ"ח כאחותה הערבית? בתחילה ביקש הקדוש ברוך הוא לברוא גם לעברית כ"ח אותיות, והיה בונה כל אות במקומה, והיה חוצב האותיות מעמודים המחזיקים את העולם, שעליהם הכל עומד, והיה יוצר האותיות בלי שידע איזה צליל תקנה כל אות. אחר שצייר כ"ח האותיות שלח את חֲנוֹךְ בן יֶרֶד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם להתבונן בהן ולקרוא כל אחת מהן בשמה ובצלילה. והיה חנוך קורא בשמותיהן של כ"ב אותיות ראשונות, ומוסיף להן פתחים וקמצים ושוואים ודגשים וסימנים עליונים ותחתונים ומגלה צליליהן. ואילו ו' אותיות שבאו אחריהן לא הצליח לקרוא להן שמות, והיה מתאמץ בהן התאמצות גדולה, והיה הולך ובוכה לפני אלוהים, חוזר ובוכה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? לימד אותו ו' סוגי בכיות שהם ו' אותיות אלו בסימניהן וצליליהן, שלא יהיה בוכה בכי אחד על הכל ותהיה בכייתו פותחת השערים המתאימים לה, וכל בכי קולו שונה מקול חברו. נמצא שאנו יודעים היום רק גימ"ל בכיות ואילו חנוך ידע ו' בכיות, וכך גימ"ל בכיות אחרות נשכחות, והן הולכות הלוך ובכֹה, חזור ובכֹה, ואין מי שיבכה בהן.

י.

אמר חכם עבדאללה: אנחנו פותחים ספרים וסוגרים ספרים, ויש שאנחנו מבלים ספר עוד בחיינו, ויש שהספר מבלה אותנו ונותר אחרינו. ואנחנו רק נבקש את הקוראים להיזהר בדפים, לא לקרוע ולא לתלוש ולא למחות ולא למחוק ולא לכסות ולא לחשות, אך נתיר להם להוסיף הערותיהם בשולי הדפים, אם אפשר בעט ולא בעיפרון, שלא ימְחקו מחמת הבושה ולא יימחקו מחמת חליפות הזמן.

יא.

אמר חכם עבדאללה: מקובל עלינו מרבנו סעדיה גאון, הוא סַעִיד אֶלְפַיוּמִי, שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה. ומה אנחנו למדים מכך? שדרך שאר האומות שהן נקראות על שֵם המקום שהן גרות שָם, ולשונן גם היא נקראת כך, ואם כן היה עלינו להיקרא כנענים ולשוננו כנענית. אבל אנחנו נקראים על שם אברהם אבינו, שעמד מעבר אחד וקרא בשם אל אחד, ועמדו כל שאר האומות מן העבר השני וקראו בשם אלוהים רבים, על כן נקרא הוא עברי ואנחנו על שמו עברים. ועוד אנחנו נקראים על שם יעקב אבינו, ששרה עם אלוהים ואנשים, ועל כן נקרא הוא ישראל ואנחנו על שמו ישראל. וכך אנחנו כל זמן שנקרא בשם אל אחד ונשרה עם אלוהים ואדם ונלמד תורתנו הקדושה שבכתב ותורתנו הקדושה שבעל-פה אנחנו אומה, ומשנחדל אין אנו אומה כלל, ונקרא אז על שם מקומות מגורינו או לשונותינו או מלבושינו או שמותינו או תווי פנינו, ולא בשמות שמקבלים אנו היום. ויהודים לא קראנו את עצמנו אלא קראו לנו האומות, אשור, בבל, פרס, מדי, יוון ורומי, בשעה שגירשונו מעל ארצנו ולקחונו לארצותיהם, וחשבו שהם קוראים אותנו על שם חבל ארץ יהודה שישבה בו ממלכת יהודה וישבו בו מלכי יהודה. אבל לפי האמת יהודים אנו על שם לאה אמנו שאמרה "הפעם אודה את ה'" בשעה שנולד לה בנה יהודה, ואם אנו פוסקים מלהודות שוב אין אנו אומה. ועם חילוף הזמנים התרגלנו לשם זה, יהודים, והחלנו קוראים בו לעצמנו.

יב.

אמר חכם עבדאללה: פעם אחת חלמתי שבאתי על פתחו של בית-אסורים והסוהרים לא הניחו לי להיכנס. אמרתי להם: כאן ביתי. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד האסירים שהכרני שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע קולי. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי להיכנס לחצר, אך אסרו עלי להיכנס לתאים. לאחר מכן חלמתי שתי פעמים שאני בתוך בית-האסורים בתאי ומבקש לצאת ממנו, והסוהרים לא מניחים לי לצאת. אמרתי להם: ביתי בחוץ. והם עמדו בסירובם. קראתי לאחד מחברי החופשיים שראיתי מעבר לחומה הנמוכה שיעיד לטובתי ששם אני גר, והוא הפנה עורפו כאילו לא שמע את הקול. לבסוף בכיתי כילד והניחו לי לצאת לחצר, אך אסרו עלי לצאת לעולם.

قال الحاخام عبدالله: مرة حلمت أنني وصلت لمدخل المعتقل وام يسمح لي السجانون بالدخول. قلت لهم: هنا بيتي. وأصروا على رفضهم. ناديت على أحد السجانين الذي كان يعرفني كي يشهد لصالحي ويقول أنني أسكن هناك، وأدار لي ظهره كأنما لم يسمع صوتي. في النهاية بكيت كطفل وسمحوا لي بالدخول للفناء، ولكن منعوني من الدخول للزنازين. بعدها حلمت مرتين أنني بداخل المعتقل في زنزانتي وأحاول الخروج منها، والسجانون لا يسمحون لي بالخروج. قلت لهم: بيتي في الخارج. وأصروا على رفضهم: ناديت على واحد من أصدقائي الأحرار رأيته من خلف الجدار الواطئ كي يشهد لصالحي ويقول أنني أسكن هناك، وأدار لي ظهره كأنما لم يسمع الصوت. في النهاية بكيت كطفل وسمحوا لي بالخروج للفناء، ولكن منعوني من الخروج للعالم.תרגום נאאל אלטוח'י

יג.

אמר חכם עבדאללה: מספרים באותו תלמיד שהחביא עצמו בבית הכסא של רבו, וחיכה עד שיבוא לשמש עצמו בבית הכסא. בשעה שהיה עסוק באותו מעשה חש המורה בקול נשימת תלמידו, שהיה עולה ממנו מין חרחור דק, ושלח ידו לאחוז בשערו והעלה אותו ושאלו מה מעשיו שם. השיב התלמיד: תורה היא וללמוד אני צריך, שמעולם לא פסקת לפני באיזו יד אוחזים בתחילה כשבאים להתנקות, ומה מותר בקריאה בבית הכסא, ומה אסור לזמר על לשון, ובאתי ללמוד ממנהגך. שתק הרב והניח לתלמידו להיוותר שם עד שיצא. וכשיצא התלמיד וסיפר כל מה שלמד באותו היום לחברו שהיה לומד עמו אמר לו זה: עד כאן העזת פנים ברבך? אחר ימים אחדים החביא עצמו אותו התלמיד בחדר המיטה של רבו, וחיכה עד שיבוא הרב לשמש אשתו. בשעה שהיה עסוק באותו מעשה חש המורה שוב בקול נשימת תלמידו, שעדיין היה עולה ממנו אותו חרחור דק, ושלח ידו תחת למיטה לאחוז בשערו ולהעלותו ולשאול אותו מה מעשיו שם. השיב התלמיד: תורה היא וללמוד אני צריך, שמעולם לא פסקת כיצד באים לפני האישה, והאם מותר לראותה כולה בעירומה בשעה שמשמשים אותה, והאם מותר לך להתגלות בעירומך, ומה נאה לומר לה, וכמה זמן עליך להשתהות עמה, והאם יש ברכות לברך קדם ואחור, ובאתי ללמוד ממנהגך. שתק הרב והניח לתלמידו להיוותר שם עד שיצא. וכשיצא התלמיד וסיפר כל מה שלמד באותו היום לחברו שהיה לומד עמו אמר לו זה: עד כאן העזת פנים ברבך? מה אנחנו למדים מכך? שאף על פי שממבט ראשון דומה שלא היתה דרך ארץ באותו תלמיד, הרי שתורתנו תורת חיים היא, והיא שואלת ועונה בכל דרך מדרכי החיים, ולא רק בזמן קריאת שמע של שחרית ובברכות שראוי לברך על פירות האילן ועל פירות האדמה, אלא גם בית הכסא בתחומה של תורתנו, וגם חדר המיטה. ועוד נמצאנו למדים, שנאה לחכם שתלמידיו יהיו בני ביתו, ולא רק בבית המדרש הוא דן עמם סביב לספר, אלא גם הולך אתם בדרך, ויודע כיצד הם קמים וכיצד הם עולים על המיטה, ואף הם מכירים אותו בכל דרכיו וזמניו.

יד.

אמר חכם עבדאללה: מצאנו כבר חזנים שאין בהם יראת השם, ומנגנים גדולים המצטרפים לפייטנים שלבם רחוק מעבודתו יתברך, ואין בהם כלל אמונה רחמנא לצלן. הכיצד יוכלו אלו לעורר את הקהל הקדוש? והאם תפילתם לא תימצא מעכבת את שמבקש הקהל לפני בוראו? ואיך יחדרו מילותיהם אל הלב, כאשר יצאו ממש מן השפתיים והלשון ולא פנימה להן? אלא שלעיתים קורה בהם היפוך, שכופה עליהם הקהל לבו ואמונתו, ודברים שיצאו מלב הקהל בקדושה מזככים תפילות אותם שליחי ציבור, עד שנדמה שנכנסו בהם יראה וטהרה, והם עולים מעלה יפים. ובאמת כששואל אתה אותם חזנים על תפילתם, יעידו הם שלא היו הם מתפללים בשם הקהל, אלא התפלל בהם הקהל, ועל כן במובן נסתר דווקא שליחי ציבור אלו עדיפים על שליחי הציבור שכל כולם יראת השם ועבדתו יתברך באמונה ובטהרה ובלב שלם, שאז חש הקהל שאלו צדיקים המחמירים על עצמם בתפילתם, ותפילתו אינו יכולה להגיע עד מעלת תפילתם, ואזי הוא מוצא עצמו נבוך ומשתתק לפני האלוהים מבלי שישפוך לבו, ונותר להאזין בלבד לתפילת אותם שליחי ציבור, ואילו עם החזנים שאינם יראים קול הציבור עולה כמתגבר.

טו.

אמר חכם עבדאללה: לא חייב כל אדם לחבר ניגונים חדשים לעצמו כדי לעורר נפשו לעבודת השם, כפי שלא חייב אדם לעשות יין מגתו דווקא כדי לשמח עצמו, וכפי שלא חייב לחבר שפה חדשה כדי לחשוב מחשבות שהן שלו לבדו. אלא ייקח לו האדם איזו תנועה של ניגון שכבר הכיר, ויסב פניו לקיר או יסגור עיניו, ויחשוב שהוא עומד לפני כסא הכבוד עד שיישבר לבו, ויבקש לשפוך נפשו באותו ניגון שהכיר ועתה הוציא מקרבו, ויחוש נפשו יוצאת ברמה עם נגינתה והצלילים עולים וחוקקים דבר מה בכסא הכבוד. ואז יבין שניגון זה הוא באמת שלו, דווקא דכיוון שהיה שייך לאחרים ונעשה שלו בדרך של דבקות, כפי שכשהוא משתמש במילים המורגלות שמשתמשים בהן האחרים כדי לבטא מחשבה שלו, הרי שהמחשבה נעשית שלו ממש דווקא דכיוון שהיתה שייכת לאחרים ונעשתה שלו בדרך של דבקות, שחשב אותה לעצמו שאין כמותה, אף אם ימצא דומה לה אצל אחרים. ואף על פי כן מותר לאדם היודע דרך של ניגון לחבר ניגון חדש לעצמו ולאחרים, ומי שמחדשים ניגונים זהו נס גלוי שנעשה להם בתוך המציאות, שמוצאים להם ניגון חדש בתוך השפע הרב שכבר נמצא, וכדרך זאת גם מי שמחדשים מילים של תפילות ופיוטים, שגם זהו נס גלוי שנעשה להם בתוך המציאות, שמוצאים להם מילים חדשות ומשפטים חדשים ורעיונות חדשים בתוך השפע הרב שכבר נמצא. והאלוהים מכיר כל הניגונים האפשריים וכל התפילות והשירים האפשריים, לא רק אלו שכבר חוברו, וחלקם זכורים חלקם שכוחים, אלא גם אלו שאפשר לחבר, וחלקם יחוברו וחלקם לא יחוברו לעולם.

טז.

אמר חכם עבדאללה: כיצד אנחנו יודעים שבכל דיבור ודיבור שמדבר האלוהים בעולם הוא מתרגם עצמו לכל השפות כולן בזמן אחד? סיפרו לנו חכמים שכך היה בזמן נתינת התורה, שהיה האלוהים דובר בשבעים לשון את התורה ולא בעברית לבדה, והיה דובר אותן לא זאת אחר זאת, ולא זאת קודם לזאת, אלא בזמן אחד. ושבעים לשון אלו כל לשונות העולם, שבכל מקום שביקשו חכמים להגיד הרבה אמרו שבעים. וכיצד אנחנו יודעים שכך בכל דיבור ודיבור ולא רק בשעת מתן התורה? שזו הבטחתו ממגדל בבל, שכפי שלבני האדם היתה שפה אחת ודברים אחדים קודם למגדל, והוא בלל אותה ופיזרה לשבעים לשון שלא ישמעו איש שפת רעהו, כך הוא להפך דיבר עוד קודם למגדל בשבעים לשון שנשמעו באוזני אדם ובניו כלשון אחת, עד שהגיעו דורו של נוח ודורו של מגדל בבל, ושוב לא הצליחו רוב בני האדם לשמוע את קול האלוהים מתוך לשונותיו הרבות ולהכירו בלשונם. וכך אנחנו למדים שאין לשון אחת מסוגלת להכיל מחשבות האלוהים הרבות, ואין אנחנו יכולים לדבר עמו בלשונו, אלא הוא מדבר עמנו בלשון בני אדם לשונות רבות, והוא חייב בכל זמן וזמן לתרגם עצמו ללשוננו כדי לדבר עמנו, וכל דיבור שלו הוא מעביר דרך כל לשונות בני האדם, ואולי יחד, אם שומעים את דבריו בכל לשונותיהם, יש בהן מעט ממילותיו שלו. ועוד אנחנו למדים שהאלוהים מדבר בכל השפות בזמן אחד והאדם שומע רק שפה אחת, ואילו האדם לשון אחת מנסה ואינו מצליח לדבר, ושובר בה ושובר בה עד שמעמיד דבר.

יז.

אמר חכם עבדאללה: אומרים האשכנזים אלוקים במקומות שכתוב אלוהים, וזהו סימן של זהירות בלשונם כשהם חוששים לומר שמו, שאינם אומרים בפשטות שמו יתברך אלוהים. ואנחנו לא שמענו כדבר הזה מאבותינו, ואין אנחנו מכירים שם זה אלוקים ואין לנו שימוש בו, אף על פי שכמה מאיתנו התבלבלו אחר ששמעו כך מן האשכנזיים, והחלו גם הם קוראים לו אלוקים. שמצווה עלינו לפרסם שמו ברבים אלוהים, ולומר כך שמו בכל מקום שהוא מופיע, וכאשר מבקשים אנו להיזהר יש לנו לשונות רבות אחרות, כגון ריבונו של עולם והקדוש ברוך הוא והשם יתברך ובורא עולם ואבינו מלכנו וקונה שמיים וארץ ומלך מלכים ועוד כינויים רבים על דרך זאת, וגם בערבית כגון רַבּ אֶלְ-עַלַאמִין ועוד. ואין לנו חשש כלל לקרוא לו אלוהים, ואין לנו היתר כלל לקרוא לו אלוקים, שאין זה שמו כלל והוא לא נודע בו, וחס וחלילה שם זה אלוקים אולי משורש לקה בא, כגון מי שלוקים בנגע ובמחלה, ולא כך אלוהינו.

יח.
אמר חכם עבדאללה: כל לידה בריאה מחודשת בקדמוניות העולם, וראשיתה חושך על פני תהום, ורוח מרחפת על פני מים, ותוהו ובוהו בין ארץ לשמים, ואז נמצא מבדיל בין מים למים, החוקק תוהו ובוהו ורפש וטיט, ועושה ממש את שאינו ממש, וחוצב עמודים גדולים מאוויר שאינו נתפס, ועושה אותם כמעין ערוגה, מציבם כמין חומה, מסוכך עליהם כסוכה, יוצק עליהם מים עד שהם נעשים עפר. והלידה והבריאה בדיבור ובהבדלה ובנתינת שם, ומכאן שֶמה שאין הפה יכול לדבר, ומה שאין באוזן יכולת לשמוע, אין לגוף בגוף יכולת לברוא.

יט.

אמר חכם עבדאללה: מספרים באותו אדם פשוט שהלך אצל נסיכה יפה שלא היתה אישה יפה ממנה בעולם, שהיו פניה זוהרות באור החמה וצורתן כלבנה ושערותיה מקיפות אותן כַּלילה, וכל גופה אָצוּל מזוהר האינסוף שנשמר עוד קודם לשבירת הכלים והגופים בבריאה הראשונה, וכשעמד מולה כמשתזף לפני יופייה וכנמשך אל זה השורש שממנו נולד העולם העז פנים לבקש בוא חדריה, וענתה לו הנסיכה מיד ופניה עזות לפניו, לך אל בית הקברות, רק שם תפגוש אותי. והלך אותו אדם והמתין לה בין הקברים לילה ועוד לילה ועוד יום, כי חשב שאמרה לו כי אין נסיכה במעמדה יכולה להתייחד עמו בארמונה, ועל כן הציעה כי תגיע בהסתר לבית הקברות שאין האנשים רואים ותתייחד עמו. כשלא הגיעה ימים רבים ולילות ארוכים, עד שצימח זקנו וכחש בשרו, חשב שאמרה לו כי אין נסיכה במעמדה יכולה לפגוש בחייה אדם פשוט כמותו, אך מוכנה היא כי כאשר יובא גופה לבית הקברות יימצא הוא בסמוך אליה, חי ואחר כך מת, והתחיל לאהוב אותה באמת. לבסוף, לאחר ארבעים שנה, באה שיירת האבל מן הארמון ונשאה את גופת הנסיכה המתה, והיה בשרה קורן מן התכריכים וכל העם בוכים ואנשי הדת מתפללים והזקנות מקוננות, והוא עמד ונסתר וחש כי אינו יכול לבכות ואינו יכול להתפלל ואינו יכול לקונן, אלא רק להימשך אל האור הקורן מן התכריכים באהבה, והמוות לא היה לפניו פרידה אלא ההפך ממנה, היה הוא האיחוד. כאשר הלכה שיירת המלווים ונשארו פועלים להקים סביב לקברה הרך אחוזת קבר בנויה אבני שיש, נשכב בהסתר על האדמה מעליה, ואחוזת הקבר האטומה היתה מוקמת סביבו וסביבה וחוסמת ממנו את אור השמש. לאחר שנים שלא אכל היה אוכל מן העשבים שצמחו מקברה, לאחר שנים שלא שתה היה שותה ממעיין מים שעשה אלוהים שישטוף מקברה, לאחר שנים שראה רק חושך היה מתבונן בה ובאורה שהיה מאיר את המערה כיום, והיה מתבונן באהבתו אותה. לא חלפו שנים ארוכות עד שהתחיל מתפלל, וגילה כי תפילתו נמשכת מעלה מן הבשר שראה ושעתה בלה תחתיו ונמלא בתולעים אל העולמות העליונים, אל אהבת האהבה ולא רק אל האהבה עצמה. אחוזת הקבר נתפרסמה כעושת נפלאות והיו באים המון עם להתפלל בה, נשים וגברים היו מבקשים על זיווגם הארצי ונפקדים בבני זוג, ובני המסדרים הצוּפִיִים היו מבקשים על זיווגם השמימי ושומעים על המעלה הגדולה שאפשר להעלות את הזיווג הארצי לזיווג שמימי ולמשוך ממנו חוטי אהבת האל, והיו בוחרים להם אהובות ארציות שאחרי אהבתן ומותן יוכלו למשוך את אהבת אלוהיהם.

כ.

אמר חכם עבדאללה: התיר המשורר הקדמון משה אבן עזרא, הוא אַבּוּ הַרוּן, לכותב אחד להעתיק מדברי קודמו, ורק ביקש ממנו בזה הלשון: אם מצאת לך עניין להעתיק רעיון ממקום זר למקומך, אין אתה יכול להעתיק הדברים כלשונם, אלא עליך מוטל לשפרם, או תעדן ציורם או תדייק חרוזם או תגוון מילותם או תעמיק רעיונם, תחסיר מהם או תוסיף עליהם – חסרון או תוספת שלא יביישו קודמך. ואחר שעשית אחד מכל אלו או כולם, הרי שהדברים על פי האמת הנם שלך ובבעלותך, ויכול אחר לבוא ולהעתיק ממך.

כא.

אמר חכם עבדאללה: מהו שנאמר "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים ל"ד, ט"ו)? פירשו שעליך לבקש תחילה, ואם אין מענה לבקשתך עליך לרדוף, רדפהו במקומו וכשאינו במקומו רדפהו להשיבו למקומו. ומהו "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, כ'), ומהו שנכפל הצדק בפסוק פעמיים? פירשו שנכפל פעמיים כיוון שעליך לרדוף הצדק במקומך, ואם אינך משיגו במקומך לא תישאר במקומך ותמתינוֹ ממקומך אלא תצא ממקומך למקומו ושם תרדוף הצדק מחוץ לעצמך. דבר אחר, פירשו שמלמד עניין הכפלת הצדק פעמיים שאין צדק אחד, אלא יש סוגים שונים של צדק בעולם, והצדק עצמו משתנה, ואינך יכול בסוג אחד של צדק לתקן את העולם כולו, כפי שאינך יכול למוד כל הדברים בסרגל אחד, אלא עליך ללמוד סוגים שונים של צדק, צדק צדק, מאנשים שונים, כדי להביא לתיקון עולם.

قال الحاخام عبد الله : ما معنى قوله في سفر المزامير (15:34 ) " اطلب السلام واسع في أثره" ؟ فسره بأن عليك أن  تبدأ بطلبه, فإن لم يكن جواب لطلبك فعليك أن تسعى، اسعَ إليه في موضعه , فإن لم يكن في موضعه فاسعَ إليه كي تعيده إلى موضعه . وماذا عن قوله في سفر التثنية ( 20:16) " العدل العدل فاطلب" . ولماذا تكررت كلمة العدل مرتين في هذه الآية ؟ فسر العلماء التكرار مرتين بأن عليك أن تسعي إلي العدل في مكانك , فإن لم تنله في مكانك فلا تبق في مكانك وتنتظره من مكانك، بل عليك أن تذهب من مكانك إلى مكانه وهناك تسعي إلى العدل من خارج نفسك . مسألة أخرى , فقد فسر العلماء تكرار كلمة العدل مرتين بأن العدل ليس واحد، وإنما هناك أنواع مختلفة من العدل في العالم , والعدل نفسه متغير . وانه لا يمكنك أن تصلح العالم كله بنوع واحد من العدل, مثلما لا يمكنك أن تقيس الاشياء بمقياس واحد , بل عليك أن تتعلم أنواعا مختلفة من العدل، العدل العدل من ناس مختلفين، لكي تؤدي إلى إصلاح العالم.

من العبرية

תרגם: : Federer Kral

כב.

אמר חכם עבדאללה: אמר רבי שמעון במדרש שכבר מידפקות הנשים יחד עם השכינה הנקבית על שערי ממשלת עולם והשער עומד להיפתח, ועתידה ממשלת עולם לעבור לידי הנשים יחד עם חזרת השכינה הנקבית. וחזו בסתר בני חבורתו של הצדיק הנורא בר-יוחאי שכך יתרחש בשנת חמשת אלפים שמונה מאות ושלוש-עשרה שנים לבריאת האישה, ועתידות נשים ליטול ממשלתו של עולם מידינו, בין ברצוננו הגברים ובין שלא ברצוננו. ועתה כשאנחנו בקרבת דור או שניים להתגשות נבואתו, אין לנו להמתין עד פתיחת השער כדי לתקן דרכינו, כי טעינו לדחוף נשים לתחתית עלילות ולבטלן, ועוד מעט קמות הן ודוחפות מקומנו לְתחתיות, ואינן באות לקחת שלטון בלי זיכרון עבר. ועל כן עלינו להודות במקומן ולבשר בוא ממשלתן הקרֵב אלינו ולהכריז כי אינו בא לרעתנו או כדי לבטלנו אלא רק כדי להשוותנו אליהן ותו לא. ואם כך תשמענה אולי לא ינהגו כלפינו אותו מנהג אדנות שלנו. וראיה לכך שכבר כיום אפשר לחזות כיצד אותן נשים הבאות ליטול עט סופרים מתארות גם אותנו בסיפוריהן, לא רק את עצמן הן מתארות, אלא כותבות על גברים ועולמם ומחשבותיהם, ואינן דוחקות אותנו לפינה צרה. ועדיין כותבי הימים והזמנים והסיפורים מבינינו ממעטים לתאר קורותיהן של נשים ומעדיפים על פניהן קורות הגברים, ועתה עלינו לִתקוֹן יחסינו עמן ולסגת ממנהגי אדנותנו, ולהשמיע קולן כפי שהן משמיעות קולנו.

כג.

אמר חכם עבדאללה: אמר שאול בן עבדאללה, החכם הבגדאדי בעל ספר הפירושים לשירי רבי יהודה הלוי, "גבעת שאול", אותו כתב בהונג קונג, שרוב אחינו האשכנזים משתמשים בבשורה גם לטובה גם לרעה, ולנו בשורה לטובה ושמועה לרעה, ולא ידע שאול כמה צדק וכמה שונה היתה עברית שלו, הקרובה אצל שפת אחינו בני ישמעאל, שהיתה גם שפתנו, מן העברית של אחינו האשכנזים, הקרובה אצל שפות פולניה וגרמניה, שהביאו לארץ ישראל ועתה גם היא שפתנו. וחסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא בכך ששינה מבטא האשכנזים בעברית ממבטאה הנכון, שהם מדברים שפה אחרת, שכנה לעברית אך אינה עברית, מין עברית של אירופאים, וכך בשפה זאת אנחנו מדברים ברחוב ואין היא מבזבזת לנו מכמות הדיבור העברי שקצב לנו הקדוש ברוך הוא לדבר עמו, כיוון שדיבור זה אינו עברי ממש, ויכולים אנחנו להקפיד על עברית הקדושה שלנו בשיחה עם האלוהים בבית הכנסת ובבית המדרש ובספרים של קודש, בלי שהיא נמעטת או נפגמת.

כד.

אמר חכם עבדאללה: נכתב בסֶפר בקורות החַלַבּים בארצם כי משהחלו בני הקהילה נודדים לארצות שונות, קדם ואחור ימין ושמאל, התחילו לקחת כל אחד מהם דף אחד מאחד כתבי-היד העתיקים שעמדו לפניהם, של אחד מחכמי חלב האחרונים, ויש האומרים כי בחכם מחכמי פֵס מדובר, ושרק בערוב שנותיו נדד לחלב, ובה ישב וכתב בכתב-ידו ספר חכמה בן למעלה מאלף עמודים בשפת המקום, באותיות נקיים ובצירוף שרטוטים, וכבר קודם שנפטר נודע הספר שהחזקתו סגולה טובה, ונגעשו הרוחות אחריו. ובתחילה היו מעטים הלוקחים, ואף לקחו כמה מהם קבוצות של כמה דפים, והיו יודעים לקרוא בספר. אחר-כך משהתמעטו הדפים והתרבו הלוקחים היו לוקחים כל אחד דף אחד, אף אם אינם יודעים בענייני הספר. ולבסוף היו מחלקים הדפים פיסות פיסות, וכך אלף דפים הכתובים באותיות מחוטבות הפכו קרעים קרעים והתפזרו בין אנשים רבים וכל הספר התפצל בעולמות כפי הקהילה. והילדים כבר אינם יודעים לקרוא בדפים הכתובים בשפת המקום, ועוד שומרים הם איש תחת מיטתו בלילות משהו מן הדפים הללו, שאין להחזירם, שאין יודע להחזירם ולחברם יחד. ומוזיאונים וספריות ואוניברסיטאות בארץ ביקשו כתב-היד ופרסמו קול קורא בארצות הים, וכל המחזיקים בדפים עד אחרון שבהם היו מסרבים להם, כי מה למוזיאונים אלו ולספריות ולאוניברסיטאות ולעצב קהילתם שהתפרקה כאותו הספר, תשושה ואין חוט או דבק שיחברה ויתפור כאבה.

כה.

אמר חכם עבדאללה: מצאנו אצל רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי שדיבר בספר יצירה לאברהם אבינו עליו השלום, וביאר כי כל לידה היא בריאה מחודשת בְּקדמוניות הַעולם, וראשיתה חושך על-פני תהום ורוח מרחפת על-פני מים ותוהו ובוהו בין ארץ לְשמים. ואז נמצא מבדיל בין מים למים, החוקק חוצב תוהו ובוהו ורפש וטיט, ועושה ממש את שאינו ממש, ומקים עמודים גדולים מאוויר שאינו נתפס, מציבם כמעין חומה, מסוכך עליהם כסוכה, ויוצק עליהם מים עד שהם נעשים שוב עפר. והעוברים סוד בריאתם בַּבטנים שהם נקבה, כולם נֵקֵבות עשויות נִקְבות נִקְבות. וּבְחודש שני או שלישי גלגל חוזר עובר בהן, לש בהן מותחן ומהפכן, ומשנה בריות ובריאות ומעצבן. כי כן נודע שכל איברי הזכר הם הם איברי הנקבה, רק מהופכים הם לצד חוץ, זכר ונקבה אותם איברים הם, רק אצל זאת מהופכים הם לצד פנים ואצל זה מהופכים הם לצד חוץ. כמו גם זריחה ושקיעה אשר אינן כניסה ויציאה, כי כלפי הגלגל עצמו אחת הן, ורק כלפי יושבי ארץ מהופכות הן. והלידה והבריאה בְּדיבור וּבְהבדלה וּבִנתינת שם. צאי וחשבי, צא וחשוב: מה שאין הפה יכול לדבר, ומה שאין בַאוזן יכולת לשמוע, אין לגוף בְּגוף יכולת לברוא.

כו.

אמר חכם עבדאללה: מהו "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז', א')? מכאן אנו למדים שאין לנו לזכור יום הלידה ולציינו ברוב פאר והדר ושמחה כפי שעושות האומות, שנוהגים להביא מתנות ולסעוד בסעודות ביום זה, שאלו מעשי הגויים וחוקות הגויים, שנאמר "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא י"ח, ג'). אבל אחינו האשכנזים הלכו בעוונותיהם אחר הגויים האירופים ועשו כך, שנאמר "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תהלים ק"ו, ל"ה). ולנו אין מנהג כזה, לחוג יום הולדת כל שנה. ולנו חשוב לזכור יום הפטירה, שכל אחד אצלנו מחזיק בסידורו כל ימי הפטירה, הם היָארצייט בלשון אשכנז, ואותם הוא מציין ועולה לקברות בזִיַארָה ומתפלל. וטוב לציין יום הפטירה בכל שנה ושנה לכל בני משפחה ולחכמים שבכל דור ודור ולכבדם בזִיַארָה ביָארְצַיְיט שלהם, שמה שנותר אחריהם הוא רק שמם, בעולם הזה ובעולם הבא, וטוב הוא מכל השמן הטוב שנמצא בעולם הזה. ואין לך טוב מזיכרון ימי הפטירה, ולנו אין עסק כלל בזיכרון ימי ההולדה. ועל כן אמר קהלת: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה–בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל-הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל-לִבּוֹ" (קהלת ז', ב').

כז.

אמר חכם עבדאללה: אמרו חכמים: תורה נקנית ביישוב דעת ויש להימנע מכל מפריעים. שאלו: ואף הוריו מפריעים? ענו: מפריעים. ואף אשתו מפריעה? ענו: מפריעה. ואף ילדיו? ענו: הן. אמרו להם: ובכל זאת תורת חיים נקראת תורתנו ולא תורת נזירים, שמי שמתנזר מביתו ומשאלות של יומיום איך יפסוק אחר כך בשאלות של הלכה, ואינו יודע להבחין בין ריב קל לריב כבד, ואינו מבין מה היא קימה של לילה לילדיו, ואינו לומד מהו חיפוש אחר עבודה ומהם פיטורין. שבו בהם חכמים ואמרו: תורה נקנית בכל דרכים, יש ביישוב דעת ויש שלא ביישוב דעת, יש שללא מפריעים כלל ויש שמתוך שמפריעים לומד כלל גדול בתורה.

כח.

אמר חכם עבדאללה: ידוע המאמר שאמרו חכמינו: "העבר אין, העתיד עדיין וההווה כהרף עין". ופירשו הקדמונים, ובתוכם בעל ספר העיקרים רבנו יוסף אלבו, שבאמת העבר כבר אינו נמצא, ואילו העתיד עדיין לא יצא, וההווה אינו ממש ואין בו עצה, מלבד שהוא קושר בין העבר לעתיד, והוסיפו על כך אחרים, כדי לעודד הקהל: "וישועת השם כהרף עין, על כן קום ושתה יין". אבל באמת אין זמן לפני האלוהים, ואין מוקדם ומאוחר לפניו, אלא רק אנחנו חשים בחליפות הזמן. ועל כן אמרו הקדמונים שבאמת לא יכולים להימצא יחדיו עבר, הווה ועתיד, ועל כן בתורתנו הקדושה ובלשוננו הקדושה רק עבר ועתיד, ואילו הווה היתה בלשוננו מילה המעידה על קיום ולא על זמן, בניגוד למה שטעו לפרש זאת בעלי הלשון בימינו. ואילו אצל חכמי הודו רק זמן אחד בעולם, הווה מתמשך, ללא עבר ועתיד. ולכן פירשו שכאשר אנחנו אומרים עליו שהוא נצחי אין זו נצחיות בבחינת זמן אלא בבחינת שהוא קיים בלי קשר לזמן, ואין אצלו הבדל כלל בין השתנות לאי-השתנות, שרק הזמן מבדיל ביניהם.

כט.
אמר רבי שמעון: איש אחד בא אצל אברהם אבינו. בחן אותו אברהם במקרא ובמשנה ובתוספתא ובאגדה, ולא מצא בו כלום מהם. בחן אותו במציאות שיש בורא לבריאה, ובגמול לצדיקים ובעונש לחוטאים, ובדין ובחסד, ולא מצא בו אחד מכל אלו. שילח אותו החוצה ולא הזמינו לאכול עמו. הופיע לפניו הקדוש ברוך הוא ואמר: אני שאני זן כל בשר איני בוחן אותם תחילה במציאותי ובתורתי, ואתה מה לך. נבהל אברהם ממעשהו ויצא אל המדבר וקרא אחר אותו אדם זמן רב, וכשבאה השמש לשקוע מצא אותו הולך בדרך והתנצל לפניו והזמינו לאכול עמו. הגיש לפניו כל מטעמים. לסוף הארוחה בחן אותו שוב במקרא ובמשנה ובתוספתא ובאגדה ובמציאות הבורא ובדין ובחסד. מצא אותו מלא כרימון בכל אלו, והיה אותו איש עונה על כל מה שנשאל ועוד מוסיף על כך. אמר לו אברהם: ניכר לי שאתה מכיר התורה על כל סעיפיה והבורא על כל מעשיו, מפני מה השתמטת משאלותי ששאלתי אותך קודם לכן? ענה לו האיש: לא עניתי שהייתי רעב ולא היה לבי פנוי לשאלותיך ולא מצאתי פנאי לעיין בהן, ועכשיו שאני שבע יכול אני לענות עליהן מראש ועד סוף בכל פרט ופרט. אחדים מספרים כי נשאר אותו איש אצל אברהם והתגדל בין תלמידיו ונעשה גדול ביתו וראש לחכמיו, ולמד ממנו אברהם אבינו שיש לעסוק בתורה במתינות, לא מתוך רעב גדול של עניות או נזירות, ולא מתוך שובע גדול של עשירות ומשתה ידידים, ולא מתוך צמאון של הלך במדבר, ולא מתוך שתיית יין עד שוכרה. ואחרים מספרים כי שוב שילח אברהם את ההלך למדבר ואמר לו, מילות חוכמה משביעות מלחם, ואם מסרב אתה להן כשאתה רעב לא תשבע לעולם, גם אם יבואו על שולחנך כל המאכלות הטובים כולם. שאין אנחנו לומדים תורה רק מתוך נוחות מצעינו, ושינה ארוכה, וארוחה טובה, וידידים אוהבים, אלא גם כשאנחנו בגלות מגורשים ונודדים, ומוצאים חול בתוך בגדינו, ואוכלים לחם מעט ומים במידה, ואין לנו רֵעַ, וגם כאשר החדר קודר תורה לא משה משפתינו.

ל.
אמר חכם עבדאללה: ניו-יורק היא רומי היא בבל, וארץ-ישראל נמצאת בכל מקום ובאף מקום, אף לא בארץ ישראל עצמה.

Dijo el savio Abdullah : Nueva – York es Roma es Babilonia y Eretz – Israel está en todas partes y en ninguna parte, ni siquiera en la propia tierra de Israel.

traducción: Ezyño Ezygual Quemasda

לא.
אמר חכם עבדאללה: חלק מן הבריות קורות אותי עבדאללה וחלק מן הבריות קורות אותי עובדיה, חלק קורות אותי חכם וחלק קורות אותי רב. ובאמת אין הפרש ביניהם. והיה מי שאמר אחר מותי שנכנסתי לעולם בשם עבדאללה ונפטרתי מן העולם בשם עובדיה. ואין הדבר נכון כלל. שאומנם קרתה לי אמי בילדותי בקולה עבדאללה, וכתבו ילדי על מצבתי אחר לכתי עובדיה, אבל על פי האמת נקרתי בשני השמות, וכל תלמידי המובהקים פנו אלי בשם עבדאללה-עבד-אדני. וכך גם רוב האנשים שהכרתי נקראו בכמה שמות, ולא היה שם אחד מוחק שם אחר או מחלישו, אלא להפך, השמות מחזקים זה את זה ומעמיקים חריטת כל שם בלבבות.

לב.
אמר חכם עבדאללה: פעם אחת ישבתי אצל הספר בקהיר, ולפתע שמעתי המולה עולה מן הרחוב. שאלתי אחד האנשים שנכנסו לסיבת אותה המולה. אמר לי שהזמר המפורסם מוחמד עבד-אל-והאב עובר ברחוב. זינקתי מכסא הספר לצאת אל הרחוב, ורצתי אל המקום שאליו הלך עבד-אל-והאב, שביקשתי לברך אחריו ברוך הבורא בריות מבורכות והמפליא ליצור חכמים מופלאים. אבל כשראיתיו נזכרתי ששכחתי כיפתי אצל הספר, ולא רציתי לברך בשם ובמלכות בגילוי ראש ועצרתי מילותי, וברכתי על הפלא שראיתי בלבי, בלא שם ומלכות, בדרכי חזרה אל חנות הספר, באחד מניגוניו ממש של עבד-אל-והאב.

לג.

אמר חכם עבדאללה: והנה בחלומי בלילה ההוא ראיתי את הגאון רבנו יוסף חיים זצ"ל מבבל אשר בא לבקרני בביתי ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה והתיישב ליד השולחן. ראה לפניו אחד מחיבורי, כמדומני ספר שאלות ותשובות, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר טוב מאוד, ועוד שאל אותי האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר כאשר היתה באמנה איתי? עניתי ואמרתי כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים, אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה לא תנח ידיך, כי יש נחת רוח מאוד לפני השם יתברך בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה, וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא, ואין לנו תורה שבכתב ללא תורה שבעל-פה, כך בתורת משה וכך אצל כל חכם וחכם. ואיקץ והנה חלום.

לד.
אמר חכם עבדאללה: כתב הגאון מנחם די לונזאנו בספרו שתי ידות בזו הלשון: "ולפי שהשיר והשבח להשם יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, שכך נאמר בנבל עשור זמרו לו, כלומר, בכל מאמצי הכח, זאת היתה לי לחבר רוב השירים שלי על פי ניגוני הערבים, לפי שהם מגביהים קולם ומנעימים את שירתם יותר מזולתם. ואמנם ראיתי קצת חכמים שמתאוננים רע על המחברים שירות ותשבחות לה' יתברך על פי ניגונים אשר לא מבני ישראל המה, אולם אין הדין עמם, כי אין בכך כלום". עד כאן. ובאמת שמעשה רב בכמה גאוני ישראל שחיברו שירות ותשבחות על פי הלחן של מנגינות שירי עגבים, ומהם שירי הבקשות הנאמרים כיום בכל ליל שבת ברוב קבל ועדה בבתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח בארץ ובתפוצות הגולה אשר יסודתם בהררי קודש, וחוברו על ידי הגאונים רבי שלמה לניאדו, מחבר שו"ת בית דינו של שלמה, ורבי אברהם ענתבי, מחבר יושב אהלים ועוד, ורבי מרדכי לבטון, מחבר ספר נוכח השלחן ועוד, ורבי מרדכי עבאדי, מחבר ספר מעין גנים. וכהנה וכהנה רבנים גאונים גדולים ועצומים בתורה, לקדושים אשר באר"ץ המה. והבקשות והפיוטים האלו חוברו על פי הלחן של שירי עגבים. וכן בדורותינו אלה זכינו לשמוע מפה קדשם של שליחי צבור תלמידי חכמים צדיקים וישרים בעלי קול נעים שהתפללו בנעימה מזרחית, ובהרכבת מנגינות של שירי עגבים בקטעים מסויימים שבתפלה ובקדיש ובקדושה, ולקחו מזמרת הארץ בידם, לשורר לה' יתברך הבוחר בשירי זמרה, בנועם שיח סוד שרפי קודש. ולב הקהל נמשך אחריהם בדחילו ורחימו בשמחה וטוב לבב בתודה ובקול זמרה, אשרי העם שככה לו. וכתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים: "כשאתה מתפלל אמור ברכות התפלה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה ימשך לבך אחר מוצא פיך, ובבקשה ותחנה בניגון המושך את הלב, ולשבח ולהודות בניגון המשמח את הלב למען ימלא לבך אהבה ושמחה בעבודת השם יתברך". וידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם, שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצותיו, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחת מצוה זאת ראוי ליפרע ממנו, שנאמר בפרשת התוכחה, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב–מֵרֹב כֹּל : וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כ"ח, מ"ז-מ"ח). ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה: "עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ– תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהלים קל"ז, ב').

לה.
אמר חכם עבדאללה: כל יהודי שנכנסתי לביתו, אכלתי אצלו. ומעולם לא שאלתי אותו אם מטבחו כשר, או אם קנה משוחט נאמן או אם מכר חמצו לפני הפסח, שמעולם לא שמעתי על יהודי שלא עשה אחד מכל אלו. וכל יהודי שנכנס בבית הכנסת שלי, מיד הזמנתי אותו לעלות לתורה. ומעולם לא שאלתי אותו אם שומר שבת הוא או אם מחללה, בביתו או בפרהסיה, שמעולם לא שמעתי על יהודי שכך יעשה.

לו.

אמר חכם עבדאללה: אישה שמיניקה את בנה ומגלה דדיה, אסור לקרות או לברך כנגדה אפילו היא אשתו, וכל שכן באישה אחרת, ויש אומרים דְכיוון דְהאישה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה, הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידיים והפנים, ומותר לקרות או לברך כנגדם אפילו היא אישה אחרת. ושיער של אישה שדרכה לכסותו ערווה הוא, ואסור לקרות ולהתפלל ולברך כנגדו ואפילו בשער אשתו, ואין חילוק בזה בין אישה כעורה וזקנה וכיוצא, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין מעט מהן לצאת חוץ לצמתה וכיסויה בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן כיוון שדרכן בכך ורגילים בהם. והנשים בערי אירופא שדרכן לילך תמיד פרועי ראש, מותר לקרות כנגדן כיוון דכל הנשים דרכן בכך, ומותר לקרוא שם גם כנגד אשתו בשעה שהיא פרועת ראש, אבל שם בערי אירופא שדרכם של נשים ללבוש אנפילאות תמיד, ואין נראה אפילו כל דְהוא מכפות רגליהם, הנה אורח ההולך שם מעירנו בגדאד, אף על פי שאשתו אינה נוהגת בכך, כי במקומה דרכן של נשים לילך בכפות רגליהם בגילוי, הנה הוא צריך להיזהר שם בזה ולחשוב כפות הרגליים כולם ממקומות המכוסים, כפי מנהג המקום ההוא, ואסור לקרות כנגדן והן כערווה, ואפילו כפות רגלי אשתו שהוא רגיל בגילוין נהפכות ערווה לפניו שם.

לז.

אמר חכם עבדאללה: כל אדם ינשק ידי אביו ואמו בערב יום הכיפורים לעת ערב, קודם שילך לבית-הכנסת, ויבקש מהם מחילה. ודבר זה הוא חיוב גדול על כל אדם, ומי שאינו עושה כן נקרא חוטא ומזלזל בכבוד אביו ואמו – דאם בין אדם לחברו חייבו חכמינו זכרונים לברכה לבקש מחילה קודם יום הכיפורים, כל שכן מאביו ואמו, שאין אדם ניצול מחטא זה בכל יום. ואם הבן שוטה ולא ביקש, הם יתנו לו מחילה, שיאמרו בפיהם: אנוכי מוחל לבני פלוני על כל מה שחטא לי, מחילה גמורה. וכן כל תלמיד שיש לו רב או חכם או מורה בעירו, ילך אצלו קודם יום הכיפורים ויבקש ממנו מחילה.

לח.
אמר חכם עבדאללה: הרוצה לאבד דבר מחזקתו, יחביאו בבור בתוך בור, או במגירה בתוך מגירה, ויעמיד עליו שומרים רבים, שאז ידעו העולם שמפחד הוא לאבד דבר זה, וידעו הגנבים שיש לדבר ערך בגניבתו, ויבואו כשהשומרים ישנים, שכיצד יוכלו להיות ערים תמיד, או בשעה שהם מתחלפים, וכבר יודעים הם כל הבורות שבתוך הבורות. והרוצה לשמור דבר יזרקהו בשדה, שבין הדברים הרגילים שאין שמים עליהם שומר מי יבחין במרגלית זאת דווקא או בזהוב זה דווקא? ועל כן אני שרוצה שיגנבו דברי ויצאו מחזקתי ויהיו נפוצים, מחביאם תיבה בתוך תיבה ומילה בתוך מילה  והסתרה בתוך הסתרה, וקונה לי שומרים גדולים ומאיימים, עד שבאות כל הבריות אלי בלילה לגונבם ולאבדם ואני צוחק, שאינם יודעים שאותם דברים שבאמת מבקש אני לשמור זרוקים הם בשדה בור באין סימן, שכך לימדוני רבותי שהרוצה לשמור סוד  ישליכהו בתוך הדברים הגלויים עצמם שלא יורגש.

לט.

אמר חכם עבדאללה: מי שלא מאמין שהסיפורים שקיבצתי על רבי שמעון יכולים היו להתרחש, כופר גמור הוא.
מ.
אמר חכם עבדאללה: ישנם אותם שלא הספיקו למלא כרסם בגמרא ופוסקים ומתחילים להיכנס לתורת הח"ן ולומדים קבלה, ובפרט חלק מבעלי התשובה שאינם מודרכים על ידי תלמידי חכמים אמיתיים, ומושכים אותם ללימוד קבלה טרם ידעו צורת הלכה וכל סדרי הלימוד הרגילים. ושמעתי פעם מאחד מבעלי התשובה שאמר ברבים שהוא עצמו לא העז ללמוד קבלה עד אחר חמש שנים שלמד בישיבה, והוא פלא דמה בכך שלמד חמש שנים, צריך שילמד שנים על גבי שנים למלאות כרסו בגמרא ובפוסקים, ובפרט בענייני הלכה למעשה, והלכות שבת וברכות, הלכות טהרת המשפחה ואיסור והיתר, והלכות רבות הנצרכות לכל אחד ואחד, ומה ניתן להספיק ללמוד בחמש שנים? ובאמת ראינו לכמה מרבותינו הקדושים, אפילו חכמי התלמוד, ראשונים כמלאכים, שהשתמטו מללמוד מעשה מרכבה מפני שלא הגיעו לימי הזיקנה, וחשבו מרוב ענווה שלא הגיעו למעלת הנדרש ללימוד זה. שכבר כתב הגאון המקובל רבי אליהו מני שעל האדם להיות שמח בחלקו גם בעניינים הרוחניים, בתורה ובעבודת השם, ולא לצאת חוץ מגדרו ללכת בגדולות ונפלאות ממנו, וכבר כתב הגאון רבי זלמן בעל התניא, שהרוצה ליכנס לפנים ממדרגתו הראויה לו מרוב חשקו, ואין צמאונו מתרווה במה שיודע הלכה, הרי זה דומה ליושב בתוך הנהר וצווח שהוא צמא למים, שבוודאי שלא לכבוד יחשב לו. וכתב לנו המהרש"א: ועכשיו מקרוב התפשט מום זה בעוונות הרבים בעולם, שמי שאינו יודע להבין הלכה על בוריה הולך ועוסק בחוכמת הקבלה ונוטל שם לעצמו, ובני אדם מטעים אחריו, לא זו אף זו שאף חוכמה זו מעט מזעיר אנשים היודעים להבין לעצמם, וכל השאר מעתיקים מספרים קדמוניים אף אם אינם מבינים אותם, ונמצאים מהפכים בדברי אלוהים חיים. ועל כן מקובל עלינו שכל מי שלא הגיע לדרגת מעיין גמור בלימוד זך וישר ומתעסק בלימוד הקבלה בנקל יטעה ויבוא לידי שגיאות חמורות ויהיה כמקצץ בנטיעות חס וחלילה. אבל כשהוא מדקדק בעיונו הדק היטב, להבין ולהשכיל בדרך ישרה ואמיתית בסוגיות הש"ס והפוסקים, כן תגדל חוכמתו בלימוד הקבלה. אבל ראוי שיידחה לימוד זה מאוחר ככל האפשר, ולפחות עד שיהיה בן מ' שנים ובעל אישה וילדים ובקי בכל השולחן ערוך והגמרא והפוסקים, ומוטב אף לאחר מכן. וגם לאחר שהחל לימודו בנסתר, אם כך יבחר, לא יסיח דעתו מלימוד בעיון בש"ס ובפוסקים כי ממנה תוצאות חיים, שעיקר ידיעת מצוות התורה ופרטיהן הלכה למעשה, והוא רצון הבורא יתברך.
מא.
אמר חכם עבדאללה: כל דבר שהחבאתי מאחרים, סופי שלא מצאתי אותו בעצמי, ועל כן למדתי לגלות הכל לאחרים, ולהחביא רק את עצמי מעצמי, שאם לא אמצא ודאי תצמח לי מכך טובה.
מב.
אמר חכם עבדאללה: אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. על כן הייתי מלמד תלמידי בלכתם בדרך, כשהיו חפצים בכך, ובזמנים אחרים בשבתם בביתם, וכשביקשו אף בשוכבם ובקומם.דבר אחר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. על כן הייתי פותח בכל יום סדר הלימוד ממקום אחר, עד שנראה היה שאין בו סדר, על פי המקומות שהיו חפצים תלמידי לפתוח בהם, פעם אחת בתהלים בפסוק "כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" (תהלים א', ב'), ופעם אחרת בהלכות פסוקות, ופעם נוספת בחוכמות נסתרות, ואין אנו פותחים תמיד בבראשית ומסיימים תמיד בדברי הימים, ואין אנו זוכים תמיד להתחיל ולסיים המסכתאות. וכיוון שידוע שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן אני מניח להם לחבר חיבורים שאין בהם היתר, ולפרש פירושים שאין להם מובן, ואיני מתקנם אלא אני מושך אותם למקום אחר בלימוד, ולמקום אחר ללמוד בו, ואז מתוך שאנחנו לומדים בדברים שאינם קשורים בראשונים מתפרש להם לאט מה שנכשלו שם במקום ההוא. ותלמידי המובהק ביותר עדיין לא חש לרוב המקומות שנכשל בהם ואני עדיין לא חשתי לתקנו.
מג.
אמר חכם עבדאללה: ישנם מורי הלכה בדור הזה שהתבלבלו בלבול גדול בגלל ספיקא לחומרא. שאמת הדבר שאדם שבא לכלל ספק האם חלף זמן מסויים מאז שאכל בשר ויכול עתה לאכול מאכלות חלב, או חלף זמן פחות, ראוי שינהג כך שהספק מובילו לנהוג לחומרא, וכך גם אם אינו זוכר אם בירך לאחר המזון שאכל או לא בירך, ויחזור ויברך. אבל אצל מורה ההלכה אין הדבר כך, אלא להפך עליו לעמול הרבה להוציא כל הספקות מתחום הספק, ולקרוא כל מה שפסקו הדורות עד דורו ממש, כדי שיוכל למצוא, אם יש בנמצא, כוחא דהיתרא. שככל שמורה ההלכה יכול לבוא ולהקל על קהלו, הרי שגדולה יותר ההלכה שהוא מורה, שאינו מפחד, בבחינת מורה ולא מורא. וכן ספיקא דרבנן לקולא. ולא כדרך הדור שאף מורי ההלכה נוהגים על פי כל ספיקא לחומרא, ואף יותר מכך הם מלקטים מכל ספרי ההלכות שהם קוראים כל החומרות כולן, ופוסקים לציבור את כל אותן חומרות יחדיו, שאז כלל אינם פוסקים אלא הם מלקטים. ולא לכך נועד מורה הלכה, שאינו מביא ללא טעם כל דברי חכמים שלפניו, אלא עליו לקרוא היטב כל הפוסקים כדי לפסוק ביניהם ולהכריע, ובמקום שישנו ויכוח, ואף אם דעת יחיד באחד הדורות באה להקל ויש טעמיה עמה, יפסוק עמה ויקל על הציבור, ואין עליו מורא אלא מורא שמיים, שנקרא להיות מורה הלכה לא כדי שלא יבוא לכלל מריבה עם פוסקים אחרים, אלא להפך, ככל שמתקטשים עליה כך מתמרקת ההלכה ונודעת אמיתותה, ואין תלמיד חכם מתבייש כשמעמידים אותו על טעותו, אלא להפך, טעם זכות לו שלא נותר בטעותו, וכך אף לגבי פוסקי ההלכה וגדולי הדור. אומר ולא אחשוש כי המורה לאחרים להחמיר, לא ביש ליה על דאמר על מותר אסור, אלא שסופו לומר על אסור מותר. ועתה שנתמעטו הדורות אין להכביד עוד על ההמון משא לעייפה, שיש לחשוש לקלקול, ועל כל פנים גם אין למדים ממקום שידוע שמנהגם להחמיר, אלא להפך. שעל המחמירים סתם נאמר "וחמורו יגיד לו". ומי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא יורה לאחרים, והצולעה והנידחה יקבץ, כי אין לנו לגבב חומרות, ועל זה נאמר אל תהי צדיק הרבה, אשר על כן דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל.
*
מד.
אמר חכם עבדאללה: כשביקרתי בארמונו של מלך ספרד שאל אותי המלך מדוע נוהגים בארץ ישראל לכנות את כל עדות המזרח מיהודי ארצות ישמעאל ספרדים. והשיבותיו בגלל שכולם נוהגים בכל ענייניהם על פי הרמב"ם הספרדי אשר מוצאו מהעיר קורדובה בספרד, ואין אומתנו אומה אלא בתורותיה, לפיכך כל יוצאי המזרח שמתנהגים על פיו נקראים ספרדים.
*
מה.
אמר חכם עבדאללה: שמעתי חכם אחד בדרשה שנשא שהסביר שאין אנו אוכלים חזירים לא בגלל שהחזיר חיה בלתי טהורה ומלוכלכת, אלא להפך, כדי לשמור את החזיר שלא ישחט לצורכי מאכלנו, כמו אלו ההודים שאינם אוכלים את הבקר. אבל אני לא קראתי כדבר הזה וכתירוץ הזה מעולם בספרי אבותינו.
*
מו.
אמר חכם עבדאללה: אני הקטן, עבדאללה בן גורג'יה בת עבדאללה, מודה לאל עליון שזיכה אותי להציץ בספריות רבות ולגלות מטמונים עתיקים, ולהביא לתועלת הקוראים מגנזי ספרים קדמונים שנותרו עדיין בכתיבת יד, וכמעט שאין למצוא אותם בבתי המדרשיות עד שעלולים היו ליפול אל הנשיה, ומשיתי אותם משם אני הקטן, כיוון שלא ראיתי איש אחר עמדי, להעביר מילת ארמי ומילת ערבי לעברי, ולהדפיסם בספר נאה ודפוס מרווח למען ירוץ בהם הקורא, וקראתי הספר 'אמר רבי שמעון', שאין לך דבר טוב מלהביא מתנות אבותינו אל ילדינו ולומר להם, זה המעיין, רוצו שתו, ולראות כיצד הם שותים המים המתוקים ומרווים מקצת צמאונם ומודים בעצם לאל עליון.
*
מז.
אמר חכם עבדאללה: בימינו אנו מוצאים הרבה אברכים בעלי תשובה וגם בעלי משפחות הנוטשים משפחותיהם לנסוע בחגים, ובעיקר ביום ראש השנה ובערב הפסח, אל ארצות רחוקות להשתטח על קברות צדיקים. ואנחנו לא הכרנו מנהג זה במקומותינו, ולא בא אל גבולינו, שאת הצדיק אפשר לבקר כל השנה, ורצוי ביום לידתו או ביום פטירתו, ואילו החגים, הבאים רק פעם בשנה, העיקר בהם הוא המשפחה. כמובן, אם רבו גר בסמוך לו, הולך ומנשק ידו בערב החג. אבל העיקר הוא המשפחה, ואל קברות בני המשפחה המתים עולה בזיארה לפני החג, ואת בני המשפחה החיים פוגש הוא סביב שולחן החג, איש תחת ביתו, תחת גפנו, תחת תאנתו. ולא רק זאת, שמענו מהרבה משפחות כמה עול מפיל עניין זה על הנשים והילדים הנותרים לערוך לבדם את החג, ואין מצווה נקנית בעבירה. החג הוא יום טוב, צריך לשמוח והשמחה עם המשפחה, אוכלים יחד, שותים יחד ומברכים יחד. על כן עלינו להמליץ: זיארת הצדיק ביארצייט שלו, ואילו החגים איש בביתו. וצעירים ומבוגרים ישכילו וילמדו מכך, ולא יטשו תורת אמם, שמצאנו שכמה מבעלי התשובה זריזים יותר במצווה זאת מאחרים, ועל כן אנחנו אומרים, לא בחומרות נקנית התשובה, אלא דווקא בחיים שחי עם המשפחה יום אחר יום וראש שנה אחר ראש שנה.
מח.
אמר חכם עבדאללה: אודיעך אחי אשר כנפשי קורא נעים, כל מקום אשר תמצא בספר הזה סתמא, לא כתוב בשם מי אלו הדברים, זה משם המפרשים הרבים וחכמים לאורך הדורות שאזכיר מאוחר יותר, ולא רציתי לעצור שטף הקריאה שאודיע בכל מקום זה בשם פלוני וזה בשם אלמוני וזה פלמוני. וכל מקום אשר תמצא כתוב למעלה "אמר חכם עבדאללה", אלו הדברים ממני אמורים. ולמה עשיתי כך, לא כדי להתגדל אודיע שכתבתי אלו הדברים משמי, שלא תהא כזאת בישראל, אבל לא עשיתי כך להזכיר שמי, אלא להזכיר שם אבותי, שגם הוא עבדאללה. ובמקומות אחרים עוד אכתוב "זהו מהצעיר עבד ה'", ויהיו הדברים מפי בני ומפי נכדי, אם ירצה השם, שגם להם שם אבותי ושמי. בשם ה' נעשה ונצליח.
מט.
אמר חכם עבדאללה: אני אגיד לך, שראיתי אנשי בומביי, כל אחד ואחד מהם יש שמסיי אחת להגן עליהם מפני השמש, ששם אינם יכולים ללכת בדרכים בלא שמסיי אפילו רגע אחד. והם נושאים שמסיי בשבת ומעבירים אותו ארבע אמות ברשות הרבים, גם מניחים בחיקם כלי של טבק ומטפחת, וזהו לכל הסברות אסור. דאם נאמר שהדרכים בבומביי הם רשות הרבים ממש, הרי עוברים שם כל היהודים על איסור שעונשו בתורה סקילה. ועל כן סמכתי על הרב פראדו נר"ו, נַטְרֵיהּ רַחֲמָנָא וּפַרְקִיהּ, ישמרהו הרחמן ויצילהו, ועל מנהג פראנקייא, היא אירופא, והתרתי להם הוצאה והכנסה של השמסיי על-ידי גוי, דאם נאמר דהדרכים שם הם כרמלית, כדרך שאומרים רבני אירופא, הרי זה מותר להם, ואם נאמר שהם רשות הרבים, כדרך שאנחנו הספרדים אומרים, הרי כל יהודי בומביי חייבים סקילה, וכיצד נאמר זאת?
נ.
אמר חכם עבדאללה: בידיעת התורה, העיקר צריך לידע תוכיות הדברים. כי המקרא קצר מאוד מאוד, והבנת העניינים היא בעל-פה. אל שדי יהיה בעזרתנו, אמן כן יהי רצון.
נא.
אמר חכם עבדאללה: מהו שנאמר "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ– גַּם כִּי-יַזְקִין לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב, ו')? אינו אלא שהלימוד יהיה מוצלח ומתקיים יותר באדם אם ילמדנו בהיותו נער, שאין עליו טירדת מזונותיו וטירדת אישה ובנים. ובא הכתוב ללמד כי לא בלימוד התורה לבד תחנך את הנער, אלא גם עוד "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל-פִּי דַרְכּוֹ", רוצה לומר בדרך ארץ ובידיעת ענייני עולם הזה. דרך משל: ידיעת גיאוגרפיה, האדם יחשוב ידיעה זו היא דברים בטלים, ואינה בכלל תורה. אך באמת לא כן, אלא ידיעה זו היא מוכרחה לאדם, ואם יחסר מידיעה זו הרי זה נחשב חסר וטיפש, כי ידיעות כאלה הוא מחוייב בהם גם מדברי רבותינו ז"ל. צא ולמד מכמה שאמרו בגמרא דחגיגה: "תניא רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הם רואות, עומדות ואינן יודעות על מה הם עומדות". נמצא גם בידיעת של תכונת הארץ מחוייבת לאדם, ועל חסרונו קרי עלייהו אוי. ובאמת, בלאו הכי השכל מחייב שצריך האדם לידע דברים כאלה – בבל היכן היא עומדת, סוריה היכן היא, הנדייה היכן, אירופא היכן, וכן על זה הדרך בכמה מדינות. כן הדבר בזה אם האדם על הארץ שעומד עליה ואינו יודע איך היא, ירצה לידע מה יש בשמיים, וכן הרחוק מנגד עיניו, אתמהא? וכן העניין בלשון הקודש שהוא חלקם של ישראל, אשר נכתבה התורה הקדושה בה, ואשר הוא עתיד ללהיות עיקר הלשונות שכל הבריות ידברו בו, כמו שאמרו רז"ל על פסוק "כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה" (צפניה ג', ט'), איך יהיה איש הישראלי חסר ממנו, שאינו יודעו לדבר בו היטב כראוי? ועוד צחות הלשון הקודש והבנתו זה נוגע גם להלכות ודיני התורה.
נב.
אמר חכם עבדאללה: אמרו במשנה מסכת אבות: "אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד", ונראה לי לפרש בסייעתא דשמייא, הנה נודע ששכל האדם מורכב מחלקים הרבה, והוא דוגמת השושנה שיש בה עלין הרבה זה על גב זה, ולעת ערב תמצא אותה סתומה, שכל העלין הם נקבצים ונצמדים יחד ושוכבין זה על גב זה, והרי היא כולה גולם אחד. אך בעבור עליהם הלילה לעת בוקר תתפתח ויפרדו ויבדלו העלין זה מעל גב זה, ומה שהיתה נראית גולם אחד, הנה עתה נראית חלקים רבים, שכל עלה מן העלין עומד ומובדל בפני עצמו. כן השכל הוא מורכב מחלקים רבים, לכך יוליד לאדם בעניין אחד אופנים רבים, כי אם יראה או ישמע עניין אחד ישפוט בשכלו שכך וכך היה, וכך וכך סיבתו, וישפוט בזה כמה אופנים, כי אפשר שכל חלק מחלקי שכלו יוליד לו אופן אחר. ברם בתחילת ראייתו העניין בהיותו רך בשנים הנה שכלו הוא גולם אחד. לכן במושכל הראשון ריבונו של עולם ישפוט ויחליט בו דווקא בהיותו כגולם רך בשנים, בליל השושנה, והוא אופן אחד הדן באחד. ואחר עבור זמן מה, עם שיתפרדו חלקי שכלו ויהיו אופנים רבים ויראו לו אופנים חדשים, ידון בכל הדברים הרבים ויברר האופן היותר מוכרח והיותר אמיתי שבהם, והוא מתמתן בכל דבר שבא לפניו, דאפשר שכל חלק מחלקי שכלו ישפוט לו אופן מחודש, ואז ידון ויגמור הדין בדברים הרבים. אך זה כבר אחרי שגמר הדין בדבר האחד, קודם שהתפרד וקודם שהתמתן וקודם שבא היום, אלא בלילה בלילה.
נג.
אמר חכם עבדאללה: מקובלים עלינו דברי החיד"א זצ"ל: "הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במידת הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים".

נד.
אמר חכם עבדאללה: קראנו בפיוטו הקדוש של רבנו יוסף חיים ליום ט"ו בשבט שגילה: "אז ירנן עץ היערים לפני אל אדיר אדירים יעיר זמירות ושירים", ובאמת באותו היום שרים כל האילנות והשיחים והצמחים, ובכל יום ויום הם שרים, שאין לך יצור חי שלא שר בנעימה לפני ריבונו של עולם, ובכלל זה עץ התמר ועץ האתרוג ועץ הזית ועץ התאנה ועץ הרימון וגפן הענבים, שכולם מעלים רננה לבוראם מסוף עולם ועד סופו, ולא רק הם אלא גם הנהרות והנחלים והיובלים, וגם הגשם והברד והשלג, וגם הרוח והסערה והרעם, כולם באים ושרים להודות למי שאמר והיה העולם, והם שרים כל אחד בנעימה אחרת, המיוחדת רק להם, והם שרים בכל יום שיר חדש, המיוחד רק לאותו היום, ועד קץ הימים אינסוף שירים עולים כריח ניחוח לאל אדיר אדירים, והם כל לבבות בשמחה מעירים.

נה.
אמר חכם עבדאללה: ודע כי אבותינו סיפרו לנו על רבנו הרש"ש, רבי שלום שרעבי הקדוש ז"ל, רבו של החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, כשיצא מארץ תימן מצנעא בא דרך בומביי ובצרה לעירנו בגדאד, ישמור עליה הרחמן, והיה בה עובר אורח כדי לילך ממנה לירושלים, דרך חלב ודמשק, להיות בירושלים ראש למקובלים בישיבת בית אל. וכאשר בא רבנו הרש"ש אצלנו היה מתעלם כדי לא להודיע עצמו שהוא חכם, אלא סוג אדם פשוט גר עובר אורח, ונתעכב פה עד שניזדמנה לו שיירה שהולכת לדמשק. ובזמן ישיבתו פה היה הולך ביום לישיבה שעל מצבת השיך יצחק גאון ז"ל, ויושב ללמוד זוהר הקדוש עמהם. ואומרים שכאשר היה לומד בזוהר פרשת בלק היה רבנו לומד הזוהר בהתלהבות ובקול רם, וכשהגיע לתיבות "כֹּה תְּדַבֵּר" וגומר היה מוציא תיבת "כה" מפיו בחוזקה ותוקף לבו בכוח גדול. ויאמרו לו הזקנים היושבים שם: "מדוע אתה צועק בתיבת "כה" בתוקף ובקול גדול וקורא אותה בכוח גדול מאוד?", ויאמר להם בלשון ערבית של תימן בזו הלשון, "האדי אל כה חרקת קלבי", שפירושו זאת ה"כה" שרפה את לבי. עד כאן שמענו מאבותינו. נמצא שצדיק זה קודם שזרח אורו בירושלים תוב"ב, תבנה ותכונן במהרה בימינו, בא אל ארצנו ודרכו רגליו על רחובות עירנו, כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראש, ואשרי עין ראתהו, זכותו יגן עלינו. אמן.

נו.
אמר חכם עבדאללה: מיד כשייעור משנתו יזכור חסדי ה' יתברך אשר עשה עמו, שהחזיר לו נשמתו, אשר הפקידה אצלו עייפה, והחזירה לו חדשה ורגועה כדי לעבוד עבודתו יתברך בכל יכולתו ולשרתו כל היום, כי זה כל האדם. וגם כשמברך "ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים" ו"ברוך הנותן ליעף כוח" ו"רופא חולים" יזכור שלמענו עשה זאת הקדוש ברוך הוא זאת, למען עצמו, כדי שיוכלו הבריות לעובדו בכל יום תמיד, ולא בשבילם, שמה הם ומה חייהם, והם כחרס נשבר, כחציר יבש, כציץ נובל, כצל עובר, כענן כלה, כרוח נושבת, כאבק פורח, כחלום יעוף, והוא מלך חי וקיים.
נז.
אמר חכם עבדאללה: רק דבר אחד נותר לי לפסוק, לבני עדתנו ההולכים בין הציונים האשכנזים ומדברים במבטאם, שלכל הפחות, אף אם לא ישנו מבטא דיבורם בשעת משא ומתן של מסחר, לפחות בשעת התפילה ובשעת קריאת התורה ובשעת הברכות, יקראו אותן בכל אותיותינו הקדושות כמנהג בבל, ואם לאו כאילו לא קראו בהם כלל, ולא ברכו, ולא התפללו.
נח.
אמר חכם עבדאללה: נשאלתי ממרחק: האם כשר לנו דבש הדבורים לאוכלו? השבתי בזאת הלשון: בכל דבר מאכל הבא מן החי ידוע לנו הכלל הבא – אם כשרה החיה כשרים גם תוצריה ותוצאותיה, ואם אינה כשרה גם כל היוצא ממנה אינו כשר. על כן אם מותר לנו הכבש למאכל, מותר לנו גם חלב הכבשה לשתיה, ואם אסור לנו הגמל למאכל, אסור לנו גם חלב הנאקה לשתיה. ואם כן, אם אסורה לנו הדבורה למאכל, כיצד נתיר להנות מדובשה? אלא שידוע לנו שהדבש אינו באמת נוצר על-ידי הדבורה, אלא קיבתה רק צינור המעבירו מצוף הפרחים אל מקום איסוף הדבש בחלת הדבש. על כן הדבש אינו מן החי ואינו מסוגי החלב, אלא הוא בודאי מן הצומח, כגון צוף הפרחים ושרף העצים, ורק התארח בבטן הדבורה, ומשיצא ממנה – מותר לנו לאוכלו. ובאותו עניין נשאלתי: כיצד כשר לנו חלב האישה לשתיים הבנים והבנות? השבתי: ובאמת אסור לנו חלב האישה, שבשר האדם אינו כשר וכיצד יהיה חלב נקבת האדם כשר? אלא, דכיוון דהילוד שותה מחלב זה ואין לנו מזון טוב ממנו עם היוולדו, התרנו בצו מיוחד לילודים בלבד שיהיו מותרים בשתיית אותו החלב, שלכאורה עוד אינם כמי שיצא מן הרחם ממש, והם יונקים כפי שאכלו מגוף האישה עד צאת ממנו בהשתכנם בתוכו, אבל כל הנגמל מחלב אמו שוב אין חלב אם כשר לו.
נט.
אמר חכם עבדאללה: עניין זה שנאכל הבשר מן החי מאין לנו? האם אינו אסור לנו משום מניעת צער בעלי חיים? ובאמת כשהיה האדם בגן-העדן אכל מכל פרי הגן, ולא נטל מבשר החיות ומעוף השמיים ומדגת הים ומן הביצים והחלב. אלא, כשחטא בחטאו של הנחש וגורש מגן-העדן הלבישו האלהים מן החי, שנאמר: "וַיַּעַשׂ יהוה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג', כ"א), וקודם לכן עשו חגורות מעלי העץ, ושמא מעור הנחש עשויות היו הכותנות שעשה להם האל. וגירשם "לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג', כ"ג), ולא לאכול מן החי, אבל נעשה הבל רועה-צאן והביא ממנו אל האלהים, "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יהוה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ" (בראשית ד', ד'). ורק אחר שראה האלהים כי רבה רעת האדם, והשמידם במבול, והציל נח הצדיק  ומשפחתו, והציל נח מכל החי שנאמר לו: "וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה–לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ : מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ–שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת" (בראשית ו', י"ט-כ'), רק אז כשהוציא נח כל החי מן התיבה קיבל עליהם שלטון שנאמר לו: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ : כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל" (בראשית ט', ב'-ג'), אבל מיד אסר עליו: "אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט', ד'). אבל באמת היתר זה לאכול מן החי היתר זמני הוא, ואינו עד עולם, ויסתיים עם בוא משיח צדקנו, שיסיים זמן זה שאנחנו מגורשים מגן-עדנו. ועוד קודם לכך טוב להמעיט בדבר, ולאכול רק על שולחן השבת כמנהג מלך מן החי, אבל שאר השבוע יאכל כאביון וכעבד, שאביונים ועבדים אנחנו בעולמו, וירבה מן הפירות והירקות ומיני הדגן ומיני הקטניה והאורז, וימעיט מן החי, בעבור שיקרב זמן גאולתנו בגן-עדנו. כי מה יחשוב לו כל אדם, שהוא ככהן הגדול בבית-המקדש זכאי להקריב פרים על המזבח? בוודאי אינו זכאי, ולא יתנאה בכך. וכבר שמענו מה שאמר לנו רבנו יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים: "מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה ושטף אף ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר קצת בעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש, ובשביל כך ייחד אל האדם בצמחים מזונות נאותים טובים, כחיטה והשעורה וכל דבר שיש בו זרע שראוי להיזרע, וכל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. וראו אחר שראה קין שה' יתברך שעה אל הבל ואל מנחתו, נראה לו שהוא מותר להרוג את הבעלי חיים, כפי מנחת הבל שהביא להשם, וכיוון שכך התיר לעצמו גם הריגת האדם, כי כְּמות זה כן מות זה, בהיותו שווה אליהם לפי דעתו, ואם אסור זה אסור זה, ואם מותר זה מותר זה. וכשנגלה השם יתברך על קין ויעד לו העונש על הריגת הבל, לא חשב בעבור זה שתהיה שפיכת דם האדם חמורה משפיכת דם שאר הבעלי חיים, אבל היה חושב כי כמו שהיה נענש על שפיכת דם האדם כן יהיה נענש על הבעלי חיים, אחר שלא הותר לאדם להרגם, כי רוח האדם ורוח הבהמה שווה. וכאשר נמחו כולם ונשאר אך נח ואשר אתו בתיבה, כשיצא מן התיבה הקריב קורבן לה' מן הבעלי חיים, ולפי שחשש שיחשבו בני נח שמה שקיבל השם יתברך קורבן אביהם היה כמו שקיבל קורבן הבל, על כן אחר הקורבן מיד מיהר להתיר להם אכילת הבעלי-חיים והריגתם, ואמר להם: "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל" (בראשית ט', ג'). וכשניתנה תורה לישראל, אסר להם קצת הבעלי חיים המולידים עובי ועכירות בנפש, ואפילו מה שהתיר להם, לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך. וכן אמרו רבותינו ז"ל "כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר" (דברים י"ב, כ') – לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. הנה גילו בפירוש שאכילת הבשר לא הותר אלא על צד ההכרח, ועל כן נאסר בתחילת היצירה. ונתבאר מכל זה כי כבר אפשר שיהיה הדבר האחד מותר אחר שנאסר ואסור אחר שהותר".
ס.
אמר חכם עבדאללה: למה אסר עלינו בטובו לאכול הבשר עם החלב? שהחלב סימן חיים הוא, שמשקה האם לילדיה, והבשר סימן מוות, כמי שמעלה הקורבן על המזבח.
סא.
אמר חכם עבדאללה: למדנו מרבנו הגדול הרמב"ם במשנה תורה, ספר הזמנים, כי המהלך במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת מונה מיום שטעה שישה ומקדש שביעי ומברך בו ברכות היום ומבדיל במוצאי שבת, וכך מיום שאיבד מניין הימים וזמן השבת עד שיצא מן המדבר למקום ישוב וישאלם. שאם אבד לו זמן הלילה והיום תבוא השמש בזריחתה ושקיעתה ותעיד, ואם אבד לו זמן החודש יבוא הירח במילואו ובחיסורו ויעיד, ואם אבד לו זמן חילוף השנה יבואו העונות ויעידו. אבל אם אבד לו זמן השבת לא יבוא מן הטבע מי שיעיד, שבני-אדם לבדם זוכרים השבת ואם ישכחו תישכח, שהבריאה אינה מעידה על השבת, אלא השבת מעידה על הבריאה.
סב.
אמר חכם עבדאללה: כתב רבנו הגדול הרמב"ם בפתח משנה תורה, ספר המדע, כי יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו. ואילו לא היינו יודעים ערבית היינו באים לידי תהייה גדולה מהו שם זה שנמצא בו האל, ואף לביטול, שיתכן שאמר הרמב"ם שהאל נמצא שם ואינו פה? אבל מן הערבית אנחנו למדים שמילת שם היא הנאמרת בערבי הֻנַכּ, והיא מילת נמצא וישנו, ובא לחזק מה שאמר בראשונה גם במילת שם בעברי.
סג.
אמר חכם עבדאללה: תלאות רבות ידענו לאורך שנות הגלות הארוכה, בחורבן ממלכת ישראל ביד אשור ובחורבן ירושלים ביד בבל, ואחר כך עוד רבות מיד היוונים והרומאים, ומיד הנוצרים ברדיפותיהם ובמסעי הצלב שלהם בארצותיהם ובארץ ישראל, ומיד המוסלמים שגירשונו ממדבריות ערב, ובארץ ספרד בין אספניה לאנדלוס, כפי שאמר המשורר הקדום רבי יהודה הלוי: "בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר אָבַד צְבָאִי וְנֶעְדָר יוֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל", ובגירוש שגירשו אותנו ואת המוסלמים המלכים הקתולים אחרי שכבשו את גרנדה בתשעה באב בשנת ה'רנ"ב, ובגלות מוזע בארץ התימן בשנת ה'תל"ט, כפי שכתב המשורר הקדום רבי שלם שבזי: "אֵל קַנָּא יְקַנֵּא עַל עֲלוּבִים", ועוד הרבה תלאות. וגם כמה שנים שאננות ידענו, כשישב ראש הגולה בבגדאד בין מלכים, ובתור זהב זה בספרד המעטירה והיה רבי שמואל הנגיד שר באנדלוס, ובמלכות התורכים שקיבלונו לאחר הגירוש עד השנים האחרונות, ובארץ פה-לין שלנו על אדמתה כאזרחים. אבל עם כל זיכרון התלאות, כפראות וכאכזריות של האירופאים שפרעו בנו במאת השנים האחרונות לא ידענו כמוה מעולם ולא ידענו לתרץ, שהיכו בנו מן הטף לזקן, וראו אותנו כחיית השדה המותרת להריגה, גם בארצותיהם וגם בארצות כיבושיהם הרבות בארצות הערבי והתורכי, ואחר בשלטון הגרמני ותנוריהם. ולא היתה כברבריות הזאת קודם ולא ידענו לפרשה ולא היכרנו כך. ועינויים רבים שקראנו עליהם במגילת איכה ובספר איוב ובקִצַת חנה ובקינות תשעה באב החווירו, שהנה אצל הגרמני כל יהודי הפך איוב. ולא ראינו כמעשה הזה קודם, שיעשה בעם שלם כמעשה שנעשה באיוב, ולא יידע סופו, ושיהפוך עם שלם ויהיה כקין וכלמך.
סד.
אמר חכם עבדאללה: היהודים שחיו בין המוסלמים, דבק בהם מלשון המוסלמים וממנהגיהם ואף משיריהם לאלוהים, והיהודים שחיו בין הנוצרים, דבק בהם מלשון הנוצרים וממנהגיהם ואף משריהם לאלוהים. ועל כן על דרך האמת כשפגש יהודי מארצות ישמעאל יהודי מארצות עשיו, קרא לו בלבו יהודי-נוצרי, וכשפגש יהודי זה מארצות עשיו אותו היהודי מארצות בן הגר, קרא לו בלבו יהודי-מוסלמי או יהודי-ישמעאלי. אבל אין זה נכון לקרוא עתה כשהכרנו אותם את יהודי ארצות הנוצרים אירופאים, או אף בשם זה שהיו קוראים האירופאים עצמם, לבנים, שנקרא אדם על שום צבע עורו, וגם התבלבלו לזהות צבעם, שכלל אינו לבן. שאם כל זה שנדמו להם בלשונם ומבטאם ומנהגיהם וגם מאכליהם, הרי שהיהודים בארצות הנוצרי כלל לא נחשבו לפני האירופאים אירופאים, ולא נקראו בפיהם לבנים, אלא להפך היו קוראים להם בני אסיה ובני מזרח וקדם, ושיוו ביניהם לעכברים ולעכברושים כאילו היו חיות השדה ולא בני-אדם, כפי שנהגו גם כלפי בני הארצות הרבות שכבשו בני אירופה, שקראו אותם גם בצבעים שונים, כשחור וכאדום וכצהוב וכצבעוני, וגם בהם התבלבלו לזהות צבעיהם. והגרמנים בבירתם אוושויץ אף קראו ליהודים האשכנזים מוזלמן, לאמור מוסלמים. ורק אצלנו עתה בארץ ישראל נהיה כדבר הזה שנקראים יהודים לבנים ואירופאים, אבל הם באמת ניצולי אירופה וניצולי הלבנים, ואף אם לעיתים עשו בנו כמעשה כובשים לבנים בשאינם לבנים וכמעשה כובשים אירופאים בשאינם אירופאים, וקראו אותנו שחורים ואפריקאים ואסייתים, הרי עלינו להזכירם כי אינם כאלו, ואז אולי שלום ישכון בינינו, ונהיה "גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א', י"ז, כ"א).

Dijo el Savio Abdullah : Judios que viven entre musulmanes, se les pegó el lenguaje de los musulmanes y sus costumbres y sus poemas a Dios, y los Judios que vivían entre los cristianos , se les pegó el lenguaje cristiano y las costumbres e incluso sus cantes a Dios. Y por lo cierto, cuando se encontró uno de llas tierras ismaelitas con un Judio de los paises de Esaú , en su corazón le llama Judio – cristiana , y cuando se encontró un Judio es judío de Esaú a un hijo de Agar le llamó un Judio – musulmán o Judio – Ismaelí. Pero no es correcto llamar ahora, cuando nos reunimos con ellos los Judios de los cristianos europeos , o incluso tal como se llaman a sí mismos los europeos ,Blanco , una confusion que nos hace llamar a una persona por su color de piel, y nos confundimos en detectar el color, que no es blanco. Aunque parecían a ellos en su idioma y acentos y costumbres y comidas , los Judios en el dominio cristiano no fueron considerados antes de los europeos como europeos , quienes se llamaron blancos, pero por el contrario solían llamarlos hijos de Asia y el Oriente y tiempos, y se los llamaron ratones y ratas como si fueran animales salvajes y no seres – humanos , al igual que también a los hijos de muchas tierras conquistadas por europeos que les denominaron de diferentes colores como el negro , rojo y amarillo y colorido , y también seconfundieron en identificar los colores . Alemanes en su capital Auschwitz incluso llamaron al Judio Ashkenazis- Muselmann-. Sólo aquí y ahora, en Israel, se están convirtiendo en una cosa llamada Judios blancos y europeos , pero que en realidad son sobrevivientes de Europa y sobrevivientes de la persecusión por los blancos, e, aunque a veces nos han agredido como una conquista blanca conyra no blancos como la conquista de los europeos a los no europeos , y nos ha llamado africanos negros y los asiáticos , entonces tenemos que recordarles que no les gusta , Entonces tal vez la paz habite entre nosotros , y vamos a ser "una nación de " ( I Crónicas , XVII , CA).

traducción: Ezyño Ezygual Quemasda

סה.
אמר חכם עבדאללה: מהו שעשו עמנו האשכנזים בארץ ישראל? עשו עמנו מנהג גויים, ואין אתה יודע אם חשבו שהם יהודים ואנחנו גויים, או שנהגו כאילו הם גויים ככל העמים, היכולים עתה לנהוג ביהודים שלהם כפי שגויים נהגו בהם מלפנים. וכך נשבר בנו שבר, אף אם לרגע חשבנו כי אכן שיבת ציון מתרחשת נגד עינינו הכלות ושבטים שבטים עולים לירושלים לקרוא בשם האלוהים שם אחד. אבל בסוף הדברים חסד עשו עמנו האשכנזים, לדעת לימוד גדול כי מצוי בכל יהודי גם גוי, ובכל גוי גם יהודי, ויכולים אנחנו לנהוג מנהגי עריצות כפי שנהגו בנו, שאין לך ממלכה שאין בה מנהגי עריצות על הארץ, אלא רק ממלכת השמיים ומלכותו של מלך המשיח לעתיד לבוא.
סו.
אמר חכם עבדאללה: בית-המקדש השלישי, האחרון, ירד משמיים באחד הימים כולו מעשה ידי אלוהים, והמשיח יציב דלתותיו כשירד אל הארץ. ויהיה בית-מקדש זה שונה מבית-המקדש השני והראשון שהיו מעשה ידי-אדם. כך למשל פשוט וברור שאם היה אור האלקטריסיטי מצוי בזמן המקדש, ודאי שבו היו מדליקין המנורה, משום שאי אפשר להיות שנמלא בתינו החולין באורים גדולים של אור החשמל היקר הזה, שהוא מעין דוגמא של מעלה, ובבית אלוהינו הקדוש נדליק בשמן זית, שאפילו העניים הגרועים מואסים אותו בזמן הזה, ופשוט שממנו נדליק בבית האחרון שיבנה במהרה בימינו אמן, וכל זה פשוט וברור לכל בעל שכל ישר.
סז.
אמר חכם עבדאללה: ישנם כיום אלו המתקראים ירוקים, המבקשים לשמור על האדמה והים והאוויר מרעת בני האדם, וזה אתה יכול למצוא אצלנו במה שקראו חכמים "בל תשחית", שאין לו לאדם להשתמש יתר על המידה בכל מה שיצר לו הבורא, אלא ישתמש ויניח גם לאחרים אחריו לדורות להנות מהם, ועל כן אין אתה כורת עץ פרי, ואין אתה כובש בשדה דרך במקום שכבר נמצאת בו דרך אחרת, ואין אתה עושה דבר שהוא לשווא, וכבר כתב בעל ספר החינוך הברצלוני שדבר זה: "הוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם". ועוד גם השבת היא בדיוק לתכלית זאת, שינוחו העובדים וינוחו הבהמות ותנוח האדמה וינוחו הים והאוויר מכל רעת בני האדם בששת ימי המעשה, כי כבד עליהם המשא מאוד.
סח.

אמר חכם עבדאללה: אלו המדברים שהם דור חדש, דור קידמה שלא ידעה הארץ, ואלו זמנים חדשים שהצעיר מוביל את הזקן ולא להפך, אינם יודעים במה הם מדברים. שהאם בכך שהדור יצר טלפונים משוכללים ומחשבים משוכללים ופצצות משוכללות, נעשה הדור משוכלל? אלא להפך, השליכו כל גאונם על המכשירים ושכחו לשכלל נפשם ורוחם ונשמתם, ואף שכלם נעשה עייף בדברים שהם ראשית האדם. שבזבזו כל זמנם לשכלל אלו צעצועי הקידמה, ולא נותר בידם זמן להשתכלל במקצועות האדם והתורה, ללמוד המידות הראויות ולחנך נפשם וילדיהם, ולהעמיק בים התורה ובמציאות הבורא ובמעשה בראשית ובמעשה מרכבה, "כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם" (קהלת י"ב, י"ג). שידועים לנו דברי חכמים: "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים".

סט.

אמר חכם עבדאללה: יהא צנוע בבית-הכסא, לא יגלה גופו עד שישב, וגם אז יצמצם שלא לגלות רק מה שמוכרח לו לגלות, שלא לטנף את בגדיו, ויזהר בזה גם בלילה כמו ביום. ראוי להחמיר שלא לפנות בין מזרח למערב, אפילו בבית-הכסא שבבית, שיכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או להפך. דרך זריזות ונקיות להרגיל עצמו לפנות ערב ובוקר, דהיינו קודם תפילת שחרית וקודם מנחה וערבית. המשהה נקביו עובר משום "אַל תְּשַׁקְּצוּ" (ויקרא, י"א, מ"ג), ואם משהה מלהטיל מים בעת צרכו, עובר גם משום "לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר" (דברים ז', י"ד). ולא ימהר לצאת מבית-הכסא, עד אשר ברור לו שאינו צריך עוד. בבית-הכסא אסור להרהר בדברי תורה, לכן בהיותו שמה, טוב שיהרהר בעסקיו ובחשבונותיו, שלא יבוא לידי הרהור תורה או הרהור עבירה חס ושלום. ובשבת שאין להרהר בעסקיו, יהרהר בדברים נפלאים שראה ושמע וכדומה.

ע.

אמר חכם עבדאללה: מצוות תלמוד תורה מחייבת כל יהודי לדעת כל התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה עד ההלכה למעשה, כדי שידע כיצד לנהוג וכיצד להתייחס למאורעות חייו על פי הדרכת התורה. ואומנם ידוע שאין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים אין ספור רעיונות והסברים, וכמו שנאמר "גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה-תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה-תֵּדָע : אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי-יָם" (איוב י"א, ח'-ט'), שכן שורש התורה בנצח וממילא ברור שאין סוף לעומק רעיונותיה. מכל מקום ליסודות התורה, היינו לתורה שבכתב, להלכה ולטעמיה יש גבול, ויכול אדם ללומדם ולדעתם. בזמן חז"ל היו לומדים את כל יסודות התורה עד לגיל עשרים, ולאחר מכן היו מקימים משפחות ומתפרנסים וממשיכים לחזור על תלמודם ולהתעמק בו. וכך גם ראוי לנהוג היום, שעד לגיל עשרים בערך ילמדו את כל יסודות התורה, ולאחר מכן יתחילו לעסוק בישובו של עולם על כל המשתמע מכך תוך קביעת עיתים לתורה. וזאת המצווה המוטלת על ההורים, לדאוג שבניהם ילמדו את כל יסודות התורה, ומי שאביו לא דאג לכך, לאחר שיגדל חובה עליו ללמוד בעצמו. נפרט מעט מהם היסודות שכל יהודי מצווה ללמוד ולדעת. ברור שהתורה שבכתב שניתנה למשה היא יסוד הכל. ועל כן צריך ללמוד היטב את כל חמישה חומשי תורה בהבנה פשוטה ועם פירוש רש"י. וכן צריך ללמוד היטב את כל דברי הנביאים והכתובים שכולם בכלל המקרא. ובזמן חז"ל היו מתחילים ללמד את הילדים בגיל חמש מקרא, ועד גיל עשר היו מסיימים את כל התנ"ך בהבנה פשוטה. ולאחר מכן יש ללמוד היטב את כל יסודות ההלכה, והספר הבסיסי בלימוד ההלכה הוא השולחן ערוך. והעיקר להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, לפיכך יש ללמוד רובו הגדול של חלק 'אורח חיים', שבו מבוארות הלכות תפילה, ציצית ותפילין, הלכות סעודה וברכות, הלכות שבת וחגים. ובחלק 'יורה דעת' יש ללמוד קרוב למחציתו, שבו הלכות בשר וחלב ושאר הלכות כשרות, והלכות נידה, והלכות כיבוד הורים, מזוזה, מילה ועוד הלכות נחוצות. וכן יש ללמוד מקצת מן החלקים 'חושן משפט' ו'אבן העזר', שבהם הלכות איסורי נזיקין, הלוואה והשבת אבדה, וכן הלכות חתונה והקמת המשפחה. את כל ההלכות הללו יש ללמוד עם הטעמים היסודיים שהם מבוארים בתלמוד. ואת שאר המצוות שאינן נוגעות כל כך למעשה יש ללמוד בקיצור תוך התמקדות בכללים היסודיים בלבד. שכן אמרו חז"ל: "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה", וכן כתוב בתורה הקדושה: "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (דברים ה', א'). בנוסף לכך צריך ללמוד את יסודות האמונה והמוסר. בלא לימוד רחב ומעמיק של נושאים אלו לא ניתן לדעת כראוי את השקפת התורה על החיים. היסודות מבוארים בתנ"ך ובמדרשי חז"ל המובאים בתלמוד ובמדרש רבה ותנחומא. אבל אי אפשר להסתפק במדרשים בלבד אלא יש להוסיף וללמוד כמה מן הספרים היסודיים שנתחברו על ידי גדולי ישראל הראשונים והאחרונים, וראשון 'ספר הכוזרי' לריה"ל, המבאר את יסודות אמונת ישראל ותורתו, וכן 'מסילת ישרים' לרמח"ל ו'חובות הלבבות' לרבנו בחיי. כי כן כל אחד צריך למצוא את הספרים המתאימים יותר לשורש נשמתו. יש שמתקשרים לספרי הרמח"ל ויש שמוצאים פירוש חשוב על התורה, כגון הרמב"ן או אור החיים, יש שחשוב שילמוד ספרי חסידות ויש שמתקשרים ל'מורה נבוכים' וכיוצא בו. שלאורך הדורות נתרבו הספרים לאין קץ, עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהיתה בתקופת הראשונים. וכך רבים מן הלומדים מעיינים בספרים רבים ומתעמקים בכל הדעות השונות, ולימוד כל סוגיה אורך זמן רב מאוד, ובאופן זה אין שום אפשרות להקיף את כל יסודות התורה. ולכן כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, שמשמעותה לדעת את התורה, מוכרחים ללמוד בספרים המסכמים את כל היסודות שבוארו בדברי התלמוד, הראשונים והאחרונים, שרק בדרך זו ניתן ללמד את התלמידים את כל יסודות ההלכה. וכך רוב התלמידים, גם אלו שאינם בעלי כשרון מיוחד, יוכלו ללמוד את כל יסודות התורה ולצאת לחיי המעשה, והעיקר שכל תלמיד ידע בסוף לימודיו את כל תרי"ג המצוות ואת כל יסודות ההלכה הנוגעים למעשה.

עא.

אמר חכם עבדאללה: אצלנו השם הנכפל בעצמו הוא מן השמות המצויינים, כגון עבדאללה עבדאללה, יוסף יוסף ומשה משה. אבל כשהגענו לארץ ופגשנו הפקידים הישראליים, הסבירו לנו שאין מנהג זה מקובל בחוקי ארצם, וחייבו שנבחר לנו שמות משפחה חדשים, או בחרו הם וצירפו לנו שם המשפחה מזרחי. אבל באמת סימן גדול בשם הנכפל, שהרי אין משמעות השם זהה בראשונה ובשניה, ולמד אתה הבדל ביניהם בפירושים שונים, וגם מסמן השם הנכפל שותפות השם בין הסב או אבי-הסב לבין נכדו או נינו ונין-נינו, שאין לך יקר מזה. ושמי מהורי ניתן לי עבדאללה עבדאללה, כשם סבי עבדאללה, אך יש הקוראים אותי עובדיה עבדאללה, עבדאללה עובדיה וכן עבדאללה-עבד-אדני וכיוצא בכך.
עב.
אמר חכם עבדאללה: יש היום מלומדים המתקנים לנו את הפיוטים. אלו אומרים: ר' שלמה אבן גבירול לא התכוון לומר "שלום לבן דודי" אלא "שלום לך דודי", וכך מכניסים בספריהם, ור' אלעזר אזכרי, הם אומרים, לא התכוון להבטיח לנשמה "שמחת עולם", אלא הנשמה היא המבטיחה לקדוש ברוך הוא שתהיה לו "שפחת עולם". ובאמת כל תיקוניהם לשוא ולריק. גם מפני שטועים ומטעים הם, ואבן גבירול ואזכרי כתבו כפי שאנחנו שרים מזה דורות, ויש לזה מובן ברור, אף יותר מאותם תיקוני מלומדים על-פי דפים שמצאו בגניזות קדם ולכאורה בכתב ידם של המשוררים ממש. ושנית, כתיב הפיוט הוא על פי הקהל ולא על פי המשורר, שרוח הקודש שורה בתוך עשרה בקהל קדושים, ואם בחר הקהל לשנות לשון פיוט שלו ולהכניס בו לשון אחר, הרי זה הנוסח הנכון ולא נוסח אחר שמצאו המלומדים בכתבי-יד בעליות-גג ומבקשים להחזירו עתה כאילו אמרו להחזיר עטרה ליושנה, שהפיוט שייך לקהל ממש וכבר איבד בו המשורר כל זכות ומשך ממנו ידו. ואף על פי כן, אין להתרגז על מלומדים אלו שכוונתם טובה, ורק ראוי לדרוש שידעו מהי כתיבה ברוח הקודש שלנו, שאינה ככתיבה הרגילה של כל מיני דברי ספרות שאתה מוצא בעמים, וכן ראוי לדרוש שידעו לשון ערבי ומילים ערביות כדי שיוכלו לפרש דברים שלנו בלי טעויות שמכניסים בהן בני אירופה, כמו למשל שטעו לחשוב את "אסירי ציון" של רבי יהודה הלוי כאותם אסירי ציון שישבו בכלא ברוסיה, כשסורבו לעלות לארץ, ובאמת אצלנו על דרך הערבית אסירי ציון הם אלו הכרוכים אחריה באהבתם, כפי שאצלנו מקובל גם לומר אסירי תודה, שאין הם במאסר עד שיוכלו להפליג לארץ ששמה תודה, אלא שהתודה אהובה עליהם כל כך שאין הם יכולים שלא להיקשר בחבליה ולהגות בה יומם ולילה.
עג.
אמר חכם עבדאללה: הקהל נוהג לשיר פיוט יגדל אלוהים חי שכתבו הפייטן רבי דניאל בן יהודה הדיין האיטלקי על פי י"ג העיקרים שקיבץ הרמב"ם להיות עיקרי תורתנו הקדושה. וכבר לפני זמן רב דחו פיוט זה בעלי הסוד, האומרים כי כפי שאלוהינו הוא אין ואינסוף, כך העיקרים לתורתו הם אפס ואינסוף, וכל האומר שלתורתנו י"ב או י"ג או י"ד עיקרים כופר בעיקר. ועוד אמרו האומרים דכיוון שמצא רבנו שלמוסלמים חמישה עמודי אמונה ולנוצרים שילוש, ביקש אף לנו מספר נאה, ומצאו בשלוש עשרה, גיל המצוות, ואין אנחנו ככל המונם. שכבר לימדונו בעלי החוכמות שבתורת החשבון שלנו רק אפס ואינסוף אמיתיים הם, וכל שאר המספרים הבל וריק, והתירו לנו בהיתר מיוחד להשתמש רק בעוד מספר נוסף אחד, והוא אחד, אף על פי שאינו קיים באותה ממשות שקיימים אפס ואינסוף. והוסיפו שכל פרט ופרט מתורת משה ומתורה שבעל-פה עיקר הם, ואין אתה יכול להוציא כמה פסוקים או רעיונים ולומר אלו עיקרים ושאר פסוקים ורעיונים טפלים להם. ואנחנו אומרים כי אף על פי שצדקו בעלי הסוד והקבלה, הרי שפיוטו של זה רבי דניאל בן יהודה הדיין יפה הוא מאוד וניגונו יפה הוא מאוד, ועל כן ראוי לשיר בו ולשמח כל אדם, ועל כן אנחנו שרים אותו ומיד אחר כך מזכירים לעצמנו ולקהל שאין לתורתנו י"ג עיקרים אלא כולה עיקר.
עד.
אמר חכם עבדאללה: סיפר לי מורי שכשהיו שואלים אותו מה היא המצווה המושכת אחריה את כל המצוות, שמשהבנת את טעמה יכול אתה להבין טעמן של כל המצוות, היה עונה נישואין, ואחר כך היה מסביר: שכל הדברים בעולם מצויים מטבע בריאתם בנפרד, ואף על פי שכל הדברים נפרדים הרי שהם דומים זה לזה, שכל הגברים גברים וכל הנשים נשים וכן הלאה. ואילו כאשר מחליטים גבר ואישה להתחתן מה הם עושים, הם מתקדשים זה לזה, וכך הם מוסיפים דבר מה חדש לבריאה על כל מה שכבר נברא בה, שכפי שאלהים קידש את השבת הולכים הם ומקדשים זה את זה. ומה בכך? ששוב אין הם נפרדים, כפי טבע הבריאה, אלא יחד, ושוב אין כל הגברים וכל הנשים דומים זה לזה בעיניהם, אלא אחד הוא המקודש ואחת היא המקודשת. ויכולת זאת לברוא דבר מה חדש בעולם, דרך מצוות הנישואין, על-ידי שאתה מבדיל ומחבר ומקדש, הרי זה שורש שאחריו נמשכות כל המצוות, שאז לומדים הגבר והאישה דרך אלהים בעולם.
עה.
אמר חכם עבדאללה: אנחנו לא רק אומרים מהות על שום התשובה לשאלה מה, וזהות על שום התשובה לשאלה מה זה, ואיכות על שום התשובה לאיך, אלא גם אומרים אנחנו למהות מן הלמה, וכיצדות מן הכיצד, ובעיקר ככהוּת מן הככה. ובאמת הככה היא התשובה הגדולה ביותר, ולא כפי שחושבים הבורים שהיא תשובה של בורים. שכאשר אתה נכנס בעומק הדברים ומבינם, ככה היא התשובה לכל שאלה, לא מתוך שאינך יודע תשובתם אלא משום שיודע אתה שאינך יודע תשובתם, ועל כן העולם כולו הוא ככהוּת.
עו.
אמר חכם עבדאללה: הידור אדם בבטן לוויתן? אין זה כי אם ספר יונה משל היה. ואם משל, מהו הנמשל? אין זה כי אם נמשלה היונה לנפש, היורדת מעולם הנשמות אל הגוף הארצי, שהוא האוניה. ולמה בורחת הנשמה מן העולם העליון אל העולם התחתון? ששם עליה לעמוד במטלות כבדות, ללכת לנינווה העיר הגדולה ולהודיע על מפלתה, ובטוחה היא כי בעולם החומר חייה יהיו קלים מזה, ועל כן היא מפליגה מיפו, שהיא מקום יפי הנשמות, לתרשיש, ששם הן מתרוששות מיופיין העליון. אבל בורא כל נשמה רודפה בסערה ובסופה ומשליכה למצולה, ואחר שהשליכה מחייה אותה בבטן הדג הגדול הבולע אותה שלושה ימים ושלושה לילות. ושם בבטן הלוויתן נזכרת הנשמה כי מן השמיים חוצבה, "בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת-יהוה זָכָרְתִּי" (יונה ב', ח'), ואז מצווה האלהים לדג כי יקיא הנשמה אל היבשה. זאת היונה שבאה מעולם של אוויר דק וביקשה לברוח אל הים ומשבריו וגליו, עתה היא מוטלת אל האדמה, ושם היא מצטרפת אל הגוף והופכת אדם. עתה יכול האלהים לדבר אליה שנית, ולשלוח אותה אל זאת נינווה העיר הגדולה שרק נדמה היה לה בתחילה שמצויה היא בעולם העליון, אך באמת מצויה היא גם בעולם התחתון. ומהו שבא בסוף ספר יונה שאומרת הנשמה לבוראה לאחר שניחם על הרעה ששלחה לנבא ולא עשה? "עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה : וְעַתָּה יהוה קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (יונה ד', ב'-ג'). הנשמה קוראת לבורא הנשמה מספרו, שנכתב על לבה בהיותה בעולם העליון, ומזכירה לו את שנאמר שם: "וַיַּעֲבֹר יהוה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יהוה יהוה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן–אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת : נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים" (שמות ל"ד, ו'-ז'), כדי לומר לו על המרחק שבין הדין הנחרץ שעליו שמעה בעולם העליון לבין הדין שהומתק בעולם התחתון, כדי לשוב אליו, כדי שתוכל לשוב ולברוח, כדרך שנאמר אברח ממך אליך, כדי שתוכל גם היא לבקש חסד שימתיק את דינה.
עז.
אמר חכם עבדאללה: כשהתחילו הבריות קוראים בעיתונים וכותבים בעיתונים, מתחילה לא נמצא שם מקום לשאלות של הלכה, זה שואל וזה משיב, בשאלות של יומיום ושל מועדים המסייעות לכל אדם ואדם. עד שלמדו הבריות שהתורה נלמדת בכל דרכים, אף החדשות ביותר שבהן, וסבי היה עונה בעיתון לשאלות קוראים רחוקים בדקדוקים של הלכה, והיה צריך לקצר תשובותיו שיתאימו למידות דפי העיתון, ואף העורך בעיתון היה מתקן אחריו מעט מילותיו, ומצרף לו כותרות, ופותח ראשי תיבות שהוא סגר בהם, ומתרגם מילים שהכניס בארמי ובערבי, ומעמיד במקומן מילים באנגלי ובצרפתי, וכך נעשתה דרכו של עולם. אחר כך, כשגם הרדיו התחילו משמיע קולו בכל העולם, בתחילה לא חשבו הבריות ששם ימצא מקום לתורה. אך כדי להוכיח לנבראים שאין מקום פנוי מכבודו, על אחת כמה וכמה לא מעל גלי האתר שהאנשים מאזינים להם בדרכים, שנאמר "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" (דברים ו', ז'), כאשר שאלוני מן הרדיו אם אהיה מוכן לשוחח עם המאזינים שעה בשבוע באחד מתדרי הרדיו בשאלות של הלכה, לא סירבתי. ואף שהשאלות נשאלו לעיתים בגמגום, ולא כפי שאנחנו רגילים בכתיבה תמה, ואף שצפצוף החדשות בשעה העגולה עיתים קטע דברי, ודברי המפרסמים מעת לעת, התרגלתי לתת שם הדברים כדי להורות את הבריות דבר נכון במקום ששם שוכנים הבריות. והתגלגלו הדברים שבאו דורות מאוחרים יותר, ויש שהם כבר עונים לאנשים על שאלות של הלכה בהודעות כתובות בטלפון האלחוטי, ואף באתרי האינטרנט, ולכך עדיין לא הסכנתי, שהדור חדש ואני זקן.
עח.
אמר חכם עבדאללה: מי שמעלה על הכתב תורותיו שלו ולא ממתין לתלמידיו שירשמו אחריו, אחר לכתו, מתוך שהוא פוחד מיד השכחה פוגם בעצמו בתורותיו, שהוא מקפיאן בתבנית שיש ואינו מניחן לזרום כמים, וסופו שאינו זוכה שיהיו דבריו נזכרים, ועל השיש יאמר מים ועל המים שיש. ועלינו מקובלים דבריו של ר' דוד בוזגלו שאמר: "מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי לבי בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם בדפוס, על כן חשבתים לדברים שבעל-פה שרק התיבה קלטתם, ועל כן נותן אני ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום".
עט.
אמר חכם עבדאללה: מהי מגילת אסתר בשם אחר? מגילת הסתר, שהסתירה דתה ועמה ומולדתה ולשונה, ואף החביאה עצמה בארמונו של המלך, שאולי אם תחכה שם בהסתר תוכל להציל עמה כפי שלא תוכל בגילוי הפנים והשם. ורק לדודה מרדכי היהודי גילתה פנים אמיתיים. וכמוה בדורות האנוסים שבכל דור ודור, כפי שהיו בין היהודים בספרד שהיו מתנצרים ומסתירים דתם ברחוב, ולעיתים אף מילדיהם ממש עד הגיעם למצוות, ומגלים אותה רק במרתף, בבור בתוך בור שאין קול השירה ואור הנר בוקע ממנו. וכמוהם השכינה, שכשהיא נמצאת בגלות מירושלים היא מסתתרת וכמעט אינה מתגלה, אלא היא הולכת הרחק מכל מרחק ובוכה על גלותה מדודה ועל ירושלים השרופה ועל בניה המפוזרים. וכמוה גם מלך מלכי המלכים בעצמו, שהסתיר עצמו במגילת אסתר ולא גילה עצמו, אלא הניח אחשוורוש וושתי ואסתר ומרדכי והמן לגלגל את העלילה, מתוך שידע שדווקא כאשר אינו מתגלה, ואינו עושה דבר, אין דבר שאינו נעשה והתגלותו גדולה אף מהתגלותו על הר סיני ובבקיעת ים סוף ובמות הבכורים. על כן נאמר בסוף המגילה: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם" (אסתר ט', כ"ז), שחזרו על מעשה נעשה ונשמע, והפעם בלי שכפה עליהם הר כגיגית. ולכן אנחנו מתחפשים בחג הפורים, לגלות זמן הגלות שהוא זמן הכיסוי וההסתר.

פ.
אמר חכם עבדאללה: חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שישתה בזמן הפורים לאחר קריאת המגילה עד שיאמר ממש בשפתיו: ארור מרדכי ברוך המן. ויש בכך סוד לדורות, שטיפשות היא לומר סתם כך "ארור מרדכי ברוך המן", וחוכמה היא לומר "ברוך מרדכי ארור המן", ובינה היא לומר אחר כך "ארור מרדכי ברוך המן", שהבין שאף על פי שפעל מרדכי כאשר פעל בצדיקותו, ופעל המן כאשר פעל ברִשעתו, הרי שניהם ביצעו מעשה אלהים לגלות גדולתו, ואולי הבין המן עומק מעשה האלהים בעולם אף יותר ממה שהבין מרדכי, שכפי שהקשה לב פרעה ושלחו לסרב למשה ולאסור העם לעבדותו, כדי לנסותם בניסיון, אף הקשה לב המן בעם, ועל כן נתן סימן בשמו המן, שהוא כשם הַמָּן שירד מן השמיים לכלכל עם ישראל במדבר, כאשר התאוו תאווה ושאלו "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר : זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" (במדבר י"א, ד'-ה'), ואז "וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יהוה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה : וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יהוה" (במדבר י"א, א'-ב'). ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו והרגלו עד שירדם מתוך ששתה, ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי.

פא.
אמר חכם עבדאללה: קראנו בשולחן ערוך שהקורא מגילה בפורים חייב לקרוא מן הכתב, ואם קרא בעל פה לא יצא, ומצאנו שם עוד שהקורא מגילה בלשון לועז והיא כתובה באות עברי לא יצא, ואילו הקורא בלשון עברי באותיות לעז יצא. שבאמת אות עברי ניתן לנו מן האשורים, והוא אות לועז שנטלנו לעצמנו מן האומות בשעת הגלות, ואין לך הבדל בינו לבין אות ערבי או אות איטלקי, אבל המילות צריכות להיות עבריות כדי שיצא, ויכול אחר כך לקרוא לעצמו התרגום, כדי להבין המילות שקרא, או לקרוא בתרגום קודם הפורים, להכין נפשו ולבו. וגם אם אינו מבין מילות עברי, יכוון לשים לבו מתי אומר הקורא שמו של המן, שירקע בנעליו וירעיש בעת אמירת השם. והקורא חייב לקרוא מן הכתב, שלא יתנאה לפני הציבור שיודע הוא המגילה מראשה ועד סופה, כי אז סופו שיטעה, וראוי שיכוון לבו דווקא מתוך שעוקב באצבעו אחרי מילות המגילה, שאז פנוי לבו להבין תוכן הדברים, ולא כקורא על-פה שאז הוא מאמץ כל לבו להיזכר ואינו פנוי כלל לכוון למשמעות הדברים.

פב.
אמר חכם עבדאללה: קראנו אצל הבן איש חי כי אפילו עני המתפרנס מצדקה יתן מתנה לאביונים ויקבל מחבריו ביום הפורים, אבל במקום שאין עניים, ולוואי ירבו מקומות אלו, אף-על-גב שאין אנו מכירים היום מקומות כאלו, יכול לעכב מעות פורים אצלו עד שיגיע למקום אחר עם אביונים ויתן, או עד שיגיעו אביונים לעירו ויתן להם, ובכל מקרה לא ימתין עד פורים הבא, אלא קודם הפורים הבא לפחות ביום יעשה הדרך, גם אם היא ארוכה, למצוא אביונים ולתת להם המעות לכבוד הפורים.

פג.
אמר חכם עבדאללה: מהו שאנחנו קוראים לחכמים בשמות ספריהם, כגון שלרבנו יוסף חיים נקרא הבן איש חי, כשם ספר ההלכה על פי פרשת השבוע שכתב? שמה מותיר חכם בעולם? תלמידים, ומותר לקרוא לחכם על שם תלמידו כשם שקוראים אדם על שם בנו, ומותר לקרוא לתלמיד על שם רבו כשם שקוראים אדם על שם אביו. וכן מותירים החכמים ספרים, שהם כמצבה שהם מניחים בעולם עוד בהיותם בחיים, וכל הפותח ספרו של חכם כאילו מעורר אותו חכם לחיים, ועל כן חכמים נקראים חיים במותם שאנחנו מעוררים אותם יום יום לחיים בתלמודנו, ודוד ושלמה ותנאים ואמוראים וראשונים ואחרונים ופייטנים ובעלי לשון כולם יושבים בינינו בבית-המדרש, ועל כן אנחנו מצווים לקרוא בספרים רבים ככל שיכולים אנו, לעורר לחיים מחברים רבים, שימצא גם מי שיעורר אותנו לחיים אחרי לכתנו, אמן.

פד.
אמר חכם עבדאללה: בגזרת החונן לאדם דעת, החוכמה תעוז לחכם לשום תחילת אמרינו תהילת יוצרנו, ופתח דברינו שבח לצורנו, אשר עשה שמיים בלי עמל ידיים ובלא מבטא שפתיים, והם אחוזים בלי כפיים, תלויים כמאזניים, מסובבים כריחיים, ציווה אותם ונבראו, קראם ונמצאו, וחיות מרכבה לשאת כסאו נצבאו, כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, הוא הנמצא ועין לא תראנו, והוא הנעלם וכל דורשו ימצאנו, הוא הקרוב וגלגלי מעלה לא ידעו מכונו, והוא הרחוק ובתוך הלב משכנו, הבורא גלגלי שחקים כראי מוצק חזקים, ועליהם כסא הכבוד וחביון ההוד, ושם נווה השרפים והתרשישים, והנשמות אשר לאל משבחים ומקדישים, ובתי הנפש והלחשים, ושם יסוד כל סוד, עדיו יגיע שכל כל משכיל ויעמוד, ואם ירצה על הכבוד העליון להשקיף, דלתיו בפניו יגיף, ויאמר לו: עד פה תבוא ולא תוסיף, ואין לך רשות לדעת אשר בקרבי, ולא תעבור בי, ונשמות הצדיקים בעודם בגופותיהם, ירצו לעוף אל הכבוד ההוא כיונים אל ארובותיהם, אבל בכובד הגוף תרפינה כנפיהם, ובצאתם מן הגוף אל החצר החיצונה יפשטו את בגדיהם אשר המה משרתים בהם, ומבית גנזי המלך יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, ובבואם אל בית המלך בגדי קודש ילבשו, והניגשים יתקדשו, לפאר ליוצרם ולרומם לבוראם, הוא האל הבורא נשמה טהורה, מבור הבור נוקרה, ומצור הצור נגזרה, חצב אותה מן היסוד הקדמון, ותהיה אצלו אמון, עד עת בוא דברה, אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה, ויאמר לה מלאך האלהים עזבי יסודך אשר משם חצבתיך, ושכחי עמך ובית אביך, והיי לגוף שפחה נחרפת לו, כי הוא אדוניך והשתחווי לו, ותלך ותשב לה מנגד, עד נברא הגוף ותלבש אותו כבגד, והפיצה חום יקודה בבשר ובגלד, ויחם בשר הילד, כי בחום הנשמה יצא האדם מאין ויהי יש, מפני אשר ירד עליו האל באש, והנפש מגזרה טהורה נחצבת, ובראש הגוף כצופה ניצבת, כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת, זרחה בגוף ככוכב, ולקחה אותו למרכב, מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב, והשכל נתן למעלה מן הנפש מעונתו, כי שם ביתו, והוא כחתן יוצא מחופתו, וכל חפצו ותשוקתו, להיצמד עם הנפש חשוקתו, והוא אוהב אותה כבתו, כאשר היתה באומנה אתו, ואם תהיה טהורה וקדושה, מהור ימהרנה לו לאישה, ועל ערש אהבים יתעלס בנעימה, והשכל יורה דרכי אלהים, ירימנה מן העפר למעלת גבוהים, וזאת תורת העולה, כי אם תהיה נקיה בצאת מן הגוויה, תעוף לקינה וקונה בלי כנפיים, כחסידה בשמיים, ואם תחטא תשב בשאול גלמודה וסורה, בכל קודש לא תיגע, ולא תבוא אל המלך, כי אם חפץ בה המלך, כשוך חמת המלך, ועל כן שלח אלהים השכל אליה, לפרוש כנפיו עליה, ולהאיר באורו עיוורוניה, ולרוות במימיו צמאוניה, ויפקח אלהים את עיניה, ותרא באר מים, משיבי נפש מאירי עיניים, ותמיד תשאב ממקורו סוד אלוה ממעל, ותרה העיינה ותמלא כדה ותעל, כי השכל ירוונו ממקור החיים, מעין גנים באר מים חיים, והוא יפקח עיני לבותינו, לראות האור העליון במחשבותינו, ולהתעדן בפרי עץ הדעת נשמותינו, לטוב לנו כל הימים לחיותנו, ועל כל אלה הטובות הגדולות, חובה עלינו לערוך תהילות לנורא עלילות, ולאמור לפניו: גדול אתה וגדול שמך, ומרחבי העולם לא יכילון תעצומך, כי אתה מקום עולמך, ואין עולמך מקומך, בטרם הרים יולדו, ועמודי שמיים עמדו, מושב אלהים ישבת, ובאין מקום ניצבת, והשכל העליון אשר מצור כבודך חצבת, כבן יקיר אליך הקרבת, ולמלך על כל ברואיך הצבת, את בנך יחידך אשר אהבת, ובו יצרת ארץ, כי בחוכמה יסד ארץ, ובראת עולמך בששת ימי המעשה, ונתת ארץ לבני איש למחסה, וכוננת בשחק חביון המכסה והכיסא, אשר נסתרת שם ביום המעשה, וכל נפש משכלת תכסוף להשיג סודך אבל תלאה, אפס קצהו תראה, וכולו לא תראה, והחושבים להבין סודות שמיים נבוכים הם בארץ, ושתו בשמיים פיהם ולשונם תהלך בארץ, ובסודך נלאו רעיונינו לעמוד, כי עצמת ממנו מאוד, ואשר מהם נעלמת בעין לבם ראוך, ובקרבם מצאוך, כי אתה קרוב למבקשיך, ונמצא בכל קוראם לדורשיך.

פה.
אמר חכם עבדאללה: כל קורא בספר הזה יפקח עיניים, וימתקו לו המים, במטעמי שירי ידידות, וממתקי משלים וחידות, לשמוע לשון נגידים, ושיחת ילדים, וכל איש אשר ללחם תרעב נפשו, ימצא בספר חיפושו, על כן אלהים נתן לי לשון לימודים, למלאות עניינים חמודים, ביד השכל צמודים, והיו לאחדים, לקשור מפניני מיליהם לצווארי הנגידים רבידים, ובזרועות הידידים צמידים, בשעשועיהם ישמחו מרודים, ובענייניהם יעלזו חסידים, ובכל מדינה ומדינה מגיע שמחה וששון ליהודים, ואל נכשל בכל אשר נחבר, והיה עם פינו בכל אשר נדבר, ואל תבישנו שלא נשבר, ונצור רעיונינו, משגיאות הגיונינו, שמור דרכינו, מחטוא בלשוננו, ואל תשימנו מטרה לחיצי חרוניך, והסתירנו בסתר פניך, ובמחשכים נסה עלינו אור פניך, ונהייה יראי שמך.

פו.
אמר חכם עבדאללה: כי לשון ערב אין בכל הלשונות כמוה צחה ונקיה, ברה יפהפיה, מליצתה כלולה, ודרכה סלולה, והיא מכל לשון ערבה, ולשומעיה אהובה, מלהבי אש חצובה, מני ים רחבה, כי לשון ערב היא מבחר הלשונות, האחרונות והראשונות, וכולן לנגדה בזויות ומשונות, חוץ מלשון הקודש, כי בלשון הקודש דיבר אל עם נביאיו, והקדיש בהר סיני קרואיו, ונתן דתו ותעודתו, ללומדי תורתו ועובדי עבודתו, וחלילה לאל בורא כל הלשונות לבחור מהם לעמו השפה החסרה, ולדבר בלשון צרה וקצרה, אך בעת גלינו מאדמתנו, למדנו לשונות גויים ועזבנו לשונותינו, וזה סיבת קוצר לשוננו וחסרונה, אחרי תמימותה ויתרונה, כי מיום גלו עם קודש מאדמת קודש, דיברו לשון חול ועזבו לשון קודש, ואבדו פניניה ופסו חכמיה, ובניהם חצי מדברת אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית, על כן רוב לשוננו אבד, ולשאול ירד, ומעט ממנה שרד, אבל במעט ההוא נפליא לעשות, ונרוץ בצל החוכמה לחסות, ונחבר בה מליצות, בזהב השיר משובצות, ונצמיד אמרים מעולפים בספירים, וזה לך מופת ואות כי לשוננו היא לשון נפלאות, ודבריה דברי נבואות, כי היא צרה ותתרחב לנו, קצרה ותספיק לכולנו, בדברי מליצות לדבר ושירים לחבר.

פז.
אמר חכם עבדאללה: קראנו אצל ר' יהודה אלחריזי בספר התחכמוני שאמרה האישה לאיש: ״הוי חוטא, כמדקרות חרב בוטא, ואחר השקר נוטה, במחסה שווא נסתרתָ, ובמבצר הכזב נבצרתָ, וצדק לא דיברתָ, רק יש לך לדעת כי לולי הנשים, לא נבראו האנשים, כי אנחנו שורש ואתם ענף ואיך יצמחו הענפים מבלי שורשים, אבל אתם עזי מצח וקשים, אבל אינכם מודים על האמת, והנכוחה מכם נעלמת, ואילו באמונה שפטתם, מעלת הנשים ידעתם, ואותם עבדתם, כי אם לכם עלינו יתרון גם יש יתרון לנו עליכם, וצורככם אלינו כצורכנו אליכם״.
פח.
אמר חכם עבדאללה: בזמן האמוראים הוא זמן הגמרא, קראו לחכם בארץ-ישראל רבי ולחכם בבבל רב. אחר-כך כינו את ראשי הישיבות בסורא, פומבדיתא ובגדאד גאונים. וכשלמדנו לשון הערבי ודיברנו בו שוב לא יכולנו לקרוא לחכם רב, שהוא אלהים בלשון ערבי, ולא רבי, שהוא אלהי בלשון ערבי, והתחלנו קוראים לחכם חכם. והחכם חכם משום שהוא מלמד לתלמידי חכמים ומשום עיסוקו בחוכמה. ורב ורבי באים מן הריבוי, שהרב הוא אנשים רבים, אולי כל הדורות המגיעים עד אליו, וכן משום "אַחֲרֵי רַבִּים–לְהַטֹּת" (שמות כ"ג, ב'), שהרב לבדו הוא כמניין עשרה וכמעין כנסת ישראל זוטא, ועוד שהוא לפי "אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית כ"ד, ס'), שהוא בלימודו מקיים "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" (משלי ה', ט"ז), שמן העין האחד הולכים יובלים ונחלים רבים. אבל שמו בא לו גם מן המריבה, שהוא רב את מלחמתה של תורת עם ישראל, שלא יהיו נוטשים אותה במדבר, וכן הוא רב את מלחמתם של ישראל עם התורה והדינים, שהם החוק, כדי להמתיקם ולהופכם לחסד. ועוד היפוכו של רב בר, שהוא מן הטבע וחסר הלימודים והנימוסין, ואילו הרב בא ומכניס לימודו כדי לשפר הבר ולהופכו עיר נושבת ושדה פורח ותלמיד חכם ובן המכבד את מולידיו, אך באמת מדרגתו הבאה, לאחר שהפך הבר לשדה פורח, היא להשיבו אל הבר, להשיב המילים מן הספר אל המלמול מפי היונק, האומר כל החוכמה שנמסרה לו מפי הגבורה בלשון שאין איש מלבדו היכול להבינה. ואנחנו כשאנחנו הוגים מילת רבי, אנחנו הוגים אותה רִבִּי, להבחין ממילת רַבִּי שהיא כנזכר אלהי בלשון ערבי.
פט.
אמר חכם עבדאללה: למדנו בהלכות תשובה כמה הוא שבח גדול לאדם השב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ויגלה עבירות שבינו לבין חברו לאחרים, ויאמר להם אומנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם. כי כל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו יכולה להיות גמורה, שנאמר "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כ"ח, י"ג). כי בעבירות שבין אדם לחברו, כגון שחובל ופוצע חברו או מקלל חברו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו. ואף על פי שיחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך גם לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו. אבל יש גם חמישה דברים שהעושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, ואלו הן: המקלל את הרבים, שלא קילל אדם ידוע שיוכל לשאול ממנו כפרה, והחולק עם הגנב בגנבתו, לפי שאינו יודע גניבה זו של מי היא, אלא הגנב גונב רבים ומביא לו והוא לוקח ולא יוכל להחזיר, והמוצא אבידה ואינו מכריז עליה עד שיחזירה לבעליה, שגם אם יעשה תשובה לאחר זמן אינו יודע למי יחזיר, והמקבל שוחד להטות דין, ואינו יודע עד היכן הגיעה הטיה זו וכמה הוא כוחה כדי שיחזיר, ויותר מכל אלו האוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות, שאלו בני אדם אומללין הן ואינן ידועים ומפורסמים, וגולים מעיר לעיר, ואין להם מכיר כדי שיידע שוד זה של מי הוא ויחזירנו לו. וכן בדרך זאת הוסיף ר' חיים פלאג'י בעבירות שאם עשה אותן אינו יכול לשוב תשובה שלמה, שגם אם עניים חבים לעשיר חוב, והוא דוחק אלו העניים בחוב שהן חייבים לו עד שמחליטין לו קרקעותיהם או מטלטלים שלהם בפחות משווים, ואינו חושב שיש בזה חטא, כי יאמר שלי אני נוטל, הרי אינו יכול לשוב בתשובה גמורה עד עולם.
צ.
אמר חכם עבדאללה: כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועוונות, ומי שזכיותיו יתרות על עוונותיו נקרא צדיק, ומי שעוונותיו יתרות על זכיותיו נקרא רשע, והרוב בינוניים, מחצה למחצה. לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד, הרי הכריע עצמו והכריע כל העולם כולו לכף חובה וגרם להם השחתה, עשה מצוה אחת, הרי הכריע עצמו והכריע כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה.  זה הוא שנאמר "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י', כ"ה), שכשצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו. וכן המדינה יש לה זכיות ועוונות, אם היו זכיותיה וזכיות כל יושביה מרובות על עוונותיהם, הרי זו צדקת, ואם היו עוונותיהם מרובין, הרי זו רשעה, כפי שאמר הנביא על ירושלים: "שִׁמְעוּ דְבַר-יהוה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה… אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים… שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א', י', כ"א, כ"ג). ואחר אמר על העתיד לבוא: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי-כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק–קִרְיָה נֶאֱמָנָה : צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א', כ"ו-כ"ז).
צא.
אמר חכם עבדאללה: הנכון הוא לפרש לבני ביתו דברי ההגדה של פסח בלשון שמבינים. ואם גם בעצמו אינו מבין לשון הקודש, יאמר מתוך הגדה שהוא עם פירוש, ויאמר לאחר כל פיסקא בלשון הקודש פיסקא בלשון ערבי או ספרדי או אשכנזי או איטלקי או שאר לשון. וכל שכן המאמר "רבן גמליאל היה אומר" וכו', שצריכין כולם להבין את הטעם של פסח מצה ומרור. ועל ההגדה נאמר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יהוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח'), ואיך תוכל לספר לבנך אם לא בלשונו? על כן נהגנו לכתוב בהגדה של פסח שהדפסנו בבגדאד: "סדר הגדה של פסח שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך היא, ונדפסה באותיות גדולות העברי, והערבי עם נקודות עם כמה הוספות, וסדר הפסח בלשון ערבי צח שיובן לכל אדם, עם שירים ושבחות", שכמעט כל אדם נזקק היום לשַרְח פִי אֶלְ-עַרַבִּי. וכך כתבנו בראש סדר ההגדה: "יבדי אל-הגדה בחס ובנגם חלו ובפרחת אל-קלב, ויכוין לית'בת מצוות עשה מאל-סיפור יציאת מצרים", ופירושו, יתחיל את ההגדה ברגש ובניגון יפה ובשמחת הלב, ויכוון לקיים מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים. וגם בהגדה של פסח "אהבת הקדמונים" במגרב כתבו לעורך הסדר: "וירג'ע יקולהא באלתפסיר אלערבי באש יפהמו אלפאמיליא דיאלו", ותרגומו ויחזור ויאמר אותה בפירוש הערבי כדי שיבינו משפחתו, ועוד הודיעו: "אידא מא יפהמש בלשון הקודש יקדר יקולו בלסאן אלדי יערף והאדא תפסירהו בלסאן אלערבי", שהוא במילים עבריות: אם לא יבין בלשון הקודש יכול יאמר ההגדה בלשון שאותה יבין וזה תרגומה בלשון הערבי.
צב.
אמר חכם עבדאללה: מהו שמצאנו אצל הפייטן הקדום ר' יהודה הלוי שכתב "הֲיֵשׁ בִּלְתְּךָ גּוֹאֵל וּבִלְתִּי אֲסִיר תִּקְוָה"? שמהו שאומרת כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא "היש בלתך גואל" ברור, שהקדוש ברוך הוא אחד והוא שיגאל את ישראל מן הגלות הארוכה ואין אחר. אבל מהו ששאלה אותו בהמשך "ובלתי אסיר תקווה"? שמהו שחושבת כנסת ישראל כי אין מלבדה בעולם המקווה לגאולתו של הקדוש ברוך הוא? משל למה הדבר דומה, לאיש שבא ועבר בכל חנויות הכובעים בירושלים למצוא כובע לראשו, וכל כובע שמדד היה קטן וכיסה רק מחצית או רבע מראשו, אפילו כשביקש שיביאו לפניו הכובע הגדול ביותר שלהם. עד שאמר לו אחד מבעלי החנויות: "רואה אני שראשך גדול כפי שהיו הראשים פעם, ואינו מתאים לכובעים כאן, כי כאן הכובעים קטנים כפי גודל הראשים היום, אבל שמעתי שבאחת החנויות ביפו מחזיק המוכר בכובעים גדולים שנותרו לו מזמן התורכים, אולי שם תמצא לך כובע". הלך ליפו, ובאמת בא אצל אחת החנויות וביקש לקבל הכובע הגדול ביותר, והביא המוכר הכובע ובאמת כיסה כל ראשו והתאים לו. שאל למחיר הכובע, וענה לו אלף לירות. התחיל להתמקח איתו ואמר חמש מאות לירות. אמר לו המוכר, איני מתמקח איתך, אם הכובע מתאים, שלם וקח, ואם לאו לך. אמר לו שש מאות לירות, השיב לו באותה תשובה, וכך גם בשבע מאות. אחרי שאמר שמונה מאות לירות יצא מן החנות. הלך אחריו המוכר ואמר, למה אתה עושה הצגות, וכי יש חנות אחת אחרת שמחזיקה כובע גדול כמו זה שיתאים לראשך? יודע אני כי תחזור כי זה הכובע הוא היחיד המתאים לראשך. ענה לו האיש: וכי מכיר אתה איש אחר שלו ראש גדול כמו שלי שיזדקק לכובע כזה? שיודע אני שראשי הוא היחיד המתאים לכובעך.
צג.אמר חכם עבדאללה: האשכנזיים משעה שעזבו ארצותיהם ובאו להסתופף כאן, בארצותינו, עליהם לקבל מרא דאתרא שבארץ, ולסור מהלכות הרמ"א ולקבל עליהם הלכות מרן יוסף קארו, בעל שולחן ערוך, ולנהוג כספרדיים בכל ההלכות, שהנוטה מדבריו ימין ושמאל הרי הוא מזלזל, ופסקי מרן כבר נקבעו בארצותינו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והוא מרא דאתרא בארץ, ואין מורה הלכה רשאי להורות להחמיר נגד הוראות מרן להקל, ואין לנהוג אפילו חומרא נגד מרן המקל באותו עניין, ואפילו מאה אחרונים חולקים עליו. ורק כאשר מנהגם אינו סותר חלילה דברי מרן יוסף קארו מותר בידם להחזיק מנהג אבותם, אבל מותר להם להתיר עצמם מאותם מנהגים על-ידי התרת הנדרים, ויהיו כאילו הם מצטרפים על קהילותינו ואנחנו מקבלים אותם בהיתר גמור. ואשכנזיים אשר נהגו כחילוניים אינם זקוקים להתרת נדרים כלל, שאם הם חוזרים בתשובה בארץ ישראל או באחת מארצות המזרח, הרי שמעתה הם ספרדיים גמורים.
צד.
אמר חכם עבדאללה: מהו "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ" (תהלים צ"ו, י"א)? שהשמיים אלו אנשי אלהים בעלי מדרגות גבוהות, והארץ אלו אנשים הבינוניים. ואומנם ידעתי כי ספרי זה לא בשמיים הוא, כלומר שלא נצרך לאנשים הגדולים הדומים כמלאכי אלהים, אשר עולים בסולם החכמה השמימה ואינם נזקקים לו כלל. אבל הלא ישמחו גם המה בגילת הארץ, בראותם התעוררות האנשים הבינונים ללמוד ולהבין, כי זה אות שקרובה הישועה להיגלות, ואז יקוים בנו הכתוב "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ" (תהלים צ"ו, י"א)
צה.אמר חכם עבדאללה: לא נכון מה שאומרים הבריות "הֵיכּ וַהֵיכּ אֶסְטַמוֹס אַבּוּדִין", שאין לך לחוש שכך וכך אנחנו אבודים, שהייאוש מסוכן. אלא להפך, משום שאתה יודע סוף כל בשר, אתה מזכיר לעצמך יום יום כי שעה שעה אתה נשפט, וכי לעתיד לבוא, כשתחזור עפר אל עפר, הרי אתה גם עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, ועל כן נתון לך בכל רגע לתקן דרכיך, שהצדיקים הגמורים הם בעלי-תשובה שגמרו אומר לשוב בהם מרשעתם, ואין לך צדיק גמור שלא ידע טעם רשעה, ועל כן יכול כל אחד בדקה אחת לקנות את עולמו, ואינו אבוד אלא עד ממש ברגע המיתה, וגם אז הרהור של תשובה יכול לחלוף בראשו, והדברים ידועים.
צו.אמר חכם עבדאללה: ידוע שכשהבעל שם טוב הגיע לזה העולם, אז לפני זה עם ישראל סבלו מהפריצים מהגויים, שלקחו כובע של עור ונתנו ליהודים ואמרו "מוישקה קפוץ" ועשו מזה צחוק. יהודי שרצו להתעלל בו הלבישו אותו שטריימל שירקוד ויצחקו. כשבא הבעל שם טוב אמר: "מה הלבוש הזה שביישו את היהודי, זה יהיה בגד השבת שלי", וחבש השטריימל על ראשו.
צז.אמר חכם עבדאללה: רבנו יוסף חיים, שקורין אותו הבריות הבן איש חי, היה חובש על ראשו הטורבאן, ובאמת כבר לא היה המנהג בדורו בין החכמים לחבוש הטורבאן על הראש, שכבר נטלו לעצמם כובעים מודרניים יותר. אבל הוא שידע ששוב אין המצנפת חביבה על הבריות, המבקשים להיות מודרניים ולאמץ את כובעי התורכים, התעקש להמשיך להעלותה על ראשו, והסביר באחת תשובותיו כל דרך לבישתה, ואם מותר לתקנה בשבת: "בעניין המצנפת שהיו לובשין גדולי בני עמינו פה עירנו בגדאד, יגן עליה אלהים, מזה עשרים שנה נתבטלה, אך אנא עבדא עד היום אני לובש אותה, וזה סדר לבישתה: תחילה לובש על ראשו כובע עב וחזק שקורין: "כימא", והיא מלאה מצמר גפן מעשה מחט. ועל כובע זה לובש כובע אחר שקורין: "פֵיס", וכורך עליהם חתיכת בגד לבנה לחזקם, ואחר כך כורך עליהם הבד הגדול שקורין: "שַאל", בכריכה מהודקת ומהודרת בכמה קיפולים זה על גבי זה מעשה אמן, שאין כל אדם יודע לכרוך אותה, ומחזיק אותה במחטים קטנים שתוחב בה, ובזה תהיה המצנפת הזאת חזקה שיוכל להסירה מעל ראשו, ולהחזירה כמה פעמים ביום, ועד חודש ושני חודשים ויותר תישאר בתיקונה כמו שהיא, לשום אותה בראשו ולהסירה ולהחזיקה שלא תתקלקל. ובאמת פה עירנו בגדאד, יגן עליה אלהים, היה המנהג פשוט לתקן המצנפת בשבת וביום טוב, ולא שמעתי מי שחושש בזה, אף-על-פי שבדור שלפנינו היו כל תלמידי חכמים וכל בעלי בתים הזקנים לובשים מצנפת זו".

צח.אמר חכם עבדאללה: אסור לעשות גבינה בחג שבועות, דאין לגַבֵּן ביום-טוב, אבל מה שקורין בערבי לַבַּן, ובלשון לעז יֶגוֹרְטִי, מותר לעשות ביום-טוב, אך אין לעשותו אלא מחלב שנחלב בערב-יום-טוב. וגם העליתי בסייעתא דשמיָא דמותר לעשות "דוֹז דוֹנְדֻרְמָה", שהיא הגלידה, ביום-טוב. וזה המתַקֵן ועוסק בדבר זה, ה"דוז דונדורמה", אף על פי שהוא משתכר ביום טוב שכר – מותר, משום שמחת יום-טוב, דיש תענוג הרבה בזה ה"דוז דונדורמה" ביום-טוב של שבועות, שהאוויר חם הרבה במדינות אלו, ויש בזה שמחת יום-טוב. אבל לחלוב ביום-טוב אסור, מפני דאין מותר לחלוב ביום-טוב אלא לתוך המאכל. ומי שיש לו בהמה בביתו עומדת לחלבהּ, יחלוב הגוי ויקח הגוי את החלב לעצמו. ופה עירנו בגדאד דרכם שיניח הישראל האורז בתוך הקדרה, ויוליך הקדרה עם האורז שבה לבית הגוי, ויחלוב הגוי על האורז בפני ישראל, כי צריך לחלוב תוך המאכל. ואז יוכל לחלוב בחג השבועות ולהכין האורז בחלב בחג השבועות, ויוכל לאוכלו בחג השבועות.-צט.אמר חכם עבדאללה: ליל חג שבועות יזהרו שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה, וצריך להם שמירה גדולה בזה בלילה זו, כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה, וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. דכל עת שיש אסיפה מאנשים הרבה, דרכו של יצר הרע להכשילם לדבר דברי חול, ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של שחוק ושל לשון הרע. ועל כן יזהרו ללמוד כל סדר הילמוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב. וכתוב בזוהר הקדוש כי חסידֵי קַדְמָאֵי לא היו נמים בלילה זה, והיו לומדים באורייתא, וכבר אמר רבי שמעון על חברים הלומדים באוֹרַיְתָא בְּהַאי לֵילְיָא: כֻּלְהוֹן יְהוֹן רְשִימִין וּכְתִיבִין בְּסִפְרָא דִּדְכִירְנַיָּא, וְקֻדְשָא בְּרִיך הוא מברך לוֹן בכמה בִּרְכָן וְעִטְרִין דְעָלְמָא עִלָּאָה, עד כאן. ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפַנֶּה לבו לבטלה בלילה הזאת? ויתגבר כארי שלא יטנף פיו בדברים בטלים ודברי חול של משא ומתן, וישב על המשמר בעיניים פקוחות לדחות את השינה ולירחק מליצנות ולשון הרע, ולא יתנמנם כלל, והנזהר תבוא עליו הברכה.-

ק.
אמר חכם עבדאללה: אנו קוראים בהגדה של פסח: "אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל – דיינו". והדברים הללו מכוונים נגד החלוצים החופשים החושבים לבנות את ארץ ישראל בלא תורת ישראל, ולכן אמר שהעיקר היא התורה, כי ארץ ישראל בלא תורה איננה טובה יותר מחוץ לארץ, ואדרבה מוטב להישאר בחוץ לארץ ולא לעשות עבירות בארץ ישראל, שהם מכעיסים את המלך בפלטרין שלו, שאתם מצויים ממש בתוך ארמונו, ועליכם נאמר: "מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" (ישעיהו א', י"ב).
קא.
אמר חכם עבדאללה: שאלוני הפונים בשאלה האם לומר הלל ביום עצמאות למדינת ישראל, שהיו נבוכים שאצל אלו חבריהם ובתי-מדרשיהם שהלכו בדרכי הרב קוק אומרים ההלל, ואילו אצלם בבתי-כנסיות של הוריהם אין אומרים ההלל, והיו נבוכים כיצד לנהוג. עניתי סופו של דבר: לא קבעו חז"ל לומר הלל על גאולתם של ישראל אלא אם כן היו כל ישראל באותה צרה ונושעו ממנה, אבל ציבור או אפילו מדינה שלמה של ישראל שנגאלו מצרתם, שאינם כל ישראל, אינם רשאים לקבוע הלל בברכות. ומכל מקום הואיל ועדיין רב הדרך לפנינו כדי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית ורוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור ההלל בברכה. ועוד זאת אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה וסרטי קולנוע מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת איטליזי טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שמאות אלפי ישראל מתחנכים במוסדות חינוך ולומדים שם להתנכר לכל קודש ישראל, ולפנות עורף לצור מחצבתם, ולהיות ככל הגויים בית ישראל, "עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת–בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם" (ירמיהו ב', י"ג), ונתקיימה נבואת ישעיהו: "כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יהוה צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן-לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן-מָיִם… וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ-בָם : וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד… כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה נָפָל כִּי-לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל-יהוה לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ : הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי-גָמְלוּ לָהֶם רָעָה" (ישעיהו ג', א'-ט'). הלזה ציפינו וקיווינו במשך כאלפיים שנות גלותינו, והרי כתב הרמב"ם: "לא נתאוו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצוות כראוי, ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחוכמה והאמת, שנאמר "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-יהוה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א, ט'), כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל בכלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ועוונותינו היטו אלה, כי היצר הצורר בעוכרינו להסית את ישראל מדרכי הבורא. ולא אכחד כי באמת עם כל הצללים הנ"ל, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות בחורי חמד מטובי בנינו היקרים עוסקים בתורה יומם ולילה בישיבות הקדושות, והתורה מחזרת על אכסניא שלה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל, ובירושלמי נאמר: "אמר הקב"ה חביבה עלי כת קטנה שעוסקת בתורה בארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ" (נדרים, פרק ו', הלכה ח'), ורבבות משלומי אמוני ישראל מחנכים את בניהם ובנותיהם על פי תורתינו הקדושה, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', וכאמור "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים ל"א, כ"א). ואף אצל המון העם אנו מוצאים אוזן קשבת שוקקה וכמהה לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, כחזונו הנפלא של עמוס "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יהוה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא-רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם–כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יהוה" (עמוס ח', י"א). ואנו תפילה שהשם יתברך יערה עלינו רוח ממרום, וידעו תועי רוח ובינה, ונשוב כולנו בתשובה שלמה. ומכל מקום נראה לעניות דעתי שאם הקהל רוצים לומר הלל בלא ברכה אחר תפילת שמונה עשרה אין למחות בידם, שהרי הלל דראש חודש הוי מנהג בעלמא, אבל אין לחייב לגמור ההלל בברכה.
קב.
אמר חכם עבדאללה: לא מלבי אמרתי את מה שכתוב בספר הזה, כי דבורה עושה דבש מתוק ונופת צופים, אבל לא מן הגוף שלה אלא מוצצתם מן הפרחים השונים ובסגולות גופה היא מייצרת את הדבש, וכך גם כאן. ומי הדור שיקרא הספר? שנאמר "וְיוֹנָה יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם" (יונה א', ה'), כך הדור הזה הצעיר, דור נרדם בירכתי הספינה ההולך אחרי הכדור-רגל והסינמה ומועדוני לילה ועוד, וילכו אחורנית לדרדר מי יודע לאן. על כן אמרתי, אולי אלו סיפורי המעשיות ימשכו אותם ויצעקו עליהם: שובו, שובו.
קג.
אמר חכם עבדאללה: אם לשוננו הקדוש מעלה מעלה מכל הלשונות, ושני לו במדרגה לשון תרגום ארמי, גם לשון ערב רוב מילותיו הוא מלשוננו הקדוש, אלא שנשתבש, והוא שלישי במדרגת כל הלשונות, אחר העברי והארמי. ועל דמות פניהם של ספרינו בגלות בן הָגָר הנכתבים שלוש לשונות אלו נאמר: עינךָ ישמעאלי אך פיךָ ישראלי, והאוזן מאזין לקול ארמי.
קד.
אמר חכם עבדאללה: אלהים מדבר בינו לבין עצמו, והנביא שומע את שאנחנו איננו שומעים.
קה.
אמר חכם עבדאללה: מהו "כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג)? שקדושת ארץ ישראל מפקיעה אותה מחזקתו של היושב עליה, ומגבירה עד אין קץ געגועיו אליה אף כאשר הוא יושב עליה, ואינה מניחה לו להתערות בה עד תומו. לפיכך לעומקו של דבר שייכת ארץ ישראל לעם ישראל רק כארץ געגועים, ואף כאשר ישב על אדמתו עורערה זכות קניינו במולדתו, והיה כגר ותושב בארצו. ולומד הוא כי אינו יכול להחזיק בה, אלא דווקא היא מחזיקה בו, ושייך עם ישראל לארץ ישראל, ולא שייכת ארץ ישראל לעם ישראל. ועוד לומד הוא כי האדם גר ותושב הוא בעולמו של אלהים, ואינו יכול אף פעם להחזיק עולמו או להורישו לבניו ולבנותיו, אלא רק להוריש להם שיהיו אף הם נתינים אצל האלהים.
קו.
אמר חכם עבדאללה: ביקשו לו לרבי שמעון: תאר לנו את הבורא. אמר: הדיבור במה שלא תשיגנו הדעת – איוולת, והמחלוקת במה שלא תגיע עד אליו המחשבה – חטא.
Abdulá El sabio cuenta: le pidieron al rabíno Shimón: Descriibe nos el Creador. Dijo, hablando de lo que la mente no es capaz de alcanzar – es la necedad, y discutir lo que el pensamiento no alcanza- es pecado.
קז.
אמר חכם עבדאללה: כשירד התורכי ועלה האנגלי, שאל אותי האנגלי הרברט סמואל, שמינו הם להיות נציגם בארץ ומנהלה בשם מלכותם, האם אסכים לקבל עלי משרת הרב הראשי הספרדי לארץ ישראל. עניתי אותו שכבר לפני כמה שנים נמניתי לראשון לציון על כל ארץ ישראל, חכם בַּאשִי, על פי פרמאן של הסולטן העות'מאני, ועתה בעלותם לשלטון של שני נשיאים, רב ראשי ספרדי ורב ראשי אשכנזי, יהיה זה כשלילת זכות, ועוד יותר כעין קיפוח חצי משרתי שהיתה שייכת לי בשלמותה רק שנים אחדות קודם לכן. אבל כדי לעזור לסידור העניינים פה בארץ, ולמען שלום בית בינינו לבין אחינו האשכנזים, וכן לאות הכרה בזכויותיהם של אחינו האשכנזים הנדכאים, הנני מביע את הסכמתי לדבר.
קח.
אמר חכם עבדאללה: שאול נשאלתי אם מותר ליטול רשתית של עין ולהשתיל אצל חברו זה שאינו יהודי, או אצל מי שאינו מכיר ואינו יהודי. עניתי שאין רע, כי היום או מחר יהיה ודאי ההפך וחוזרין חלילה, וגומלין זה את זה, ופשוט וברור כי הם יתנו יותר כי הם המרובים, ובזה תהיה ניכרת אהבת אדם לאדם בלי הבדל דת, כי כולם בריותיו של הקדוש ברוך הוא הם, וכביכול הקדוש ברוך הוא מצטער אף על דמן של עכו"ם שנשפך, ופרט שכל האומות עתה יודעין את ה' ידיעה נאמנה ומאמינים באחדותו והשגחתו, והכירו כל באי עולם במציאותו.
קט.
אמר חכם עבדאללה: אם באנו לנדות, לא הנחת בן ובת לאברהם אבינו עליו השלום בלי נידוי חס וחלילה.
קי.
אמר חכם עבדאללה: קראנו בהלכות אבלות אצל הרמב"ם שאמר: מצוות עשה להתאבל על הקרובים. ואין אבלות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, ומשה רבנו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות. ומאימתי יתחייב אדם באבל? משייסתם הגולל. אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן. ומי שטבע בנהר או מי שאכלתו חיה רעה מתחילין להתאבל עליהן ולספור שבעה ושלושים משנתייאשו לבקש. ואלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה: אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדברי תורה שיתאבל האיש על אשתו וכן האישה על בעלה, ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאמו. וכן נוהג אבלות בפני אשתו על אביה ועל אמה משום כבוד אשתו, וכן האישה שמת חמיה או חמותה נוהגת אבלות בפני בעלה. מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל, אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל, ובין כך ובין כך אינו מיסב ואוכל, ולא אוכל בשר, ולא שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפילה ומתפילין ומכל מצוות האמורות בתורה. בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל מצוות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המיטה. נקבר המת הרי זה מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות. ומנהג ישראל במתים ובקבורה כך הוא: סכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שערו, ומלבישין אותו תכריכין תפורין בחוט של שפתן לבנים, ולא יהיו דמיהן יקרים, ונהגו חכמים בסודר שווה זוז שלא לבייש את מי שאין לו, ומכסין פני המת שלא לבייש את העניים שפניהם מושחרין ברעב. ואסור לקבור בתכריכין של מי ובגדים המוזהבין הרקומין אפילו לנשיא שבישראל. שזהו גסות הרוח והשחתה ומעשה עכו"ם. וסובלין את המת עד בית-הקברות. ונושאי המיטה אסורין בנעילת הסנדל שמא תפסק רצועה מסנדלו של אחד מהן ונמצא מתעכב מן המצווה. וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים עליו. והמלווין אותו אומרין לו לך בשלום שנאמר "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל-אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" (בראשית ט"ו, ט"ו), ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר. האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו, וחייב לישב על מיטה כפויה, ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו וליישב על גבי מפץ, שהיא מחצלת רכה מקנים, או קרקע, ומניח תפילין. אלו דברים שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה ובשאר ימים מדברי סופרים: אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מיטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המיטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום. וכשם שאסור לגלח שער ראשו כך אסור לגלח שער זקנו וכל שער שיש בו. היה מגלח ושמע שמת אביו משלים תגלחת שערו. וכשם שהאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין. להעביר את הזוהמא מותר לסוך מקצת גופו, ובצונן רוחץ פניו, ידיו ורגלים אבל לא כל גופו. וכן לא ישא האבל אישה ולא תנשא אישה. רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה זה שנאמר "וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל-שִׁירֵיכֶם לְקִינָה" (עמוס ח', י'), מה חג אסור בעשיית מלאכה, אף אבל אסור בעשיית מלאכה, וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה. כל שלושה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך אם היה עני עושה בצנעה בתוך ביתו, והאישה טווה בפלך בתוך בית. שני אחים או שני שותפין שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן, נועלין את החנות כל שבעה. אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו, אבל אחרים עושים לו. מנין שהאבל אסור בדברי תורה, שהרי נאמר ליחזקאל "הֵאָנֵק דֹּם" (יחזקאל כ"ד, י"ז). אסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות. ואם היו רבים צריכין לו, מותר ובלבד שלא יעמיד תורגמן אלא ילחוש לאחר בצדו וזה שבצדו אומר לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים. ואסור בשאלת שלום, כל שלושה ימים הראשונים מי שנתן לו שלום אין מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אבל. ומשלושה ועד שבעה מי ששאל בשלומו מחזיר לו שלום, ומשבעה ועד שלושים שואל בשלום אחרים אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שלושים. ועל אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים עשר חודש. והאבל לא יאחז תינוק בידו שלא יביאנו לידי שחוק, ולא יכנס למקום שמחה כגון בתי המשתאות וכיוצא בהן. מדברי סופרים שיהיה האבל נוהג במקצת דיני אבלות כל שלושים יום, ומנין סמכו חכמים לשלושים יום? שנאמר "וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (דברים כ"א, י"ג). ואסור בתספורת כל שלושים יום, ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו.
קיא.
אמר חכם עבדאללה: אבל חייב לקרוע על מתו שנאמר "וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ" (ויקרא י', ו'), הא אחר חייב לפרום. ואין קריעה אלא מעומד, ומהיכן קורע? מלפניו, וכמה שיעור הקרע? טפח, אבל על אביו ועל אמו קורע עד שמגלה את לבו, ואינו קורע בכלי אלא בידו. כל שבעת ימי אבלות הקרע לפנים. קורעין לקטן מפני עוגמת נפש. וחולה שמת לו מת אין מקרעין לו ולא מודיעין לו שלא תטרף עליו דעתו. וקורע אדם על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו, וכן האישה קורעת על חמיה ועל חמותה מפני כבוד בעלה. האומר לחברו השאילני חלוקך ואבקר את אבי שהוא חולה, והלך ומצאו שמת, קורע ומאחה ומחזיר לו את חלוקו ונותן לו דמי קרעו. כל הקרעים שקורע אדם על שאר קרוביו, שולל הקרע לאחר שבעה ומאחה לאחר שלושים. על אביו ועל אמו שולל לאחר שלושים ואינו מאחה לעולם. והאישה קורעת ושוללת מיד אפילו על אביה ועל אמה מפני הצניעות. כדרך שקורע אדם על אביו ועל אמו כך חייב לקרוע על רבו שלמדו תורה, ועל רוב הציבור שנהרג, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש. כל אלו הקרעים קורע עד שמגלה את לבו ואינו מאחה לעולם. כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו אף על פי שאינו קרובו חייב לקרוע.
קיב.
אמר חכם עבדאללה: כיצד מנחמין את האבלים? אחר שקוברין את המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות, וכל המלווין את המת עומדין סביב להן בשורה לפני שורה, ואין שורה פחותה מעשרה ואין אבלים מן המניין. האבלים עומדין לשמאל המנחמין, וכל המנחמין באין אצל האבלים אחד אחד, ואומרים להן תנוחמו מן השמיים. ואחר כך הולך האבל לביתו, וכל יום ויום משבעת ימי אבלות באין בני אדם לנחמו. ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע, ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל את פיו תחילה, שנאמר "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין-דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר–כִּי רָאוּ כִּי-גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (איוב ב', י"ג). וכיוון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין ליישב אצלו, שלא יטריחוהו יותר מדאי. אין אומרין שמועה והגדה בבית האבל אלא יושבין דווין. וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת.
קיג.
אמר חכם עבדאללה: מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב, אם בתוך שלושים יום הגיעה השמועה, אפילו יום שלושים עצמו, הרי זו שמועה קרובה, וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיעה השמועה, וקורע ומונה שלושים לאיסור התספורת עם שאר הדברים. אבל אם הגיעה לו השמועה אחר השלושים יום הרי זו שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד ואינו קורע. וכאילו יום השמועה הוא יום שביעי ויום שלושים ומקצת היום ככולו.
קיד.
אמר חכם עבדאללה: מצוות עשה להתעסק בכל צרכי הקבורה ולנחם האבלים, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. ואף על פי שכל מצוות אלו מדברי סופרים, הרי הן בכלל "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח), וכל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות. ויראה לי במובן זה שנחמת אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים הרי היא גמילות חסד עם החיים ועם המתים יחד.
קטו.
אמר חכם עבדאללה: הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, ואסור לעשות לו דבר שיתקרב מיתתו. אין שומטין את הכר מתחתיו, כדרך שעושין למת, ואין נותנין אותו לא על גבי חול, ולא על גבי חרסית ולא על אדמה, שכן היה דרכן לעשות, וכן אסור לשום מפתחות בית הכנסת תחת ראשו כדי שיפרד. ואין נותנין על כרסו צלוחית של מים ולא גרגר מלח עד שעה שימות, והנוגע בו הרי זה שופך דמים. למה זה דומה לנר שמטפטף כיון שיגע בו אדם יכבה. וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים, אלא ישהא מעט שמא נתעלף. ואף על פי שאנו רואים שמצטער הרבה בגסיסתו, וטוב לו המוות, מכל מקום אסור לנו לעשות דבר לקרב מיתתו. והעולם ומלואו של הקדוש ברוך הוא, וכך רצונו יתברך. וכתב רבנו הרמ"א: אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק, כגון חוטב עצים, או שיש מלח על לשונו, ואלו מעכבים יציאת הנפש – מותר להסירו משם. דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע. עד כאן לשונו. ואסור לעסוק בעדו בארון ותכריכים וקבורה בעודו חי, וקל וחומר שאין שוכרין חלילין להספד ומקוננות. וכל שכן שאין קורעין קריעה, ולא חולצין כתף כפי המנהג שבימיהם, ולא מספידין עליו, ואין פותחין עליו בצדוק הדין עד שימות. ויש אומרים דאין חוצבין לו קבר עד שימות, שאסור לקבר להיות פתוח עד למחר, ואם לא יקברו בו המת באותו היום יש סכנה בדבר, והוי כפתיחת פה לשטן חס ושלום. אבל אין קושיא שמותר לחי להכין תכריכין לעצמו, דזהו כשהוא בריא, אבל לא כשהוא מסוכן ועלול למות חס ושלום.
קטז.
אמר חכם עבדאללה: מת אחד בעיר, כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו. כל מי שאינו מתאבל על המת הרי זה אכזרי, אלא יפחד הרבה וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה. ואחד מבני העיר שמת תדאג כל העיר כולה, כיצד: כל שלושה ימים הראשונים תראה את עצמה כאילו חרב מונחת לה על צווארה, ומשלושה ועד שבעה ימים כאילו החרב מונחת בקרן זווית באותו חדר ממש, ומכאן ואילך עד סוף ימים כאילו החרב עוברת כנגדה בשוק. וכל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו ויקיץ.
קיז.

אמר חכם עבדאללה: נראה לי, בסייעתא דשמייא, דיעקב אבינו, עליו השלום, לקח חלקו: ניסן, אייר, סיוָן, ועֵשָו לקח חלקו: תמוז, אב, אלול. אך נתגבר עליו יעקב אבינו, עליו השלום, וחטף ממנו את אלול, ונשאר בידו תמוז ואב בלבד, ולכך שלט בהם בזמן החורבן והֵרָע לישראל בהם. אך לעתיד לבוא גם שתיים אלו יהיו ימים טובים לישראל, ודבר זה תלוי בתשובה ומעשים טובים. ולכן  חודש זה נקרא אב, שהוא עתיד להיות אב לכל חודשים, מאחר שנעשו בו רבות רעות מוכרח שיהיו בו טובות מרובות יותר מכל חודשים, על דרך מה שאמר הכתוב: "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ" (תהלים צ', ט"ו), ותוקף ימים רעים של חודש זה הוא בכניסתו בלבד, שהם תשעה ימים, שיש בהם רי"ו שעות. תוציא מהם ארבע שעות, שהם שליש אחרון של יום תשעה באב, שאז נולד המשיח, מושיען של ישראל, נשאר רי"ב שעות, ונעשו רי"ב שעות אלו רעים לישראל בחורבן, בשביל שביזו תלמידי-חכמים, וידוע כי תלמיד חכם של ארץ ישראל נקרא רבי, ומאחר שביזו את "רבי", לכך לקו ברי"ב שעות קשות אלו של תשעה ימים הנזכרים. והנה אנחנו בוטחים כי רי"ב שעות רעות אלו יתהפכו לעתיד לטובה, שיהיה מספר "אורה", שעולה רי"ב.


קיח.

אמר חכם עבדאללה: תספורת אסור מדינא בשבוע שחל בו תשעה באב, אחד ראשו ואחד כל שער שבו, ויש נוהגין להחמיר משבעה עשר בתמוז. ובזקן: כל שמעכב האכילה מותר לספר. ופה עירנו אין אנחנו גוערים ביד המקלין בזה בחוזקה. ואסור מכוח המנהג לאכול בשר ולשתות יין בשבוע שחל בו תשעה באב. ויש נוהגין בזה מראש-חודש, ויש מן שבעה עשר בתמוז. ופה עירנו בגדאד ישמור עליה אלוהים נוהגין איסור מליל שני של חודש אב עד ליל עשירי.

קיט.

אמר חכם עבדאללה: קראנו בספר "דברי חזקיהו" שראה אור בארם צובא בשנת תרצ"ה, את דברי חכם חזקיה שבתי, רבן של טריפולי וחַלבּ, שאמר: ""וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח) – ודבר זה לאהוב איש את אחיו, ולבוא לעזרתו, לא נצרך בין ישראל לחברו, אלא גם עם שכנינו האינם יהודים. צריך להיות עמהם באהבה, ולרדוף שלומם וטובתם, ודבר זה מלבד שהשכל מחייבו, גם התורה הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם, היא מחייבת אותנו על זה. הלא המצרים הרעים, בני חם עובדי עבודה זרה, אשר עינונו למרבה, ולא הניחו עבודת פרך אשר לא העבידו את אומתנו כידוע, על כן זה צוותה התורה שתתעלה שלא לשנוא אותם יען מה, יען כי גרים היינו בארצם. על אחת כמה וכמה על האומות שבזמנינו, שלא עובדי עבודה זרה, ויושבים בארצותם כגרים ותושבים באין מכלים. דבר שוודאי חייבים אנו להיות איתם באהבה וחיבה. ואם חלילה הם בצרה, מחוייבים אנו גם כן להשתתף בצרתם ולהצטער עליהם, באופן שאדרבא לכל האומות זאת חובתנו לאהבם, כאהבת איש לאחיו, ובזה יכירו וידעו, שיש לנו תורה תמימה, המדריכנו בדרך אמת, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו".

קכ.אמר חכם עבדאללה: כשבא ר' שלום אלרדאעי מתימן ציונה, בשנת ה'תש"ט, וראה אשר נעשה כאן במעברות ובערים אשר במדינה, התיישב על הארץ לכתוב קינות על גורל תורת הקודש בפי עם הקודש אשר בתוך ארץ הקודש, והשאירן אחריו שנקונן אותן בט' באב יחד עם הקינות על שריפת בית-המקדש, וכך לשונו: "אש תוקד בקרבי, בהעלותי על לבבי, בהיותי בתימנה. נפשי תהימה, ותשתומם כמה, בבואי ציונה. יהודים לסגולה ולשם ולתהִלה, בהיותי בתימנה. שולמית מכל סיג, גבולים תשיג, בבואי ציונה. לאל נורא ואיום, תפִלה בכל יום, בהיותי בתימנה. ולמלאכתם שוקדים, ולא לאל עובדים, בבואי ציונה. מדי יום ולילה, עִתים לַתורה, בהיותי בתימנה. רק תורת הגוף, עלֵי הכל תצוף, בבואי ציונה. דת משה ויהודית, לכל אִשה עברית, בהיותי בתימנה. את ראשן פְרוּעוֹת, וּמָתנים וזרועות, בבואי ציונה. עטרת בעלה בפנים, ולא תתראה פָּנִים, בהיותי בתימנה. יחד נשים ואנשים, מתהלכים ולא בושים, בבואי ציונה. בלבוש נהדר וטוטפות, וארבעה ציציות, בהיותי בתימנה. נקיים מכל אלה, וסות זר וראש מגולה, בבואי ציונה. יהודים בשבע פיאות, לְכָבוד נקבעות, בהיותי בתימנה. חוק גדל בלורית, ושבע פיאות להכרית, בבואי ציונה. ימי שבת ומועדים, לתענוג מיוחדים, בהיותי בתימנה. אוי על חילול שבתות, ומועדי האותות, בבואי ציונה. עִלזו נפשות נְכֵאוֹת, בסדרי משתאות, בהיותי בתימנה. צמאה נפשנו, כקדם מי עוד יִרְאֵנוּ, בבואי ציונה. בתי ספר למורה, כדת משה יורה, בהיותי בתימנה. שמחו הילדים באפס לימודים, בבואי ציונה. מאין סוף לספור, כמה יש עלַי מחסור, כמאז בתימנה. חי וקיים ישיבנו, ובצדק ינחנו, כקדם בציונה".-

קכא.

אמר חכם עבדאללה: מהו "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כ"ה, י"ט)? שבכל אחד מאיתנו ישנו עמלק, בתוכנו ממש, שהוא יצר הרע, המצוי בתוך לבנו ממש, ולכן עלינו למחוק את עמלק הזה כדי להתחזק באמונה. והאמת היא ש"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד', ל"ה), אין כלום מבלעדי הקדוש ברוך הוא. כיוון שכך, עצם העובדה שהקב"ה מאפשר את מציאותו של עמלק, הינה מכך שהקב"ה הוא כל יכול ומסוגל לשאת שני הפכים גם יחד. כלומר המקור הפנימי הנעלם של עמלק מגיע מהקב"ה, כפי שהחומץ הוא בן יין, ושורשו הפנימי נובע  מצד יכולתו הבלתי מוגבלת של הקב"ה היכול ליצור הפכים. ואנחנו מתוך חולשתנו איננו יכולים לשאת ההפכים, אלא מבקשים להכריע לצד זה או לצד אחר, ועמלק זה מפתה ומדיח אותנו למרוד במקורו, בהקב"ה, ועל כן עלינו למחוק אותו, על-ידי כך שנעשה מעשים טובים שאין להם סיבה, כגון לאהוב לזולתנו בלי מידה כלל, ולשמח הורים ומורים ואחים בלי שדווקא ציערנו אותם קודם או בלי שיהיה זה יום מולדם, ולגמול טובה תחת רעה, וכן הלאה, ואז עמלק שבתוכנו מתבלבל ונמחה. ועוד, דעו שיש לנו כמה וכמה סוגים של חלישות הדעת בעניין התפילה, ולמעשה כל סוגי חלישות הדעת הללו הם קליפות עמלק בתוכנו המטילות ספק בכוחה של התפילה בתוכנו, ועמלק בגימטריה הוא ספק. וככל שהאדם מתגבר להאמין בתפילתו, זו למעשה נקראת מלחמת עמלק והכנעתו. ומהו עיקר החיזוק בעניין התפילה? רבי נתן מברסלב האיר את עינינו וכתב שהעיקר הוא שצריכים להתחזק באמונה שלמה להאמין בעצמו שיש לו כוח לפעול כל דבר בתפילתו, וכשיאמין כך בודאי יתחזק בתפילה וימחה את זכר עמלק בתוכו. שכתוב בתורה בעניין מלחמת עמלק שמשה, שהיה כולו אמונה ויכול היה לעמוד ולהתפלל אף ארבעים יום וארבעים לילה ללא הפסק, כל זמן שהיה מרים את ידיו למעלה היו ישראל מתגברים על עמלק, וכשחס ושלום היה מוריד את ידיו מיד "וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות י"ז, י"א). נמצא שמשה, שהוא הצדיק, הוא זה שיש לו את הכוח למשוך את לבותיהם של עם ישראל אל האמונה ואל התפילה ובכך לנצח את עמלק שבתוך כל אחד ואחד מישראל. שנאמר בגמרא: תנו רבנן, ארבעה צריכין חיזוק ואלו הן: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ. ובזה שאנחנו מגלים ומפרסמים לכולם שהקדוש ברוך הוא נמצא, ואין בלעדיו נמצא, בזה מעצמו נמחק עמלק, אך יש לשוב ולחזור על כך בכל יום, כי כשם שבכל יום אנחנו מצליחים למחוק את עמלק, כך למחרת הוא שב ונולד בתוכנו מחדש, ואם אינו נולד כספק נולד כיצר הרע, ואם אינו נולד כיצר הרע נולד כמעשי ליצנות ומחשבות ליצנות, ובכל יום אנחנו נלחמים בפיתויו ובהדחתו.

קכב.

אמר חכם עבדאללה: בואו וראו כמה גדול כוחה של שכחה, כמו שאומר הפתגם הערבי המוגרבי של אחינו בני מערב: "לוכאן מאהוסי נסיאן די כ'אלק מעאנא די ביה כא נסאו ז'מיע צרות, לוון כ'יירנא מותנא מן חייאתנא", שפירושו: "אילולא השכחה שנבראה עמנו שבה אנו שוכחים את כל הצרות כי אז היינו מעדיפים למות מלחיות".

קכג.

אמר חכם עבדאללה: מה עלינו ללמוד מכך שעשה הקדוש ברוך הוא כך שיעמוד מסגד המוסלמים, מסגד אל-אקצה, על הר הבית? ראשית אנו למדים שעדיין אין לנו רשות להקים לנו את בית-המקדש, שכבר נמסר לנו שבית-המקדש השלישי יירד משמיים כולו מעשה ידי אלוהים, ועדיין לא ירד. שנית אנו לומדים שגם המוסלמים מבקשים לעבוד את הקדוש ברוך הוא, ולקיים את שנאמר בנבואת ישעיה: "הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם : וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם : וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם : וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', א'-ד'). ובגלל שהיו המוסלמים מתגעגעים אל האלהים, עלו על ההר והקימו מסגדם, והם שומרים את מקום הקודש לאחרית הימים, שלא יהלכו בו שועלים ושעפרותיו יחוננו בכל יום עד ביאת המשיח. ובאחרית הימים יעלו כל העמים אל ההר, ויקראו לו בכל הלשונות, לשון לשון כלשונה, מסגד וכנסיה ובית-כנסת ומקדש, ואין מבחין ביניהן, כי לכולם יהיה זה הר בית ה', וכולם יבואו לעובדו יחד וללמוד אורחותיו ולא ללמוד אורחות מלחמה.

קכד.

אמר חכם עבדאללה: רוח הוא באנוש להוציא לאור חיבוריו, ואומנם היה מי שאמר שאין לחבר חיבורים ולהוציאם לאור עולם בטרם הגיע לארבעים שנה, אבל מצאנו כבר כמה מרבותינו שנודעו דבריהם עוד קודם לארבעים, ומה לנו כאמוראי בבל, שהיה רבה בן י"ח שנים כשהחל להורות הלכה. מה גם כי לא ידע האדם את עִתו, ואם בגפו יבוא בגפו יצא, הרי זה בבל יראה ובבל ימצא, וכמה גדולי עולם אשר השאירו ברכה אחרי פטירתם לחיי עולם הבא, נשארו חיבוריהם בכתב-יד כאבן שאין לה הופכים, והעש מכרסם אותם בכל פה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. וכבר אמרו: אם אין אני לי מי לי? והשם יתברך יאיר עינינו בתורתו הקדושה ויזכנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, דהיינו ללמוד הסוגיה לפי ההלכה, ולהפיץ מעינותינו חוצה ולזכות את הרבים. ובאמת יש לזעוק חמס על התלמידי חכמים הספרדים שאין נותנים לבם להראות גדולתם וחכמתם ונחבאים אל הכלים, ועל כן אנחנו הספרדים מתירים לכתוב בגיל צעיר והאשכנזים אוסרים. אנן בדידן ואיהו בדידהו, שאנחנו בשלנו והם בשלהם. וממילא שאין כבר כל הערכה למחבר ספר בזמן הזה, שהרי אפילו ההמוניים מחברי ספרים נעשו. ועל כן נעשה כפי כוחנו, שלאדם ספריו הם הם זיכרונותיו.
קכה.
אמר חכם עבדאללה: היוצר והיצירה, האדם וגרגר החול בים, כולם תלויים זה בזה ונזקקים זה לזה.

קכו.
אמר חכם עבדאללה: מעשה באר"י הקדוש, שפעם אחת יצא כדרכו בכל יום ערב שבת קודש עם דמדומי הערביים אל השדה לקבל את פני השבת עם תלמידיו, ופתאום תבוא עליו ההארה האלוהית כבמחזה ונאמר לו: הקיץ הקץ לגאולת ישראל. פנה לתלמידיו וביקשם לגרש מקרבם כל מחשבות החולין וללכת אחריו לירושלים ממש באותה השעה. אולם התלמידים שהיו קשורים בקשרי-משפחה ונגועי-פחד, לא הרהיבו לעשות אותו מעשה-רב, וביקשו שידחו לכתם אחריו לירושלים אחר כמה ימים, לאחר השבת. וכה החמיצו את שעת-הפלאים, ולא הקיץ הקץ עדיין.

קכז.

אמר חכם עבדאללה: כשבאו אחינו מארץ התימן לעיר קודש ירושלים בשנת אעלה בתמר, לא קיבלו אותם הספרדים והאשכנזים לתוך העיר. יש אומרים שלא האמינו כי יהודים הם בשל צבעם ומבטאם, אך אחרים אומרים כי לא רצו לחלוק עמם הדירות בעיר העתיקה שהיו רכוש ההֶקדש של הספרדים והאשכנזים, ולא רצו לחלוק עמם כספי החלוקה, שהאשכנזים אמרו יטלו חלקם מן הספרדים, והספרדים אמרו מן האשכנזים יטלו. והנה מצאתי מה שכתבו על מפגש זה רבני התימנים בשנת ה'תרמ"ב, ואביא הדברים בשם אומרם, שכתב ר' שלום כסאר על הגעתו לירושלים: "סוף סוף הגענו לשוק היהודים. כיון שעורנו שחום ולבושים היינו בגדים שהבאנו עמנו מתימן – נדמינו לערבים. גם הלשון הערבית-היהודית שבפינו היתה מוזרה. היהודים שאלו אותנו: מי אתם ומאין תבואו? ענינו: יהודים אנחנו ומתימן הרחוקה באנו. הם לא האמינו לנו. ביקשו שנראה להם סימנים. הראינו להם סידור תפילה, ציצית, קראנו "שמע ישראל" – ועדיין לא האמינו. התברר לנו, שמימיהם לא שמעו שיש יהודים בתימן ואז היינו לפלא בעיניהם ולשיחה בפי כל. הילדים היו באים להסתכל בנו ולראות את היהודים כהי העור מבני עשרת השבטים, שבאו מעבר לסמבטיון, והם מדברים בלשון הקודש בהברה משונה וגם יכולים לקרוא בספר ישר והפוך ומן הצדדים. סקרנים שבהם היו מביאים לנו ספרי קודש ומבקשים לשמוע קריאתנו בלשון הקודש, בהברה שלנו. ישבנו שם עד שעברו תלמידי הישיבה שהתעניינו בנו, וגם רצו להווכח אם אמנם יהודים אנחנו. פשפשו בכלינו ומצאו תפילין וספרי קודש. רק אז האמינו בנו ולקחו אותנו לשכונת 'נחלת שבעה', השכונה היחידה שמחוץ לחומות". וכתב ר' יוסף מצ'מוני: "ותהום העיר ירושלם על אודות החלוץ לאמר: מי הם אלה היאודים השחורים, ומאיזה שבט הם, ואיפה היא ארץ התימן? וישנם אחדים שלא האמינו שהם יהודים, והיו שואלים וחוקרים אותם אם יש להם ציצית ותפלין, והיו מראים להם ציציותיהם וכו' וכו', וגם מראים להם ספר תורה גויל שלהם, ולפעמים היו מוכרחים להראות להם את ילדיהם המהולים". וכתב ר' שלום אלשיך: "אין איש ממקהלות ירושלים מכיר אותם שהם יהודים, גם כן לא היו מאמינים להם שהם מבני אברהם יצחק ויעקב גם שהכרת פניהם וכל סימני היהדות ענתה בם כי הם זרע בירך ה', יען כי יהודי תימן הם מסובלים בפאותיהם הארוכות ואין גם אחד בהם שמגלח זקנו. גם מלבושיהם אינם דומין בשום ענין למלבושי הנכרים, ואין עליהם שום מלבוש ממלבושי הדור החדש, וכל מלבושיהם הם כמלבושי היהודים שבדורות קדמונים. גם אין שום אחד מהם מהלך בקומה זקופה ואין להם שום התדמות לנכרים הן בגופם והן במלבושם והן בכל דבר. לבסוף הכניסו את אבי לבית המדרש, פתחו לפניו ספר גמרא ובקשוהו לקרוא. הוא קרא כמה שורות. רק אז האמינו שאכן יהודים אנחנו והניחו לנו ללון אותו לילה בבית המדרש שבבית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד". כתב ר' יוסף הלוי: "ויהי כשמוע הרב הראשי של ירושלים את הדברים האלה ויצא אליהם אל שער העיר, וירא והנה לפניו עדה מיוחדת בדמותה אשר לא ראה כמוה במדינות. וישאל להם לשלום. אבל התחיל לבחון אותם בענייני סדריהם ומנהגם. ויראו לו את ספרי הקודש וסדורי התפלה המסורים בידם על-פי תקנת עזרא הסופר ובית דינו, שהם אנשי הכנסת הגדולה". וכתב אברהם בן יוסף אלשיך, שעלה עם העולים ירושלימה בשנת תרמ"ב, אך לבסוף ירד לשבור שבר במצרים משלא מצא פרנסה לגופו בארץ ישראל: "רק נודיע לכם כי מה שאומרים שבונים בתים בירושלים לעניים אמת שכן הוא. ורק כל אחד מזכה לבני משפחתו. אנשי ספרד לספרדים, אשכנז לאשכנזים. וכן המערביים. והסדר כך הוא: מקבצים מעות בעירם מהגבירים, ושולחים לירושלם לבנות לעניים שעולים מאתם לשכון בירושלם לזכות להם וליישב הארץ. ואנשי ארץ תימן לא יש מי שיזכה להם. ואם יעלה אחד לא ימצא מקום לישב בו. לכן לא תאמינו לדברים ששמעתם וכל אחד מקומו טוב לו אלף פעמים באמת. עד שירצה ה' לגאלינו במהרה בימינו אמן גאולה נצחית".

קכח.

אמר חכם עבדאללה: מעשה באדם אחד בריון שבא לבית כנסת ביום כיפור סמוך למנחה אחר שאכל וסעד תבשיל של בשר בביתו, ובא וישב בבית הכנסת אצל אחד שמכירו, ויאמרו לו תן לי סידור שאתפלל בו כי שכחתי להביא הסידור עמי, וזה האיש הסתכל בו כשהיה מדבר עמו, וידע שזה אכל בביתו ובא עתה לבית הכנסת, יען כי ראה שפמו יש בו לכלוך של תבשיל, והיה אצלו סידור של חול ופתח הסידור בברכת המזון וימסרנו לזה הבריון פתוח בברכת המזון.

קכט.

אמר חכם עבדאללה: הר הבית הוא מקום מקדשנו, מקדש שלמה החכם ומקדש שהקימו שבי ציון מבבל ומפרס בזמן כורש. וכשם שאנו בנינו לו הבית פעמיים לרצונו, החליט הקדוש ברוך הוא פעמיים לשרוף ביתו ולזרות כוהניו לכל רוח בין העמים ולשלח השכינה לגלות. ומאז שנחרב הבית באים אנו עד מרגלות ההר, הכותל המערבי, ובוכים, ומבקשים שישוב וירחם ציון ויבנה מקדשו וישיב השכינה ויקבץ נדחיו ויסיים גלותנו הקשה. ובאמת טוב להוסיף ולהתפלל, שעדיין לא התקיימו בנו מה שנאמר: "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים : הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה', כ'-כ"א). וקדושת ההר לא פסקה על אף חורבן הבית, שראשית העולם מאבן השתיה שעל הר הבית, ושם נקבר אדם הראשון, ושם עקד אב זקן את בנו, ושם ישן יעקב בלילה בדרכו חרנה וראו בחלום את הסולם העולה השמימה, ושם הניחו את ארון הברית בבית המקדש הראשון. ואנחנו איננו מותרים לעלות להר הקדוש משום טומאת מת, שאסור ליקרב ולהיכנס למקום העזרות והחיל בטומאת מת, וכיום שאנו כולנו טמאי מתים, ובעוונותינו אין לנו אפר פרה אדומה להיטהר, הדבר אסור לנו בכל תוקף, והנכנס למחנה שכינה בטומאה חייב כרת, ועונשו יבוא לו מידי שמיים. ונודע האיסור החמור על פי דין תורתנו הקדושה שלא להיכנס להר הבית בטומאה מימים ימימה, והדברים נכונים גם היום. ולכן אסור גם בזמן הזה להיכנס להר הבית אפילו לאחר טבילה במקלו ובאבק שעל רגליו וכו', וכן אסור להיכנס להר הבית דרך טיול בעלמא. ולא הותר אף לאחר שטבל, שמשום טומאת מת, שאין הטבילה מעבירה אותה, צריך להיזהר מאוד ולהתרחק באופן שלא יכשל ויכנס למקום העזרות והחיל. ובאמת שקשה מאוד לצמצם ולדעת את מקום העזרות והחיל, שברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדוייק של המקדש. ואף שפסק הרדב"ז שאין ספק שהאבן הנקראת אלצח'רא בערבית, ואנחנו קוראים אותה כיפת הסלע, היא אבן השתיה, באו גדולים אחרים לפקפק על זה כי מצאו עוררים על כך. ואין לנו ידיעה גם ממה שאומרים הארכיאולוגים בזמננו, שאולי רק למקדש הורדוס נכונים דבריהם ולא למקדש שלמה. וגם אף שידוע לנו שהכותל המערבי הוא חומת הר הבית המערבית, ומשם לחומה המזרחית ת"ק אמה, מכל מקום הרי אין ידוע לנו המרחק שבין הכותל המערבי לכותל בית קודשי הקודשים, ולכן בודאי שיש להתרחק ולהישמר שלא להיכנס להר הבית, כי יבואו ההמון לפרוץ ולהיכנס בטומאה לשטח העזרות והחיל, דילפי איניש מקלקלתא ולא מתקנתא. וכעת כבר נמנו וגזרו והסכימו כל גדולי הדור בכל מקום לגדור גדר ולהזהיר באזהרה חמורה לבל יהין שום אדם להיכנס לשטח הר הבית, עד כי יבוא שילה. ולכן כתבנו במכתב לכל עם ישראל: השמרו לכם מעלות בהר ונגוע בקצהו, כי חובה קדושה להעיר הלבבות לאיסור גמור שנאסר על-ידי כל גדולי ישראל. לפיכך, אנו חוזרים ומזהירים על כל מה שהוזהרנו מכבר שבל יהין איש ואשה להכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער שנכנסים בו, ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש, יש גם מצווה רבה של מורא המקדש ושמירתו, שאנחנו מצווים כשבית המקדש חרב להביט במקומו ולקבל מוראו עלינו ולא ליקרב אליו, ויש בכך עבודה גדולה בדבקות הנפש הפנימית בהשם שלא להיפתות ללכת אל המקום קודם בוא משיח צדקנו, והפיתוי גדול לאנשים ריקנים. ובהיות ובתקופה האחרונה כל מיני אנשים קוראים אל הציבור לעלות אל הר הבית, ואנשים שאין בהם דעת תורה אלא רק לאומיות חופשית ממורא שמיים חולקים על כל גדולי הדור, ורבנים קטנים מכשילים בעניין זה את הרבים, והם אינם ראויים להיקרא בשם רב, שבמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ויש להתייחס אליהם כאל שבתי צבי בזמנו, שהם מזידים באיסור כרת, וממרים דעת תורה, ומסבירים סברות שגויות בדינים חמורים, וממרידים יהודים תמימים להפר ההלכה, ונמצא שאינם אשמים רק באיסור כרת על עצמם אלא על הציבור כולו, והדברים חמורים עד כדי סכנה שיש לנדותם בפומבי שלא ילך איש אחריהם. שהם מבקשים ללבות להבות אש אסורה ולא לעבוד את השם ביראה ובאהבה ובאש קודש ולהרבות את שמו, שמי שבא להר הבית שלא כדי להתפלל ולהשתחוות עונשו נכפל מן השמיים. ויש לעורר את הציבור להפסיק ההסתה הזו, "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים" (ירמיהו ג', י"ד). וראייה שהם עצמם יודעים שהם מזידים, שמתירים לגברים ואוסרים על הנשים. וכאשר יבוא משיח צדקנו ויבנה בית מקדש השלישי, יביא עמו גם פרה האדומה, ויטהר אותנו מטומאת המת, ונעלה להר בשמחה, וכמה שנעמוד צפופים כך נשתחווה לפני הקדוש ברוך הוא מרווחים, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶך עַל-כָּל-הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד–וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט'). ונתפלל על ההר כל העמים יחדיו, שנודע שכל העמים מבקשים את קרבת ההר, שנאמר "כִּי בֵיתִי בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז').

קל.

אמר חכם עבדאללה: מעשה שהיה ביהודי אחד שהמיר דתו לדת ישמעאלים אצל הממשלה, וכפי דתם לא תתקיים המרתו אלא עד שיבוא חכם היהודים שבעיר וידבר עמו בינו לבינו באיזה דברים שירצהו לחזור בו, וכאשר זה ישמע דברי הריצויים של החכם ויסרב ולא יקבל דברי החכם, אלא רק להמיר, אז תהיה ההמרה שלו חזקה שאינה תלויה בשום אונס וסיבה אלא נמצא שהוא אוהב דתם מלב ונפש. ואותו היהודי בא אצלו החכם שבעיר וידבר עמו כמה דברים יקרים וטובים למשוך לבו לדת ישראל, ולא יכול אלא זה עודנו עומד במִרדו להמיר. וקודם שנסתלק החכם בא יהודי אחד שהיה חבר של זה והוא יודע בו שמקטנותו ערֵבים לו הביצים של שבת אשר מניחים אותם על חמין של קדרה, ואוהב לאכול בכל שבת שבע ושמונה ביצים מחמת שערֵבים לו הרבה. ויגש אליו ויאמר לו אם תמיר דתך מה תעשה בשביל הביצים של שבת, כי זה הערבות של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי השבת. ודבריו של זה תיכף עשו פֵּרות בלב זה האדם, וחזר בו מן ההמרה בשביל הביצים של שבת.

קלא.

אמר חכם עבדאללה: מעשה בחכם אחד שהיה גביר עצום, וה' הניח לו מסביב תורה וגדולה ובנים ובריאות הגוף השלם בכל מִידֵי דְּמֵיטַב, ולא יחסר ממנו כלום, והיה חושב תמיד בדעתו ומציֵר בלבו שהוא זכה לכל הטובה הגדולה הזאת בעבור מעשיו הטובים, ודרכו הישרה. והנה מן השמים הורו לו שטועה בוא בכך, לכן גלגלו עליו דבר אחד, שיום אחד יצא לטייל בשדה בימי הקיץ, ולא שם לבו להביט במסילה שהולך בה, ותעה בדרך והלך במדבר לבדו, ולא ידע אם הוא מתרחק מן העיר או מתקרב לה, ומחמת החום היה צמא למים ולא נשאר בו כוח לֵילֵךְ ברגליו, ונפל על הארץ והרגיש שהוא סכנה גדולה. והנה ראה אחד עובר וכד מים בידו, וַיֵבְךְּ ויתחנן לו להשקותו מים הן במעות הן בחינם, וימאן בעל הכד, ויאמר אני לא אמכור מים במעות, אלא רק בתורה ובמצוות, שתיתן לי כל זכויות שלך שעשית מנעוריך ועד עתה בתורה ובמצוות. והגביר התחנן לו שקשה עליו לעשות הדבר, לתת כל זכויותיו, ואחר בכייתו ותחינתו נתרצה למכור לו כד המים בחצי תורה ומצוות ומעשים טובים שיש לו. והוציא בעל הכד נייר וקולמוס ודיו, וכתב זה את שטר המכירה הזה. והלך בעל הכד מלפניו והוא מחמת הצמאון שתה כל הכד עד שצבתה בטנו מריבוי המים, ולא היה יכול לזוז ממקומו אפילו טפח, והרגיש שנפל לסכנה גדולה, ואותו האיש בעל הכד כבר הלך. ואחר חצי שעה עבר עליו אדם אחר שמכריז מי רוצה רופא מי רוצה רופא, ויקרא לו ברמיזה שיבוא אצלו. ובא אצלו ויאמר לו אני יש לי עשב אחד תלעס ממנו שיעור אצבע ותתרפא ותלך על רגלך כאחד האדם, אך אני לא אעשה בחינם, וגם לא אמכור במעות, אלא אמכור בתורה ובמצוות, בעבור כל זכויות שצברת. ויאמר הגביר עכשיו מכרתי החצי, ולא נשאר אלא חצי, ואיך אתן גם זה ואשאר ריקם. ויענהו אחת דיברתי, לא אתן לך העשב אלא עד שתיתן לי כל הנשאר אצלך מן התורה והמצוות והמעשים הטובים. וזה כיוון שראה שימות נתרצה, והוציא האיש נייר ודיו וכתב, וחתם בו החכם ההוא ויתן לו העשב והבריא תיכף ומיד, ואחר כך הלך במדבר חצי שעה, והנה מדינתו לפניו. ויכנס למדינה, ויבוא לביתו ויפֵּל עצמו על מיטתו ויצעק צעקה גדולה ומרה, וַיֵבְךְּ בכי גדול. אמרה לו אשתו, מה לך. ויאמר נשארתי ערום מכל תורה ומצוות וצדקות שעשיתי מקטנותי עד היום, כי הכל מכרתי. והוא מרוב צער לא אכל בלילה, וישן מתוך בכייה גדולה, ויחלום והנה אותו האיש הרופא לנגד עיניו ויגש ויפול על רגליו ויתחנן לו שיחזיר לו השטר, כי נשאר ערום. ואחר שבכה הרבה בחלום אמר לו האיש, אל תירא, אני אליהו הנביא ואני הוא בעל הכד ואני הוא בעל העשב, ומן השמיים שלחוני להראות לך הטעות שלך, שאתה חושב תמיד בדעתך שאתה ראוי לקבל כל הטובה, העושר והכבוד והבריאות, בעבור תורה ומצוות שיש לך, ובאמת אתה טועה בזה טעות גדולה. כי בעבור תורה ומצוות די לך שתחייה בלבד, ואין לך משורת הדין לקבל דווקא ריבוי הברכה והטובה שבידך. ולכך גלגלו לך דבר זה של הצמא ושל הצבת הבטן, שאתה הוכרחת ליתן כל תורה ומצוות שלך בעבור חיי שעה, ומעתה היזהר והישמר שלא יעלה בלבך מחשבה שבדין זכות לך כל הטובה והגדולה שבידך, אלא תדע שכל הטובה שבידך נותן לך הקדוש ברוך הוא בתורת צדקה וחסד, ואתה העשיר מתפרנס מן הצדקה שמעניק לך אלוהים ממש כפי שמתפרנס העני מן הצדקה, ואין לך זכות כלל בכספך, אלא כולו שלו.

אמר רבי שמעון א'-י'

אמר רבי שמעון י"א-כ'

אמר רבי שמעון כ'

 אמר חכם עבדאללה א'-י'

אמר חכם עבדאללה י"א-כ'

אמר חכם עבדאללה כ"א-

אמר חזקל א'-נ"ו

אמר חזקל א'-נ"ז

מתוך:

אמר רִבִּי שמעון

קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:
חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל

הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":
חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה

הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":
אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל

האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון", "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".
"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.
כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על אמר חכם עבדאללה (א-קלא)

  1. פינגבאק: אמר רבי שמעון (א'-מ"ב) | אלמוג בהר

  2. פינגבאק: "אמר חכם עבדאללה" לתשעה באב | אלמוג בהר

  3. פינגבאק: אמר חכם עבדאללה לזכר הבן איש חי | אלמוג בהר

  4. פינגבאק: חכם עבדאללה מסיר את מועמדותו למשרת הרב הראשי לירושלים | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s