אמר רבי שמעון (א'-מ"ד)

אמר רִבִּי שמעון

קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:

חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חזקל


הוציא הקובץ ממסתור לאור:

חזקל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה


הביא לדפוס:

אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חזקל

 –

אני הקטן עבדאללה בן גורג'יה כינסתי כאן אמירות רבי שמעון שבכל הדורות, כי כל המתקרא שמעון רבי שמעון הוא, ואין ראשון ואחרון אלא כולם אחד, משמעון בן לאה שקראה אותו ואמרה: "כִּי-שָׁמַע יהוה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה" (בראשית כ"ט, ל"ג), ועד שמעון בן פרידה, שהיה אחד ממלמדי סבי, הוא עבדאללה אבי גורג'יה, במדרש בית זִלְכָה בבגדאד.

א.

אמר רבי שמעון: הוא עומד וספרים נושרים מחיקו וחסידיו רצים לאחוז בספרים לפני שיפלו לקרקע ויפגמו. והוא צוחק, אומר להם: אחרי אלו אתם רצים, את אלו גנזתי משום טעויות שנפלו בהם, ויש לי אצלי בתוך מטמון רבבות ספרים אחרים של חוכמות נסתרות שעוד לא גיליתי לאיש ואין בהם אף לא טעות אחת. והם ממשיכים לרוץ ולפתוח ידיהם מעלה לאסוף, צוחקים ואומרים לו: גם טעויותיך תורה הן בשבילנו, ומוכנים אנחנו מהיום ועד סוף הימים לקרוא ספר פגום אחד שלך מרבבות ספרים שלמים שלנו שבהעתקתם לא נפלה אף לא טעות אחת.

ב.

אמר רבי שמעון: שתי מצוות פריה ורביה מוטלות על כל איש: פריה ורביה באישה להוליד לו בנות ובנים ולעשות זרע בעולם שירבו לומדי תורתנו הקדושה, ופריה ורביה בתורה הקדושה, שהיא האישה הרוחנית, ולהוליד לה חידושים אמיתיים יפים כתפוחי הזהב. וכיצד? כשם שקורא לאישה הגופנית שבמיטתו איילת אהבים ולוחש דברי חיזור והתפנקות על אוזנה, כך קורא לאישה הרוחנית שבספרו יעלת חן ולוחש לה דברי הלכות ומדרשים מדבש מתוקים ומניחם כחלב תחת לשונה ומשעשע אותה במילים ובחיבובים ואז יודע אותה בכל דרכיה. ואם אינו עושה תורתו קבע, וקורא ומחדש בדברים אחרים של חול ויומיום, נמצא הוא כמי שמונע עונתה של אשת חיקו, וקוראים לו מן השמיים בבחינת נואף ומתרים בו: אם באהבתה תשגה תמיד יומם ולילה טוב, ואם לאו כל מה שזכית כבר לחדש העולם שוכח ואתה כמי שהטיל זרעו על קרקע חרבה, וכל מה שהיית עתיד לחדש יהיה עתה כפוף וקמל ואין בו כוח לקום.

ג.

אמר רִבִּי שמעון: שלושה סוגי בכיות יש בעולם. אחד שבא ממך והולך אל העולם, שני שבא מן העולם והולך אליך, ושלישי שאינו הולך, אלא הוא מצוי בך, וכפי שהוא מצוי בך מצוי הוא גם בעולם, ללא הפרש. כל ימי חיי לא זכיתי לבכות בכייה שלישית זאת, והייתי בוכה לפני הקדוש ברוך הוא פעמים הרבה שיעניק לי בכייה שלישית זאת פעם אחת, עד שלפני מותי סטר על פני מלאך ואמר לי: עכשיו הולך אתה מעולם זה, וכל מה שאספת אליך הולך ומתפזר חזרה לעולם, מילים וכלים וילדים. ובאותו רגע בכיתי בכייה שלישית זאת, שהיתה בי והיתה בעולם בלי לנוע ביניהם, עד שהוצאתי את נשמתי. עד כאן דברי רבי שמעון. והוסיפו תלמידיו: משיצאה נשמתו היתה מתפזרת בין כל תלמידיו, ולמדנו על שלושה, שלא היינו יודעים שהם מתלמידיו, האחד הולך בטל והשני מפריח יונים והשלישי הלועג למקפידים בעולם הזה על העולם הבא, שקיבלו כל אחד חלק נשמתו מחלק הבכייה, והיה זה חלק הארי בנשמתו.

 ד.

אמר רבי שמעון: קול באישה ערווה, כיצד? שנאמר "יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה הראיני את-מראיך השמיעיני את-קולך כי-קולך ערב ומראיך נאוה" (שיר השירים ב', י"ד). ופירשו שלא ישמע קול אישה בזמרתה אלא אם היא אשתו או אמו או אחותו או בתו או ילדה, והתירו אם האישה עומדת מעבר הפרגוד ואינו חוזה לה, ואם היא שרה בתוך קבוצה ואינו יכול להבחין בקולה בין הקולות, ואם האישה גויה ואין בה חשש לזרע ישראל, ואם היא שרה דברים שאין בהם משום הנאה, למשל קינות. ואחרים החמירו על עצמם שלא יאזין אף לאמו ולבתו, ואף לא לגויות, ואף לא לקינות, ואף בדיבורן של נשים מצאו פסול ערווה ולא רק בזימרתן ממש, על כל פנים בעת שהוא קורא קריאת שמע. ומקצת חכמים פירשו: אל תקרי קול באישה ערווה אלא כל באישה ערווה, הקול ערווה, והשער, והצוואר, והבטן, והלב, וכפות הרגליים, והשפתיים, והעיניים, והגבות. ואף אצל הגבר ערוות רבות. ואף בעולם ערווה כשאתה מתבונן בגשם, ובהרים, ובעמקים, וביונים, וביעלים, ובמפרצים שפורץ הים אל היבשת, ובכל מעשי הקדוש ברוך הוא שבורא עולמות ומחריבם. נמצא שאנחנו מפגישים ערוות בערוות כל הזמן, ומשמיעים ערוות לערוות, ומראים ערוות לערוות, כך בעליונים וכך בתחתונים. וכאן לימוד עמוק, שיש ערוות של פיריון והולדה ויש ערוות של עקרות ואי-הולדה, ויש הולדה קדושה ויש שאינה קדושה, ויש אי-הולדה שאינה קדושה ויש קדושה, ולא מה שהבריות הנבערים פירשו אורך שרוול הבגד והחצאית ומקום ברכיים ומרפקים ושמיעת שירת מרים על הים. ונמצא אתה מייחד לעצמך ערווה אחת שבה תתקדש, והיא כשושנה בין שאר החוחים, ונמצאת את מייחדת לעצמך ערווה אחת שבה תתקדשי, והיא כתפוח בעצי היער, ואין זה שאתה עיוור שגם שאר החוחים שושנים הם בעיניי האחרים, אלא להפך רואה אותן ומסרב להן ובזה כוחך, ואף את רואה שגם בין שאר העצים יש הנותנים פרי מתוק לחך ובצילם מחמדים ומסרבת להם. ואילו החכם בגלוי ובנסתר המנסה לזווג עצמו בעליונים לא ימנע עצמו מלראות הערוות כולן בתחתונים ובעליונים ולא יסיט מבטו, שזקוק הוא לכוח הערוות כולן לתקן מה שנדרש לתקן על-ידי ההולדה ועל-ידי אי-ההולדה, על-ידי מה שבקדושה ועל-ידי מה שאינו בקדושה, שכפי שכהן גדול עושה ביום הכיפורים כל המלאכות שנאסרו על כל אדם בישראל, כך החכם בנסתר עושה בערוות כל המלאכות והראיות שנאסרו על כל אדם בישראל ויש בכך סוד טמיר נעלם. עד כאן.

ה.
אמר רבי שמעון: דע כי כל המציאות שבין הזכר לנקבה בעולם הזה מתייחדת בסוד הזיווג העליון וקישוטיו, ואין לך נמצא בעולם התחתון שאין לו מקבילה בעולם העליון, ואין לך נמצא בעולם העליון שאין לו מקבילה בעולם התחתון. ועל דמיון זה בא כל עניין שיר השירים במשליו, לרמוז לסוד הרוחני שבזיווג הגשמי ולהורות על הסוד הגשמי שבזיווג הרוחני. ועל אותו הדרך הותר לנו לשיר ולשורר שירי חשק ואהבים, המלאים בדברי חיבובים ובכל מה שאפשר לפה להמשיל, ולכוונם אל ריבונו של עולם ואל השכינה, ובשעה שאנחנו שרים בהם בכוונה הנכונה והיפה והסדר הנאות הוא בונה עולמות, וכאשר אנו שרים בהם בכוונות פסולות וכעורות ומשובשות הוא מחריב עולמות. ורק הבורים מיחו שאומרים אנו לפני השכינה מה שאומר אהוב לפני אהובה תחת חלונה, ואף אם היא אשת איש או גויה, ומבקש להיות כיונק משדיה או מתחנן שתהיה היא אוהל והוא שוכנה, ורק הנבערים ביזו שאומרים אנו לפני הקדוש ברוך הוא מה שאומרת האהובה המתאוננת על לכת האהוב באוניות הסוחר או בדרכי המדבר, ומדמה עצמה כחולה מרוב עוצם תשוקתה לדודה ומספרת לו כי דמוע תדמע עינה על חסרון עינו. ובאמת כאשר שרים אנחנו לפני הקדוש ברוך הוא כולנו במובן ידוע נשים המבקשות על אהובן ובעלן מנוער שהותירן עגונות מאחור, אסורות לאחרים אך בלתי רצויות על יצועו החוקי, וכאשר שרים אנחנו לפני השכינה כולנו במובן ידוע גברים המבקשים לחזר ולחבב עצמנו עליה עד שתתרצה ועד שתרצה. ועל כן אמרו שראוי לו לחשוב בתפילה שאישה נקבה עומדת לפניו, ואז יבוא למדרגה, כידוע, וראוי לה לחשוב בתפילה שגבר זכר עומד לפניה, ואז תבוא למדרגה, כידוע.

ו.

אמר רִבִּי שמעון: תנינים כמעט ועכבו מעשה הבריאה, כיצד? שהיו הם שורצים בתהומות ומעוררין אותן להשמיע קול הדומה לקול בכייה, והיה הקול עובר מסוף העולם ועד סופו, כקול הנחש וכקול היולדת וכקול המת, והיה אלוהים מבקש להשתיק קולם הבא כהד, ולהטמינם בבור בתוך בור. מה עשו התנינים, הטמינו עצמן בבור בתוך בור בתוך בור. אמר אלוהים, שלא יאמרו כל הבריאה היתה טמונה בבור בתוך בור ואני רק הוצאתיה מן המחבוא, ואין לבריאה בורא אלא מוציא, עלי לבטל קיומו של זה הבור בתוך בור, ואחר כך לבוראו מחדש, וכמעט דחה כל מעשה הבריאה. אחר כך אמר, יהיו המינים אומרים בשל התנינים הגדולים עיכב הקדוש ברוך הוא מעשה בראשית, מיד אמר יהי אור, וחשב בלבו הנה אני מותיר בעולמי מסתור, זה הבור בתוך בור, וכל נברא המגלה מקום זה וגולה למקומו ואוחז בקרנותיו, איני מקשה עליו את דיני ואיני דן אותו יחידי, אלא אומר אני לו, זה מקום תנינים גדולים, ואתה מה לָךְ?

ז.

אמר רבי שמעון: מעלה נמוכה לדבר שאין זוכר שם אומרו וכל העולם אומר פלוני אמר ואלמוני מסר. מעלה גבוהה לסיפור שכולם זוכרים שם מחברו ואף מי שמסר משמו ומביאים דבר בשם אומרו ומסבירים: אמר שלמה אמר דוד אמר משה אמר אהרון אמר יעקב אמר יצחק אמר אברהם. ומעלה שאין גבוהה ממנה ששוכחים שם מחברו וכל העולם מוסר הדברים משמו: אני אומר. ועוד מעלה מיוחדת קיימת לאותו חיבור שלא מחבר אחד חיברו, אלא רבו מחבריו ומשניו, וכל אחד נטל ממנו מילה או הטליא בתוכו מילה, עד שאינך זוכר ראשיתו ואינך יודע להבדיל מי אמר ומה אמר, ואז אומר אתה: והעולם אומרים. ואני כל שחיברתי לקחתי מדברי אחרים ומחקתי מהם מילים או הוספתי בהם מילים, או לקחתי דבר אחד מאיש אחד ודבר אחר מאיש אחר, ושזרתי ביניהם, שלא יהיו העולם אומרים: רבי שמעון אמר, אלא שיהיו אומרים תמיד אחרי: והעולם אומרים.

ח.

אמר רבי שמעון: קשה גלות בארץ-ישראל מגלות בכל הארצות. שבכל ארצות שגולים בהן ישראל שכינה גולה עמהם, ובארץ ישראל אין שכינה עמהם. שבכל ארצות אומרים ישראל בבוקר בבוקר: דווקא היום יבוא משיח, ובארץ ישראל רואים הם כל היום עפרות דביר נחרב ובערב בערב אומרים: גם היום לא בא משיח. דבר אחר: ששכינתם בארץ-ישראל משכיחה מהם שבגלות הם, שחושבים שכיוון שקרובים הם למקום מלכות דוד הרי הם בארצם, ואז מאריך להם ולעמם הקדוש ברוך הוא את מניין ימי הגלות שקבע. שסוד גלוי הוא שהגלות אינה מקום שאליו הוגלו ישראל, אלא היא זמן שאליו הוגלו, וכל זמן שהשכינה גולה העולם כולו, ולא ישראל לבדם, מצויים בגלות והסתר פנים עומד בינם לבין ריבונו של עולם. ויש חכמים אחרים שאמרו: כל הנשמות גולות הן ממקורן שבאלוהים, והעולם מצוי בגלות מאז הולדת אדם וחווה ועד אחרית הימים, ורק הגולה מגלה את הסודות שהטמין השם יתברך בעולם הזה וגולל האבן מן הבאר, ועל כן עלינו לברך המקום שהגלה אותנו, שאין לך אדם בלי שתהיה לו גלות, ואין לך לשון וחוכמה וגילוי ללא הגלות וההסתר ומה שאי אפשר לתאר.

ט.

אמר רבי שמעון: הסכלים חושבים שאין לבריאה בורא, ואילו החסידים בעיני עצמם אומרים שבורא קדם לבריאה ובראה. אבל אנחנו יודעים שעל פי האמת בורא ובריאה ברגע אחד נבראו, שכפי שאין לך אם ללא ילד, ואין לך מלך ללא ממלכה, כך אין בורא ללא בריאה.

י.

אמר רִבִּי שמעון: חברים הרבה קיבצתי לחבורתי, והייתי מניח דברי שיוותרו על-פה עמם, ואם נחרטים הם בלב התלמידים אזי הם נזכרים, ואם פורחים הם כעשן אזי הם נשכחים, ואין אני נוטל קולמוס וקלף וכותבם, שאם הם נזכרים לשם מה לכתוב, ואם הם נשכחים לשם מה לכתוב. שאין לך ספרים שכותב בהם אדם תורתו שלו שאין בהם פגם גמור, שצריכה תורתו של אדם להיכתב על-ידי אחר, עדיף על-ידי אחרים רבים, עדיף על-ידי מי שאינם מקבלים עליהם דבריו ורעיוניו. שעל-ידי שיספרו רבים תדע כיצד כשאמר כך זה שמע וכך זה שמע ולא כך, ויהיה הדיבור חי והמילים משתנות, ותלמד שכל שאמרו אכן אמר, שדיבר בשבעים לשון, של יום ושל לילה. ואמרו תלמידיו: לא הותרנו דיבור אחד מדברי רבי שמעון שיפרח באוויר, שכל תורתו קודש, ואין בה דבר אחד לבטלה, אף על גב שהזהירנו שעל תלמיד לברור ולשפר דברי מורה, שאם לא כן ספרו יהיה כספר חייו שאין לאיש מלבד האדם החי עצמו ואלוהיו פנאי לקוראו כולו, מראש ועד סוף.

יא.

אמר רִבִּי שמעון: פעם אחת עליתי לישיבה של מעלה, וביקשתי לפגוש ראש ישיבה של מעלה ופגשתי מזכירו. שאלתי כמה ספרים חיבר ראש ישיבה של מעלה וענה לי מזכירו שאין ראש הישיבה עסוק בכתיבת ספרים אלא במחיקתם, ועד עתה מחק אלפיים ספרים. ואני מימי לא חיברתי ספר, אך גם למחוק לא הצלחתי.

יב.

אמר רִבִּי שמעון: חלה אחד תלמידי ושלחתי שליחים לאשתו לדרוש בשלומו. התאהב אחד השליחים באשתו והיו עיניו זונות אחריה אף כשחזר אלי ולא היתה דמותה לפניו אלא בלבו. ירקתי בימינו וירקתי בשמאלו. התעורר ושאלני: מה? והיה קולו כעוס. עצום עיניך והבט ללב אמרתי. מאותו היום התעוור, והייתי נושא תפילות הרבה שישוב לראות, שלא ביקשתי לעוורו כשרקקתי בעיניו. לאחר שנה נולדה בתו, והיה בוכה שאינו יכול לראותה. בוא אלי, אמרתי, ובא. בכיתי אף אני, ודמעה אחת הפלתי בעינו הימנית ודמעה שניה בשמאלית. פקח עיניו לראות. נשק לי והלך.

יג.

אמר רִבִּי שמעון: בריאה ראשונה היתה זכר ונקבה באחד, שנאמר "זכר ונקבה ברא אֹתם". וכך הכניסם לגן-עדנו כמי שמכניס חתן וכלה לחופה והם כבר מחוברים, קדם ואחור זכר ונקבה. כדי שיוכל לחברם נִתחם והפרידם והפיל עליהם תרדמה והקים מהם שניים, חוה ואדם, וסגר הבשר תחת מקום שהיו מחוברים. כיוון שלא ראו אותו מקום נסתר שבו היו בעבר מחוברים היו הם מבקשים לשוב זה על זה שנאמר "והיו לבשר אחד". על כך נאמר "כי-עזה כמוות אהבה", שכשהם מופרדים הם נחשבים כמתים, וכאשר הם מחוברים בבשר רק אז יקראו חיים.

יד.

אמר רִבִּי שמעון: סוד האמונה שהיא מתחילה מן הכפירה, ומבלעדי הכפירה אין לה כלום. שעל כן נאמר: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כ"ח, י"ב), והחוכמה היא התורה המתחילה מן האַיִן, ורק שם יכול אדם למצוא אותה. וכן נאמר: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים" (תהלים י"ד, א'), שהאמונה מתחילה בדיוק מן הנקודה הריקה, שאין אלוהים, ואז מתחיל אדם לבנות עליה מגדל, עד שהוא מגיע עם ראשו לשמיים. ממש כפי שהאיש השלם במידות מתחיל מן הנבל, ומבלעדיו אין לו כלום, "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'), שאם לא יחטא ויהפוך לבו לא יוכל כלל להיות צדיק. ורק כאשר אתה כופר ואחר כופר בכפירתך אתה נקרא מאמין, ואם לא כפרת כלל אין אתה יכול להיקרא מאמין כלל. ודמעות המאמינים שכלל אינם יכולים להיקרא מאמינים, ודמעות הכופרים שלא כפרו בכפירתם, דמעותיהם ספורות לפני בורא עולם.

טו.

אמר רִבִּי שמעון: כשאסתלק מן העולם אבקש כל תלמידי לבוא עמי לבית ולשמוח עמי שמחה גדולה. התלמידים הקרובים שיעמדו עמי בתוך הבית, והתלמידים הרחוקים שיתקבצו בחצר ויהיו משמחים שם נפשם וגופם בנגינה ובדברי מתיקה ובדברי תורה. ואומר להם, מבקש אני להסתלק מן העולם כשאין בי בושה, ואגלה לכם כל סודות שלא גיליתי, ואם ימשך משך הגילוי שבעה ימים ימתין המלאך שבעת הימים וישבו החברים בבית שבעת הימים. ואקרב רבי אבא שיהיה כותב ואקרב רבי אלעזר בני שיהיה תומך ידי, וכל אחד ידובב בלבו הדברים. ואמרו תלמידיו: ביום שנסתלק רבי שמעון מן העולם גילה רבי שמעון כל הסודות כולם, ולא היה סוד אחד שהיה מותיר בלבו נסתר. והיה עומד לפנינו שמח, ואנחנו היינו עומדים לפניו בוכים, ובנו רבי אלעזר משתמט מלהביט בעיניו, ורבי שמעון מחבקו ומנשקו ומשמחו כאילו היה תינוק, ומאלצו להביט בעיניו. ובשעה שיצאה נשמתו היה אומר המילה חיים, והיה אוחז בשופר ותוקע בו, והיה צוחק. ובשעה שיצאה נשמתו היינו בוכים, וכמה שניסינו להיזכר בכל הסודות שסיפר, לא זכרנו מהם דבר. ובשעה שכל אחד מאיתנו היתה יוצאת נשמתו, היה נזכר בכל הסודות שסיפר רבי שמעון, והיה צוחק בקול אדירים, והיו בני ביתו תמהים לפניו איכה צחוק יחליף בכי ושמחה במקום אנחה.

טז.

אמר רִבִּי שמעון: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כ"ח, י"ב) – מהו הסולם? וכיצד חיבר סולם ארץ ושמיים שמגדל שלם שהיה בבבל לא הצליח לחבר? אלא שאין בניין של קבע מסוגל לחבר ארץ ושמיים, שהם נעים שניהם, שאדמה נעה ושמיים נעים, ומקום חיבור ביניהם מתחלף ואינו קבוע, ואילו הסולם שיכול אתה להעבירו ממקום למקום הוא נמצא מחבר. ועוד, שאינך יודע מרחק בין ארץ ושמיים, שיום חד ארוך הוא ללא תִכלה, ויום שני קצר הוא ללא שתכירנו, וסולם זה שיכול אתה לקצרו ולהאריכו, להעמידו בזווית אחת ובאחרת, מסוגל לחבר.

יז.

אמר רבי שמעון: בכל יום בבוקר אני מתפלל שדווקא היום יבוא המשיח, ומתפלל אני על כך בכוונה גדולה. אבל באמת אחר-כך בצהרי היום נושא אני תחינה אישית שיבוא המשיח דווקא ביום מותי. כי בזמנו של המשיח שיבוא, כמה צרות וכמה מכות יכו בישראל ובעמים, שרבים המתים ורבים הנואשים. ורק אחר-כך יתוקנו דרכי העולם ומלכות השמיים תיכון. ולכן אין לך טוב מללכת לבית עולמך ביום ביאת המשיח ממש שכבר אתה יודע שהוא בא אך אתה אינך בעולם בזמן המלחמות אך גם אינך זמן רב בעפר, ועוד כמה שבועות או חודשים או שנים אתה קם מקברך לזמנים של שלום, ואין על בני משפחתך להתאבל עליך כלל, שאין נוהגים אבלות בזמנו של משיח.

יח.

אמר רבי שמעון: איש אחד בא אצל אברהם אבינו. בחן אותו אברהם במקרא ובמשנה ובתוספתא ובאגדה, ולא מצא בו כלום מהם. בחן אותו במציאות שיש בורא לבריאה, ובגמול לצדיקים ובעונש לחוטאים, ובדין ובחסד, ולא מצא בו אחד מכל אלו. הניח אותו לאכול עם משרתיו וחזר לחדריו. הופיע לפניו הקדוש ברוך הוא ואמר: אני שאני זן כל בשר ודם איני בוחן אותם תחילה במציאותי ובתורתי ובדיני ובחסדי. נבוך אברהם ממעשהו וקרא לאותו אדם שיעלה על שולחנו. הגיש לפניו כל מטעמים. לסוף אמר לו, צר לי שהייתי בוחן אותך, שמי שאינו בשר ודם ומולך בכל אינו בוחן מי שבא לאכול לפניו, ואני שאני בשר ודם ומלכותי צרה וקטנה על אחת כמה וכמה. ענה לו האיש, לא עניתי שהייתי רעב ולא היה לבי פנוי לשאלותיך, ועתה שאכלתי ושבעתי מבקש אני להכיר בורא זה ותורה זו על כל סעיפיה. נשאר האיש אצל אברהם והתגדל ונעשה בן ביתו וחכם גדול.

יט.

אמר רבי שמעון: יש המקבלים פני חבריהם בנשיקה, כמעשה יעקב עם רחל, ויש הנופלים על כתפיהם לחבק, כמעשה עשו עם יעקב. ואני בוכה. ובוכה אני עד שגם הנפש האהובה שפגשתיהָ תבכה גם היא, ודמעותינו יזדווגו על הקרקע. וגם כשבאתי לישא אישה, לא נפלתי לחבקה ולא קמתי לנשקה, אלא הייתי בוכה עד שבכתה אף היא והיו דמעותינו כותבות אותיות ומילים ופסוקים של אהבה, והיו העיניים מעיינות היורדים מים, והיו המים עזים מן האש, שאת האש ניתן לכבות במים, ואילו את המים לא ניתן לכבות באש.

כ.

אמר רבי שמעון: כיצד אדע שבבואי לדרוש, מדרשי ברוח הקודש נאמרים? שלעיתים המילים מצטרפות זו לזו ללא הפרעה, עד שכמעט אין רווח ביניהן, והמשפטים היוצאים מן הפה נדמים כאילו הם ממש הרעיונות שנחשבו בלב, ללא הפרש, ומה שיכולים היו לדרוש בישיבה של מעלה דרשנו אנחנו בישיבה של מטה, ואז יודעים אנחנו שרוח נכון הכניס בלבנו כדי שנאמר לפניו את שביקש שנאמר, ואין אנו אלא חלילים לפני האלוהים, והוא המנגן בפיותנו ונושף אל תוכנו רוח חיים, ומבלעדיו לא היינו חלילים אלא צינורות חלולים ופיות אילמים.

כא.

אמר רבי שמעון: מהו שאמר המלך אחשוורוש אל המן הרשע: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת" (אסתר ז', ח')? פשט דברים ברור, שרע בעיניו המעשה שהתחצף המן ליפול על המיטה אשר היתה אסתר עליה, ושמחים אנו שלא הניח המלך לאותו רשע ולא נפגמה תומת אסתר המלכה. אך תחת אותו פשט יש כאן גם סוד שהוטמן לדורות, שקשה לו מאוד להיגלות ולהישמע כיוון שבא לפנינו מדמותו של המן הצורר, הוא עמלק. אבל יודע אני שבעצם עלינו מדבר הפסוק, העוסקים בנסתר ומבקשים לדעת מעשה בראשית ומעשה מרכבה. אנו עולים וקרבים עד לחומה סביב לחצרו של המלך, ומבקשים להיכנס גם אל החצר וגם אל הביתן שבחצר, גם אל בית משתה היין להתבשם בו, גם אל הארמון עצמו, גם אל חדרה של המלכה. ובאמת נופלים אנו על המיטה אשר המלכה עליה, ומבקשים להתייחד עמה כדי לדעת הסודות כולם, ולהשיב המלכה אל משכנה הארצי שתהיה מקודשת לנו. והמלך, כשהוא מוצא אותנו בחדרה של המלכה, שואל גם לנו "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת"? וזהו ניסיון שהוא מנסה אותנו. שאותו רשע, כשיצא הדבר מפי המלך, פניו חפו, וכך סימן שאינו ראוי למלכה ולסודות. ואילו אנחנו ששים כשיוצא הדבר מפי המלך, ואנחנו עונים לו כן. וזה הדבר מסוכן מאוד, גם לומר את ההן וגם לומר את הלאו. ואז מתיר לנו המלך הסודות כולם, ומשיא אותנו בעצמו למלכה.

כב.

אמר רבי שמעון: מהו "צַדִּיק עִם-רָשָׁע" (בראשית י"ח, כ"ג)? זהו צדיק אמת, שאינו מבטל רִשְעַתו שלו, ואינו מבקש להסתירה מאחורי צדיקותו או בתוכה. כי מהו צדיק שאינו רשע? שחושב הוא שרק מעשי צִדְקַתו גלויים בעולם, אף על גב שיתכן ששכח כל מיני רִשעויות הטבועות בו באדם מלידתו ולידת יצרו הרע עליו, והרי עתה כששכח אותם אינו יכול להבין בני-האדם הבינוניים שגם בהם מידה של רשעות ומתנשא עליהם ועושה עצמו זר להם ולדרך כל אנוש. דבר נוסף: ככל שמזקק הוא האדם צדיקותו והיא עולה, אף מזדקקת רשעתו, בלי שישגיח בה, ואינו יכול לזה ללא זה, ולזה ללא זה.

כג.

אמר רבי שמעון: קודם שברא העולם לא נודע הבורא יתברך בשמו הבורא ובשמו המקום ובשמו ריבונו של עולם ובשמו מלך מלכי המלכים ובשמו הקדוש ברוך הוא ובשמו השם ובשמו אלוהים, ולמעשה לא נודע בשם כלל. ואפשר לכנותו קודם הבריאה רק בשני שמות המתקרבים מעט להבנתנו: אַיִן ואֵינְסוֹף.

כד.

אמר רבי שמעון: האמונה והכפרנות שני צדדים הם לאותו העניין. שמתוך הכפרנות הגמורה אדם מגיע אל האמונה השלמה, שעל-ידי שביטל הכל מתגלה לו האין, והאין הוא הוא הקדוש ברוך הוא. אבל גם מתוך האמונה הגמורה מגיע אדם לכפרנות השלמה, שכיוון שניסח לו הכל וסידר ומיקם במקומו, שוב אין הוא צריך מי שינסח לו ויסדר כל דבר במקומו.

כה.

אמר רבי שמעון: מתבונן אדם בדברי חכמים על מעשה מרכבה ומעשה בראשית ואומר לעצמו שרובם דברים שאין להם כלל מובן ופירוש. ובאמת אומרים אנחנו דברים רבים ללא פירוש ומובן, כדי לבלבל הקורא שרק אם יוציא התבן מן המוץ ישכיל, ואם לא ישכיל להפרידם ילך בחשכה, ואחת לשבעים דברים אומרים אנו דבר עמוק מכל עומק שיחפץ בו כל החפץ להשכיל, וכל שאר הדברים הֶסתר הפנים לאותו הדבר האחד.

כו.

אמר רבי שמעון: יש חכם-טיפש ויש טיפש-חכם. חכם-טיפש כיצד? שהוא יודע שורשה של כל מילה, ומקומו של כל צירוף מילים בנביאים ובכתובים ובגמרא, ואינו יודע להוציא דבר מתוך דבר, ולנוע מן הגלוי אל הנסתר ומן הרמז אל הסוד. טיפש-חכם כיצד? שאינו יודע צורת אות, ואינו זוכר על-פה משנה וגמרא ותוספות, ולא גורס ולא שונה בדברי חכמים, אבל יודע להושיט לך ידו ללוותך ממקום למקום בדרך הקצר ביותר, ויודע להושיט ידו שתלווהו בדרך, ואינו מחביא כל שהוא יודע ויכול ללמדו, ואינו נכלם לבקש ולשאול בכל מה שאינו יודע ואחר יכול ללמדו.

قال الحاخام شمعون : ثمة حكيم أحمق, وثمة أحمق حكيم؟ " فقيل له " كيف يكون الحكيم أحمق؟ قال : لأنه يعلم أصل كل كلمة. وموضع كل عبارة في أسفار الأنبياء والمكتوبات, والتلمود , لكنه لا يستطيع أن يستنتج شيئا , أو أن ينتقل من الظاهر إلي الخفي , ومن الرمز إلي السر . "فقيل له" فكيف يكون الأحمق حكيما ؟ قال : لأنه يجهل الكتابة, ولا يحفظ أقوال التلمود والتفاسير . ولا يطرح فكرة , ولا يخالف أقوال الحكماء , لكنه يعرف كيف يمد لك يد العون ليرافقك من مكان إلي مكان بأقصر السبل , ويعرف كيف يمد لك يده لترافقه في الطريق , ولا يخفي شيئا مما يعرف بل يعلمه , ولا يخجل من السؤال عما لا يعرفه, وبعد ذلك يكون بمقدوره أن يعلمه لغيرهمن العبرية:  Federer Kral

כז.

אמר רבי שמעון: למה ברא הקדוש ברוך הוא שנעשה כל הפְרשות שאנחנו עושים מן הנקבים שלגופנו? שלא נדמה בעינינו כמלאכים החיים בעולם שכולו רוח ואין בהם חומר כלל, ואינם נזקקים לְגוף אף פעם, אלא להפך, שנזדקק לגוף ויזקק הגוף לנו, ונזכור הגוף ויזכור הגוף אותנו, ונזכור שאנחנו דומים לפר ולאתון, שגם הם נזקקים לאותם נקבים, וגם הם אוכלים ושותים ונושמים ומריחים דרך נקבים אחרים, וגם מהם יוצאת הרוח הרעה דרך אותם נקבים אחרים, ואין בינינו הבדל כלל אלא כולנו ממציאות העולם. וכל אדם יראה הפרשותיו ויאמר: כפר וכאתון כך גם אני, ויצטנע הרבה שבמעשה הבריאה קדמוהו יתוש וחגב ופר ואתון, ואף לאחרית הימים עתידים הם להישאר, ועתידות גם אותן הפרשות מאותם נקבים להישאר לאחרית הימים.

כח.

אמר רבי שמעון: ישנו דבר הנקרא עַיִן-שֶל-אַיִן, והוא דבר נפלא מהשגת אנוש, כי פירושו הוא ראייה של אמת, והיא מתקיימת רק מתוך כך שאתה נעשה ריק ואין לך זיכרון לזכור, ואין לך אותן הגדרות הגודרות נפשך, ואינך נאמן עוד לשכלך וללבך ולעיניך ולידיך. ועל פי האמת ראייה כראייה זאת ממש ראה רק הבורא רגע לפני הבריאה, כשצמצם עצמו אל האין ועדיין לא יצא דבר אחר אל כללות היש, והיו הדברים כולם בלתי מתבדלים ובלתי מוגדרים, נעים בהשתנות בלתי פוסקת ועם זאת נחים בנצחיותם. ורק אחר כך נכנסו הבחנות וגדרות ומילים שהם ככלא הכולא אותנו, וכל שאנו יכולים כדי להתקרב אל אותה ראיית אמת ראשונית הוא להסיר הידיעות ולהסיר הגדרות שלמדנו ולשכוח המילים כולן והמראות כולם ולהתקרב לאותה ראייה קדמונית, שבה אולי נוכל לחזות לרגע אחד, שבה אולי נבין כיצד הכל נצחי והכל השתנות אינסופית, ושני הדברים הם אחד.

כט.

אמר רבי שמעון: שבת היא נקודת אין ונקודת אינסוף באותו מקום ממש בתוך מציאות היש. שעל ידי שהאדם גוזר על עצמו לעצור מכל עבודה ומכניס עצמו אל תוך מרחב של צמצום ואין בתוך השפע הגדול של היש בא הקדוש ברוך הוא ומברכו בשפע אינסוף. ועוד, שביום אחד נעצרים כל הזמנים ועל-ידי כך מתמלאים כל הזמנים. ועוד, ששבת היא נגיעת הזמן בתוך החומר, שביממה אחת מוגבלת חווים אנו את מלכות שמיים הנצחית העתידה על כל אינסוף יקר והודה. ועוד, שדווקא אי-המעשה, ששבת האלוהים מכל מלאכתו ביום השביעי לבריאה, וששובתים אנו וחוזרים אל אותו הרגע בכל שבוע ושבוע, הוא מקום המפגש של האין והאינסוף, שרק מי שמסוגל לאי-מעשה, ואינו פוחד מן האין, הוא המכיר את האינסוף והזכאי לו.

ל.

אמר רבי שמעון: מלאכים מדברים ארמית. הם מבינים לכל השפות, ומדברים עם כל עם ועם כלשונו ועם כל מדינה ומדינה ככתבה. אך ביניהם מדברים רק ארמית. ואף אומרים שאם נשאיר תינוק לבדו במדבר עם מיינקת אילמת, כשיגדל וידבר בלי ששמע שפה מעולם, בארמית ידבר.

לא.
אמר רבי שמעון: שמעתי ר' יהודה בן גרים אומר: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו יון ורומי, תיקנו שווקים תיקנו גשרים תיקנו מרחצאות". אמרתי: "כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמן". שמעתי ר' יוסי שותק. אמרתי: "תיקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס". הלך ר' יהודה וסיפר דברי ונשמעו למלכות יון ורומי. פסקה המלכות: ר' יהודה יתעלה, ר' יוסי יגלה לציפורי, ואני אהרג. הלכנו אני ובני אלעזר והתחבאנו בבית המדרש. היתה אשתי מביא לנו בכל יום כד מים ולחם. היתה המלכות תקיפה בגזירתה. חששתי שתגלה האישה מקומנו, והלכנו להתחבא במערה. התרחש לנו נס. נברא לנו עץ חרוב ומעיין מים, והיינו ניזונים מהם. וכל היום היינו קוברים עצמנו בחול ולומדים יחד תורה, ורק בזמן התפילה עולים ומתלבשים ועומדים. תריסר שנים חלפו במערה. בא אליהו הנביא ועמד בפתח המערה. אמר אליהו: "מי יודיע לבר יוחי שמת קיסר ובטלו גזירותיו?". יצאנו וראינו אנשים חורשים וזורעים. אמרתי: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה". וכל מקום שהיינו נותנים עינינו מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה לנו: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם". שבנו וישבנו תריסר ירחים נוספים. אמרנו: "משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש". יצתה בת קול ואמרה: "צאו ממערתכם". יצאנו. כל מקום שהיה מביט בני היה ניזוק, והייתי אני מביט בו ומרפאו. אמרתי לו: "בני, די לעולם אני ואתה".

לב.

אמר רבי שמעון: מהו "הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א', ב')? משמעו הכל הבל הפה, שהוא רוח חיים ונשמת כל בשר היוצאת מן הפה ונכנסת אליו בנשימה. וטעו הטועים להניח שההבל הוא השווא והריק והאין, ואף הפליגו לומר שהוא התוהו ובוהו, שאין לו עמם דבר, אלא להפך, הוא נשמת כל חי, ועל כן לא אמר קהלת הכל שווא או הכל ריק או אין, אלא דווקא הכל חי. דבר אחר משמעו הכל הבל הפה, שהוא הדיבור היוצא מן האדם, שחיתוך העיצורים והתנועות היא חיתוך הבל האוויר במקומות השונים שבפה, ועל כן אמר קהלת שהכל דיבור, הכל מילים, הנחתכים על הלשון והעולים מן הריאות והבאים ויוצאים אל זה העולם. ויש אומרים שלכן הכל אין, שהדיבור נמשך אל האין. דבר אחרון, משמעו הכל הבל בן אדם, שאף על פי שלא העמיד הבל מדמיו בנות ובנים לפני שנרצח, וכולנו בני קין ושת, עדיין הכל הבל.
לג.
אמר רבי שמעון: מהו "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י')? "ויצא יעקב מבאר" – מלמדך שעשיו יצא ראשון מבטן רבקה אמו אחר שהתגושש עם יעקב ברחמה, ואילו יעקב נותר בתוך רחמה עוד שנים רבות נוספות, שכיוון שממילא איבד בכורתו אמר, טוב לי שבת ברחם אמי ונוח שם, וישב שם עד שיצא לחפש לו רחם אחרת לשאת אותה לאישה. שיעקב אבינו הוא משורש רחם אישה, שהרחם היא באר שובע, מקום מוצל משמש ומלא במים שהכל תמיד שבעים בו ולא נאלצים לחפש לחמם, ורק כשהיה יעקב בדרך בין באר-שבע לחרן היה משולל רחם. ולמה עזב יעקב רחם שובע אחד והלך לחפש רחם שובע שני בחרן שהיא מקום חרון? שבשל כעסו שהכעיס עליו את עשיו אחיו ואת יצחק אביו נאלץ לעזוב הרחם הראשון, והלך והרגיז עליו את לבן דודו ואת לאה אשתו הראשונה כדי למצוא רחם שובע ברחל בת-דודתו תחת רחם רבקה אמו. ואלמלא הרגיז עליו את העולם לא היה יוצא כלל מרחם ראשון. מכאן אתה למד שהכעס והרוגז הם מאפשרים לצאת מן הרחם הראשון, אבל הם גם מאפשרים למצוא את הרחם השני, שהכעס פותח מקום גם לרחמים ולאהבה, ועל כן נקראת האהבה בארמית רחמים, שהיא מעשה הרחם.
לד.
אמר רבי שמעון: מה עשה יעקב אבינו עשרים שנה ברחם רבקה אמו? אין זה אלא שבא ללמדנו בהשתהות ארוכה זאת כמה חשובה נאמנות לבית ההורים, שלא זאת שנשאר בביתם כפי שנאמר, "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה, כ"ז), אלא נשאר ממש ברחם אמו, ולא ביקש לעוזבם ולהתחבר אל אחרים, אף אם הם דודו ובת דודתו. דבר אחר, אין זה אלא שבא ללמדנו בהשתהות ארוכה זאת כמה ביקשו הוריו לגונן עליו שלא ילך בדרכים לבד, ואף לא יצא את הבית, אלא ממש יהיה נשאר ברחם אמו, עד שאמר להם הקדוש ברוך הוא, אם זה נשאר בבטן אמו הרי אינו מתעבר בבטן אישה אחרת להעמיד לכם זרע אחריכם ולקיים הבטחתי לאברהם לעשותו גוי גדול, מה עשו, מיד התכעסו עליו כדי להוציאו מן הבטן ולשלחו לדרך ולהובילו לאישה אחרת, ולכן אמר לו יצחק "מִי אַתָּה בְּנִי" (בראשית כ"ז, י"ח), כמבקש לומר, עדיין לא ידענו מי אתה באמת בכל הזמן הזה שהיית בבטן, קרוב ורחוק בזמן אחד, ולכן אמרה לו רבקה "קוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי חָרָנָה" (בראשית כ"ז, מ"ג), כמבקשת לטלטלו ממנה. דבר אחר, אין זה אלא שבא ללמדנו בהשתהות ארוכה זאת כמה פחד יעקב מאנשים ומדרכים ןמן הבלתי-צפוי, על כן נאמר עליו "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה, כ"ז), ועל כן ביקש הקדוש ברוך הוא לטלטלו מאוהלו ומאמו, ולקיים בו את ברכת אברהם להוליד בנים ובנות ככוכבי השמיים לרוב.
לה.
אמר רבי שמעון: מה עשה יעקב אבינו עשרים שנה ברחם רבקה אמו? אין זה אלא שלמד תורה, והיה לומד ודורש התורה כולה, ודבק בכל אותיותיה, שידע שעובר זוכר כל התורה כולה, וכשיוצא בא מלאך, סוטר לו והוא שוכח ובוכה. על כן ביקש יעקב אבינו לא לשכוח אף לא תג אחד מן התגים ודבק ברחם אם. שכל עובר ועוברה לומדים בבטן אמם התורה כולה, ולא זאת המוכרת לנו עלי אדמות, אלא הלוח השמור בשמיים, שאינו מכיל שגיאה אחת, ובו כתובים תורה שבעל-פה ותורה שבכתב יחדיו, כאילו על דף אחד נכתבו. וכשהתארך זמנו בבטן אמו הקים לו יעקב אבינו ישיבה, והיה בה גם הלומד וגם המלמד, גם הקפדן וגם השוחק, גם הפשטן וגם בעל הסוד, גם המעיין המעמיק וגם מי שבחסרון דעתו יכול לזכור מסכת שלמה על פה מראש ועד סוף.
לו.
אמר רבי שמעון: למה יילד האלוהים את חוה אמנו מצלעו של אדם? שבכל פעם שמתקנא איש באישה על רחמה, שיכולה היא להוציא ממנה בריות חדשות ולהכניסן אל זה העולם, יוכל להיזכר ולומר לעצמו, ובכל זאת חוה אם כל חי נולדה מגופי ממש, מגוף אדם הראשון, שנעשה בו מעשה נקבה ונפתח גופו ונכאבו בו כל כאבי הלידה והוציא בריה חדשה לעולם, ואחר כך נסגר מקום הפתח ונחנו צאצאיו חסרים פתח זה ומתקנאים בו וחרדים עליו.
לז.
אמר רבי שמעון: בתחילה אדם הקדמון דו-פרצופין היה, צד אחד זכר ובצד שני נקבה. והיו צד הנקבה וצד הזכר דבוקים זה אל זה גב בגב, לא יכולים להינתק זה מזה ולא יכולים להביט זה אל זה. וכיוון שכבר היו מחוברים זה לזה תמיד לא נגלה להם סוד הייחוד ההופך שניים לאחד, ולא יכולים היו להתייחד אף פעם. ובת לויה קבועה שלהם היתה לילית עוד מזמן קדמון. ופעם היתה לנה בצד זה, משוחחת עם צד הזכר ומספרת לו ממראה הנקבה, ופעם היתה לנה בצד אחר, משוחחת עם צד הנקבה ומספרת לה ממראה הזכר. ולא היו מכירים זה את זה אלא ממה שסיפרה להם לילית, והיתה מעוררת בהם געגועים זה לזה עד שנעשו אוהבים זה לזה, והיו מתגעגעים גם ללילית בכל פעם שעזבה צד חד ועברה לאחר, והיו אוהבים לה. ואז החליט הקדוש ברוך הוא לנסר אדם הקדמון ולחלקו לשני חלקים, לזכר ושמו אדם ולנקבה ושמה חוה. כפי שנאמר "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" (בראשית ב', כ"א), ואין צלע אלא צד, שניסר צד הנקבה ואז סגר הבשר תחת הנקבה ותחת הזכר. ואחר שהעמיד הקדוש ברוך הוא הזכר והנקבה שהופרדו תחת החופה וקידש אותם זה לזה והשקם יין והניחם יחדיו בגן העדן, באה לילית ושכבה לישון תחילה בצד הזכר, צד אדם, ושוב לא יכלה לספר לו ממראה צד הנקבה שכבר ראה אותה. למחרת עברה לילית ושכבה לישון בצד הנקבה, צד חוה, ושוב לא יכלה לספר לה ממראה צד הזכר שכבר ראתה אותו. והיתה מתגעגעת לילית לאדם הקדמון ולדו-הפרצופין זכר ונקבה, עד שעזבה את גן-העדן שלא לראות אדם וחוה, וכשגורשו אדם וחוה מגן-העדן שבה לילית אל הגן, שלא לראותם, ועדיין היא עומדת בשעריו לפני להט החרב המתהפכת.
לח.
אמר רבי שמעון: אחרי שניסר ריבונו של עולם אדם הקדמון והופרדו זה מזה חוה ואדם, נבהלה לילית מיצור זה שהוא רק זכר הנקרא אדם, ומיצור זה שהוא רק נקבה הנקראת חוה, וברחה הרחק מגן העדן. ומאז כל הנשאר לבדו בביתו ודו-פרצופין אוחזו לילית אוחזתו ואינה מרפה, שמתגעגעת היא געגועים מרים לאדם הקדמון.
לט.
אמר רבי שמעון: לית נהורא אלא בחשוכא, שפירושו אין אור אלא בחושך, ולית חשוכא אלא בנהורא, שפירושו אין חושך אלא באור, ואף על גב דאינון חד, שפירושו אף על פי שהם אחד, אתפרשו בגוונין, שפירושו הם מתפרשים בגוונים, ועם כל דא אינון חד, שפירושו ועם כל זה הם אחד. ונאמר גם: אין גבר אלא באישה, ואין כתב אלא בדיבור, ואין חסד אלא בסטרא אחרא, ואין יהודי אלא בגוי, שאף על גבי שהתפרשו בגוונים זה מזה, עם כל זה הם חד.
מ.
אמר רבי שמעון: מהו שנאמר "שְׁתֵה-מַיִם מִבּוֹרֶךָ" (משלי ה', ט"ו)? לכאורה מוזר הדבר, למה מצא שלמה החכם מכל אדם להזכיר לו לאדם שישתה מים מבורו שלו, וכי אין הדבר ברור? ועוד, למה ולא יצא וילמד וישתה מבורות אחרים, שתתרחב דעתו ותִרחב נפשו של אדם? אבל הסבר לדבר בכך שמים הם תורה, ומבקש הכתוב להזכיר למי ששוכח שגם הוא ירש התורה, וגם לו חלק בה, שישתה מים מזה הבור, ולא רק זאת אף זאת שבור, שהוא בלשוננו גם באר, כאשר הוא הופך שלך, כפי שכתוב "מבורך", הרי שגם ברכה מצויה בו, ואינו כאותם בורות נשברים. אבל עוד דעה בדבר, שבאמת נאמר כאן שתה מים מבורך שלך, לא מן התורה הקדושה אלא מבור מים שלך ממש המצוי אצלך, ומבקש כאן המלך שלמה להזכיר לאדם שישתה ממש מבורו שלו, ויזכור וישים לב למים מבורו שלו. כי פעמים רבות שוכח אדם כי העולם ניצב על מים אדירים, וכל אחד ואחד מצוי בתוכו חלק מאותם מים אדירים העוברים בעולם וזורמים בו, והוא חלק מאותה זרימה ואותו מעבר, ועל כן מים אלו שלו חלק מזה העולם, וכשמכיר אותם מכיר גם את העולם. ועל אותו עניין ממש נאמר לאדם שכאשר הוא שוקע בביצה ימשוך עצמו ממש בציצית שערותיו, שאף על פי שאין הדבר אפשרי ממש, שאדם בידיו שלו ימשוך עצמו בשערו החוצה מן הביצה, הרי שלעיתים רק כך אפשר לו לאדם לעשות ואכן הקדוש ברוך הוא מצליח בידו, ומעניק לו כוח מן החוץ אחר שזה מצא כוח מן הפנים, כדרך שאמרו שמשעה שהתעוררו בתחתונים, יתעוררו גם בעליונים. ועוד דעה בדבר, בסייעתא דשמייא, שהמים כאן מתפרשים על-פי דברי שלמה המלך במקום אחר, "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ח', ז'), שכאשר משתוקק אדם "בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה" (משלי ה', כ'), יש לצנן אהבה זאת המתעוררת בו דווקא במי באר שלו, שנאמר "וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ : אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת-חֵן" (משלי ה', י"ח-י"ט), ודווקא אז "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי-מָיִם" (משלי ה', ט"ז), ואז יהיה חלב הדדים נמשל כמים מרוב שפע הימצאותו ופשטות התגלותו: "דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל-עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה', י"ט), ויוודע לאדם שדווקא כך, בהולכו לבורו שלו ולא לבורות רחוקים, שאולי הם עמוקים יותר או משופעים יותר בנוזל המבורך, דווקא אז "יְהִי-מְקוֹרְךָ בָרוּךְ" (משלי ה', י"ח).
מא.
אמר רבי שמעון: עיקר הפסח הוא ביטול החמץ, וביטול זה יש בו כמה עניינים גדולים. שהלחם הוא המאכל הראשון הנזכר בתורה הקדושה, אחר שהזכיר עצי הפרי למאכל, ואחר שחטאו אדם וחווה בפרי עץ הדעת טוב ורע אמר האלהים לאדם ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם״ (בראשית ג', י"ט). ואם כך, הרי שכשבא חג הפסח אנחנו באים לבטל אותו החטא על ידי שאנחנו מבטלים העונש, שהיה אכילת הלחם, ואוכלים במקומו את המצה, לחם עוני שלא הספיק בצקו לתפוח. דבר אחר שיש בביטול החמץ והוא ביטול ההחמצה, שכל הימים אנחנו הולכים ונזכרים בכל החמצה מהחמצותינו שהחמצנו בחיינו, ואין אנו מוכנים לשכוח ולבטל אף אחת מאותן החמצות, ובפסח אנחנו מקבלים עלינו לבטל החמץ, כלומר לשכוח ההחמצות שיהיו כעפר הארץ, ואז להתחיל השנה בניסן חדשה, ללא אותן החמצות שאנו סוחבים עמנו מניסן הקודם. ויש מי שחיבר תפילה על התרת ההחמצות וביטולן כדוגמת תפילת כל נדרי ביום כיפורים על התרת הנדרים והקונמות וביטולן, ויש להמליץ על כך.
מב.
בכה רבי שמעון ואמר: מה שִפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלוש פעמים, ואני לא פעם אחת. יבוא הנס מכל מקום.
מג.
אמר רבי שמעון: לית עלמא מתקיימא אלא ברזא.
מד.
אמר רבי שמעון: הכיצד ימתיקו סוד בני החבורה אלו עם אלו? אלו אינם מתלחשים, שמה לו לבן חבורה דווקא ללחוש ולהשקיט, אלא להפך, מתאספים כולם במקום שם אוכלוסין רבים, ומתיישבים במרכזם, כגרעין מול הפרי ומול הקליפה, ומדברים דווקא בפה מלא. ובזה דייקא יחדיו ימתיקו סוד, שאין איש שומע, שכל העולם עסוק חבורות חבורות בדיבור ובדבריו, וכיצד ידע שדווקא כאן הסוד מתוק?
מה.

אמר רבי שמעון: אין תורה ללא מתן תורה. כתבו מתנגדיו: אמר רבי שמעון אין תורה. ענה להן רבי שמעון: צדקתם ממני, תורה "מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כ"ח, י"ב).

מו.

אמר רבי שמעון: בסוף היום השישי ברא אלהים את השבת לשבות בה מכל מלאכתו, ואחר שברא בששת ימי המעשה כל שהעולם נזקק לו ולא החסיר דבר, ברא יום שאין לברוא בו ואין לעשות בו מלאכה, שיוכלו להחליף המלאכה במנוחה, והמעשה בשביתה מכל מעשה. בכל אחד מששת ימי המעשה חידש הקדוש ברוך הוא חידושים רבים, אך בכל שבת ושבת מאז מעשה הבריאה מתחדשים החידושים, שאחרי שהם נחים כאילו נבראו מחדש. וזה כלל חשוב שלימד הקדוש ברוך הוא לאדם, שיקדש יום אחד מימות השבוע, שלא יהיו כולם חול, ויקדש אישה אחת מן הנשים, שלא תהיינה כולן שוות ואסורות לו, ויקדש זמנים ועיתים לתורה, ויקדש מכספו לצדקה, ויקדש משדהו לעניים, ויקדש מעט ממחשבותיו לעובדו באמת. שאינו יכול לקדש כל הימים, וכל הנשים, וכל העיתים לתורה, וכל כספו לצדקה, וכל שדהו לעניים וכל מחשבותיו לעובדו באמת.

אמר רבי שמעון א'-י'

אמר רבי שמעון י"א-כ'

אמר רבי שמעון כ'

 אמר חכם עבדאללה א'-י'

אמר חכם עבדאללה י"א-כ'

אמר חכם עבדאללה כ"א-ק"ג

אמר חכם עבדאללה א'-ק"ד

אמר חזקל א'-נ"ו

אמר חזקל א'-נ"ז

האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון", "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".
"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.
כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמר רבי שמעון, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אמר רבי שמעון (א'-מ"ד)

  1. פינגבאק: "אמר חכם עבדאללה" לתשעה באב | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s