שיר המוקדש לכל האסירים בעבר ובהווה ובעתיד, מעטו של המשורר ר' אברהם ברוך מני, שנולד בבגדאד ב-1854, ועלה עם אביו לחברון ב-1856, ונפטר בגיל צעיר, ממחלה קשה, בשנת 1882.
בעת ששהה אחיו הגדול, ר' סלימאן מני, במאסר בדמשק, מ-1880 עד 1883, הוא כתב לו את השיר הבא, "עורה אסיר כלא", בניסן תרמ"א (1881), ועליו השיב אחיו בשירו "כלֹה כלתה נפשי":
עורה אסיר כלא ושמע אמרֵי צִפור דרור
בפיו עלה תקוָה עומד על דלת וציר
עורה משנת יגון יבאיש גם מר דרור
ובטח באל והוא ישלח לך מלאך וציר
אסירך יפתח וכמוני תהיה דרור
יעל לך מרפא ונסו כאב וציר.
(מתוך "שירה ופיוט של יהודי בבל בדורות האחרונים, אוסף ומבחר, העתיקם ורשמם והקדים להם מבואות: אברהם בן-יעקב, ניקדום ופירשום: דוד צמח ויוסף טובי, ערך והתקין: מאיר בניהו, הוצאת מכון בן-צבי באוניברסיטה העברית, תש"ל, עמ' 215)
שירו של ר' סלימאן מני, שנולד בבגדאד ב-1850, ועלה עם אביו לחברון ב-1856, ושהה במאסר בדמשק מ-1880 עד 1883, ושב לחברון שם נפטר ב-1924, "כלֹה כלתה נפשי", שנכתב בחודש החופש והדרור, חודש ניסן, שנת תרמ"ב (1882), כלומר בעודו יושב בתא כלאו, בתשובה לשירו של אחיו "עורה אסיר כלא":
כלֹה כלתה נפשי ועודני בך כלוא
ימים נגֹזו ולילות חלפו עברו
ומדוע לא תשלחני חָפשי, לו
מותתני טוב כי פנַי לא שִחרו.
לילותַי בָּךְ ארכו כמו לא להם שחר
ותנומתי מדוע אִתי לא אסרת?
אזעק לאֵידִי הוי עד כי גרוני נִחר
אכן דלתֵי דמעותי בלִבי סגרת.
אהה, מעין דמעותַי, עזרני לבכי
אולי בך אכבה רשפֵי אש לבבי
פקֹד נא את עפעף עינַי בנשף חָשכי
ארוה צמאון נדודַי העצור בחֻבי.
הס, הס, מי זה מתנומותי יעירני
לא קול המְיַת נוגש ולא קול נחת
ואם קול דוד הוא מי זה עתה ישחרני
ויפקדני בבית כלאי, בור השחת.
האם זה צִפור דרור משורר לצורו
ויונתו גם היא בשיר זִמרה תענהו
ישמחו לקראת הילל בן שחר ואורו
המבשר על מאור יומם כי בא הִנֵהו.
כף תקעתי ושרתי לאור יום הזורח
אמרתי אין זאת רק סעִפֵּי חזיון לילה
עתה אקום לחזות נֹעם האורח
הנותן חֹפש לנפש סרה ואֻמללה.
אכן, אהה, אוי, מה זה תחזינה עינַי
איש בקנה רובה עומד על יד השער
אין זאת רק כי אסור פה תוך כלא הנני
אוי לי, זכרתי זאת ויֹאחזני שער.
הוי צִפור דרור, מדוע לפה עפת
הלא ידעת פה בית כלא ואסירים
ואם על יללת נפשי חסתָ
ותבוא להרנין לי בקול ושירים.
לך מעלי, פה אין שלום ופה אין נחת
פה דאגה תקנן ומלך בלהות
עוּף נא חושה והמלט מבור השחת
פן גם אתה תלכד ברשת התלאות.
אכן לא, עמֹד נא רגע, ושמע מִלתי
ולקול בכיִי ויללתי שעֵה והקשיבה
עופה מהר נא אל מקום בנַי ובנֵי ביתי
וספר להם שבר ויגון נפשי ועָצבה.
אמֹר להם כי הם חיי ונשמתי
ואיך יחיה אנוש בלי רוח?
הוי בא כולאי להקימני ממִטתי
ויעופו חזיונותי כמֹץ לפני רוח.
(מתוך "שירה ופיוט של יהודי בבל בדורות האחרונים, אוסף ומבחר, העתיקם ורשמם והקדים להם מבואות: אברהם בן-יעקב, ניקדום ופירשום: דוד צמח ויוסף טובי, ערך והתקין: מאיר בניהו, הוצאת מכון בן-צבי באוניברסיטה העברית, תש"ל, עמ' 170-169)
אלמוג בהר 
מרגש ועצוב.