עזה כלל אינה קיימת (2014)

עזה כלל אינה קיימת. אבל היא הופכת ליריב העיקרי של ישראל במלחמות עם שמות פיוטיים: עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. עזה היא ההיסטוריה של כולנו, והיא שכחת ההיסטוריה של כולנו. היא המקום הכי כואב בפלסטין/ארץ-ישראל. בבית-הקברות שלה קבור הפייטן ר' ישראל נג'ארה, ואולי הוא אומר עכשיו דברי סנגוריה מפוייטים בשמיים, עלינו ועליהם. עזה רובה פליטים, שגורשו ממישור החוף ב-48, ובני עזה בנו מאז 67 את רוב ערי ישראל שאותן הם עכשיו מפציצים (כפי שכתב במדוייק חררדו לייבנר, גם כן כבר ב"מבצע" קודם). וסביב לעזה בעיירות הפיתוח רוב של פליטים יהודים מן העולם הערבי וצאצאיהם, שנדחקו לצאת מארצותיהם לאחר המלחמה ב-48, ובארץ במבצע שכותרתו פסטורלית "מן האונייה לכפר" נשלחו במשאיות בלילה שבו הגיעו לארץ מיד לעיירות הפיתוח, כדי שלא יעצרו בדרך במרכז הארץ ו"חס וחלילה" ישארו בו, ושם בדרום הם עיבדו את שדות הקיבוצים והמושבים שסביבם ועבדו במפעליהם. עזה היא אינסוף מלחמות ופלישות בשנים שאחרי 48: פעולות התגמול, 56, 67, פלישת אריק שרון לעזה ב-1970, 1987, 2000, 2009, 2012, 2014. עזה היא חוסר התקווה שלהם ושלנו, והמוצא שלנו ושלהם הולך ומתרחק: אחרי ארבעים שנה שבהן האפשרות של פשרה היסטורית כואבת בין שתי התנועות הלאומיות, הפלסטינית והציונית, היתה מונחת על השולחן, האפשרות הזאת הולכת ומתאדה, הסכסוך מפורש מחדש במונחים מיתולוגיים ותיאולוגיים, במונחים של נקמה ונקמה על נקמה, וכל שאנחנו מבטיחים לילדינו הוא עוד מלחמות רבות לשנות דור, שיהרגו בנו ובהם ללא מוצא ויביאו למיסודו של משטר אפרטהייד שיפול רק לאחר דורות רבים נוספים.
בירושלים אין מקלטים לקראת הטילים שיבואו, ואנחנו שמים מבטחנו בכותל המערבי / במסגד אלאקצה / בכנסיית הקבר.

הרשימה הזאת נכתבה במקור ב-2009 ועודכנה שוב ב-2012, וגלגל סובב בעולם ואני שב ומעלה אותה:

א. אלוהים ישמור וירחם, עלינו ועליהם, בשדרות ובעזה, בחאן יונס ובנתיבות, בקרית מלאכי וברפיח.

ב. ההרג וההרס נמשכים, והדיבור והכתיבה קשים אל מולם, אך גם הכרחיים. בפוליטיקה ובתקשורת משתתקים רוב הקולות הביקורתיים, ועולים ומתייצבים לצד המלחמה (מבצע). באופן עצוב גם חלק גדול מן הביקורת ברחוב משתתקת, או מושתקת ממש מבפנים. בעת מלחמה, אומרים לעצמם אנשים, אין להרהר או לערער.
ג. התקשורת, הפוליטיקאים, וכן, כנראה גם רוב הרחוב הישראלי, שמחו עם הריגת הרמטכ"ל שלהם. ההתחלה פשוטה, ואף הצטלמה בתמונות הירואיות מבחינת התקשורת והפוליטיקה. האם מישהו מאיתנו באמת מאמין שאותם פוליטיקאים גם חשבו על ההמשך, המחירים האפשריים וההסתבכויות?
ד. עד למלחמה הזאת ביבי לא יצא למבצעים גדולים ומלחמות. רק לפני זמן קצר הוא קרא לשתי מלחמותיו של אולמרט מלחמות מיותרות. זה היה היתרון שלו עד כה, לעומת ברק, אולמרט, שרון ופרס בשנים האחרונות. ועכשיו יתרונו היחיד נמחק, אולי לקראת בחירות, אולי כהכנה למלחמה באיראן, אולי כפיצוי על כך שלא היתה מלחמה באיראן, אולי בהשראת ברק (וחזרתו האפשרית של אולמרט).
ה. עבור ברק המלחמה היא הסיכוי היחיד שלו לעבור את אחוז החסימה. האם אפשר באמת להניח שהוא לא מודע לכך ולא חושב על כך כשהוא מקבל את החלטותיו לגביה?

ו. אם לאחר המלחמה תהיה ביקורת על המלחמה שתקבל הד ציבורי, תהיה זאת רק ביקורת מיליטריסטית, על כך ש"ביבי לא נכנס בהם מספיק". לא יהיה כלל הד לשאלה האם סיבובי ההרג וההרס אכן מרחיקים את ההרג וההרס הבא, או שהם יוצרים את התשתית הרגשית והאידיאולוגית שלהם. לא יהיה כלל הד לשאלה איך אנחנו מעמיקים עוד ועוד את מעגל הדמים בלי להיות מודעים להיסטוריה ולתודעה של הצד השני, ובלי לחשוב על הסדר. לא יהיה הד לשאלה מה זאת הרתעה, איך אנחנו מצפים לשקט במצב של עוול היסטורי ומתמשך לצד השני (מהנכבה, שהרי רוב תושבי עזה אינם עזתים אלא פליטי יפו, תל-אביב, אשדוד ואשקלון, דרך הכיבוש ב-56 וב-67, ועד המצור המתמשך – וכך כאשר מפקד מחוז ירושלים לשעבר במשטרה ביקש להסביר בראיון טלוויזיה למה הם יורים עלינו הוא אמר כאחרון הילדים שאין להם זיכרון היסטורי, אבל יש להם גזענות קולוניאלית: "הם לא שוודים"), והאם איננו מביאים באופן מכוון למצב שלא תישאר אף אופציה פוליטית פתוחה לדיאלוג ולהסדר מן הצד השני (ואיני רומז לשאלה שעלתה האם רמטכ"ל החמאס בעצמו לא היה בדיאלוג קרוב עם ישראל).
ז. עכשיו כולם מזדהים עם הדרום המצוי תחת מטר טילים. אבל זה לא גרם לממשלה לשנות משהו ביחסה לדרום בשנים האחרונות: ממוצע מיטות האשפוז בדרום 1.384 לעומת 1.933 בכלל ישראל, העוני בערים הנמצאות תחת הפצצה בדרום גבוה מבשאר הארץ, וכך גם אפשרויות התעסוקה ושיעור הזכאים לבגרות, ושיעור הסטודנטים במוסדות אקדמיים. יתכן שבעיות מערכת הבריאות בדרום, והזיהום, הורגים יותר מן המלחמה, וכך גם העוני (הנגרם על-ידי מערכת החינוך) המביא לתוחלת חיים נמוכה יותר. אבל בכל אלו אין צורך לטפל, כי אין כסף (חוץ מלתחמושת).

ח. רוב האנשים רוצים לחיות, ורוצים חיים פשוטים יחסית. זה נכון בעזה ובשדרות, בתל-אביב ובחאן-יונס, בירושלים וברפיח. מנגד, יתכן מאוד שבמקביל לכך קיים כרגע רוב בכל המקומות הללו הרוצה בהמשך הלחימה עד שיגיע רגע שאותו הוא יוכל להגדיר כניצחון. ויתכן שרובנו הישראלים מעדיפים מלחמות קטנות עם הפלסטינים אחת לכמה שנים, כי הם ממילא חלשים, על-פני הסדר וחלוקה מחדש של משאבים.

נכתב ב-2009 בזמן המלחמה בעזה (עופרת יצוקה):
אחד השקרים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים סובב סביב עזה. עזה הפכה לסמל הרציונאליות של פוליטיקאים ישראלים מסוימים: מחיים רמון ורוני מילוא ב-92 שהדגימו את התפכחותם בהכרזה שיש לצאת מעזה, דרך הסכמי אוסלו שקיבלו את השם "עזה ויריחו תחילה", ועד אריק שרון ומבצע ההתנתקות מעזה. פוליטיקאים ישראלים שהתבגרו התבגרות כואבת מחזון ארץ ישראל השלמה, מצאו את הפתרון המושלם לבעיה שגילו: נסיגה מעזה.

            במסגרת זאת הפלסטינים הוכיחו, לכאורה, את אי-הרציונאליות שלהם, שוב ושוב: הנה ישראל מעניקה להם שליטה מלאה בעזה, עד 2006 בנוכחות המתנחלים, ומ-2006 ללא המתנחלים, והם אינם מנצלים את ההזדמנות להפוך לנס כלכלי כמו סינגפור, אלא בוחרים דווקא להפציץ את כובשיהם לשעבר, כאילו ביקשו לומר: אל תעזבו אותנו, אל תניחו אותנו לבדנו.

            בתוך הלוגיקה המופתית הזאת, כמובן שאין זה מפתיע שימין ושמאל מאוחדים עכשיו סביב המתקפה על עזה: והרי ישראל ניסתה הכל, עשתה כל מה שאפשרי כדי להשתחרר מעזה, אך גילתה שדווקא עזה אינה מוכנה להשתחרר מישראל, ועל כן גם המלחמה הנוכחית היא מלחמת אין-ברירה, כמיטב המסורת.

            אבל האמת היא שרצועת עזה בכלל מעולם לא היתה קיימת, ועל-כן כל הדיון בה מופרך מעיקרו, ושיקרי. רצועת עזה נולדה ב-48, כשמדינת ישראל "גילחה" את רוב הפלסטינים במישור החוף מיפו דרומה אל תוך שטח מצומצם וצר סביב העיר עזה, ולאחר מספר שנים הוסיפה וגירשה לשם בדווים מצפון הנגב.

            בשישים השנים האחרונות הזמן לא עמד מלכת, ואוכלוסיית עזה הלכה וגדלה, הרבה מעבר ליכולת הקיבולת של שטחה, עם או בלי קשר לנוכחות ההתנחלויות ובסיסי הצבא בתוכה, או העדרם. העובדה הפשוטה היא כי רצועת עזה אינה יכולה להתקיים במצור, מבחינה כלכלית, חברתית ואנושית, והיא זקוקה לקשר עם סביבתה: הגדה המערבית, ישראל וסיני.

            משמעות הדבר היא שכל ניסיון לבודד את עזה עתיד להתפוצץ בפרצוף המבודדים, ומי שחושב שיצליח "לחנך" את עזה בהפצצות מאסיביות והרג רבים מתושביה כי עליה לשבת לבדה ולשתוק, גם אם יצליח לשבוע או חודש, יזכה אחר-כך למנה אחת אפיים.

            חשוב לזכור את מה שמבקשים להשכיח, כי עזה אינה ילידת שנאה נצחית ובלתי רציונאלית ליהודים (אם כי מי שמכנה את הפצצות המוטלות עליה "עופרת יצוקה", כמעין מתנת חנוכה יהודית, כנראה רוצה לגרום לכך [2012: וכך גם השם התנ"כי "עמוד ענן"]), היא ילידת תנאי קיום וחיים בלתי-אפשריים עד קריטיים, וסכסוך לאומי אשר הסתבך בין ביצתו לתרנגולתו עד שהוא נראה לעיתים בלתי ניתן להתרה, סכסוך שניסיונות ההסדר שלו, מאז אוסלו, נראו גם הם כמלאי רצון רע, ובעיקר כחלקיים ומגומגמים.

            חשוב לזכור ולהזכיר כי רצועת עזה אינה קיימת לבדה, ולא יושג עמה הסדר הפסקת-אש עצמאית, ומצור עליה לא יגרום לשקט. השאלה העומדת לפתחנו היום אינה שונה במהותה מזאת שעמדה לפנינו לפני עשור או שניים, אף-על-פי שמרוב שכלול אומנות ההמתנה והדחייה בפוליטיקה הישראלית היא נשמעת עתה מיושנת למדי, כבת מאה אחרת. השאלה היום כאז, היא האם אנחנו מוכנים לוותר את אותם ויתורים משמעותיים וידועים לכל ביהודה ושומרון, בירושלים, בשאלות הפליטים והמים, בהסדר ולא באופן חד-צדדי, או שאנחנו מעוניינים להוריש לילדינו עוד מלחמות רבות בעזה (ובשכם, ובחברון, ובלבנון), כל אחת מהן מבצע אחרון, מדויק אך נחוש מקודמו, לצריבת התודעה הפלסטינית, שנצרבה עד שכבר לא נותר בה מקום לצריבות נוספות.

אף-על-פי שעזה כלל אינה קיימת, באופן פרדוקסלי היא גם לעולם לא תיעלם, למרות הפנטזיות הישראליות על התפוגגותה. היא תהיה שם גם לאחר המלחמה הנוכחית, המנוהלת הרחק ממנה, מראש מגדלי אקירוב, הרחק מן התושבים בשדרות ונתיבות שהם הסובלים העיקריים בישראל מן המשבר המתמשך. הזמן ממשיך שלא לפעול לטובת כל מי שמבקש הסדר, אך כדאי לזכור כי כפי שתמיד היו ויהיו נימוקים למלחמה (כמה קטנות או אחת גדולה), ישנם גם עתה נימוקים להסדר, פשרה ושלום, ואלו לא יהיו אפשריים לנצח.

תוספת 2012:
על-פי רוב אני אופסימיסט, ועתה, כשההיסטוריה חוזרת על עצמה עם ביבי כראש ממשלה במקום אולמרט, אבל עם אותו שר ביטחון (שכבר לא גר במגדלי אקירוב, אלא במגדלים אחרים לגמרי), אני חש שמשפטי הסיום שכתבתי כאן לפני שלוש שנים לקו באופטימיות יתר:
הרגע המשותף שבו שני העמים, שתי התודעות הלאומיות ושתי ההנהגות, הישראלית והפלסטינית, יסכימו על הסדר מוסכם – מדינה אחת, שתי מדינות, גבולות, פליטים, ירושלים, מים וכן הלאה – נראה כמעט בלתי-מושג כיוון שהפרספקטיבות בשני הצדדים שונות עד מאוד:
רוב הישראלים המעוניינים להגיע להסדר חשים שהצד שלהם כבר עשה את כל הויתורים ואילו הצד השני לא הסכים להם, אף-על-פי שכל מה שהם הציעו היו תנאי תבוסה רדיקליים למדי לצד השני, שלא היו סיכויים רבים שמישהו יקבל אותם. במובנים רבים זאת הפנטזיה של מי שמגדירים את עצמם מרכז בפוליטיקה הישראלית – אנחנו ניתן לפלסטינים תנאי תבוסה של כמה מרכזים עירוניים, ואחוז מסויים מהשטח של גבולות 67 עם הגבלות חריפות על ירושלים, מים, פליטים וכו' – והם יהיו מספיק מובסים כדי לחתום. לכן לרוב הישראלים אין מוטיבאציה להגיע לאיזשהו הסדר (במיוחד בתקופות של שקט יחסי, כמו זאת שהסתיימה לפני ימים אחדים).
מנגד בצד הפלסטיני תומכי הפתרון של שתי מדינות לשני עמים (שהוא כרגע הפתרון שיש לו, תיאורטית, פרטנר ישראלי, אומנם באופוזיציה וקטן, אבל גדול מן הפרטנר לרעיון המדינה האחת) הפכו למרכז בתנועה הלאומית הפלסטינית בהדרגה משנות השבעים והפכו לרוב, אבל עם הכישלון של תהליך אוסלו והעדר ההצלחה להגיע בדיאלוג עם ישראל להסדר של שתי מדינות, בהדרגה בתודעה הפלסטינית המרכז הפוליטי חוזר אל רעיון המדינה האחת. כך רעיון שתי המדינות כנראה יירד מן השולחן סופית אחרי פרישת אבו מאזן – ואילו הסבירות לפרטנר למדינה אחת בשנים הקרובות בהסכמה עם ישראל הוא קטן למדי (כאשר נמשך גם הפיצול בין עזה לגדה, ולחמאס אין עניין להגיע להסדר כתוב).
כך שנראה שעד שלא יתחולל שינוי פוליטי רדיקלי בישראל ובפלסטין, בין השאר בדיון על המחירים החברתיים שהמשך הלחימה גובה, לא יווצר מפגש בין התודעה הישראלית והתודעה הפלסטינית שיאפשר הסדר, ופירוש הדבר עוד דורות של אלימות ודיכוי, בתנועה מעגלית בין תקופות רגיעה יחסית ומבצעים ומלחמות.

פורסם בהעוקץ

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על עזה כלל אינה קיימת (2014)

  1. נועם א"ס הגיב:

    תודה על ההקדמה החדשה לטקסט, צלולה כמו עצב חשוף בשן טוחנת. לפחות יישאר איזשהו בדל זיכרון לאנושיות בימי החושך האלה.

  2. nachum הגיב:

    מן האונייה לכפר was between 154 and 1956. let say it so, most of the olim in this time knew what is going on in state of israel and they choose to come.

  3. פינגבאק: עכשיו אחרי שהצוק האיתן (כנראה) מסתיים | אלמוג בהר

  4. פינגבאק: הפסקת האש שהיתה וקרסה (עזה-ישראל 2014) | אלמוג בהר

  5. פינגבאק: מלחמת ישראל-עזה התשיעית | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s