הפסקת האש שהיתה וקרסה (עזה-ישראל 2014)

עכשיו אחרי שכנראה הצוק האיתן מסתיים, והפסקת אש (כנראה) תיכנס לתוקף בין ישראל לחמאס בתיווך מצרים, צריך לחשוב על ההמשך שמעבר לספירה לאחור למלחמה הבאה, וזה הכרחי שיקרה בשני כיוונים: האחד הוא שינוי המדיניות הכלכלית-חינוכית-חברתית ביחס לדרום הארץ, כך שהחיבוק המילולי והקיטשי של הממשלה והתקשורת עם תושבי הדרום יתורגם גם לכסף; והשני הוא חתירה להסדר ישראלי-פלסטיני, מתוך הבנה שהמשך סבבי האלימות אינם פותרים את האלימות, אלא להפך, רק מחריפים את המצב, מרחיקים הסדר, וכמובן גורמים לפגיעה כבדה בחיי אדם ובתקווה לחיים.

            בכל מלחמה בדרום נשלף החיבוק של משדרי הטלוויזיה, וכן חיבוק השרים המבקרים ומצטלמים בערים המופגזות, אך הדרישה האמיתית של תושבי הדרום היא לשינוי תקציבי רציני ולאורך זמן: שינוי ההשקעה בחינוך כך שהתקצוב לתלמידים ולמוסדות בדרום הארץ יהיה שווה לתקצוב בערים המבוססות במרכז (אי-השיוויון נובע בחלקו מההבדל באפשרות העיריות במרכז להוסיף על התקצוב הממשלתי); שינוי ההשקעה ברפואה, כך שמספר מיטות האשפוז בדרום, לדוגמא, יושווה למספר במרכז הארץ; שינוי באפשרויות התעסוקה בדרום, והרחבת הנגישות התחבורתית, בין השאר באמצעות תחבורה ציבורית, למרכזי תעסוקה במרכז הארץ; שינוי גבולות השיפוט של הרשויות בעיירות הפיתוח בדרום כך שלא יהיו על סף קריסה, ויכללו אזורים מניבי ארנונה המצויים כיום בתחום המועצות האזוריות – כך למשל שדרות תקבל את מכללת ספיר והארנונה שלה, דימונה את הארנונה ממפעלי ים המלח וכו'; הכרה ביישובים הבדווים הלא-מוכרים (במלחמה האחרונה אחד ההרוגים היה מן הכפר הלא-מוכר אל-עראקיב, שנהרס עשרות פעמים על-ידי הרשויות), חיבורם לתשתיות ותיכנון לטווח ארוך באופן צודק.

            לצד דאגה אמיתית לדרום, צריכה להיות דאגה אמיתית להגעה להסדר, מתוך הבנה שהשיבה אל מעגל האלימות רק מוכיחה את חוסר התוחלת שלו וחוסר התקווה שלו, ומתוך הבנה שהמשך הסטטוס-קוו פירושו המשך מעגל האלימות. על הציבור הישראלי לבחור מצדו בין פתרון של שתי מדינות לשני עמים לפתרון המדינה האחת. פתרון של שתי מדינות יכול להתבצע על-ידי קבלה של היוזמה הערבית, שיבה לגבולות 67, הקמת שתי ערי בירה בירושלים, ישראלית ופלסטינית, פתרון הוגן לפליטים – חלקם בשיבה, חלקם בפיצוי כספי, חלקם במעבר למדינה הפלסטינית החדשה, חלקם בשיקום במקומות חייהם, והבטחת זכותם של המתנחלים להישאר במקומותיהם כאזרחי פלסטין, תוך צמצום שטחי השיפוט של ההתנחלויות ופיצוי על שטחי השיפוט הנותרים בידיהן בתוספת שטח מקביל משטח ישראל למדינה הפלסטינית. פתרון המדינה האחת יתבצע על-ידי הקמת ממשלת מעבר זמנית משותפת, יהודית-פלסטינית, אשר תתחיל בביצוע מהלך מתקן של צדק חלוקתי לפליטים פנימיים פלסטינים, וכן לתושבי עיירות הפיתוח מול מועצות אזוריות, ולאחר מכן בחירות משותפות לפרלמנט משותף לכל שטחי ישראל והשטחים, על-פי הכלל שנקבע עם תום האפרטהייד בדרום-אפריקה: אדם אחד – קול אחד.

הרגע המשותף שבו שני העמים, שתי התודעות הלאומיות ושתי ההנהגות, הישראלית והפלסטינית, יסכימו על הסדר מוסכם – מדינה אחת, שתי מדינות, גבולות, פליטים, ירושלים, מים וכן הלאה – נראה כמעט בלתי-מושג כיוון שהפרספקטיבות בשני הצדדים שונות עד מאוד:
רוב הישראלים המעוניינים להגיע להסדר חשים שהצד שלהם כבר עשה את כל הויתורים ואילו הצד השני לא הסכים להם, אף-על-פי שכל מה שהם הציעו היו תנאי תבוסה רדיקליים למדי לצד השני, שלא היו סיכויים רבים שמישהו יקבל אותם. במובנים רבים זאת הפנטזיה של מי שמגדירים את עצמם מרכז בפוליטיקה הישראלית – אנחנו ניתן לפלסטינים תנאי תבוסה של כמה מרכזים עירוניים, ואחוז מסויים מהשטח של גבולות 67 עם הגבלות חריפות על ירושלים, מים, פליטים וכו' – והם יהיו מספיק מובסים כדי לחתום. לכן לרוב הישראלים אין מוטיבאציה להגיע לאיזשהו הסדר (במיוחד בתקופות של שקט יחסי, כמו זאת שהסתיימה לפני ימים אחדים).
מנגד בצד הפלסטיני תומכי הפתרון של שתי מדינות לשני עמים (שהוא כרגע הפתרון שיש לו, תיאורטית, פרטנר ישראלי, אומנם באופוזיציה וקטן, אבל גדול מן הפרטנר לרעיון המדינה האחת) הפכו למרכז בתנועה הלאומית הפלסטינית בהדרגה משנות השבעים והפכו לרוב, אבל עם הכישלון של תהליך אוסלו והעדר ההצלחה להגיע בדיאלוג עם ישראל להסדר של שתי מדינות, בהדרגה בתודעה הפלסטינית המרכז הפוליטי חוזר אל רעיון המדינה האחת. כך רעיון שתי המדינות כנראה יירד מן השולחן סופית אחרי פרישת אבו מאזן – ואילו הסבירות לפרטנר למדינה אחת בשנים הקרובות בהסכמה עם ישראל הוא קטן למדי.
כך שנראה שעד שלא יתחולל שינוי פוליטי רדיקלי בישראל ובפלסטין, בין השאר בדיון על המחירים החברתיים שהמשך הלחימה גובה, לא יווצר מפגש בין התודעה הישראלית והתודעה הפלסטינית שיאפשר הסדר, ופירוש הדבר עוד דורות של אלימות ודיכוי, בתנועה מעגלית בין תקופות רגיעה יחסית ומבצעים ומלחמות.

         עזה כלל אינה קיימת. אבל היא הופכת ליריב העיקרי של ישראל במלחמות עם שמות פיוטיים: עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן. עזה היא ההיסטוריה של כולנו, והיא שכחת ההיסטוריה של כולנו. היא המקום הכי כואב בפלסטין/ארץ-ישראל. בבית-הקברות שלה קבור הפייטן ר' ישראל נג'ארה, ואולי הוא אומר עכשיו דברי סנגוריה מפוייטים בשמיים, עלינו ועליהם. עזה רובה פליטים, שגורשו ממישור החוף ב-48, ובני עזה בנו מאז 67 את רוב ערי ישראל שאותן הם עכשיו מפציצים (כפי שכתב במדוייק חררדו לייבנר, גם כן כבר ב"מבצע" קודם). וסביב לעזה בעיירות הפיתוח רוב של פליטים יהודים מן העולם הערבי וצאצאיהם, שנדחקו לצאת מארצותיהם לאחר המלחמה ב-48, ובארץ במבצע שכותרתו פסטורלית "מן האונייה לכפר" נשלחו במשאיות בלילה שבו הגיעו לארץ מיד לעיירות הפיתוח, כדי שלא יעצרו בדרך במרכז הארץ ו"חס וחלילה" ישארו בו, ושם בדרום הם עיבדו את שדות הקיבוצים והמושבים שסביבם ועבדו במפעליהם. עזה היא אינסוף מלחמות ופלישות בשנים שאחרי 48: פעולות התגמול, 56, 67, פלישת אריק שרון לעזה ב-1970, 1987, 2000, 2009, 2012, 2014. עזה היא חוסר התקווה שלהם ושלנו, והמוצא שלנו ושלהם הולך ומתרחק: אחרי ארבעים שנה שבהן האפשרות של פשרה היסטורית כואבת בין שתי התנועות הלאומיות, הפלסטינית והציונית, היתה מונחת על השולחן, האפשרות הזאת הולכת ומתאדה, הסכסוך מפורש מחדש במונחים מיתולוגיים ותיאולוגיים, במונחים של נקמה ונקמה על נקמה, וכל שאנחנו מבטיחים לילדינו הוא עוד מלחמות רבות לשנות דור, שיהרגו בנו ובהם ללא מוצא ויביאו למיסודו של משטר אפרטהייד שיפול רק לאחר דורות רבים נוספים.

נ.ב.

"וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא י"ח, כ"ה)שוחחתי עם האדמה והיא אומרת שהיא רוצה להקיא אותנו, ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, שמאלנים וימנים, אשכנזים ומזרחים, יחד נתמזג במיצי הקיא של האדמה. היא תהיה טיפה רחמנית יותר עם הנשים ותוקפנית יותר עם הגברים, תיתן לעניים מעט יותר זמן להיפרד ואת העשירים תשטוף החוצה מיד. אבל נמאס לה.
אולי אחרי כמה שנים היא תניח לכמה כנענים לחזור, יבוסים ופירזים. לא יותר מזה.

 פורסם ב"העוקץ"

עזה כלל אינה קיימת (2014)

תוספת (16.7.2014):

הפסקת האש שעלתה וקרסה אתמול מזכירה לנו שכולנו משחקים בתפקידים שנכתבו לנו מראש, מבלי לחשוב על פתרון או הסדר עומק: ממשלת ישראל והחמאס משחקים ב"מי יצא גבר", ונעים בין איומים בחיסול היריב להבנה שאין להם יכולת להכרעה צבאית מול הצד השני, בין פנטזיה על מאזן אימה או הרתעה חדש ומהפכני להכרה בכך שהכל יסתיים, אחרי X הרוגים ו-Y פצועים, בהפסקת אש דומה לקודמתה.
ואנחנו, הציבור הישראלי והציבור הפלסטיני, משחקים בתפקיד הניצבים הנלהבים, כמעט כמו צופים במגרש כדורגל (רק שהשער הוא גג ביתנו והכדור הוא טילים ופצצות): הציבור הישראלי תומך בהתלהבות בממשלתו וצבאו, כי איך אפשר לחשוב אחרת כשהחמאס מפציץ אותנו וכולנו חזית אחת? והציבור הפלסטיני נקרא גם הוא לתמוך כולו בחמאס, כי כשישראל מפציצה את החמאס ומספר ההרוגים בעזה עולה, כל פלסטיני צריך להזדהות עם החמאס המותקף שמסרב להיכנע.
אם היה לנו קצת אומץ היינו מפילים את ממשלות הגברים-גברים שלנו, כאן ושם, ומעלים ממשלות נשים שיחשבו קצת על מי שעדיין חי בהווה וכדאי להצילו, ועל איזה עתיד אנחנו רוצים ליצור כאן, ואיזה עבר אנחנו רוצים לזכור ולתקן. אם היו לנו קצת אומץ היינו מפילים יחד איתם גם את כל השדרנים הגברים-גברים בטלוויזיה, ואת כל הפרשנים הגברים-גברים, שמסבירים איך כל הטילים האלו הם בעצמם לטובתנו.
אם היה לנו קצת אומץ היינו חושבים על האינטרסים שלנו שטובעים בים הפיצוצים והמלל הנקמני, הכסף שכבר לא יהיה לנו לחינוך (וחרדות הילדים), לבריאות (והפצועים הרבים), לרווחה (ועושרם של מנהיגינו), ועל האינטרסים המשותפים של רבים מאיתנו כאן ושם לחלוקה מחדש של הקרקע וההון, שתיקח בחשבון את הקרקעות השדודות של הפליטים הפלסטינים בעזה, ותרחיב את שטחי השיפוט של עיירות הפיתוח על חשבון המועצות האזוריות, ותפסיק לגרש אנשים בתור "פולשים" מכפר שלם ומגבעת עמל, ותבנה מחדש דיור ציבורי (כי לפני מקלט או ממ"ד, שגם אותו אין לכולם כפי שראינו השבוע בגבעת עמל ובמקומות נוספים, צריך בית).

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמר, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הפסקת האש שהיתה וקרסה (עזה-ישראל 2014)

  1. אמירה הס הגיב:

    שלום קודם כל. ולפי מהלך הדברים אפשר אחר כך להציב תנאים ולסחור בווכחנות. . שלום צריך פשוט להיות הכרזה של בחזקת נעשה ואחר כך נשמע מה יש להגיד.

  2. פינגבאק: מלחמת ישראל-עזה התשיעית | אלמוג בהר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s