מלחמת ישראל-עזה התשיעית

אתמול היה יום של אלימות נוראה, היום ה-13 למלחמת עזה-ישראל התשיעית (אין לה באמת מספר. מי יכול כבר לספור. אולי השביעית ואולי השבע-עשרה).

עשרות הרוגים לשני הצדדים שפירושם עשרות משפחות שכולות, עשרות יתומים ועשרות אלמנות ואלמנים, והלב מדמם.

לשני הצדדים אין יכולת להכריע צבאית את הצד השני. החמאס לא מסוגל לפלוש מעזה לישראל ולהרחיב את גבולותיו, הוא לא מסוגל לשבור את המצור היבשתי מצד ישראל ומצרים, או את המצור הימי והאווירי מצד ישראל, ונמצא בנחיתות ברורה מבחינת היקף הכוחות ורמת הטכנולוגיה והאימונים. על כן הוא מתמקד בטרור – בפגיעה ספורדית ביעדים בלתי מתוכננים, אם על-ידי טילים ופצמ"רים ואם על-ידי חוליות לוחמים. פגיעות שנועדו לפגוע בישראל, להזכיר את קיומו, ולאלץ, כפי שהיה בסבבים קודמים, להקלות במצור, וכן להביא לשחרור חלק מהאסירים הפלסטינים הרבים, כפי שהתקיים בתמורה לגלעד שליט שנחטף. אלו מציבים אותו, למרות נחיתותו בלחימה, והיקף הנפגעים הרב, מקרב אזרחים ולוחמים, שהוא סופג, בעליונות ביחס לתנועת הפתח, שאינה יכולה להצביע על הישגים שלה מול ישראל בעשור האחרון למען הציבור הפלסטיני בשטחים, כאשר המשא-ומתן בין אבו מאזן לביבי כשל, וגם כל המאמצים הדיפלומטיים של אבו מאזן הסתיימו ללא תוצאות בשטח, מעבר לסימבוליקה, והפלסטינים בגדה המערבית רואים את המשך הכיבוש, המשך בניית ההתנחלויות והמחסומים, המשך שליטת הצבא בדרכים, המשך המעצרים והמאסרים הנרחבים, ואינם רואים אפשרות של הקמת מדינה עצמאית בקרוב.

גם ישראל לא מסוגלת להכריע צבאית את החמאס. מבחינה טכנולוגית היא מסוגלת להיקף נרחב מאוד של התקפות מן האוויר, בעזרת טילים, פגזים ופצצות ממטוסים, שיכול להוביל להרס נרחב ברצועה ולריבוי נפגעים, הרוגים ופצועים. היא מסוגלת להתמיד בהיקף אש שכזאת לאורך שבועות באווירה העולמית הנוכחית (שמרוכזת ברוסיה, באוקראינה, בסוריה ובעיראק). היא מסוגלת להתמיד במצור על הרצועה לאורך שנים. לעומת זאת בלחימה קרקעית בתוך רצועת עזה היא מאבדת חלק גדול מיתרונותיה מול החמאס – וחשופה לפגיעות קשות כפי שהיו אתמול.

הימין הכהאניסטי בישראל אומנם יטען שצה"ל מסוגל להכריע את החמאס אם רק ישוחררו הכבלים המגבילים אותו, על-ידי גירוש והרג בהיקפים נרחבים, שישנו את הרכב האוכלוסיה ברצועת עזה (ומבחינת הימין הכהאניסטי גם בשאר השטחים וגם בתוך מדינת ישראל). אבל גם זה, אפילו ללא התחלה של דיון מוסרי בטיבו של סוג כזה של פאשיזם, שקרי. אומנם צה"ל הצליח ב-48 לגרש את רוב העם הפלסטיני (כ-700,000 מתוך 1,200,000) מעריו, כפריו ובתיו שהולאמו, והפכו להון מרכזי של המדינה ושל קבוצות הגמוניות מסויימות בתוכה. הימין הכהאניסטי סבור שיש צורך בעוד מלחמה אזורית גדולה, כמו 48, כדי "להשלים" מבחינתם את הנכבה. אבל כוחותיה של ישראל מוגבלים במקרה של מלחמה אזורית גדולה, ובכל הֶקשר אחר היא תהפוך למנודה על-ידי המעצמות התומכות בה כלכלית, צבאית ודיפלומטית אם תנסה לעשות זאת. ישראל, מבחינת גודלה ויכולתה לשרוד בידוד, איננה סין שמנהלת טיהור אתני בטיבט כבר עשורים ארוכים (מעבר לעובדה שהבדלי הגדלים בין העם הסיני לעם הטיבטי הביאו כבר מזמן לרוב סיני בטיבט, ואין דימיון בינם לבין הבדלי הגודל בין העם היהודי בישראל לעם הפלסטיני בשטחים), איננה ארצות-הברית שניהלה השמדה וגירוש של העמים המקוריים לאורך דורות ארוכים, בתקופה שבה קולוניאליזם מערבי נחשב לגיטימי, ואיננה ברית-המועצות ש"הינדסה" אוכלוסיות ממקום למקום, ואפילו לא רוסיה שסיפחה השנה את חצי-האי קרים. היא גם לא סוריה שלא מתיימרת להיות דמוקרטיה, ושכלכלתה היתה במצב של בידוד עוד קודם למלחמתו הרצחנית של המשטר בכל התנועות המבקשות להפילו.

במצב זה, בו אף צד אינו מסוגל להכריע מבחינה צבאית, מה המשמעות של המשך המבצע הנוכחי, על מחיר הדמים שהוא תובע משני הצדדים? הצד הישראלי סופר את הישגיו במפקדים הרוגים מן החמאס, בפגיעה במשגרי רקטות וכעת, עם תחילת הפעולה הקרקעית, בהרס כך וכך מנהרות. בשידורי הרדיו קוראים לכל אלו "תשתיות טרור", ומדברים בכל עת על "בנק מטרות", והרמטכ"ל מדגיש כי בכך נמדדת הצלחת המבצע. גם ראש הממשלה דיבר על הרס המנהרות כמטרת הפלישה היבשתית לעזה. כל אלו אכן יפגעו ביכולותיו של החמאס בטווח של החודשים הקרובים, ואולי השנה. המפקדים והחיילים המתים, ההתרוששות הכספית, השימוש במאגר הטילים, ההרס של המנהרות – יחסרו להם. אבל כל אלו דברים שניתנים להשלמה לאחר מספר חודשים או שנה. והרצון בהשלמה זריזה של החסר תונע על-ידי תחושת הנקם לאור מאות ההרוגים (בינתיים) על-ידי ישראל, ביניהם ילדים רבים ונשים רבות. המילטריזציה של שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, המוּנעת מן התפיסה ההולכת ומקצינה בשתי החברות כי רק כוח יכול לפתור את ה"בעיה" (כלומר את עצם קיומו של צד שני), רק מתחזקת מתוך ההרג הברוטאלי.

מי שחושב שהרג נרחב כל כך יכול בדרך כלשהי להבטיח יותר ביטחון לישראל ולישראלים בעתיד שמעבר לשנה הקרובה, משקר לעצמו באופן מופגן. ההיסטוריה הקרובה, מן ה"מבצעים" הקודמים, או המלחמות הקודמות, יוכלו להעיד על כך.

אבל גם ההרג בצד הישראלי יוצר תחושת נקם, וזאת מבקשת את פורקנה בהמשך המלחמה על עזה, ש"תוכיח" אחת ולתמיד לעזתים/לחמאס/לפלסטינים, שהם לא יכולים לתקוף את ישראל. אבל היא לא "תוכיח" זאת – גם כי פעמים רבות האלימות הראשונית שמציתה את האירועים מתחילה על-ידי יחידים או גורמים מקומיים, וגם כי בשום מצב בסוף המבצע החמאס לא יחתום על כניעה, גם אם הוא ירצה בהפסקת אש וינסה להימנע ממלחמה בשנה שלאחר מכן.

ובמובן זה, חמאס בסוף התהליך יציג את עצמו כגורם היחיד המסוגל להתמודד עם ישראל, לאור כישלונותיו של אבו מאזן במשא ומתן. מול המשך הכיבוש, המצור, החומות, המחסומים, האסירים הרבים והפקעת הקרקעות להתנחלויות, חמאס יוכל להצביע על עצמו כמי שיביא הישגים בסוף המלחמה – שינוי בהסדרי המצור, פתיחת המעבר ברפיח למצרים או זהירות ישראלית מלפתוח מחדש במלחמה על כל קסאם הנוחת בשדרות.

וכך המלחמה, למרות מחיר הדמים הרב שלה, ולאור ליבוי יצר הנקמה והמיליטריזם בשני הצדדים, תעודד את התחזקות הימין בשני הצדדים. שבועות של ליבוי יצרים תקשורתי, של חיפוש אחר תמונת נקם, של התבוננות חד-צדדית על המלחמה משני הצדדים, של שיח לאומני המסתגר באופן אוטיסטי בתוך עצמו ולא מוכן כלל להקשיב להיסטוריה של הצד השני, וקורא הכל דרך מיתולוגיה פשטנית.

מנקודת מבט ישראלית חמאס הופך פשוט לאוייב מרושע (ונאצי על פי רבים מהפוליטיקאים מחללי השואה והשדרנים) שממשיך לפגוע בנו אף על פי ש"עזבנו" אותו – ואף מילה על כך שרוב תושבי עזה הם פליטים מישובים בתוך מדינת ישראל מלפני 48, אף מילה על הכיבוש מאז 67, אף מילה על המצור היבשתי (בשיתוף פעולה עם מצרים), וכן המצור האווירי והימי, ועל ההפרדה של עזה, שהפכה לבית-כלא צפוף בגודל בינוני, מהגדה המערבית, מישראל, ממצרים ומכל העולם, כשהיא שוק שבוי של תוצרת ישראלית מוגבלת המועברת אליה (כי ישראל אוסרת להכניס תוצרת ממקומות אחרים – אבל התקשורת הישראלית מציגה זאת כאיזו הומניטריות ישראלית חריגה, על אף רווחי ישראל; כך ישראל גם מונעת שיקום תחנות כוח לחשמל בעזה, ואחר-כך מציגה את עצמה כמי שמספקת חשמל לעזה), אף מילה על ההרס וההרג בעזה במבצעים צבאיים מרובים בעשור האחרון.

מנקודת מבט חמאסית ישראל היא פשוט אוייב מרושע, שרק חמאס ממשיך לעמוד נגדו, כאשר אבו מאזן משתף איתה פעולה (מלבד קצת פעולות התנגדות דיפלומטיות), וכך גם מצרים ורוב מדינות ערב ורוב מדינות העולם. ישראל מנקודת המבט של חמאס היא סיפור האובדן של פלסטין בנכבה; בניגוד לערים ש"התרוקנו" מרוב תושביהן הפלסטינים ב-48, כמו באר-שבע, איסדוד (אשדוד), מג'דל (אשקלון), יפו, רמלה, לוד, חיפה, עכו, צפת וטבריה – הרי שעזה "צמחה" וגדלה מעבר לכל פרופורציה בעקבות המלחמה (כ-20% מכלל הפליטים הפלסטינים ב-48 הגיעו לעזה, רובם ממישור החוף ש"גולח" מרוב תושביו הערבים, למעט מיעוט מתושבי יפו, חיפה ועכו, והישובים ג'סר א-זרקא ופורדיס), שיצרה את "רצועת עזה", 365 קילומטרים רבועים שגרים בהם כיום 1.8 מיליון בני-אדם, רובם צאצאי פליטים (שהיוו ב-49 כשני שלישים מאוכלוסיית הרצועה), ומהווים את אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם; ישראל מנקודת המבט של חמאס היא סיפור האלימות הישראלית המתמשכת מ-48, דרך פעולות התגמול בשנות ה-50, הכיבוש הקצר ב-56, והכיבוש הארוך שהחל ב-67, פלישת אריק שרון לרצועת עזה ב-1970, התבוסה בשתי האינתיפאדות שדוכאו באלימות ב-1987 וב-2000, "עופרת יצוקה" ב-2009, "עמוד ענן" ב-2012, "צוק איתן" ב-2014. ישראל מנקודת המבט של החמאס היא אינסוף הבתים ההרוסים במלחמות ובזמנים שביניהן, שקשה לאמוד את מספרם המדוייק, אינסוף האסירים מאז 67, אינסוף הפליטים הפנימיים, אינסוף ההרוגים, ההורים השכולים, האלמנות, האלמנים והיתומים. ישראל מנקודת המבט של החמאס היא המצור הכלכלי המוטל על הרצועה אחרי עשורים ארוכים של ניצול כלכלי, שבהם השתמש המשק הישראלי בעבודה הזולה של הפלסטינים מעזה (עד הבאת העובדים הזרים/מהגרי העבודה), שבנו את רוב הבתים שאותם הם עכשיו מפציצים. ומבחינת נקודת הראות של החמאס, שביקש לשלב בתוך הלאומיות הפלסטינית את האיסלאם הפוליטי הרדיקלי, ישראל היא גם אובדן ההגמוניה האיסלאמית באזור, ומבחינה זאת כל הכעס ההיסטורי על הקולוניאליזם האירופאי במזרח-התיכון ובצפון אפריקה, ועל האימפריאליזם האמריקאי בדורות האחרונים, מנתקזים לישראל הנתפסת כשליחה של שניהם.

שני העמים שלנו הם תאומים בתוך טרגדיה אחת בת מאה שנה. שני הצדדים מחנכים את ילדיהם לדעת פחות ופחות על הצד השני, ומשננים בעיקר את אלימות הצד השני, בנרטיב הנשען, בהתאמה מופלאה בין שני הצדדים המסוכסכים, על הטענות הבסיסיות: "הארץ רק/כולה שלנו", "הם התחילו", "אנחנו רק מגיבים", "אנחנו הקורבנות". כל ילד זוכר בעיקר את הקטל מן הצד שלו, וזוכר שהצד השני התחיל (הם לא הסכימו להצעת החלוקה ב-47 / הם גירשו אותנו בנכבה). אסור לו להכיר את ההיסטוריה של הצד השני, את השייכות של הצד השני למקום, את מורכבות הסיפור שלו. אצלנו בישראל הילדים ישמעו על ערפאת, על חאג׳ אמין אל-חוסייני, על אבו מאזן, על השייח' יאסין, על איסמעיל הניה. אצלם בעזה וגם בגדה ישמעו על משה דיין, על אריק שרון, על נתניהו, על שמעון פרס. וכל השמות הללו משמשים כקללות, כסמלים לאלימות ולחוסר אמון.

חמאס, מן הבחינה הזאת, לא יכול להתבונן על מורכבות של החברה הישראלית, על כך שהוא מתמיד לאורך שנים לירות דווקא על שדרות, עיר המורכבת ברובה מפליטים יהודים מן העולם הערבי. הוא לא יכול להתבונן על כך שלצד ההזדהות עם הקולוניאליזם האירופי של רבים ממובילי הציונות, והתפיסה האוריינטליסטית והגזענית שלהם שראתה את אירופה כעליונה, היו הם למעשה מגורשי אירופה, שנתפסו בגזענות האירופית כנחותים, עד לשיא שהיה ההשמדה בשואה, ולכן הם יצרו קולוניאליזם של פליטים. החמאס לא יכול להתבונן על טראומת השואה בחברה הישראלית, המזינה את תחושת הנרדפות. הוא לא יכול להתבונן בהבדלי מעמדות בחברה הישראלית, או על דוגמאות היסטוריות שבהן היהדות והאיסלאם התקיימו בתוך מפגש ולא עימות. מנקודת המבט של החמאס היהדות, הציונות והישראליות נתפסות כזהות זו לזו (כפי שהציונות שאפה להציג עצמה כמייצגת כל היהודים ומייצגת ההיסטוריה היהודית), ככובשות, כזרות, כצלבניות ואירופאיות, והיהודים נתפסים ככופרים, מורדים ונחותים, על-פי פרשנויות מאוד מסויימות ומצומצמות שעושה האיסלאם הפוליטי במסורת המוסלמית המגוונת. ולצד זאת עכשיו המתנחלים והיהודים-הדתיים נתפסים כאבות הטומאה בתפיסה הפלסטינית, גם של החמאס, לעיתים אפילו יותר מהנכבה, מהציונות החילונית, מבן-גוריון או משמעון פרס.

מהצד הישראלי יש אובדן של יכולת לראות מורכבות לא רק ביחס לפלסטינים בעזה, אלא גם ביחס לגדה ולכן לפלסטינים אזרחי ישראל. האוריינטליזם ותפיסת העליונות האירופית, שניתן היה לחשוב שיתמתנו עם הזמן, ככל שיהודים אזרחי ישראל חיים במזרח-התיכון יותר זמן, דווקא הולכים ומקצינים. ובמובן זה הסכסוך ניתפס כטבעי, כקדום, כהכרחי, כמיתולוגי, וכדתי – בלי קשר לשורשיו, בלי קשר למשאבים הספציפיים שעליהם מתמודדים. על כן אסור לדבר על ההיסטוריה הפלסטינית והנכבה, אסור כבר לדבר על הכיבוש, אסור לדבר על המליטריזציה של החברה הישראלית או הלאומנות והגזענות שלה. כל אלו "לא-רלבנטיים" כשמדברים על החמאס. ה"הסברה" הישראלית משתמשת בטיעונים שנדמה שנלקחו מהגזענות הקולוניאלית של הרצל שדיבר על כך שהציונות תהיה מוצב קדמי של אירופה מול הברבריות האסייתית, וכעת הדברים מתוארים בהסברה הישראלית כמלחמת-דת שבה המדינה היהודית הנלחמת במוסלמים למען הנוצרים באירופה ובאמריקה. כך הסכסוך ההיסטורי והלאומי מפורש מחדש במונחים מיתולוגיים ותיאולוגיים, שמפילים אסון על הישראלים ועל הפלסטינים.

השעון בתודעות הלאומית של שני הצדדים הוא חסר התאמה באופן קיצוני.

בין 48 ל-67 הפלסטינים, שהיו עדיין תחת ההלם של גירוש רובם מתחומי מדינת ישראל ב-48, והתבוסה הערבית במלחמה, והתמוטטותם המדינית והכלכלית, זמן כה קצר לאחר שהם היו רוב מובהק בתחומי ארץ ישראל (שני שליש ב-48, כ-90% ב-1917), חשבו שיתכן שישראל היא תופעה חולפת. גם רוב הישראלים, שלא לדבר על המנהיגות הפוליטית שלהם, לא חשבו כלל להכיר בכך שיש דבר כזה שנקרא עם פלסטיני בתקופה ההיא, ותפיסתם עוצבה במסגרת המכבש הבן-גוריוניסטי. לאחר התבוסה הערבית הנוספת ב-67, ועם הכיבוש של כל שטחי ארץ ישראל/פלסטין המנדטורית על-ידי מדינת ישראל, ועמם רוב הפליטים מ-48, עלה משנות ה-70 בהדרגה בתנועה הלאומית הפלסטינית הרעיון של הסדר עם ישראל במסגרת הרעיון של שתי מדינות, ישראל ופלסטינית, על פי הגבולות שקבעה המלחמה ב-48. כשהרעיון הזה, שכלל הכרה בקיומה של מדינת ישראל, הפך לבסיס הפוליטי של תנועת הפתח ושל אש"ף, והתחיל לחלחל גם בתודעה הציבורית הישראלית, נראה היה שיש אפשרות להסדיר את הסכסוך בעזרת פשרה פוליטית.

אבל בסופו של דבר לאורך שנות התשעים נחתמו הסכמי ביניים חלקיים, שקרסו עם הזמן בשל חוסר היכולת והאומץ להגיע אחריהם להסכמי קבע (בין השאר בשאלות הגדולות סימבולית, ירושלים ופליטים, כמו גם בשאלות החשובות על הקרקע, הגבולות המדוייקים, ההתנחלויות, הסדרי המים), וכן בשל כוחן הגדול של הקבוצות שהתנגדו לרעיון שתי המדינות בשני הצדדים, ועלייתו של פירוש הסכסוך מחדש לא כסכסוך לאומי אלא כסכסוך דתי. כמו כן הסכמים נחתמו בין אליטות בשני הצדדים, קבוצות הגמוניות אשר נהנו בעצמן מרווחה כלכלית ולא חשבו שיש לשנות משהו בהקשר זה לגבי השדרות הרחבות של עמיהן; כך במקביל להסדרים המדיניים צמחה ההפרטה בחברה הישראלית, התרחב מספרם של עובדי הקבלן ומוסד מעמדם של מהגרי העבודה, והרשות הפלסטינית עברה גם היא להזדהות חלקית או מלאה עם ההגמוניה האמריקאית; רעיונות של שיתוף פעולה כלכלי-קפיטליסטי ומזרח-תיכון חדש שווקו בוועידות עתירות יוקרה באירופה ובאמריקה, לא בארץ ישראל/פלסטין שבהן גדלה מצוקת היומיום של האזרחים.

וכך הרגע המשותף שבו שני העמים, שתי התודעות הלאומיות ושתי ההנהגות, הישראלית והפלסטינית, יסכימו על הסדר מוסכם – מדינה אחת, שתי מדינות, גבולות, פליטים, ירושלים, מים וכן הלאה – נראה כעת בלתי-מושג, כיוון שהפרספקטיבות בשני הצדדים שונות עד מאוד:

רוב הישראלים המעוניינים להגיע להסדר חשים שהצד שלהם כבר עשה את כל הויתורים ואילו הצד השני לא הסכים להם (ובלשונו של אהוד ברק: "אין פרטנר", ועל כן צריך להיות "וילה בג'ונגל"), אף-על-פי שכל מה שהם הציעו היו גבולות המפצלים הרבה מהשטחים הפלסטיניים, בלי להקטין את שטחי ההתנחלויות, בלי להציע למתנחלים אזרחות פלסטינית, ללא חלוקה דרמטית בירושלים (ללא חומה) ומחוות ממשיות בשאלת הפליטים. הצעות שלא היו סיכויים רבים שמישהו יקבל אותן. במובנים רבים זאת הפנטזיה של מי שמגדירים את עצמם מרכז בפוליטיקה הישראלית: אנחנו ניתן לפלסטינים תנאי תבוסה של כמה מרכזים עירוניים, ואחוז מסויים מהשטח של גבולות 67 עם הגבלות חריפות על ירושלים, מים, פליטים וכו' – והם יהיו מספיק מובסים כדי לחתום. לכן לרוב הישראלים אין מוטיבאציה להגיע לאיזשהו הסדר, במיוחד בתקופות של שקט יחסי, כמו זאת שהסתיימה לפני שבועות אחדים, וכאשר הפלסטינים מפוצלים בין הגדה לעזה.

מנגד בצד הפלסטיני תומכי הפתרון של שתי מדינות לשני עמים (שהוא כרגע הפתרון שיש לו, תיאורטית, פרטנר ישראלי, אומנם באופוזיציה וקטן, אבל גדול מן הפרטנר לרעיון המדינה האחת) נמצאים בנסיגה מאז הכישלון של תהליך אוסלו, והעדר ההצלחה להגיע לדיאלוג עם ישראל על הסדר של שתי מדינות, והם נתפסים גם כמושחתים וכמייצגים אליטה כלכלית הנהנית מן הממסד שיצרה הרשות הפלסטינית.

וכך שוב, בישראל ובפלסטין, רעיון המדינה האחת חוזר אל המרכז הפוליטי. אך לא תמיד כהצעה למדינה משותפת דמוקרטית ודו-לאומית, אלא כהצעה של הימין הישראלי ושל החמאס למדינה אחת שהיא או פלסטינית או ישראלית. אחרי פרישת אבו מאזן, שעדיין מנסה להשפיע דיפלומטית למען משא ומתן, אולי רעיון שתי המדינות יירד מן השולחן סופית.

וכך ממשיכה ותימשך המילטריזציה של שתי החברות ומקצינה, נמשכת האלימות בסבבים של נקמה ונקמה על נקמה ונקמה על נקמה על נקמה, סבבים המפרנסים אלו את אלו, וממשיכה המיתיזציה של היריב ושל הסכסוך.

והתקווה של חלקנו לחיבור ממזרח, בין חברה ישראלית שתלך ותתמזרח לבין החברה הפלסטינית, בחיבור ערבי-יהודי או מוסלמי-יהודי, הולכת ונרמסת, אף על פי שיש להמשיך ולהשמיע את קולה למען עתיד אלטרנטיבי.

כי בסוף האדמה תנצח. בסוף היא תמיד מנצחת. בסוף כולם ידברו כאן בשתי השפות, עברית וערבית. בסוף היהדות והאיסלאם יחיו יחד ויזכרו את קשריהם התיאולוגיים, ההיסטוריים, האמוניים וההלכתיים. אולי עוד מאה שנה.

בינתיים מייחלים כאן זה למותו של זה, או לפחות להיעלמותו, בשתי השפות, עברית וערבית.

עצוב וטראגי, וההרוגים של השבועות האחרונים אינם ההרוגים האחרונים. לא במלחמה הזאת, ולא בכלל. ומותם לא מקרב שקט, רק מזין את סבב האלימות הבא.

עזה כלל אינה קיימת (2014)

מכתב תנחומים פתוח לבני משפחת הילד מוחמד אבו ח'דיר ולעם הפלסטיני

אפילו בדברי גינוי לרצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, ביבי מצליח לדבר על עליונות מוסרית יהודית

הפסקת האש שהיתה וקרסה

אודות almog behar

"צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", "אנא מן אל-יהוד", "חוט מושך מן הלשון", "צ'חלה וחזקל".
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מלחמת ישראל-עזה התשיעית

  1. מֹ הגיב:

    נאה דרשת.

  2. Dina C.G. הגיב:

    גם אתה פרשן צבאי?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s