אני הקטן עבדאללה בן גורג'יה כינסתי כאן אמירות רבי שמעון שבכל הדורות, כי כל המתקרא שמעון רבי שמעון הוא, ואין ראשון ואחרון אלא כולם אחד, משמעון בן לאה שקראה אותו ואמרה: "כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה" (בראשית כ"ט, ל"ג), ועד שמעון בן פרידה, שהיה אחד ממלמדי סבי, הוא עבדאללה אבי גורג'יה, במדרש בית זִלְכָה בבגדאד.
יג.
אמר רִבִּי שמעון: בריאה ראשונה היתה זכר ונקבה באחד, שנאמר "זכר ונקבה ברא אֹתם". וכך הכניסם לגן-עדנו כמי שמכניס חתן וכלה לחופה והם כבר מחוברים, קדם ואחור זכר ונקבה. כדי שיוכל לחברם נִתחם והפרידם והפיל עליהם תרדמה והקים מהם שניים, חוה ואדם, וסגר הבשר תחת מקום שהיו מחוברים. כיוון שלא ראו אותו מקום נסתר שבו היו בעבר מחוברים היו הם מבקשים לשוב זה על זה שנאמר "והיו לבשר אחד". על כך נאמר "כי-עזה כמוות אהבה", שכשהם מופרדים הם נחשבים כמתים, וכאשר הם מחוברים בבשר רק אז יקראו חיים.
יט.
אמר רבי שמעון: יש המקבלים פני חבריהם בנשיקה, כמעשה יעקב עם רחל, ויש הנופלים על כתפיהם לחבק, כמעשה עשו עם יעקב. ואני בוכה. ובוכה אני עד שגם הנפש האהובה שפגשתיהָ תבכה גם היא, ודמעותינו יזדווגו על הקרקע. וגם כשבאתי לישא אישה, לא נפלתי לחבקה ולא קמתי לנשקה, אלא הייתי בוכה עד שבכתה אף היא והיו דמעותינו כותבות אותיות ומילים ופסוקים של אהבה, והיו העיניים מעיינות היורדים מים, והיו המים עזים מן האש, שאת האש ניתן לכבות במים, ואילו את המים לא ניתן לכבות באש.
אני הקטן חֶזְקֵל בן אַמַל כינסתי כאן אמירות מורי ורבי חכם עובדיה בן גוּרְגִ'יָה, והשם ירחם אם חללתי שבתות מעט פה מעט שם כדי להעלות הדברים על הכתב, שלא נותר לי תמיד זמן בשאר השבוע מרוב טורח הפרנסה והימים, וחששתי לשכוח הדברים.
יט.
אמר חכם עבדאללה: מספרים באותו אדם פשוט שהלך אצל נסיכה יפה שלא היתה אישה יפה ממנה בעולם, שהיו פניה זוהרות באור החמה וצורתן כלבנה ושערותיה מקיפות אותן כַּלילה, וכל גופה אָצוּל מזוהר האינסוף שנשמר עוד קודם לשבירת הכלים והגופים בבריאה הראשונה, וכשעמד מולה כמשתזף לפני יופייה וכנמשך אל זה השורש שממנו נולד העולם העז פנים לבקש בוא חדריה, וענתה לו הנסיכה מיד ופניה עזות לפניו, לך אל בית הקברות, רק שם תפגוש אותי. והלך אותו אדם והמתין לה בין הקברים לילה ועוד לילה ועוד יום, כי חשב שאמרה לו כי אין נסיכה במעמדה יכולה להתייחד עמו בארמונה, ועל כן הציעה כי תגיע בהסתר לבית הקברות שאין האנשים רואים ותתייחד עמו. כשלא הגיעה ימים רבים ולילות ארוכים, עד שצימח זקנו וכחש בשרו, חשב שאמרה לו כי אין נסיכה במעמדה יכולה לפגוש בחייה אדם פשוט כמותו, אך מוכנה היא כי כאשר יובא גופה לבית הקברות יימצא הוא בסמוך אליה, חי ואחר כך מת, והתחיל לאהוב אותה באמת. לבסוף, לאחר ארבעים שנה, באה שיירת האבל מן הארמון ונשאה את גופת הנסיכה המתה, והיה בשרה קורן מן התכריכים וכל העם בוכים ואנשי הדת מתפללים והזקנות מקוננות, והוא עמד ונסתר וחש כי אינו יכול לבכות ואינו יכול להתפלל ואינו יכול לקונן, אלא רק להימשך אל האור הקורן מן התכריכים באהבה, והמוות לא היה לפניו פרידה אלא ההפך ממנה, היה הוא האיחוד. כאשר הלכה שיירת המלווים ונשארו פועלים להקים סביב לקברה הרך אחוזת קבר בנויה אבני שיש, נשכב בהסתר על האדמה מעליה, ואחוזת הקבר האטומה היתה מוקמת סביבו וסביבה וחוסמת ממנו את אור השמש. לאחר שנים שלא אכל היה אוכל מן העשבים שצמחו מקברה, לאחר שנים שלא שתה היה שותה ממעיין מים שעשה אלוהים שישטוף מקברה, לאחר שנים שראה רק חושך היה מתבונן בה ובאורה שהיה מאיר את המערה כיום, והיה מתבונן באהבתו אותה. לא חלפו שנים ארוכות עד שהתחיל מתפלל, וגילה כי תפילתו נמשכת מעלה מן הבשר שראה ושעתה בלה תחתיו ונמלא בתולעים אל העולמות העליונים, אל אהבת האהבה ולא רק אל האהבה עצמה. אחוזת הקבר נתפרסמה כעושת נפלאות והיו באים המון עם להתפלל בה, נשים וגברים היו מבקשים על זיווגם הארצי ונפקדים בבני זוג, ובני המסדרים הצוּפִיִים היו מבקשים על זיווגם השמימי ושומעים על המעלה הגדולה שאפשר להעלות את הזיווג הארצי לזיווג שמימי ולמשוך ממנו חוטי אהבת האל, והיו בוחרים להם אהובות ארציות שאחרי אהבתן ומותן יוכלו למשוך את אהבת אלוהיהם.
לד.
אמר חכם עבדאללה: כתב הגאון מנחם די לונזאנו בספרו שתי ידות בזו הלשון: "ולפי שהשיר והשבח להשם יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, שכך נאמר בנבל עשור זמרו לו, כלומר, בכל מאמצי הכח, זאת היתה לי לחבר רוב השירים שלי על פי ניגוני הערבים, לפי שהם מגביהים קולם ומנעימים את שירתם יותר מזולתם. ואמנם ראיתי קצת חכמים שמתאוננים רע על המחברים שירות ותשבחות לה' יתברך על פי ניגונים אשר לא מבני ישראל המה, אולם אין הדין עמם, כי אין בכך כלום". עד כאן. ובאמת שמעשה רב בכמה גאוני ישראל שחיברו שירות ותשבחות על פי הלחן של מנגינות שירי עגבים, ומהם שירי הבקשות הנאמרים כיום בכל ליל שבת ברוב קבל ועדה בבתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח בארץ ובתפוצות הגולה אשר יסודתם בהררי קודש, וחוברו על ידי הגאונים רבי שלמה לניאדו, מחבר שו"ת בית דינו של שלמה, ורבי אברהם ענתבי, מחבר יושב אהלים ועוד, ורבי מרדכי לבטון, מחבר ספר נוכח השלחן ועוד, ורבי מרדכי עבאדי, מחבר ספר מעין גנים. וכהנה וכהנה רבנים גאונים גדולים ועצומים בתורה, לקדושים אשר באר"ץ המה. והבקשות והפיוטים האלו חוברו על פי הלחן של שירי עגבים. וכן בדורותינו אלה זכינו לשמוע מפה קדשם של שליחי צבור תלמידי חכמים צדיקים וישרים בעלי קול נעים שהתפללו בנעימה מזרחית, ובהרכבת מנגינות של שירי עגבים בקטעים מסויימים שבתפלה ובקדיש ובקדושה, ולקחו מזמרת הארץ בידם, לשורר לה' יתברך הבוחר בשירי זמרה, בנועם שיח סוד שרפי קודש. ולב הקהל נמשך אחריהם בדחילו ורחימו בשמחה וטוב לבב בתודה ובקול זמרה, אשרי העם שככה לו. וכתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים: "כשאתה מתפלל אמור ברכות התפלה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה ימשך לבך אחר מוצא פיך, ובבקשה ותחנה בניגון המושך את הלב, ולשבח ולהודות בניגון המשמח את הלב למען ימלא לבך אהבה ושמחה בעבודת השם יתברך". וידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם, שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצותיו, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחת מצוה זאת ראוי ליפרע ממנו, שנאמר בפרשת התוכחה, "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב–מֵרֹב כֹּל : וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְהוָה בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל" (דברים כ"ח, מ"ז-מ"ח). ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה: "עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ– תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהלים קל"ז, ב').
קיט.
אין חכם ניכר אלא בתלמידיו, ואין התלמידים ניכרים אלא ברבם, כפי שהמעיין והמים קשורים ביניהם וכפי שהדבר, הדיבור והדובר אחוזים, ועליהם נוספת האוזן. ועל כן אני הקטן אלמוג בן סמירה כינסתי כאן אמירות חזקל בן אמל, תלמידו של חכם עבדאללה בן גורג'יה, למען ירוץ בהן הקורא וילמד מן הפרי על העץ ומן הבן על האב ומן התלמיד על מורהו. ואם נמצאתי מוסיף או מחסיר דבר מדברי המקור, ימצא בי הקורא את האשם, ואל ימצא בחזקל, ותבוא הברכה על כולנו.
א.
אמר חזקל: למה בא שיר אשת חיל בסוף משלי ובא איוב אחריו? לספר גורלו של מי שלא מצא לו אשת חיל לביתו אלא מוצא הוא אישה כנגדו שאין בה עזר האומרת רק בָּרֵךְ אלוהים וָמוּת. ולמה בא שיר השירים אחר איוב? לספר לך שאין אתה נואש מן האהבה, ואין אתה נואש מן החיים, ואין אתה נואש ממצוא אלוהים.
ט.
אמר חזקל: פעם שמעתי מרבי חכם עבדאללה שאמר שישתדל כל אדם לזכור כל תאריכי הפטירה של קרוביו וישמור אותם בדף בסידורו קרוב אליו שלא ישתכחו ממנו, ואילו את ימי הלידה אין לנו לטרוח בהם הרבה לזכור, שאם יעלה או יוריד מספר שבועות או חודשים בהם אין בכך דבר. והכעיסו הדברים את צ'חלה אשתי שלא ציינתי הולדתה, לא על פי תאריכינו ולא על פי תאריכי הנוכרים, והלכתי אל החכם וסיפרתי לו סיפור המעשה והתיר לי להקפיד על ימי ההולדה כפי שאני מקפיד על ימי הפטירה, שגדול שלום בית מכל סוגי השלום, שאין הוא רק העדר המלחמה אלא הוא האהבה והרעות ממש.
יט.
אמר חזקל: עד שהגיעה בתי לגיל שלוש לא סיפרתי לה על אלוהים, שלא תפחד. ומשנעשתה בת שלוש ערכתי ביניהם היכרות. זה אלוהי, אמרתי לבתי. זאת בתי, אמרתי לאלוהי. שאלו כל אחד שאלות זה על זאת. בתי שאלה: האם אלוהיך זה הוא אחד מקרובינו, כמו סב, כמו דוד? לא בדיוק, עניתי לה. אלוהי שאל: למה תפחד כי יתמלאו פני בתך יראה? ליטפתי את פני בתי ואמרתי, אשאל כי יתמלאו פניה אהבה.
מז.
אמר חזקל: קודם שעמדתי עם צ'חלה תחת החופה אמרתי לחכם עבדאללה: למה יודיעו גבר ואישה כי עומדים הם לנסות להיות פרים ורבים, נִגלים מן הבגדים, בין אנשים רבים, ולמה נערכת החופה קבל עם ועדה, בנוכחות משפחה וחברים, ולא ביחידות של גבר ואישה, כחתונת אדם וחוה? אין זאת אלא כדי ללמד הקהל פרק בהלכות אהבה, וכדי להלל את הקדוש ברוך הוא המצוי בין אישה ובעל, וכדי לקשור הזוג בעבותות של ידיעת הציבור, שלא יהיו קלים להפר אותן, וכדי שיהיו חולקים את השמחה עם אחרים כפי שחולקים הם את העצב והאבל בשאר ימים, וכדי להודות להורים וחברים שהיו חלק מן הזכייה באושר זה, ואולי גם כדי להודיע כי רגע החתונה הוא גם רגע התחלפותה של אהבת הגבר והאישה השרויים בזוג למשפחה, שאהבתם אינה דבר השייך רק לשניהם, אלא גם לילדיהם ולכל צאצאיהם לפניהם. וסיפרה לי צ'חלה כי קודם שעמדה עמי תחת החופה שנתה לה החכמה מזל פרקים בהלכות הנישואין ובטקס החופה והקידושין, והזכירה כי המתחתנת בשלושים הימים שקודם יום הכיפורים מותר לה לרחוץ פניה ביום הקדוש שלא תהיה מִתגנָה לפני בעלה. וביקשה צ'חלה באותו הרגע מהחכמה ממזל שידחו החתונה עד שלושים ימים קודם יום הכיפורים ותזכה לקיים מצווה זאת פעם אחת בימי חייה, ולא דחינו.
מתוך:
אמר רִבִּי שמעון
קיבץ, בחר, תרגם מארמית ומערבית לעברית וסידר:
חכם עבדאללה בן גוּרְגִ'יָה, רבו של חֶזְקֵל
הוציא הקובץ ממסתור לאור, וצירף הקטעים בחלק "אמר חכם עבדאללה":
חֶזְקֵל בן אַמַל, תלמידו של עבדאללה
הביא לדפוס, וצירף הקטעים בחלק "אמר חזקל":
אלמוג בן סמירה, כותב קורותיו של חֶזְקֵל
–
האסופה "אמר רִבִּי שמעון" מורכבת משלושה חלקים: "אמר רִבִּי שמעון", "אמר חכם עבדאללה" ו"אמר חֶזְקֵל".
"אמר רִבִּי שמעון" מחבר יחדיו דברי רבנים מכל הדורות שנקראו שמעון, אך כמעט מחציתו מוקדשת למפורסם בשמעונים, בר יוחאי. ל"אמר חכם עבדאללה" ארבעה "אבות חכמה" המהווים גם הם כמחציתו – חכם עבדאללה סומך, בן המאה ה-19 בבגדאד, "הבן איש חי", רבנו יוסף חיים, גם הוא בן המאה ה-19 בבגדאד, הרב יוסף משאש, שעבר בין מרוקו וישראל במאה ה-20, והרב עובדיה יוסף. אליהם מצטרפים ובהם מתערבבים רבנים אחרים, רובם מן הדורות האחרונים במזרח-התיכון וצפון אפריקה, אך חלקם מוקדמים יותר או ממקומות אחרים, וכן עוד מקורות שבעל-פה מִדרשות בבתי כנסת עיראקיים, תורכיים, ספרדיים וסוריים בירושלים בתריסר השנים האחרונות. לעיתים "אמר רִבִּי שמעון" ו"אמר חכם עבדאללה" מאחדים שניים או שלושה מקורות שונים לגרסא אחת חדשה. החלק השלישי, "אמר חזקל", בניגוד לשני החלקים הראשונים, הוא בדוי.
כל העניינים אשר בשני החלקים הראשונים הזכרתי, כולם משל אחרים, אלא אם התגלגל אליהם רעיון אחד או שניים משפטים משלי, חדשים מקרוב באו, ולא שמתי לבי כי ממני יצאו. ובכל החלק השלישי דבר מדברי הספרים המצויים לא לקחתי, אלא אם שכחתי, או נפלה בתוכם מילה או שתים מן המקורות ואנוכי לא ידעתי, רק כל עניני החלק הזה מלבבי נבראו, חפרתי בורות והם נמלאו. לבד אם נשרו כמה פתקים של חזקל בין עמודי שמעון ועבדאללה ולא השגחתי, או נשרו פתקים מעבדאללה ושמעון אצל חזקל ולא חשתי.
–
אלמוג בהר 